הזמן והקצב של הנפש
כשהמוזיקה של הנפש יוצאת מכוונון: תזמון, תנועה ומצבי תודעה
„פרויד ממקם את העיוות לא במרחב אלא במקצב. המוקד כאן אינו טופוגרפיה נפשית אלא תזמון ותנועה; המוזיקה של הנפש יצאה מכוונון. עיוות קצבי במקום מבני הוא מכריע. התוצאה של עיוות קצבי היא שינויים מבניים. המבנה תלוי במקצבים — ולהפך.”
מייקל אייגן, תחושת המוות הנפשי
בשנת 1922 התגורר הפסיכיאטר אֶז׳ן מינקובסקי במשך חודשיים עם מטופל אחד, יום ולילה, כרופאו האישי.
המטופל היה אדם בן שישים ושש, שרוי בדיכאון קשה ומוצף אשמה. הוא חי בציפייה מתמדת לעינויים ולהוצאה להורג — שלו ושל בני משפחתו. אחת מאמונות השווא שלו הייתה שכל הפסולת של העולם עומדת להיות מוזרמת אל תוך קיבתו.
הכשרתו הפסיכיאטרית של מינקובסקי אמרה לו כיצד לגשת למקרה: לבחון את תוכנן של אמונות השווא ולנסות לאתר את מקורן. האם מדובר בהפרעה בתפיסה? בכשל בשיפוט? באיזו נקודה סטה המטופל מן המציאות המשותפת?
לאחר חודשיים במחיצתו הגיע מינקובסקי למסקנה אחרת.
הוא שאל את עצמו היכן בדיוק עוברת אי־ההתאמה בין נפשו של המטופל לנפשו שלו. התשובה שמצא לא הייתה בתוכן. ההפרעה היסודית לא הייתה רק תפיסתית או שיפוטית.
היא הייתה קשורה בצורת הזמן.
ההבדל המכריע ביניהם לא היה רק במה שהאיש האמין, אלא בצורת הזמן שבתוכה הוא חי.
העתיד לא היה עבורו מרחב פתוח של אפשרויות. הוא כבר היה מלא בעינויים, בעונש ובהוצאה להורג. מה שטרם התרחש פעל עליו בכוח של אירוע שכבר החל. הוא לא ציפה לאסון כאפשרות; הוא חי בתוך בואו המתמשך.
מינקובסקי כינה זאת מאוחר יותר הזמן החי — הזמן כפי שהוא נחווה ונוצר בחיים, להבדיל מן הזמן האחיד שהשעון מודד.
זהו נושאו של הדף הזה.
לא הזמן כרקע שבתוכו מתרחשים מצבים נפשיים, אלא הזמן כאחד המרכיבים המרכזיים היוצרים מצב תודעה: הדרך שבה עבר ממשיך לפעול, העתיד נעשה נגיש או חסום, ההווה מקבל משך, והגוף מתכונן לדבר שיגיע — או מוסיף להתכונן לדבר שכבר חלף.
אין לנו חוש זמן
אנחנו חיים בתוך הזמן, אך מתקשים לתפוס אותו.
הגוף יודע לצפות לפעימה, להיבהל מאיחור, לחוש מתי שתיקה נמשכה יותר מדי, להתכונן לדבר שעוד לא הגיע ולהמשיך להגיב לדבר שכבר הסתיים. ובכל זאת, כאשר אנחנו מנסים לחשוב על הזמן, אנחנו כמעט תמיד הופכים אותו למרחב.
העתיד נמצא לפנינו.
העבר מאחורינו.
אירוע מתקרב.
תקופה מתרחקת.
אנחנו מתקדמים, נסוגים, תקועים, חוזרים לאותה נקודה, עומדים לפני שינוי או משאירים דבר מאחור.
איננו משתמשים במטפורות האלה רק כדי לפשט רעיון מופשט. במידה רבה, אין לנו דרך אינטואיטיבית אחרת לתפוס את הזמן — וזה נכון לא רק לזמן אלא למרכיבים השקופים של החוויה בכללם.
אבל הזמן אינו מרחב סמוי.
העבר אינו באמת מקום הנמצא מאחורינו. העתיד אינו אזור שלפנינו. חזרה אינה שיבה לאותה נקודה, משום שהחוזר כבר נושא בתוכו את הפעם הקודמת. גם ההווה אינו נקודה דקה המפרידה בין שני אזורים.
הזמן פועל באמצעות מערכת יחסים אחרת:
מוקדם ומאוחר.
משך וקטיעה.
חזרה והבדל.
ציפייה והפתעה.
סנכרון והחמצה.
המשכיות ושינוי.
הבשלה והקדמה.
קצב שניתן לשאת וקצב שנעשה בלתי־אפשרי.
אלה אינם מקומות. אלה אופנים שבהם דבר מתהווה.
והלקות הזאת אינה רק שלנו. גם מערכות של בינה מלאכותית מתקשות בזמן. הן יכולות למיין תאריכים, לחשב מרווחים ולסדר אירועים ברצף — אך אין להן, ככל שאפשר לומר, המתנה, הזדקנות, תחושת „מוקדם מדי”, אימה מפני דבר המתקרב או עבר שאינו מרפה. הן מעבדות ייצוגים של זמן.
האם הן חיות בתוך משך — זו שאלה שקשה לדעת כיצד בכלל היינו בודקים אותה. אבל דווקא הקושי הזה עושה את העבודה: הוא מראה שייצוג של זמן ותפיסה של זמן אינם אותו דבר, ושאפשר להחזיק את הראשון במלואו בלי שיהיה ברור מה נאמר על השני.
אלא שגם אנחנו, אף שאנו חיים בזמן, ממהרים להחליף אותו במפה.
והמפה משנה את הפסיכולוגיה שאנחנו מסוגלים ליצור.
הפסיכולוגיה חושבת את הנפש כמרחב
רוב השפות הפסיכולוגיות הן טופוגרפיות.
אנחנו מדברים על עולם פנימי ועל מציאות חיצונית, על עומק ועל פני השטח, על גבולות, חלקי עצמי, אזורים מודחקים, חללים נפשיים, מיכלים, פיצולים ומבנים.
גם הרגש נעשה מעין עצם הנמצא בתוך האדם: אפשר לזהות אותו, לתת לו שם, למדוד את עוצמתו, להכיל אותו ולווסת אותו.
הפסיכולוגיה העכשווית מרחיקה את הפירוק הזה עוד יותר. החוויה מחולקת לרגשות, מחשבות, תחושות גוף, אמונות, דחפים והתנהגויות. לאחר מכן מנסים להבין את הקשרים בין המרכיבים או ללמד את האדם לנהל אותם טוב יותר.
אבל מצב תודעה אינו אוסף של מרכיבים.
כאשר אדם נמצא במצב תודעה מסוים, לא רק רגש כלשהו מופיע בתוכו. היחסים בין גוף, עולם, עבר, עתיד, אנשים אחרים ואפשרויות הפעולה מקבלים יחד צורה מסוימת.
החדר נראה אחרת.
המרחק מאדם אחר משתנה.
משפט מקבל משמעות אחרת.
העתיד מפעיל כוח אחר.
הגוף נע בקצב אחר.
דברים מסוימים נעשים נגישים למחשבה ואחרים נעלמים ממנה.
הרגש מקבל את משמעותו רק בתוך ההקשר השלם הזה.
פחד אינו אותו פחד כאשר הסכנה מתרחשת עכשיו, כאשר היא צפויה בעתיד, כאשר היא כבר חלפה אך הגוף עדיין ממתין לה, או כאשר אין לה אובייקט שאפשר לזהות. עצב אינו אותו עצב בתוך אבל, דיכאון, געגוע, השפלה או פרידה שעוד לא הוכרעה.
מצב תודעה הוא דרך אחרת להבין את מה שהפסיכולוגיה מכנה „מצב רגשי”: לא יחידה פנימית מבודדת, אלא ארגון רחב של אדם בתוך עולם.
ואחד המרכיבים המרכזיים בארגון הזה הוא הזמן.
לא מפני שאפשר לצמצם את הנפש לקצב, ולא מפני שכל מצב נפשי הוא הפרעת תזמון. אלא מפני שמשך, ציפייה, חזרה, קטיעה והשהיה משתתפים ביצירת הדבר שאפשר להרגיש, לראות ולחשוב מתוך אותו מצב.
מינקובסקי לא ביטל את תוכנן של אמונות השווא של המטופל. הוא הבין שאין די בתוכן כדי להסביר את העולם שבתוכו הן היו אמיתיות.
כדי להבין את האמונה בעינויים ובהוצאה להורג, לא היה די לשאול מה האיש חשב שיקרה.
היה צורך לשאול: באיזה זמן הוא חי, כאשר הדבר שטרם קרה כבר שולט לחלוטין בהווה?
המקצב אינו תוספת למבנה
קל לומר שלכל מצב נפשי יש קצב משלו: החרדה מהירה, הדיכאון אטי, הטראומה חוזרת, והאבל דורש זמן.
אבל ניסוח כזה עדיין מניח שקודם קיים מצב נפשי, ואחר כך מתווסף אליו קצב מסוים.
אני מציע דבר קיצוני יותר.
המקצב משתתף ביצירת המבנה עצמו.
תגובה המגיעה מוקדם מדי אינה רק תגובה נכונה בתזמון שגוי. היא יכולה למנוע מן החוויה להספיק להיווצר. תגובה שמגיעה מאוחר מדי אינה רק חסרון נקודתי; היא יכולה לשנות את עצם הציפייה למענה. סכנה הנמשכת זמן רב אינה רק מייצרת פחד רב יותר. היא יכולה לארגן גוף, קשב ועולם סביב הדבר העומד להתרחש.
מה שחוזר בזמן מתקשה בהדרגה לצורה. ומה שהתקשה לצורה מתחיל לקבוע אילו מקצבים יהיו אפשריים מעתה.
המבנה תלוי במקצבים — והמקצבים תלויים במבנה.
לכן המעבר בין מצבי תודעה אינו דומה להעברת חפץ ממקום למקום. מצב תודעה משתנה כאשר משתנים היחסים הדינמיים המחזיקים אותו:
מה מקדים את מה.
כמה זמן דבר נמשך.
מה נקטע לפני שהספיק להתהוות.
מה חוזר ובאיזו צורה.
למה הגוף מצפה.
ומה אינו מקבל די זמן כדי להיעשות מורגש.
אי־ידיעה אינה עמדה. היא קצב
הפסיכואנליזה מרבה לדבר על השהיית הידיעה.
לא לפרש מהר מדי.
לשאת אי־ודאות.
להיות, כדברי ביון, „ללא זיכרון וללא תשוקה”.
לא לכפות על החוויה את מה שכבר ידוע לנו עליה.
אבל כל אלה מנוסחים בדרך כלל כעמדות תודעתיות. המטפל אמור לבחור שלא לדעת, להתאפק, להישאר פתוח.
הבעיה היא שהידיעה מהירה מן הבחירה.
הזיהוי מסתיים לפני שהספקנו להחליט לעכב אותו. פנים נעשות מוכרות. משפט מקבל משמעות. התנהגות נכנסת לקטגוריה. האדם שמולנו נעשה „חרד”, „נמנע”, „תלותי”, „מתנגד” או „מפחד מנטישה”.
רק לאחר שהתמונה כבר נסגרה אנחנו מזכירים לעצמנו שעלינו להישאר פתוחים.
אי־אפשר להחליט לא לזהות את מה שכבר זוהה.
אי־אפשר לצוות על עצמנו לא לדעת את מה שכבר קיבל שם.
לכן אי־ידיעה אינה בראש ובראשונה עמדה.
היא קצב.
אפשר להשהות ידיעה רק באמצעות יצירת תנאים שבהם היא אינה מספיקה להיסגר. לא באמצעות הוראה פנימית להיות פתוחים, אלא באמצעות שינוי ממשי בתזמון: במשך, במרווח, בקצב התגובה, במועד הפירוש ובאופן שבו המפגש מאפשר לדבר להישאר זמן־מה בלי זהות סופית.
השהיית הידיעה אינה היעדר מחשבה.
היא מתן זמן לדבר לחשוב אותנו לפני שאנחנו מסיימים לחשוב אותו.
הסטינג: הדרך שבה המפגש נעשה אירוע
באמנות יש הבדל בין יצירה המתארת זמן לבין יצירה המכניסה את זמנו של הצופה לתוכה.
יצירה יכולה לעסוק בהמתנה, בזיכרון או בחזרה, אך להשאיר את הצופה מחוץ לזמן שהיא מתארת. ולעומתה, יש יצירה שבה משך ההתבוננות, חוסר הסבלנות, הנשימה, התנועה בחלל וההחלטה להישאר או לעזוב נעשים חלק מן העבודה עצמה. הזמן אינו עוד הנושא של היצירה. הוא החומר שממנו המפגש עמה עשוי.
(ההבדל הזה נדון בהרחבה בזמן בקולנוע ובספרות; והשאלה מה האמנות עושה למצב — ולא כיצד היא פותרת אותו — באמנות: לא פתרון, אלא מתן צורה למצב.)
ההבחנה הזאת משנה גם את הבנת הסטינג הפסיכותרפויטי.
הסטינג אינו מסגרת שבתוכה שני אנשים מדברים על חוויות שהתרחשו בזמן אחר. הוא המקום שבו המרחק בין הזמן שעליו מדברים לבין הזמן שבו חיים מתחיל לקרוס.
המטופל אינו רק מספר על המתנה. הוא מחכה לפגישה.
הוא אינו רק מדבר על כך שאנשים נעלמים. הפגישה מסתיימת והמטפל איננו.
הוא אינו רק מתאר את פחדו מן הקרבה. הקרבה מתרחשת עכשיו, בתוך משך שאי־אפשר לדעת מראש מה יעשה בו.
הוא אינו רק מספר שהוא חוזר שוב ושוב לאותו מקום. הוא חוזר לאותו חדר, לאותה שעה, אל אותו אדם — אך החזרה לעולם אינה זהה.
הזמן אינו מיוצג במפגש. הוא מתרחש בו.
לכן היום והשעה הקבועים, משך הפגישה, הסיום והמרווח בין הפגישות אינם גבולות חיצוניים המקיפים תוכן נפשי. הם מקבלים חיים בתוך המפגש. הסיום של היום אינו הסיום של השבוע שעבר. המתנה אחת אינה דומה לאחרת. שתיקה בת עשר שניות יכולה לחלוף בלי להותיר סימן, ובפעם אחרת לשנות את כל מה שנאמר לפניה.
השעון מודד משכים שווים. המפגש אינו.
החזרה אינה שכפול
הסטינג חוזר על עצמו.
אותו יום. אותה שעה. אותו חדר. אותם שני אנשים. אותה ידיעה שהפגישה תסתיים.
אבל החזרה אינה מחזירה את המפגש לאותה נקודה. היא נושאת בתוכה את כל הפעמים הקודמות. הציפייה לפגישה השתנתה מפני שהייתה פגישה קודמת. השתיקה של היום כבר מכילה את מה שקרה בשתיקה הקודמת. הסיום הקרוב נושא את זיכרון הסיומים שהיו ואת האפשרות של פגישה נוספת.
הצורה חוזרת; האירוע משתנה.
זהו גם אחד הדברים שקצב עושה באמנות. חזרה אינה רק הופעה נוספת של אותה יחידה. היא משנה בדיעבד את מה שקדם לה ויוצרת ציפייה למה שעשוי לבוא. דבר שחזר פעמיים כבר אינו הדבר שהיה בפעם הראשונה. הוא נעשה דפוס אפשרי. בפעם השלישית אנחנו כבר מחכים לו — ולכן גם הסטייה הקטנה ממנו מקבלת כוח.
כך גם בטיפול פסיכולוגי. אין צורך להפוך כל איחור, שתיקה או סיום לסמל המייצג תוכן מן העבר. האירוע הזמני אינו קוד שיש לפענח. הוא פעולה ממשית בתוך הקשר.
האיחור משנה את משך המפגש.
ההשתהות משנה את המשפט.
החזרה משנה את הזיכרון של מה שהיה.
הסיום משנה את מה שאפשר לומר רגע לפניו.
המשמעות אינה נמצאת מאחורי האירועים האלה. היא נוצרת בתנועתם.
אין קצב הנמצא בבעלות אחד המשתתפים
קל עדיין לתאר את המפגש כאילו המטופל מביא אליו את קצבו והמטפל מספק קצב אחר: יציב יותר, אטי יותר, מחזיק יותר. אבל גם התיאור הזה משאיר את השניים כיחידות סגורות.
בפועל, קשה לדעת היכן קצב אחד מסתיים והאחר מתחיל.
המטופל מדבר במהירות. האם זו המהירות שלו, או שהשתיקה של המטפל מאיצה אותו? המטפל משתהה. האם הוא מעניק לדברים זמן, או שאינו מוצא דרך להיכנס אליהם? שניהם חשים שהפגישה תקועה. האם הקיפאון נמצא אצל אחד מהם, או שהוא צורת הזמן שהמפגש קיבל ביניהם?
כמו ביצירת אמנות, אין כאן צד פעיל וצד המופעל על ידו. היצירה משתנה בתוך ההתבוננות בה, משום שהמבט מגלה בה רצפים, מרווחים והדגשות שלא התקיימו באותה צורה מחוץ למפגש. וגם הצופה משתנה משום שתנועת העין, הנשימה והקשב שלו נעשות חלק מצורת היצירה.
כך גם בסטינג. הוא אינו שייך למטפל ואינו מופעל על המטופל. זמנם של שניהם נכנס אליו. כל אחד נעשה חומר בתוך המפגש, ובו בזמן נשאר מי שפוגש את האחר.
המטפל אינו מחזיק את הקצב מחוץ להתרחשות. חוסר הסבלנות שלו, הציפייה שלו, המשיכה שלו לפירוש מסוים והקושי שלו לשאת שתיקה כבר פועלים בתוכה. גם הוא אינו יודע מראש איזה זמן נוצר ביניהם. הוא יכול לגלות אותו רק משום שהוא נתון בו.
המפגש מתחיל במקום שבו הזמן חדל להיות רכוש פרטי של אחד מהם.
ומכאן גם שאין חפוּת
אם הזמן אינו רכושו של אחד מהם, אז המטפל אינו יכול גם לתבוע לעצמו חפות.
הקצב שלו יכול להחליף את קצבו של המטופל, וזה קורה בלי כוונה. חוסר הסבלנות מאיץ. המשיכה לפירוש סוגרת מוקדם מדי. האטיות נקראת אצל האחר כהיעלמות. ודווקא הביטחון שנוצר קצב משותף יכול להיות המקום שבו קצבו של האחר נעלם מבלי שאיש הבחין.
עמנואל גנט הבחין בין כניעה לבין התמסרות. בכניעה כוחו של האחר גובר על שלך והזהות נחלשת. בהתמסרות ההגנות יורדות והעצמי דווקא מתרחב.
וההבדל אינו בעוצמת החוויה ואינו בכוונתו של המטפל. הוא בשאלה אחת: האם קצבו של האדם שורד את המפגש.
בכניעה הקצב מוחלף — ומפסיקים לדעת שהיה שם קצב אחר. בהתמסרות הוא מושהה, אך נשאר קיים, ולכן אפשר לחזור אליו — והוא חוזר שונה.
זו אינה הבחנה מוסרית, והיא גם אינה עניין של רגישות. היא ניתנת לבדיקה, ובשאלה פשוטה: אחרי הפגישה — האם הוא יכול לשוב אל הקצב שלו, או שהוא ממשיך לנוע בשלי?
השהיית הידיעה אינה עיכוב מכוון של הפירוש
מכאן צריך להבין מחדש את השהיית הידיעה.
כל עוד חושבים עליה כפעולה של המטפל, היא נשארת צורה מעודנת של שליטה. המטפל כבר יודע, אך מחליט להמתין לפני שיאמר. הוא מנהל את המרחק בין הידיעה לבין מסירתה.
אבל השהיית הידיעה העמוקה יותר אינה מתרחשת כאשר המטפל מחזיק את הפירוש לעצמו. היא מתרחשת כאשר המפגש עצמו מונע מן הפירוש להיסגר.
הדבר הנאמר אינו מתאים לחלוטין למה שקורה.
הסיפור מוכר, אבל קצב הדיבור משנה אותו.
המשפט אומר דבר אחד, והשתיקה שאחריו פותחת בו דבר אחר.
המטפל מזהה דפוס, אך מגלה שגם תגובתו שלו משתתפת ביצירתו.
במצבים כאלה אין פירוש מוכן שממתין לזמן הנכון להיאמר. יש אירוע שעדיין לא סיים להיעשות.
הידיעה אינה מושהית משום שהמטפל התאפק. היא מושהית משום שהדבר עודנו בתנועה.
פירוש מוקדם אינו רק פירוש שגוי או לא מדויק. הוא ניסיון לעצור אירוע לפני שהשלים את צורתו — להפוך תנועה לאובייקט, מפגש לתוכן, וקצב למבנה קבוע שאפשר להצביע עליו.
אי־הידיעה אינה חלל ריק לפני הידיעה. היא הזמן שבו הדבר עדיין יכול להפוך ליותר מדבר אחד.
נקודת המבט נוצרת בתוך השינוי
גם „נקודת מבט חדשה” אינה עמדה גבוהה או מרוחקת יותר שממנה אפשר לראות את החוויה בשלמותה.
באמנות, נקודת המבט משתנה מפני שהמבט עצמו עבר תהליך. הוא שהה, חזר, החמיץ, גילה יחס שלא ראה קודם. אין עין ניטרלית שיצאה לרגע מן היצירה כדי להבין אותה. יש עין שנעשתה אחרת בתוך הזמן שהיצירה פתחה.
כך גם במפגש הטיפולי.
אין צורך לצאת מן החוויה כדי לראות אותה. לעיתים אי־אפשר לצאת ממנה. נקודת המבט נוצרת כאשר היחסים שבתוכה משתנים: כאשר חזרה אינה מובילה בדיוק לאותו מקום, כאשר תגובה צפויה אינה מגיעה, כאשר הסיום אינו נעשה הפעם לנטישה מוחלטת, כאשר שתיקה שנחוותה כהיעלמות יכולה להחזיק גם נוכחות.
אין כאן התבוננות מבחוץ. יש מעבר ממצב תודעה אחד לאחר.
האדם אינו רואה את חייו אחרת משום שקיבל הסבר חדש בלבד. הוא מסוגל לקבל הסבר חדש משום שכבר אינו נמצא בדיוק באותו זמן שממנו ראה קודם.
הזמן הוא חומר המפגש
הסטינג אינו מְכָל של המפגש, כפי שהזמן אינו מכל של יצירת האמנות.
הוא גם אינו מערכת שתפקידה לייצר מצב רצוי.
הוא הצורה החוזרת שבה ההמתנה, הציפייה, החזרה, ההחמצה, הקִרבה והסיום חדלים להיות רק נושאים שמדברים עליהם ונעשים אירועים שחיים אותם יחד.
הצורה אינה קובעת מה יתרחש. אבל בלעדיה לא היה הדבר יכול להתרחש באותה דרך.
המטפל אינו מחבר את המוזיקה ואינו מנצח עליה מבחוץ. המטופל אינו מבצע תפקיד שכבר נכתב עבורו. שניהם שומעים את המוזיקה רק כשהיא נוצרת ביניהם — ולעיתים מגלים שהקצב שבתוכו חיו זמן רב אינו הקצב היחיד האפשרי.
הסטינג הוא הדרך שבה המפגש מקבל משך.
והמשך הוא מה שמאפשר למפגש לא רק לבטא מצב תודעה קיים, אלא להשתתף בהתהוותו של מצב שעדיין לא היה.
וזו גם הסיבה שטיפול פסיכולוגי אינו התערבות פנימית אלא צורת מפגש.
ארבעה שערים
נושאים סמוכים
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה