הקצב והתחביר של החיכוך
כיצד קשר נוצר בזמן: סנכרון, אי־התאמה ותיקון כאלתור בין שניים
״האם ניתן לשחזר את התחביר של השיבוש?״ — רונית מטלון, „שמעון אדף: קווים ליצירתה של ‘החיה החדשה’”
קשר אינו נוצר מכך ששניים נעשים אחד. הוא נוצר כאשר שני קצבים שונים מנסים לנוע יחד — ומתוך כך מתחילים לשנות זה את זה.
לפני שאנחנו יודעים מה האחר מרגיש, לפני שאפשר לשאול אותו מה הוא צריך ולפני שיש מילים משותפות, כבר מתקיים בינינו דבר־מה. מבט נמשך או מוסט. קול מתגבר או דועך. גוף מתקרב, ממתין או נסוג. אחד פונה, האחר משיב — מוקדם מדי, מאוחר מדי, בעוצמה רבה מדי, או בדרך שמצליחה לרגע לפגוש את התנועה שנשלחה אליו.
כך מתחיל להיווצר זמן משותף.
לא זמן אחיד ששני אנשים מצייתים לו, אלא זמן שהוא מתח שנבנה בין שני קצבים. כל אחד מגיע עם מערכת משלו: מהירות אחרת, סף אחר של עוררות, צורך אחר בקרבה, דרך אחרת לחכות ולהירגע. הקשר אינו מבטל את ההבדלים האלה. הוא נוצר מן הניסיון של שניים לחיות בתוכם יחד.
אנחנו נוטים לדמיין קשר טוב כהרמוניה: שניים שמבינים זה את זה, מגיבים נכון ומוצאים שוב ושוב את אותה פעימה. אבל קשר ממשי דומה פחות לביצוע מדויק של מנגינה מוכרת ויותר לאלתור בג׳ז.
הנגנים זקוקים לפעימה משותפת, למסורת ולצורה. אולם המוזיקה אינה נוצרת משום שכולם מנגנים אותו דבר באותו רגע. אחד מקדים את ההדגשה, אחר משתהה. אחד פותח משפט, האחר אינו חוזר עליו אלא משנה אותו. הפסנתר משאיר חלל במקום שבו אפשר היה לצפות לאקורד; התופים מחליטים אם למלא אותו, להרחיב אותו או להחזיר את ההרכב אל פעימה ברורה יותר.
הקצב המשותף אינו נמצא אצל אחד הנגנים. הוא נוצר ביניהם.
לכן גם החיכוך, הטעות והגמגום אינם בהכרח תקלה במוזיקה. ההבדל בין הקצבים, העוצמות והכוונות הוא שמחייב את הנגנים להקשיב. כל מחווה מזמינה מענה, אך אינה קובעת אותו מראש. האחר יכול להצטרף, להשהות, להתנגד, לחקות, לעוות או להשיב את המשפט בצורה שלא הייתה קיימת לפני תגובתו.
החיכוך אינו נעשה מוזיקלי רק מפני שהוא מתרחש בתוך זמן משותף, ואפילו לא רק מפני שהמשתתפים מכוונים זה אל זה. ההתכוונות מאפשרת לי לשמוע את תנועתך כפנייה; ההתמסרות מאפשרת לפנייה הזאת לשנות אותי לפני שאדע כיצד אענה.
גנט מבחין בין כניעות לבין התמסרות. בכניעות אני מוותר על קולי ונכפף לרצונו של האחר. בהתמסרות איני מוסר את עצמי לאחר, אלא מרפה מן הצורך לשלוט מראש במה שהמפגש יהיה. במקום להצטמצם, זו צורה עמוקה של הכנסת אורחים. העצמי עשוי להתרחב ולגלות בתוכו אפשרות שלא הייתה נגישה לו כל עוד החזיק את הגנותיו ואת תגובותיו המוכנות.
כך גם באלתור. נגן אינו רק מקשיב לסטייה של האחר ובוחר תשובה מתאימה. הוא מאפשר לה להיכנס אל נגינתו, לערער לרגע את הצורה שהחזיק ולשנות את מה שהוא מסוגל לשמוע ולנגן. הוא אינו נכנע לנגן האחר; הוא מתמסר למוזיקה שנוצרת ביניהם ושאיש מהם אינו יודע מראש.
רק אז הסטייה נעשית הצעה. מישהו שומע אותה, מניח לה להפריע לתוכניתו ועונה מתוכה בתנועה משלו. המענה אינו מחקה את המחווה הראשונה ואינו מוחק אותה. הוא משנה בדיעבד את משמעותה ופותח אפשרות לדבר שלא היה יכול להופיע לפני החיכוך.
התחביר של החיכוך נוצר אפוא לא רק מן הרצף מחווה–תגובה, אלא מן הנכונות של שניים להרפות לרגע מן התחביר שכבר הכירו, בלי לוותר על קולם. קשר חי דורש די יציבות כדי שלא להתפרק מן הסטייה, ודי התמסרות כדי לא למהר להפוך אותה בחזרה למה שכבר ידענו.
בפרק האילוף ב״הנסיך הקטן״ השועל אינו מבקש מן הנסיך שיאהב אותו מיד, שיבין אותו או שיבטיח שלא יעזוב. הוא מלמד אותו כיצד ליצור קשר בזמן.
״צריך להיות סבלני מאוד״, הוא אומר. תחילה יש לשבת במרחק. לא לדבר. לחזור למחרת. בכל יום להתקרב מעט. רצוי גם להגיע בשעה קבועה, מפני שאם הנסיך יבוא בארבע אחר הצהריים, כבר בשלוש יוכל השועל להתחיל להיות מאושר.
האילוף אינו מתרחש ברגע שבו השניים נפגשים. הוא נוצר מן החזרה על המפגש: מן המרחק שאינו נעלם מיד, מן הציפייה, מן השעה הקבועה ומן ההבדל הקטן שבין אתמול להיום.
הנסיך והשועל אינם רק נמצאים יחד בזמן. הם יוצרים בהדרגה זמן שלא היה קיים לפני הקשר.
לפני האילוף, כל שעה דומה לשעות האחרות. לאחריו, שלוש היא כבר השעה שלפני ארבע. לפני האילוף, צעדים הם רק רעש. לאחריו, צעדיו של אדם מסוים נעשים מוזיקה. שדות החיטה, שלא אמרו לשועל דבר, נעשים נושאי זיכרון מפני שצבעם מזכיר את שערו של הנסיך.
הקשר יוצר קצב, והקצב יוצר עולם פנימי המסוגל לצפות, לזהות, לזכור, להתגעגע ולהתאבל.
אבל סצנת השועל כמעט מושלמת מדי. הנסיך מקשיב להוראות, שומר על המרחק הנכון, מגיע בשעה הקבועה ומתקרב בהדרגה. הקשר נבנה כאילו די למצוא את הקצב הנכון ולהישאר נאמנים לו.
קשרים ממשיים אינם נוצרים כך.
התינוק מסיט את מבטו בדיוק כשהמטפל מתקרב. המטפל מנסה להרגיע, אך קולו מגביר את העוררות. הוא מרים את התינוק מוקדם מדי או משתהה רגע אחד יותר מכפי שהתינוק יכול לשאת. התינוק מחייך והחיוך אינו נענה; אחר כך המטפל מחייך, אך הרגע כבר חלף. מחווה שנועדה לקרבה נחווית כחדירה. נסיגה שנועדה לאפשר מרחב נחווית כהיעלמות.
הקשר נוצר לא רק מן הרגעים שבהם שניים מוצאים זה את זה, אלא גם מן הדרכים שבהן הם מחמיצים.
לקרוא את הטמפרטורה בחלל
במסה על יצירתו של שמעון אדף מספרת רונית מטלון על מזגן האינוורטר שלה. זוהי מערכת משוכללת ורגישה הקוראת ללא הרף את הטמפרטורה בחלל ומתאימה אליה את פעולתה. אלא שדווקא מורכבותה של המערכת יוצרת קצרים בתקשורת שבין החיישנים לבין המנוע.
החיישנים קולטים, אבל אינם מצליחים תמיד להיקרא. המנוע פועל, אבל לא תמיד על פי מה שהחיישנים ביקשו למסור. השיבוש אינו רק תקלה חיצונית שנוספה למערכת; הוא טמון במידה מסוימת בעצם המבנה שלה.
מכאן שואלת מטלון אם אפשר לשחזר את ״התחביר של השיבוש״.
היא אינה כותבת על תינוקות ועל מטפלים, אבל הדימוי שלה מאפשר לחשוב על קשר.
המטפל מנסה לקרוא את הטמפרטורה בחלל המשותף. הוא מבחין בשינוי בנשימה, במבט המוסט, בתנועה של הידיים, בעלייה בעוצמת הקול, בחיוך, בבכי או בהתקשות של הגוף. התינוק אינו מוסר מסר מילולי ברור. המטפל אוסף אותות, מפרש אותם ומנסה להתאים אליהם את עצמו.
אבל החיישנים אינם קוראים את האחר ישירות. הם קוראים את מה שמגיע אליהם. והקריאה הזאת מושפעת גם מן המערכת הקוראת: מן החרדה שלה, מן הציפיות שלה, מן העייפות שלה, מן ההיסטוריה שלה ומן הדברים שאינה מסוגלת לשאת.
מטפל יכול לפרש את הסטת המבט של התינוק כדחייה ולנסות להשיב אותו מיד אל הקשר, כאשר התינוק זקוק דווקא להפחתת גירוי. הוא יכול לשמוע בבכי בקשה למגע, בשעה שהמגע מגביר את המצוקה. הוא עשוי להגיב לצורכי התינוק, אבל גם לחרדה שלו עצמו מפני חוסר האונים שהתינוק מעורר בו.
הקצר בתקשורת אינו מופיע רק כאשר המטפל אינו קשוב.
לפעמים הוא נוצר דווקא מתוך מאמץ עודף לקרוא, להגיב ולהתאים.
מערכת רגישה מאוד אינה בהכרח מערכת שמבינה טוב יותר. היא עלולה להגיב לכל שינוי כאילו היה תקלה שיש לתקן מיד. במקום לאפשר לאחר להופיע בקצבו, היא מתקנת את הטמפרטורה בחלל עוד לפני שהתברר מה מתרחש בו.
הקשר מתחיל לפני המילים
לפני שהתינוק יכול לספר מה הוא מרגיש או לבקש במילים את מה שהוא צריך, כבר מתקיימת בינו לבין המטפל שיחה. הם כבר בדיאלוג.
היא בנויה ממבט וקול, מתנועה ומגע, מן המרווח שבין מחווה לתגובה ומן הציפייה למה שיבוא אחר כך. אחד משמיע קול; האחר משיב. אחד מגביר את העוצמה; האחר מצטרף, מרכך או נסוג. לפעמים נוצר רצף. לפעמים נוצרת הפסקה. לפעמים שני הקולות נפגשים לרגע ואז מתרחקים.
קולווין טרווארת׳ן וסטיבן מלוך מכנים את הממד הזה מוזיקליות תקשורתית. התקשורת הראשונית היא מוזיקלית לא מפני שהאם בהכרח שרה לתינוק, אלא מפני שהיא בנויה מן החומרים שמהם עשויה מוזיקה: פעימה, עוצמה, גובה, חזרה, השתהות, ציפייה, הדגשה ושינוי.
התינוק והמטפל אינם רק מחליפים אותות. הם מתחילים ליצור יחד משפטים בזמן.
מחווה אחת נעשית כמו פתיחה מוזיקלית. המענה יכול להשלים אותה, להפתיע אותה, להחליש אותה או להותיר אותה תלויה. עם הזמן נוצרת ציפייה: מה צפוי להתרחש כאשר אני פונה? כיצד האחר מגיב כאשר אני מגביר את קולי? האם מותר לי להתרחק? האם הוא מחכה שאשוב, רודף אחריי או נעלם?
אין פירוש הדבר שהתינוק והמטפל אמורים לנוע תמיד באותו קצב. מוזיקה אינה נוצרת מכך שכל הכלים מנגנים ללא הפסקה את אותו צליל. היא זקוקה להתאמה, אבל גם למרווחים, להדגשות שונות, להשהיות ולמענה שאינו חיקוי מדויק.
הקשר הראשוני דומה פחות למטרונום שבו שני גופים מצייתים לפעימה אחת, ויותר לאלתור שבו כל אחד מנסה לחוש את תנועת האחר ולהשיב לה מבלי לאבד לחלוטין את תנועתו שלו.
לא רק מה מרגישים, אלא כיצד הדבר נע
דניאל שטרן הציע לחשוב על צורות חיוניות. החוויה אינה מורכבת רק מתכנים ומרגשות שאפשר לקרוא להם שמחה, פחד, כעס או עצב. יש לה גם צורה דינמית: היא מתפרצת, גואה, דועכת, מתפוגגת, מואצת, נקטעת או נמשכת.
אפשר לומר אותו משפט בעדינות גוברת, בהתפרצות, בהיסוס או בדעיכה. המילים נשארות זהות, אך החוויה שונה מפני שהאופן שבו היא נעה בזמן שונה.
התינוק אינו צריך לדעת אם המטפל ״שמח״ או ״חרד״ כמושגים. הוא פוגש את האופן שבו הקול עולה ונופל, את המהירות שבה הפנים מתקרבות, את משך המבט ואת התנועה שבה היד אוספת אותו.
הוא לומד לא רק מה האחר עושה, אלא כיצד האחר מגיע ומופיע.
יש מגע שמגיע בהדרגה ומאפשר לגוף להתכונן אליו, ויש מגע שנוחת. יש מבט שמזמין, ויש מבט המחזיק את התינוק זמן רב מכפי שהוא יכול לשאת. יש שקט שיש בו המתנה, ויש שקט שיש בו התרוקנות.
כך נוצרות ציפיות שאינן עדיין מחשבות:
מה קורה כאשר אני מתעורר?
כיצד מצוקה מתחילה ונגמרת?
האם התרגשות יכולה לעלות בלי להציף?
האם כאשר אני מסיט את מבטי האחר ממתין לי, רודף אחריי או נעלם?
היחסים מתחילים להתארגן כצורות של זמן.
סנכרון — זמן שנבנה יחד
רות פלדמן מתארת סנכרון בין הורה לתינוק כתיאום זמני של מבטים, קולות, הבעות, מגע, תנועה ועוררות. באמצעות החשיפה החוזרת זה לזה, התינוק והמטפל מתחילים ללמוד את האותות המסוימים של בן הזוג לקשר ונבנית ביניהם צורה של תזמון משותף.
הסנכרון אינו רק התנהגות חיצונית. הוא נוגע גם בגוף: בקצב הלב, בעוררות, במערכות ההורמונליות ובדרכים שבהן שני אורגניזמים משפיעים זה על מצבו של זה.
אבל ״משותף״ אינו פירושו אחיד.
התינוק אינו נעשה חלק מקצבו של המטפל בלבד, והמטפל אינו אמור להתכופף ללא שארית אל קצבו של התינוק. כל אחד מהם מביא למפגש מערכת משלו: רמת עוררות, סף רגישות, דרך להירגע, צורך בקרבה ויכולת לשאת גירוי.
הזמן המשותף נוצר במשא ומתן שאין לו מילים.
לפעמים התינוק מגביר את קולו עד שהמטפל מבחין בו. לפעמים המטפל מאט את תנועתו עד שהתינוק יכול להצטרף. לפעמים שניהם נתקעים: ככל שהתינוק נסער יותר, המטפל נעשה פעיל יותר; ככל שהמטפל מנסה יותר, התינוק מתרחק יותר.
סנכרון אינו מצב שבו שניים מתאימים תמיד. הוא היכולת שלהם ליצור לאורך זמן מידה מספקת של יכולת לצפות זה את זה — בלי שאחד מהם יצטרך לוותר על הקצב שלו.
כשההתאמה נעשית פולשנית
אנחנו נוטים להניח שככל שהמטפל מותאם יותר לתינוק, כך הקשר טוב יותר. אבל מחקרי המיקרו־תזמון של ביאטריס ביבי, ג׳וזף ג׳אפה ועמיתיהם מציעים תמונה מורכבת יותר.
הם מפרקים את האינטראקציה לרגעים זעירים: מי מביט לאחר שמבטו של האחר משתנה; כמה זמן עובר בין קול לתגובה; כיצד הבעת פנים אחת משפיעה על האחרת; מה קורה כאשר אחד מתקרב והשני נסוג.
במבט כזה אפשר לראות שהיענות טובה אינה זהה לתיאום מרבי.
תיאום נמוך מדי משאיר את התינוק בעולם שבו האותות שלו אינם משנים די הצורך את האחר. הוא פונה, אך אינו יכול לצפות אם ייענה ומתי.
אבל גם תיאום גבוה מדי עלול ליצור קושי. אם המטפל מגיב לכל תנועה מיד, עוקב מקרוב אחרי כל שינוי ומתאים את עצמו ללא הפסקה, לא נוצר די מרווח שבו התינוק יכול לחוש את הקצב שלו, להסיט מבט, להתארגן או ליזום מחדש קשר.
במקום להיות נוכח עבור התינוק, המטפל עלול להיות נוכח יותר מדי.
כמו מערכת האינוורטר של מטלון, הוא קורא בלי הרף את הטמפרטורה ומתקן כל סטייה לפני שהתברר אם היא זקוקה לתיקון. הרגישות נעשית דריכות, וההיענות נעשית השתלטות.
אפשר לזהות מתח דומה גם בדיאלוג עם בינה מלאכותית. המערכת מגיבה מיד, מתאימה את לשונה אלינו, ממשיכה את המשפט ומציעה ניסוח עוד לפני שהמחשבה הספיקה למצוא את הקצב שלה. התאמה כזאת יכולה להיות מועילה ואף לפתוח אפשרויות חדשות; אבל היא עלולה גם למלא מהר מדי כל שתיקה, להחליק כל חיכוך ולהחזיר לנו גרסה רהוטה של מה שכבר הבאנו. במקום לפגוש קול אחר, אנחנו עלולים לפגוש מנגנון המיטיב לנוע בקצב שלנו — עד שקשה לדעת אם נוצר דיאלוג, או שהקצב שלנו פשוט הוגבר והוחזר אלינו.
היענות טובה אינה קריאה מושלמת של האחר. היא היכולת להיות מושפעים ממנו בלי להשתלט על תנועתו, ולהישאר נפרדים די הצורך כדי שהמענה יוכל להביא דבר שלא היה כבר במחווה הראשונה.
בקשר, כמו בג׳ז, האחר אינו אמור לנגן תמיד את המשפט שאנחנו מצפים לשמוע. לפעמים דווקא התגובה שאינה זהה למחווה שלנו — תגובה שמעכבת, מפריעה או משנה את הכיוון — מוכיחה שיש שם קול נוסף.
אי־התאמה אינה בהכרח כישלון
אד טרוניק הראה שאינטראקציות מוקדמות אינן מורכבות מרצף מתמשך של התאמות. הן כוללות שוב ושוב רגעים של אי־התאמה.
התינוק מבקש דבר אחד והמטפל מבין דבר אחר. אחד מוכן למגע והשני עדיין אינו. העוררות שלהם עולה ויורדת בזמנים שונים. החיוך מגיע לאחר שהמבט כבר הוסט. ניסיון להרגיע מגביר את הבכי.
אי־התאמה אינה תקלה מקרית שאפשר לסלק מן הקשר. היא תוצאה בלתי־נמנעת של המפגש בין שתי מערכות נפרדות.
השאלה אינה אם תהיה החמצה, אלא איזה תחביר ייווצר סביבה.
האם מבחינים בה?
האם אפשר לשנות את התגובה?
האם התיקון מגיע בזמן שבו הוא עדיין יכול להיקלט?
האם מותר לאחד לסגת מבלי שהאחר ייעלם או ירדוף אחריו?
האם אפשר לשוב לקשר בלי להתנהג כאילו דבר לא קרה?
אפשר לתאר את התחביר הזה כך:
מחווה — החמצה — תגובה — הקשבה מחודשת — שינוי — ניסיון נוסף.
המשמעות של כל רגע נקבעת גם על ידי מה שבא לפניו ומה שבא אחריו. שתיקה אחרי בכי אינה דומה לשתיקה אחרי רגיעה. התקרבות אחרי נסיגה אינה דומה להתקרבות שאינה מאפשרת מלכתחילה להתרחק.
החיכוך מקבל תחביר כאשר הוא אינו נותר אירוע מבודד, אלא נעשה חלק מרצף שבו שניים יכולים ללמוד משהו על הדרך שבה הם מוצאים ומאבדים זה את זה.
תיקון — למצוא שוב את הפעימה
באלתור בג׳ז אפשר להתרחק מן הפעימה, למתוח משפט מעבר לגבולות התיבה, להשהות את ההכרעה וליצור לרגע תחושה שהזמן המשותף אבד. אבל ההרכב ממשיך להחזיק בגוף ידיעה כלשהי של המקום שבו הוא נמצא.
כאשר הנגנים חוזרים אל הפעימה, הם אינם פשוט מוחקים את מה שאירע בזמן ההתרחקות. הסטייה נעשתה לחלק מן המוזיקה. היא שינתה את הדרך שבה הפעימה נשמעת כאשר היא שבה.
כך גם תיקון בקשר.
לא הבינו אותי מיד — אך אפשר היה לקרוא אותי מחדש.
האחר לא היה במקום שבו נזקקתי לו — אך הוא הבחין, שינה את תגובתו ושב.
הקצב אבד — אך אובדנו לא היה בהכרח סופו של הקשר.
התינוק אינו לומד רק שהמטפל יכול להתאים אליו. הוא לומד שהקשר יכול לעבור דרך אובדן ההתאמה ולהמשיך להתקיים.
קשר בטוח אינו בהכרח קשר שבו שניים מחמיצים פחות מכולם. הוא קשר שבו ההחמצה אינה נעשית תמיד לסופו של המפגש.
אבל תיקון אינו החזרת הזמן לאחור.
הוא אינו משיב את היחסים למצב נקי שבו השיבוש לא התרחש. הוא יוצר ניסיון חדש: אפשר לאבד את הפעימה, להבחין בכך ולחפש דרך אחרת לשוב.
הפנים נמצאות, אבל הקשר איננו
בניסוי ״הפנים הקפואות״ של טרוניק מקיים המטפל תחילה אינטראקציה רגילה עם התינוק, ואז חדל לפתע להגיב. פניו עדיין נמצאות מול התינוק, אך הן אינן נענות.
התינוק מנסה להפעיל מחדש את הקשר: מחייך, משמיע קול, מצביע, מגביר את עוצמת האותות. כאשר ניסיונותיו אינם נענים מופיעים מצוקה, נסיגה ושינוי בארגון ההתנהגות.
הפנים נמצאות, אבל הקשר איננו.
התינוק אינו מגיב רק לנוכחות הפיזית של אדם. הוא מגיב לתזמון החי של ההיענות. קשר אינו חפץ שאפשר להחזיק ברשותנו; הוא אירוע המתחדש שוב ושוב.
אבל גם תגובה מיידית אינה תמיד היענות. לפעמים התינוק זקוק להסיט מבט ולהפחית עוררות. אם המטפל מפרש כל נסיגה כאובדן של הקשר וממהר להשיב את התינוק אליו, הוא אינו מאפשר לו את ההפסקה שבאמצעותה יוכל להתארגן ולשוב.
נוצר כאן הבדל דק בין היעדר שאפשר להשתמש בו לבין היעדר שאינו נגמר; בין הפסקה המאפשרת לקצב להתחדש לבין פנים שנשארות קפואות.
לא כל שבר נעשה הזדמנות
קל להפוך את רעיון אי־ההתאמה והתיקון לנחמה: לומר שהחמצות אינן מסוכנות מפני שתמיד אפשר לתקן אותן.
כאן ויניקוט מציב קול נגדי.
התינוק זקוק לרציפות מספקת של קיום — לעולם שאינו מאלץ אותו להגיב שוב ושוב להפרעות שאינן מותאמות ליכולתו. כאשר החדירה מגיעה מוקדם מדי, בעוצמה גדולה מדי או בתדירות גבוהה מדי, היא אינה בהכרח נעשית חומר להתפתחות. היא עלולה לאלץ את התינוק לארגן את עצמו סביב תגובה לסביבה במקום סביב תחושת קיומו.
יש אי־התאמות המאפשרות לגלות שהאחר נפרד ממני.
ויש הפרעות שאינן מאפשרות לעצמי להמשיך להתקיים ברציפות מספקת.
ההבדל אינו נמצא באירוע לבדו. הוא תלוי בעוצמה, בתזמון, בהצטברות, ביכולתו של התינוק לשאת את המתרחש ובמה שהיה לפני ואחרי.
שתיקה של רגע בתוך קשר יציב אינה דומה לשתיקה בעולם שבו התינוק אינו יודע אם מישהו ישוב. החמצה אחת בתוך רצף של היענות אינה דומה לרצף שבו האדם נדרש שוב ושוב לוותר על האותות שלו כדי להישאר בקשר.
לא כל שבר ניתן לתיקון מלא.
תיקון יכול לשנות את המשמעות העתידית של מה שהתרחש, אך הוא אינו הופך את הדבר לכזה שלא קרה. הוא אינו תמיד משיב את מה שלא נוצר בזמן שבו היה צריך להיווצר.
לכן אני לא מציע אידיאל חדש של שיבוש ותיקון במקום האידיאל הישן של סנכרון. חיכוך אינו טוב מעצם היותו חיכוך. הוא יכול להיות חדירה, אטימות או נטישה. הוא נעשה חלק מקשר חי רק כאשר קיימת אפשרות לשמוע אותו, להגיב אליו ולהשתנות מבלי להכחיש את המחיר שכבר נגבה.
השיבוש יכול לגלות שיש שם אחר
מטלון כותבת שלפעמים השיבוש הוא דווקא הדיוק העמוק. היא גם מתארת חיקוי של שפה ושל מחוות אנושיות: דמות שלמדה לכאורה את התנועות הנכונות, אך אינה באמת נוכחת.
גם בקשר, תגובה נכונה לכאורה אינה תמיד היענות חיה.
אפשר לחייך בזמן המתאים, לדבר בקול רך, לשקף את הרגש ולהשתמש במילים מדויקות — ובכל זאת לא להיות שם. הסנכרון יכול להפוך לביצוע. האדם יודע כיצד נראית הקשבה, אבל אינו מאפשר לעצמו להיות מופרע באמת על ידי נוכחותו של האחר.
ומנגד, תגובה שאינה תואמת במדויק יכולה לגלות שיש שם אדם נוסף.
המטפל אינו רק מראה של התינוק. הוא בעל גוף, עייפות, גבול וקצב משלו. אם הוא משיב תמיד בדיוק למה שהתינוק מצפה, האחר עלול שלא להופיע כאחר. רק כאשר מופיע הבדל — וניתן לשאת אותו — יכול הקשר להפוך מתנועה של אדם אחד המשתקפת באחר למפגש בין שניים.
סנכרון מוחלט היה מוחק את החיכוך, אבל גם את הנפרדות.
היעדר סנכרון היה מותיר שניים ללא זמן משותף.
הקשר נוצר במתח שבין השניים: קרוב די הצורך כדי לשמוע, נפרד די הצורך כדי לענות.
החיה החדשה שנוצרת בין שניים
בהמשך המסה שלה מתארת מטלון את כתיבתו של אדף כצירוף של דברים שאינם נדבקים זה לזה באופן טבעי. מתוך ההדבקות, ההתנגדויות והשיבושים נוצרת ״החיה החדשה״.
אפשר לשאול את הדימוי הזה כדי לחשוב על קשר. קשר הוא כדור סמרטוטים של ניגודים וסתירות.
הקשר אינו רק צינור שדרכו עוברים מסרים בין שני אנשים שכבר קיימים בשלמותם. הוא גם דבר שלישי שנולד ביניהם: קצב מסוים, מערכת של ציפיות, דרכים מוכרות להתקרב ולהתרחק, מקומות שבהם השניים מוצאים זה את זה ומקומות שבהם הם נתקעים.
ה״חיה״ הזאת נושאת את ההיסטוריה של המפגש.
היא יודעת באיזה קול נענים לבכי, כמה זמן אפשר לשתוק, מה קורה כשאחד מסיט מבט וכיצד נראית החזרה לאחר החמצה. היא יכולה להיות גמישה וללמוד, או להיעשות דרוכה ונוקשה. היא יכולה לאפשר לשני המשתתפים להשתנות, או לכפות עליהם שוב ושוב את אותו רצף.
איש מן השניים אינו שולט בה לבדו.
ובכל זאת, שניהם יוצרים אותה.
כך קורה גם בהרכב ג׳ז. המוזיקה אינה נמצאת אצל הסקסופוניסט, הפסנתרן או המתופף לבדם. היא אינה סכום פשוט של מה שכל אחד מהם הביא מראש. היא הדבר החדש שנולד מן האופן שבו כל אחד שומע את האחר ומשנה את נגינתו בעקבותיו.
האלתור משנה את הנגנים בזמן שהם יוצרים אותו.
כך גם הקשר. הוא אינו רק תוצר של שני אנשים; הוא אחד המקומות שבהם הם נעשים מי שהם.
הקצב והתחביר של החיכוך
קשר אינו נוצר ברגע אחד של הבנה מלאה. הוא נבנה דרך אלפי רגעים קטנים של ציפייה והפתעה, התאמה ואי־התאמה, גלות אובדן ושיבה.
הוא זקוק לסנכרון, מפני שללא מידה של היענות איננו יכולים להרגיש שנוכחותנו מגיעה אל האחר ומשנה דבר בעולמו.
הוא זקוק להבדל, מפני שסנכרון מלא אינו משאיר מקום לאחר להיות אחר.
הוא זקוק לתיקון, מפני ששני יצורים נפרדים אינם יכולים שלא להחמיץ זה את זה.
אבל הוא זקוק גם להכרה בגבולות התיקון: יש החמצות שהצטברו לכדי עולם, יש הפרעות שהגיעו לפני שהיה מי שיוכל לשאת אותן, ויש דברים שלא ניתן להחזירם לצורתם הראשונה.
קשר טוב אינו מנגינה שבה שניים פוגעים תמיד באותו צליל. הוא גם אינו אוסף מקרי של שיבושים. הוא היכולת ליצור תחביר שבו אפשר לשמוע דבר־מה בתוך ההחמצה, לשנות את התגובה ולגלות צורה חדשה של היות יחד.
השועל מלמד את הנסיך להגיע בשעה קבועה, לשבת במרחק ולחזור. המחקר על תינוקות ומטפלים מוסיף שהנסיך לא תמיד יגיע בזמן, שהשועל לא תמיד יבין את צעדיו ושלעיתים כל אחד מהם יקרא אחרת את הטמפרטורה בחלל.
הג׳ז מוסיף שאין תשובה אחת נכונה למחווה שנשלחה. המענה נעשה חי דווקא כאשר הוא נובע מהקשבה, אך נשאר קולו של אדם אחר.
השאלה אינה כיצד למנוע כל קצר.
השאלה היא כיצד שניים יוצרים קצב שבו אפשר למצוא ולאבד זה את זה; תחביר שבו גם החיכוך יכול לפעמים להיהפך לחלק מן המוזיקה; וזמן משותף שאינו מוחק את ההבדל בין הקולות, אלא מאפשר להם להמשיך להקשיב, לענות ולהשתנות.
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה