גוף, חומר, מרחב וזמן

המרכיבים השקופים של החוויה — ומה שמגלה אותם

כשאתה מרים כוס, אתה מרגיש את הכוס. אינך מרגיש את המגע.

כשאתה נכנס לחדר, אתה רואה מה שיש בו. אינך רואה את החדר עושה משהו לגופך — אף שהוא עשה: קבע כמה רחוק תעמוד ממישהו, אם תדבר חזק או חלש, וכמה זמן תישאר.

וכשאתה נזכר במשהו, אתה נזכר בו. אינך חש את המהירות שבה הוא הגיע, ולא את העובדה שדבר אחר לא הגיע כלל.

לחוויה יש מרכיבים שאיננו חווים. לא מפני שהם מוסתרים, אלא מפני שאנחנו חווים דרכם. הם התנאי לראייה, ולכן אינם נראים.

האשכול הזה עוסק בהם: הגוף, החומר, המרחב והזמן — ארבעת הדברים שדרכם כל השאר מגיע.

וכיצד בכלל אפשר לראות אותם

לא מבפנים.

כל עוד אתה בתוך מצב, אין לך רקע להשוות אליו. מי שמעולם לא היה מחוץ למים אינו יודע שהם רטובים.

הם מתגלים רק במעבר. כשאתה עובר מחומר אחד לאחר והיד נאלצת לשנות קצב. כשאתה יוצא ממסדרון לכיכר והצעד משתנה בלי שהחלטת. כשאתה קם מסרט בן שעתיים וקורא שלושה עמודים — ומגלה שהזמן התנהג אחרת לגמרי. כשמשהו כואב, ולראשונה אתה מרגיש את האיבר שנשא אותך כל השנים.

זו השיטה של כל הדפים כאן: לא לתאר את המרכיב, אלא להעמיד שני מצבים זה מול זה ולראות מה משתנה בדרך.

הגוף מבפנים

הגוף אינו רק מה שרואים במראה. הוא גם מערכת של אותות שאיננו שמים לב אליהם — עד שאנחנו שמים.

• אינטרוצפציה — הקשבה לגוף

  תפיסת האותות הפנימיים כבסיס לוויסות ולמודעות.

• המשמעות הפסיכולוגית של ידיים

  הידיים כמדיום של ידיעה, מגע וביטוי.

• אמנות המגע

  המגע כחוש ראשוני וכשפה.

• גוף, מרחב וזמן בעיצוב הנפש

  פיסול מגולם: כיצד הגוף והמרחב מעצבים את החוויה.

• גופך הוא שדה קרב בין זמנים

  כיצד קצבים ביולוגיים, נפשיים וחברתיים נאבקים על צורתו של הגוף.

הזמן: המרכיב השקוף מכולם

ארבעת המרכיבים אינם שווים במידת ההיעלמות שלהם.

את הגוף אפשר להביט בו. את החומר אפשר להחזיק. את המרחב אפשר לצייר.

את הזמן אי־אפשר.

אין לנו ולו מילה אחת לזמן שאינה מילה למרחב. „לפני" ו„אחרי" הן פשוטו כמשמעו „אל מול הפָּנים" ו„מאחור". „עבר" הוא מה שחלף על פנינו. זמן ארוך, זמן קצר. אנחנו מדמיינים אותו כקו — ואז המטפורה המרחבית מתגנבת בחזרה אל הגוף: אנחנו נוטים קדימה אל העתיד, ומאטים כשהוא כבד.

ומכאן ההיפוך שהאשכול הזה מגיע אליו:

אנחנו רגילים לומר שלכל אדם יש קצב — כאילו האדם קודם, ואחר כך הוא נע מהר או לאט.

אין תחילה גוף אחד ואחר כך דופק, נשימה, שינה וקשב המתרחשים בתוכו. הקצב קובע מה ייכנס לקשב, איזה זיכרון יהיה נגיש, כמה מן העתיד אפשר לשאת ומה נחשב לפעולה אפשרית.

שנה את הארגון הזמני — ולא רק המהירות השתנתה. השתנה מי מסוגל להיות נוכח שם.

חמישה צירים

„מהר" ו„לאט" אינם מסוגלים להסביר את ההבדל בין מדיטציה, שעמום, גרוב, פאניקה ורומינציה. הזמן אינו קו. הוא מרחב, ואלה ממדיו:

מקור הארגון — כמה מן הזמן מגיע מבחוץ, כמה נוצר מבפנים, וכמה נוצר בין משתתפים.

הפיכוּת — האם אפשר לחזור אל מה שחלף, ובאיזו צורה.

זמינות העתיד — האם העתיד מוסתר, צפוי, חסום או נוכח מדי.

כיוון — האם הקשב נע קדימה, אחורה, במעגל, או בכמה כיוונים בבת אחת.

גרעיניוּת — האם הזמן מחולק לרגעים ולסיומים, או נמרח בלי הבדל בין רגע לרגע.

ודרגות החופש

שימו לב שדרגות החופש אינן ציר נוסף ברשימה. הן מה שנמדד על כולם: אפשר לשבת בכל קואורדינטה עם הרבה דרגות חופש או עם מעט.

וזה משנה הכול, מפני שמכאן נובע שאין קואורדינטה נכונה.

אין קצב נכון לאדם. אין אידיאל של איטיות, זרימה, סנכרון או איזון. אטיות יכולה להיות עומק — או דיכאון. חזרה יכולה להיות גרוב, טקס ולמידה — או אובססיה. סנכרון יכול להיות אינטימיות — או מצעד.

השאלה היחידה היא כמה צורות זמן עדיין זמינות לך:

להאיץ בלי להיקרע. להאט בלי להיעלם. לחזור בלי לחזור בדיוק לאותו מקום. להתמסר בלי להיכנע. להיות עם אחרים בלי שקצבם יחליף את שלך. ולהישאר לבד בלי שהזמן ייסגר ללולאה.

הבריאות אינה קצב. היא דרגות החופש לשנות קצב.

והפתולוגיה אינה הקואורדינטה. היא הרגע שבו אי־אפשר עוד להיות בזמן אחר.

נושאים קרובים

רגישות וחוסן בילדים · פוסט טראומה בילדים (PTSD) · התעללות וטראומות בילדות · ילדים והורים — פסיכותרפיה · טיפול פסיכולוגי במתבגרים · פעילות גופנית כטיפול פסיכולוגי לנוער

← חזרה לכל נושאי התהליך היצירתי