מאמר 1 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

אנחנו אומרים "וויסות רגשי" — אבל על מה אנחנו מדברים בעצם?

אנחנו משתמשים במושג ויסות רגשי כל הזמן. אומרים על מישהו שהוא "לא מווסת", שצריך "להירגע", "לשלוט בעצמו", "לנהל את הרגשות". זה מופיע בשיחות יומיומיות, בטיפול, בחינוך, בעבודה — כמעט בכל מקום שבו בני אדם מתמודדים עם עצמם ועם אחרים.

זה נשמע פשוט: יש רגש, והוא חזק מדי, מהיר מדי, או לא מתאים — ולכן צריך לווסת אותו.

אבל מה בדיוק אנחנו מניחים כשאנחנו מדברים כך?

כשאומרים על אדם שהוא "לא וויסת את הכעס שלו", למה בדיוק מתכוונים? האם מדובר במה שהוא הרגיש? במה שהוא עשה? בהשפעה שהייתה לכך על אחרים? או בפער בין מה שקרה לבין מה שהיה אמור לקרות?

המושג "וויסות רגשי" נדמה כמתאר דבר אחד ברור, אך בפועל הוא נע בין משמעויות שונות מאוד — חוויה, פעולה, תוצאה ונורמה — ומאחד אותן תחת שם אחד. דווקא משום כך הוא נראה מובן מאליו.

אך ייתכן שהבעיה עמוקה יותר. לא רק שאנחנו לא מסכימים תמיד על מה צריך לווסת — ייתכן שמה שאנו קוראים לו "רגש" אינו מופיע כלל כיחידה ברורה לפני הפעולה הזו.

במילים אחרות: ייתכן שוויסות רגשי אינו רק פעולה על חוויה קיימת — אלא חלק מהאופן שבו החוויה עצמה נעשית לדבר שניתן לזהותו, לשיים ולנהל.

מכאן ואילך, השאלה אינה רק כיצד מווסתים רגשות — אלא כיצד נוצרת בכלל האפשרות לראות בחוויה "רגש" שניתן לוויסות.

המושג "ויסות רגשי" נראה היום כמעט מובן מאליו. קשה לדבר על פסיכולוגיה, טיפול, הורות, חינוך, זוגיות, טראומה, בריאות נפשית וחיי עבודה מבלי להיתקל בו. הוא נשמע צנוע, טכני, עובדתי: בני אדם חווים רגשות; רגשות אלה עלולים להיות חזקים מדי, ממושכים מדי, מבלבלים מדי או בלתי־מותאמים; ולכן נדרש תהליך של ויסות. אלא שדווקא האופן שבו המושג מחליק ללא התנגדות צריך לעורר חשד. לא רק משום שהוא נושא עמו נורמות מסוימות, ולא רק משום שהוא מחזיר אל היחיד את מה שנולד גם מתוך תנאי חיים, מוסדות ויחסי כוח.

הבעיה עמוקה יותר: נדמה שיש כאן דבר ברור — רגש, עצמי, ופעולה של עצמי על רגש — בשעה ששלוש היחידות הללו אינן מובנות מאליהן כלל. מהו בדיוק אותו "ויסות" שעליו השדה מדבר? האם הוא פעולה, יכולת, תהליך, מצב רצוי, או נורמה? ועל מה הוא פועל בפועל: על החוויה עצמה, על הפעולה, על האפקט שלה בעולם, או על עצם אי־התואם בין עולם חוויה מסוים לבין העולם המשותף שבתוכו הוא אמור להופיע?

מה השדה אומר שקורה

בספרות המקצועית, ויסות רגשי אינו שם לפעולה אחת אלא לסדרה של נקודות התערבות אפשריות לאורך התהוותו של רגש. אפשר לבחור מראש להיכנס למצב או להימנע ממנו; אפשר להיכנס ולשנות בו משהו; אפשר להסיט את הקשב מן הרכיב המעורר; אפשר לשנות את האופן שבו המצב מובן; ואפשר להתערב בשלב האחרון, כאשר הרגש כבר מלא, ולפעול על ביטויו — לעצור לפני תגובה, לווסת נשימה, לבחור מילים אחרות.

החלוקה המקובלת עוברת בין שני אלה: התערבות שקודמת לרגש, והתערבות שבאה אחריו. הראשונה נחשבת לרוב מועילה יותר — שינוי הפרשנות של מצב לפני שהתגובה התגבשה מקל יותר מאשר דיכוי של תגובה שכבר מתרחשת, שעולה במאמץ ולעיתים מחריף את מה שביקש להסתיר. אך גם ההבחנה הזאת מסויגת: אין אסטרטגיה שמועילה בכל מצב, והשאלה איזו פעולה מתאימה תלויה בהקשר, במה שניתן לשנות בו, ובמה שהאדם מבקש להשיג.

לפני שנפרק את המבנה הזה, ראוי לומר שהוא אינו רק בנייה תיאורטית. אנשים אכן מצליחים לעצור לפני שהם פוגעים, ומצבים שנראו בלתי־נסבלים אכן משתנים כאשר מבינים אותם אחרת.

אלא שהצלחה אינה אישור. שיטות רבות פועלות היטב מתוך הנחות שגויות באשר למה שמתרחש בתוכן; העובדה שדבר־מה עוזר אינה מוכיחה שההסבר שהוא נותן לעצמו נכון. גם בטיפול, שנים של מחקר משווה מצביעות על כך שגורמים שאינם ייחודיים לשיטה — הברית בין המטפל למטופל, הציפייה לשינוי, עצם קיומה של מסגרת חוזרת שבתוכה אפשר לדבר — נושאים חלק ניכר מן התוצאה, ולעיתים יותר מן הטכניקה שהשיטה מציבה במרכזה. ייתכן אפוא שהאדם אכן נעזר, אך לא מן הסיבה שהמודל מספר לו.

לכן השאלה שתיבחן כאן אינה אם המודל עובד. היא מה הוא מניח כדי שיוכל לעבוד, ומה נעשה בלתי־נראה כאשר ההנחה הזאת מתקבלת לא כדרך פעולה, אלא כתיאור של מה שיש.

מהו ויסות רגשי?

המושג "ויסות רגשי" מופיע בשדה הפסיכולוגי, החינוכי והטיפולי כאילו היה שם לפעולה אחת מובחנת: אדם חווה רגש, והאתגר הוא לנהלו כראוי. אלא שכבר בתוך שימוש יומיומי זה מתברר כי אין מדובר בדבר אחד. "ויסות" אינו מציין ישות אחת, אלא כמה מושגים שונים — פעולה, יכולת, תהליך, מצב רצוי ונורמה — המתלכדים תחת שם אחד.

הבעיה אינה רק בכך שלמושג יש כמה מובנים. מה שמאפשר בכלל לדבר על "ויסות רגשי" הוא תנועתו בין המובנים הללו מבלי להכריע ביניהם, תוך הצגתם כאילו היו דבר אחד. הוא נע בו־זמנית בין תיאור של חוויה, הערכה של פעולה, מדד של תוצאה ודרישה נורמטיבית — מבלי להבהיר בכל רגע באיזו מן הרמות הוא פועל. במובן זה, העמימות אינה חוסר דיוק מושגי, אלא התנאי לכך שמנגנון כזה יוכל להופיע מלכתחילה: היא מאפשרת לקשור תחת שם אחד לא רק מישורים שונים של המתרחש, אלא גם כיוונים שונים — ולעיתים סותרים — של יחס אליו, ואף עולמות משמעות שאינם מתיישבים זה עם זה, ולהחזיר את כל אלה כבעיה אחת של ניהול עצמי.

כדי לראות זאת, יש לשאול לא מה פירושו של "ויסות", אלא על מה הוא פועל בפועל. כאשר נאמר על אדם כי "לא וויסת את רגשותיו", קשה לקבוע מה בדיוק עומד כאן לדיון. האם מדובר בעצם החוויה — הכעס, החרדה או העצב? האם מדובר בפעולה — צעקה, הימנעות, התפרצות? האם מדובר באפקט הנובע מן המפגש עם אחרים ועם המציאות — פגיעה באחר, שיבוש של סיטואציה, הפרת סדר? או שמא מדובר ברגע שבו עולם חוויה מסוים חדל להיות ניתן להבנה או לנשיאה בתוך הסביבה שבה הוא מופיע? השימוש במושג נוטה לעבור בין כל האפשרויות הללו מבלי להבחין ביניהן, וכך לאחד תחת שאלה אחת מה ששייך למעשה לחללים שונים ולעולמות שונים של משמעות, שכל אחד מהם היה מחייב הבנה אחרת לגמרי של עצם פעולת הוויסות הנדרשת.

אין אלה רק היבטים שונים של אותו מתרחש, אלא חללים שונים של משמעות: בכל אחד מהם משהו אחר עומד לדיון, ובכל אחד מהם גם השאלה מה נדרש "לווסת" מקבלת חוקיות אחרת. כך, באותה סצנה עצמה, ניתן לעבור ללא מאמץ מן האמירה "הוא כועס" אל "הוא פוגע", משם אל "הוא לא מקשיב" ומשם ל"הוא הרסני ביחסים", ולבסוף אל "הוא צריך ללמוד לווסת את עצמו". המעבר הזה אינו רק תיאור של רצף סיבתי, אלא תנועה מושגית בין חללים שונים של הבנה — מן החוויה אל הפעולה, מן הפעולה אל האפקט, ומהם אל שאלת התיאום — שבכל אחד מהם משתנה גם משמעות הבעיה וכיצד צריך לפעול מולה. כוחו של המושג נובע מכך שהוא מוחק את המעברים הללו ומציגם כאילו היו מופעים של קושי אחד, פנימי ורציף, של ניהול עצמי.

בנקודה זו מתברר כי המושג חורג לא רק מן הדיבור על רגש במובנו הצר, אלא גם מן הדיבור על פעולה או אפקט בעולם. התביעה לוויסות אינה מופיעה רק כאשר נגרם נזק נראה לעין, אלא גם כאשר חוויה נעשית קשה להבנה, לנשיאה או למיקום בתוך סביבה משותפת. כך, ילד המסתגר בחדרו במשך ימים ייקרא כמי שאינו מווסת, אף שניתן לחשוב על קושי בקצב, בעומס חושי או בפער בין עולם החוויה שלו לבין העולם בחוץ.

במקרים כאלה, "וויסות" אינו רק תגובה לעודף רגש, אלא שם לדרישה לכך שחוויה תיעשה ניתנת להכפפה או לתרגום בתוך תנאים נתונים. תיאום זה אינו סימטרי: ברגע שבו פער בין עולמות חוויה נעשה לבעיה, הוא חדל להיות פער הדדי והופך לדרישה חד־כיוונית — עולם אחד מוצג כמשותף, והאחר נדרש להיעשות ניתן לתרגום בתנאיו. במובן זה, "ויסות רגשי" אינו רק תיאור של קושי פנימי, אלא אחד האופנים שבהם תביעה הסתגלותית רחבה מקבלת ניסוח פסיכולוגי.

אם כך, קשה עוד להבין את "ויסות רגשי" כשם של פעולה אחת פשוטה וניטרלית. מדובר במבנה מושגי שבו חוויה, פעולה, אפקט ועולמות משמעות שונים נקשרים יחד — ומוחזרים אל האדם כבעיה אחת. לא מדובר רק בהיבטים שונים של אותו דבר, אלא בחללים שונים של חוויה ומשמעות, הנדחסים להופיע כאילו היו אחד.

משום כך, הביקורת על המושג אינה יכולה להתחיל בשאלה האם האדם מצליח או נכשל לנהל את רגשותיו, אלא בשאלה מה בדיוק נדרש כאן להיעשות ניתן לתרגום — ובתוך איזה עולם של משמעות.

מן העמימות אל האובייקט

בנקודה זו מתברר כי אין די לומר שהמושג "עמום". עמימותו אכן מאפשרת לו לנוע בין מישורים שונים של החוויה, אך כדי לפעול בפועל עליו גם לבצע הגדרה: לחלץ מתוך הריבוי יחידה, ולהעמידה כאובייקט. תנועתו היא אפוא כפולה — מן העמימות אל החיתוך, ומן החיתוך אל האובייקט.

וכאן נפתחת השאלה הבאה. אם "רגש" אינו נקודת המוצא של החוויה אלא תוצאה של חיתוך — כיצד החיתוך הזה נעשה בפועל? מה עובר על מצב חי, רב־ממדי, עד שהוא נעשה ליחידה אחת שאפשר להצביע עליה, לתת לה שם, ולנהל אותה?

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).