כשהזמן חולף על פניך
פסיכוזה, אובדן הרצף והמובן מאליו של המציאות
״וכך אתה: מחוץ לזמן נפלתָ, הזמן שבו אני שוכן חולף על פניך.״ — דויד גרוסמן, „נופל מחוץ לזמן"
השורה הזאת נאמרת מתוך שכול. גרוסמן כותב על אב ועל בנו המת, על היחס אל מי שאיננו עוד. אחד שוכן בתוך הזמן — זמן שבו דברים מזדקנים, מתחדשים ומשתנים — והאחר נפל מחוצה לו. הזמן ממשיך לנוע, אך אינו נוגע עוד במי שנפל ואינו משנה אותו.
התמונה הזאת פותחת שאלה רחבה יותר. יש כמה דרכים שבהן אדם יכול ליפול מן הזמן המשותף. באבל, בעקבות אובדן. בדיכאון, כאשר הזמן נסגר. ובפסיכוזה — שבה עוסק דף זה — הנפילה היא מסוג אחר: לא רק שאדם נושר מן הזמן של האחרים, אלא שעצם הרצף המחזיק יחד עולם אחד מתחיל להיסדק.
כשאדם סובל, אנחנו נוטים לשאול מה הוא מרגיש, כאילו הסבל הוא תוכן שאפשר לזהות ולמנות. אבל לעיתים משתנה דבר עמוק יותר: לא מה שממלא את הזמן, אלא הזמן עצמו — אותו מרקם דק המחזיק יחד עבר, הווה ועתיד, ומאפשר שרגע אחד יישען על הקודם וייפתח אל הבא. הדף הזה עוסק במה שקורה כאשר הזמן חדל לשאת את האדם: ממשיך לנוע, אך אינו לוקח אותו עמו.
וכאן צריך לומר מיד: איננו מדברים על תופעה השייכת רק לפסיכוזה, לדיכאון או למצבים נפשיים קיצוניים. במקום אחר תיארנו כיצד מצבים שלמים של תודעה — ולא רק רגשות בתוך עולם יציב — משנים בבת אחת את הזמן, הגוף, העולם והעצמי. הזמן האנושי לעולם אינו זמן ניטרלי, אחיד, הזורם באותה צורה מתחת לכל חוויה. הוא משתנה עם תנאי החיים, עם הגוף, עם היחסים ועם האופן שבו העתיד פתוח או סגור בפנינו.
עוני, למשל, אינו רק מצב כלכלי המתרחש בתוך זמן רגיל. הוא עשוי לשנות את מבנה הזמן עצמו. העתיד מתקצר עד לחשבון הבא, לתשלום שיגיע, לאוכל שצריך להשיג היום. האפשרות לתכנן לטווח רחוק נעשית מותרות. לצד הדחיפות מופיעה גם המתנה כפויה: לתשובה מן המוסד, לקצבה, לעבודה, לבעל הבית, לפקיד שמחזיק בהחלטה. הזמן נעשה בעת ובעונה אחת בהול ותקוע — מלא דברים שחייבים לקרות מיד, אך נתון בידי אחרים.
גם ההתאהבות, שאינה מחלה ואינה בהכרח מצוקה, יוצרת זמן אחר. שעה עד לפגישה יכולה להימתח ליום שלם; לילה משותף חולף כאילו לא היה; העתיד נעשה צפוף באפשרויות, והיום כולו מתארגן סביב הופעתו או היעדרו של אדם אחד. מה שהיה קודם פרט שולי — הודעה, מבט, שעה שנקבעה — נעשה ציר שסביבו הזמן מקבל משמעות. האדם אינו רק מרגיש רגש חזק בתוך הזמן: הרגש משנה את קצבו, את אופקו ואת הדרך שבה רגע אחד מוביל אל הבא.
כך גם באבל, בהגירה, במלחמה, בהורות לתינוק, בכאב כרוני, ביצירה או בשקיעה עמוקה בעבודה. בכל אחד מן המצבים האלה העבר, ההווה והעתיד נקשרים אחרת. יש זמנים המתרחבים וזמנים המתכווצים; זמנים המואצים על ידי ציפייה וזמנים הנעשים כבדים תחת איום; זמנים שהם שלנו וזמנים שבהם אנו ממתינים לחיים שיתאפשרו לנו רק בהחלטתו של אדם אחר.
לכן אין כאן חלוקה פשוטה בין זמן „בריא" לבין זמן „חולה". גם החיים הנחשבים שפויים ורגילים יוצרים צורות שונות של זמן. הפסיכוזה אינה יוצאת מן העיקרון הזה אלא מקצינה אותו באופן מסוים: השינוי אינו נוגע עוד רק למהירות, לאופק או למידת השליטה בזמן, אלא עלול להגיע אל עצם החיבור שבאמצעותו רגע אחד נשען על קודמו, נפתח אל הבא ומצטרף עמו לעולם אחד.
הדף הזה אינו שואל אפוא מדוע אדם פסיכוטי תופס את הזמן באופן משונה, כאילו קיים בחוץ זמן תקין שהוא נכשל למדוד. הוא מתחיל מן ההנחה שכל חיים יוצרים זמן מסוים, ושואל מה קורה כאשר הגמישות האנושית הזאת — היכולת לחיות בזמנים שונים — נעשית לסדק ברצף עצמו. הדיכאון והפסיכוזה יופיעו כאן לא כשתי אבחנות המנותקות מן החיים הרגילים, אלא כשתי צורות קיצוניות החושפות דבר הנכון לכולנו: העולם שאנו חיים בו תלוי גם באופן שבו הזמן מצליח להחזיק אותו יחד.
בדף אחר תיארנו כיצד בדיכאון הזמן נסגר: העתיד מאבד את כוח המשיכה שלו, ההווה אינו מצליח לעבור, והעולם חדל להופיע כמרחב של אפשרויות. הדיכאון, בתיאור הזה, אינו רק עצב עמוק יותר — הוא שינוי בעצם צורת הופעתו של העולם. גם התקיעות שבו אינה עצלות, אלא זמן שנעצר.
אבל יש מצבים שבהם השינוי עמוק ושונה עוד יותר — ואינו לובש צורה אחת בלבד. בדיכאון, לרוב, הרצף עצמו נשמר: רגע עדיין נמשך אל רגע, גם אם התנועה כבדה והעתיד אטום. יש מצבים אחרים שבהם משתבש דבר בסיסי יותר — לא רק כיוון התנועה, אלא עצם החיבור בין רגע לרגע, או האפשרות לחלוק זמן עם זולת.
מה קורה כאשר מה שהיה לפני רגע אינו מחזיק עוד את מה שקורה עכשיו? כאשר העתיד אינו מופיע כציפייה אלא כפריצה, כמסר או כאיום? כאשר הזמן חדל להיות דבר שאפשר לשכון בו יחד עם אחרים? אלה מן השאלות של הדף הזה.
הוסרל: הזמן כסינתזה, לא כרצף של נקודות
כדי לראות מה נסדק, צריך תחילה לראות מה מחזיק. הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל מלמדת שההווה אינו נקודה דקה בין עבר לעתיד. כל רגע של תודעה נושא בתוכו רטנציה — אחיזה במה שזה עתה חלף, ההד של הצליל שעדיין מהדהד אף שכבר נדם — ופתוח בפרוטנציה אל מה שעומד לבוא, ציפייה דקה למה שיופיע בעוד רגע.
מכאן שהזמן אינו רצף של נקודות נפרדות המונחות זו לצד זו. הוא סינתזה: פעולה מתמשכת של חיבור, המצרפת רגעים בודדים למנגינה, למשפט, לתנועה שיש בה כיוון. אני שומע מנגינה ולא רצף של צלילים מנותקים משום שכל צליל עדיין מהדהד כשהבא אחריו מגיע. אני מבין משפט משום שראשיתו עדיין נוכחת כשאני מגיע לסופו. החיבור הזה הוא כה בסיסי עד שבדרך כלל איננו מבחינים בו כלל — הוא פשוט הרקע השקט שעליו העולם מופיע כרציף. ודווקא משום כך, כאשר הוא נסדק, לא רגש בודד משתנה אלא עצם היכולת שדבר יימשך אל דבר.
הזמן אינו נשבר בדרך אחת
מפתה לומר: בדיכאון הזמן נעשה סגור, בפסיכוזה הוא נעשה מקוטע. זו הבחנה זכירה, אך פשוטה מדי. גם בדיכאון יש לא רק סגירה של העתיד, אלא גם הפרעות ברצף ובתחושת ההמשכיות. וגם בסכיזופרניה הזמן אינו תמיד מקוטע — הוא עשוי להיעצר, להתנפח, להיטען בציפייה או להיעשות „הווה הרה", שבו משהו מכריע עומד תמיד להתרחש. המחקר הפנומנולוגי מתאר ריבוי של חוויות זמן, לא תבנית אחת לכל מצב.
לכן, במקום להעמיד שתי מחלות מול שתי צורות זמן, מדויק יותר להבחין בין שלושה ממדים שבהם הזמן החי עשוי להשתנות.
הראשון הוא כיוון הזמן: האם הקיום נמשך אל העתיד, כבול אל העבר, או כלוא בהווה. השני הוא לכידות הזמן: האם מה שזה עתה חלף ממשיך להחזיק את ההווה, והאם ההווה נפתח מאליו אל הרגע הבא — אותה סינתזה הוסרליאנית שזה עתה תיארנו. השלישי הוא הזמן המשותף: האם האדם מסוגל להסתנכרן עם קצביהם של אחרים ועם התנועה החברתית של העולם.
היתרון בהבחנה הזאת הוא שאיננו נדרשים לומר שבדיכאון קורה דבר אחד ובפסיכוזה דבר אחר. אפשר לומר משהו מורכב יותר ונאמן יותר: מצבים שונים פוגעים בצירופים שונים של כיוון, לכידות ואפשרות לחלוק — לעיתים בכמה מהם בבת אחת.
כיוון: קימורה והעמידה מול הזמן
הממד הראשון, הכיוון, מנוסח בחדות אצל הפסיכיאטר בינו קימורה. קימורה תיאר אופני עמידה קיומיים ביחס לזמן. את המלנכוליה קשר למבנה שכינה post festum — „לאחר החג": האדם חי כמי שהגיע מאוחר מדי אל עצמו, לאחר דבר שכבר הוכרע ושאין להשיבו, קשור אל עבר שאין לו אליו עוד גישה ונושא כלפיו מעין חוב שאי־אפשר לפרוע.
את חלק מחוויות הסכיזופרניה קשר למבנה ההפוך — ante festum, „לפני החג": קיום טעון כלפי דבר שעדיין לא בא, ציפייה מתוחה אל אירוע מכונן שאינו מגיע, כאשר ה„אני" עצמו אינו קניין ודאי אלא דבר שיש להשיגו שוב ושוב. כאן העתיד אינו נפרש כאופק שקט של אפשרויות, אלא עשוי למשוך את ההווה בעוצמה מאיימת — לעמוד בפתח כהתרחשות שעומדת לפרוץ.
חשוב לא לבלבל בין הכיוון ללכידות. ante festum אינו בהכרח פירוק החיבור בין רגע לרגע. הוא עשוי להתקיים גם כרצף מתוח מאוד, שבו דווקא ההמשכיות נשמרת אך העתיד טעון יתר על המידה. קימורה מתאר את הכיוון של הזמן ואת העמידה מולו — לא בהכרח שבר בסינתזה שלו.
מרלו־פונטי: הגוף שמצפה
נחזור אל הממד השני, הלכידות. הסינתזה שהוסרל תיאר אינה מתרחשת רק בתוך המחשבה. מוריס מרלו־פונטי מזכיר שהגוף עצמו מכוון אל העולם ומתזמן אותו: הוא מצפה, מושיט יד, נשען קדימה, פוסע ונענה למה שמגיע. הגוף כבר נמצא, במידת־מה, ברגע הבא, לפני שהמחשבה הספיקה לנסחו — וההמשכיות שאנו חשים בזמן נשענת על הציפייה הגופנית השקטה הזאת.
כאשר נטייה גופנית זו אל מה שבא נחלשת או משתבשת, הרגע הבא אינו מגיע עוד כהמשך טבעי של הקודם. תנועה שהייתה מובנת מאליה — היד היודעת לאן היא נשלחת, המבט המקדים את מה שיופיע — מאבדת את המובן־מאליו שלה. הרצף שהגוף היה נושא בשקט נעשה דבר שיש להרכיב מחדש בכל פעם.
מינקובסקי: המגע החי עם המציאות
הפסיכיאטר אז'ן מינקובסקי, בספרו „הזמן החי" (Le Temps vécu), תיאר בבסיס הסכיזופרניה אובדן של מה שכינה „המגע החי עם המציאות". אין הכוונה לאובדן ידע על העולם — האדם עשוי לדעת היטב מה מונח לפניו. המגע החי הוא היכולת הקדם־רפלקטיבית להיות שזור בעולם: להיות מושפע ממנו, לפעול באופן מותאם, לחוש מה רלוונטי ולהימצא בתוך המציאות בלי להרכיב אותה מחדש במחשבה בכל רגע. הזמן הוא ממד מרכזי של הזיקה הזאת, אך אינו כל כולה.
כשהמגע החי הזה נחלש, המציאות אינה נעלמת — אבל היא חדלה להיות סביבה חיה שהאדם כבר שרוי בתוכה, ונעשית דבר שעליו לעמוד מולו, לנתחו או לבנותו מחדש. במקום עולם שהוא כבר נמצא בו, האדם ניצב מול עולם נייח, לעיתים מדויק להפליא ובכל זאת רחוק. וזהו כבר הסף שאליו הגיע גם בלנקנבורג.
פוקס: היציאה מן הזמן המשותף
הממד השלישי, הזמן המשותף, נמצא במרכז עבודתו של תומס פוקס. יש זמן שאנו חולקים עם אחרים — קצב שבו נפגשים, ממתינים, משיבים ומתקדמים יחד. פוקס מנסח את המלנכוליה כאי־סנכרון: היפרדות מן הזמן החברתי המשותף. העולם ממשיך בתנועתו, אחרים ממהרים ובונים, והאדם אינו מצליח להצטרף — לא משום שאיבד את הרצף הפנימי, אלא משום שקצבו האט עד שחדל להיפגש עם קצב הזולת. וכך גם הבדידות כאן אינה רק היעדר של אנשים בקרבת מקום, אלא היעדר של זמן משותף שאפשר לנוע בתוכו עם זולת.
פוקס מראה בכך שהזמן אינו נפגע רק בממד אחד. את ניתוח הסכיזופרניה שלו הוא בונה דווקא סביב הממד השני — פגיעה אפשרית באינטגרציה הבסיסית של עבר, הווה ועתיד, ובאותה סינתזה הוסרליאנית של רטנציה ופרוטנציה — ואילו את המלנכוליה הוא קורא דרך הממד השלישי. אותו הוגה, שני שיבושים שונים: עדות לכך שאין „שבר בזמן" אחד שכל מצב הוא שם אחר שלו.
בלנקנבורג: אובדן המובן מאליו
וולפגנג בלנקנבורג נתן לכך שם שנעשה מרכזי: אובדן ה„מובן מאליו" הטבעי (die natürliche Selbstverständlichkeit). זוהי אותה ודאות שקטה ולא־מנוסחת המאפשרת לרובנו לנוע בעולם היום־יומי בלי לשאול בכל רגע מדוע הדברים הם כפי שהם, כיצד ראוי להתנהג, ומה עומד להתרחש בהמשך.
בלנקנבורג הראה שבחלק ממצבי הסכיזופרניה נפגע דווקא רובד זה — לא אמונה מסוימת ולא תפיסה מסוימת, אלא הרקע השקט שעליו כל אמונה ותפיסה נשענות. זהו משבר רחב של עולם־החיים כולו: הוא נוגע בבת אחת ליחס לעולם, לחוויית העצמי, להבנת האחרים וליכולת לפעול בלי להסביר לעצמי כל פעולה.
אובדן המובן מאליו אינו זהה, אם כן, לשבר בזמן, ואינו רק תרגום שלו למונחים אחרים. אבל הוא מגלה את אחת מתוצאותיו האפשריות: דברים שהיו מחוברים זה לזה בשקט — רגע, מחווה, הקשר, תגובה — שוב אינם נושאים מעצמם את משמעותם. וכאשר שום רגע אינו נסמך עוד בביטחון על מה שקדם לו, גם הזמן חדל להיות המרחב המובן מאליו שבו עצמי ועולם נפגשים.
אדם אחר אינו יכול להרכיב עבורך את זמנך
בדף אחר באשכול תיארנו כיצד קשר יוצר זמן: שניים הנעים יחד בונים ביניהם קצב, ציפייה וזיכרון משותפים. מכאן קל לגלוש אל נחמה — לומר שכאשר הרצף הפנימי נשבר, די בכך שאדם אחר יחזיק אותו במקומנו. אבל הקשר הישיר הזה מטעה. אדם אחר אינו נחווה תמיד כמקור יציב; במצבים פסיכוטיים הוא עלול להיחוות דווקא כפולש, כמי שיודע יותר מדי, כמי שכופה קשר בין דברים שהאדם אינו יכול לשאת כרגע.
לכן אדם אחר אינו יכול להרכיב עבור אדם את זמנו. אבל לעיתים הוא יכול להציע נקודות חזרה. זהו חלק ממה שמתרחש במפגש טיפולי: להיות מי שזוכר בלי להשתלט, חוזר בלי לדרוש, ומחזיק אפשרות של המשכיות גם כאשר ההמשכיות אינה נחווית מבפנים — לא כדי לכפות על האדם את קצב העולם שממנו נשר, אלא כדי שיהיה, לצד הזמן שנסדק, גם זמן אחר שאפשר לשוב אליו.
לא עדשה בלעדית
צריך כאן גבול, ולא הכללה. אין לומר שפסיכוזה או סכיזופרניה הן „ביסודן הפרעה של תזמון", ואין להפוך את הזמן למפתח יחיד שפותח כל דלת. הזמן אינו הסיבה ואינו ההסבר הממצה; הוא עדשה — דרך התבוננות המאירה ממד שקל להחמיץ כשמתבוננים רק בתוכן המחשבות והרגשות.
מה שהעדשה הזאת מראה הוא שהסבל הנפשי אינו תמיד רגש בתוך עולם יציב. לפעמים משתנה עצם המבנה שבתוכו רגש, עולם וזמן יכולים בכלל להתקיים כיציבים. והזמן אינו יכול להישבר בדרך אחת בלבד: הוא עשוי לאבד את כיוונו, את לכידותו, או את האפשרות להיעשות זמן משותף. דיכאון, סכיזופרניה וחוויות פסיכוטיות אינם שמות לשלושה קצבים, אלא דרכים שונות — ולעיתים חופפות — שבהן היחסים בין עבר, הווה, עתיד, גוף וזולת חדלים להיות מובנים מאליהם.
וכך שבה התמונה שבפתח. השורה של גרוסמן אינה מתארת פסיכוזה — היא נכתבה מתוך שכול, על מי שאי־אפשר עוד לגעת בו אך גם אי־אפשר להרפות ממנו. היא אינה ראיה קלינית אלא תמונה: אפשר להיות סמוך לאדם אחר, לאהוב אותו, לדבר אליו — ובכל זאת לא לשכון עוד באותו זמן. מן התמונה הזאת מתחילה שאלת הדף: מה מחזיק זמן משותף, ומה קורה כאשר הזמן חדל להחזיק גם את העולם.
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה