כנגד ויסות רגשי

כשהדרישה לנהל את עצמך נעשית הבעיה

יש רגע שבו אדם מבין שהוא עייף לא מן הרגשות שלו, אלא מן העבודה שנדרשת ממנו מולם.

לזהות מה הוא מרגיש. להבין מה הפעיל את זה. להעריך אם התגובה מידתית. לבחור נכון יותר בפעם הבאה. הוא כבר יודע את הצעדים; לפעמים הם אפילו עוזרים. ובכל זאת משהו נעשה מתיש — כאילו לא די בכך שהחיים קשים, צריך גם לנהל אותם היטב.

לרוב הוא יקרא לזה כישלון שלו. שהוא עדיין לא מספיק מווסת; שאילו היה מתמיד יותר, זה היה עובד. ולעיתים גם הטיפול עצמו אינו עובד — ולא תמיד משום שהמטופל לא התאמץ מספיק.

אבל ייתכן שהעייפות הזאת אינה סימן לכישלון בוויסות. ייתכן שהיא סימן לכך שמשהו במסגרת עצמה תובע יותר מדי — לא במידת הרגש, אלא בדמות האדם שהיא דורשת.

"הוויסות הרגשי הוא מנגנון השליטה על המערכת הרגשית של האדם, המאפשר לו לשאת רגשות קשים, להתאפק ולא לפעול באופן מיידי על פי הרגשות, לבחון את הרגשות מבחוץ ועל ידי כך ליצור יציבות רגשית." מוניץ, ח׳ (עורך). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה

— כך מגדיר השדה הפסיכיאטרי את הוויסות הרגשי.

אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות בעולם שבו אנשים אינם מסוגלים לעצור, לשאת רגשות קשים או להימנע מפעולה מיידית מתוך זעם, חרדה או דחף.

היכולת לווסת רגש יכולה להציל קשרים. לעיתים היא מאפשרת לאדם לא לפגוע בעצמו או באחרים. היא יכולה ליצור מרווח בין התרחשות לבין פעולה, ולאפשר לנו לחשוב במקום להגיב מיד.

אבל השאלה מהו ויסות רגשי נכון וכיצד לטפל בקושי בוויסות חורגת מתחום הטכניקה הטיפולית. היא נוגעת בתפיסה פסיכולוגית, בתרבות ובמוסר.

הרעיון של תרפיות המלמדות ויסות וניהול רגשי נראה לכאורה בסיסי והגיוני — ואכן כזה הוא כאשר הוא מיושם במקום ובזמן הנכונים. הבעיה מתחילה כאשר כלי עבודה נעשה תפיסת עולם; כאשר היכולת לווסת אינה עוד אפשרות אחת העומדת לרשות האדם, אלא דגם כללי של בריאות נפשית ושל אדם ראוי.

אז הוויסות אינו עוסק רק במה שאנחנו עושים ברגש.

הוא מתחיל לקבוע מהו רגש, מי הוא האדם שבתוכו הרגש מתקיים, ומה נחשב שינוי נפשי.

מתי כלי טוב נעשה לדמות של אדם ראוי

"אם אתם רוצים להבין תרבות כלשהי לאשורה, אל תחפשו עקרונות מוחלטים שלכאורה מדריכים את בני התרבות בכל רגע ורגע. במקום זאת חפשו את הסתירות, הדילמות והקונפליקטים שמניעים את עולמם." יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות

התרבות שלנו מדברת בשתי שפות סותרות.

מצד אחד היא מעודדת ביטוי רגשי, אותנטיות, מימוש עצמי והקשבה פנימה. מצד אחר היא תובעת מן האדם להיות יציב, יעיל, קריא, צפוי ומסוגל לנהל את עצמו בכל רגע.

• עליו להרגיש — אך במידה הנכונה.
• להכיר בכעסו — אך לא להפריע.
• להיות אותנטי — אך לא בלתי־צפוי.
• לבטא פגיעוּת — אך בשפה מאורגנת ונוחה לעיכול.
• להיות קשוב לעצמו — כדי שיוכל לשוב במהירות לתפקד.

בתוך הסתירה הזאת נעשה הוויסות הרגשי לאחד האידאלים המרכזיים של התקופה.

האדם הבריא מוצג כמי שמסוגל לעמוד מחוץ לרגשותיו, לזהות אותם, לקרוא להם בשם, להעריך אם הם מתאימים למצב, לבחור כיצד להגיב ולשוב לאיזון.

לכאורה זהו רק תיאור של יכולת.

למעשה, מסתתרת בו תמונה שלמה של הנפש: בפנים נמצאים רגשות; מולם עומד עצמי רציונלי; ותפקידו של העצמי הוא להתבונן, למיין, לווסת ולנהל.

כך נוצר האדם כמנהל של עצמו.

הכלים שבהם אנו משתמשים משנים אותנו

ויסות עצמי מוצג בדרך כלל ככלי עבודה ניטרלי. יש רגש, ולצדו שיטה שמסייעת לנו להתמודד עמו.

אבל זו דרך פשטנית להבין כלים.

הכלים ושיטות העבודה שבהם אנו משתמשים משנים אותנו. הם משנים את השאלות שאנחנו שואלים, את הדברים שאנחנו מסוגלים לראות ואת התשובות שנוכל לקבל.

כאשר אדם לומד לשאול בכל מצב:

• מה אני מרגיש?
• מה הפעיל אותי?
• עד כמה הרגש עוצמתי?
• האם הוא מותאם למציאות?
• כיצד אוכל להקטין אותו?
• באיזו טכניקה עליי להשתמש?

הוא אינו רק רוכש מיומנות. הוא לומד לפרק את חווייתו בדרך מסוימת.

דבר מורכב שהתרחש בין גוף, זיכרון, אדם אחר, מצב חברתי, ציפייה והקשר נעשה ליחידה פנימית הנקראת "רגש". העולם נהפך לטריגר. החוויה נהפכת לתגובה. והאדם נהפך למי שאמור לפקח על התגובה ולתקן אותה.

הוויסות אינו פועל רק על הרגש.

הוא משתתף ביצירת הרגש כאובייקט שאפשר לנהל — וביצירת העצמי שאמור לנהל אותו.

האם הרגש נמצא רק בתוכנו?

אנחנו רגילים לומר: "יש בי כעס", "אני מוצף חרדה", "אני צריך לווסת את הפחד".

השפה הזאת ממקמת את הרגש בתוך האדם. משהו בעולם הפעיל אותו, אך כעת הבעיה נמצאת בפנים והעבודה צריכה להתבצע שם.

אלא שרגש אינו בהכרח חפץ פנימי.

כעס יכול להיות יחס לעוול. חרדה יכולה להיות דרך שבה העתיד כולו נעשה מאיים. האבל יכול להיות תגובה לאובדן ממשי של עולם, ולא רק מצב פנימי שיש לשנותו. תחושת מחנק יכולה להיווצר בתוך קשר שאין בו מקום לנשום.

כאשר מפרידים את הרגש מן ההקשר, דבר חשוב נעשה בלתי־נראה.

לפעמים האדם אינו צריך לווסת טוב יותר את תגובתו למציאות. לפעמים המציאות עצמה אינה נסבלת. לפעמים צריך לעזוב, להתנגד, להתאבל, ליצור, לשנות את היחסים או לתת לדבר צורה — לא להחזיר את המערכת הפנימית לאיזון.

ויסות עצמי שם את מרכז הכובד בתוך האדם. הוא עלול להפוך מצב פוליטי, משפחתי, תעסוקתי או קיומי לבעיה של ניהול עצמי.

כך נעשה האדם אחראי להסתגל גם למה שלא ראוי להסתגל אליו.

ויסות רגשי וריחוק מן החוויה

"שפיות, כפרויקט של שמירה על אנושיות ניתנת לזיהוי, חייבת אפוא להגביל את טווח החוויה האנושית." אדם פיליפס, Going Sane

נדמה שלמרות שוויסות רגשי מתואר כתנועה דינמית, הכיוון שהוא מדגיש הוא לעיתים קרובות כיוון של ריחוק.

האדם מתבקש לסגת מעט מן החוויה, להתבונן בה מבחוץ ולאמץ פרספקטיבה גבוהה ופחות מעורבת. במצבים מסוימים המרחק הזה חיוני. הוא מאפשר לא להיבלע ברגש ולא לפעול מיד.

אבל ריחוק אינו תמיד חופש.

אפשר להתרחק מן הרגש לפני שהיה אפשר לחוות אותו. אפשר לתת לו שם לפני שהתגלה מה הוא מבקש. אפשר לראות אותו "בפרספקטיבה" כה מהר, עד ששום דבר כבר אינו מסוגל לגעת בנו.

קור נפשי, ניכור והיעדר חום יכולים לנבוע גם מתפיסת עולם המעניקה תמיד יתרון למתבונן המרוחק על פני האדם המעורב.

לא כל הצפה היא אמת, אבל גם לא כל מרחק הוא בגרות.

ויסות כהדחקה חדשה

"אני תוהה אם להיות שפוי פירושו להתעלם מהכאוס שהוא החיים, להעמיד פנים שרק חלק קטן מהאינסופיות שלהם הוא המציאות." רביע עלמדין, Koolaids: The Art of War

הפסיכולוגיה המודרנית מבחינה בצדק בין הדחקת רגשות לבין הכרה בהם וויסותם.

אבל ההבחנה אינה תמיד פשוטה כפי שהיא מוצגת.

גם כאשר אומרים לאדם שרגשותיו לגיטימיים, אפשר להתייחס אליהם כאל דבר שצריך לעבור במהירות תהליך של זיהוי, קבלה, הרגעה והחזרה לתפקוד.

הרגש מקבל רשות להופיע — בתנאי שלא ישנה יותר מדי את הסדר.

כך נוצרת צורה מעודכנת של שלילה: אין עוד דרישה לומר "אינני כועס". במקום זאת אפשר לומר "אני מזהה את הכעס, מקבל אותו ומווסת אותו" — בלי לאפשר לכעס לערער דבר, לשאול שאלה או לשנות את היחסים.

הרגש אינו מוכחש. הוא מנוטרל.

הדבר חשוב במיוחד כאשר מדובר בחוויות שעדיין אינן מאורגנות. לא כל חוויה מגיעה אלינו כרגש ברור שאפשר לזהות ולתת לו שם. לפעמים יש תחושה גופנית, תמונה, אי־שקט, בלבול, גמגום, קיפאון או סערה שעדיין אין לדעת מה הם.

הדרישה לשיים ולווסת עלולה לכפות על החוויה צורה מוקדמת מדי.

סדר, כאוס ויצירתיות

אני מדבר רבות על חשיבותו של סדר, אבל גם על חשיבותו של הכאוס כמרכיב נפשי.

וילפרד ביון, ובמובנים אחרים גם דונלד ויניקוט, דיברו על הצורך לשאת אזורים נפשיים שאינם מאורגנים עדיין. יצירתיות אינה נוצרת רק מתוך סדר, כוונה ושליטה. היא זקוקה גם למה שעדיין אינו ברור, למה שמתנגד לתכנית ולמה שמפרק באופן זמני את האיזון הקיים.

גישות המדגישות שליטה עצמית עלולות להפוך את הסדר ממשרת של החיים לאדונם.

"עלינו אולי לא להמעיט בצורך שלנו לאבד איזון. הסימן לכך שמשהו נוגע בנו הוא שאנו מאבדים את היציבות." דייוויד וייט

"מה שמוזר בלוגיקה של האיזון הוא שהיא מוציאה אותנו מאיזון." אדם פיליפס, On Balance

בריאות נפשית אינה בהכרח מצב יציב.

היא יכולה להיות היכולת לחיות בתוך מתח דינמי: להחזיק סדר בלי לסגור את הכאוס; לאבד שיווי משקל בלי להתפרק; להתמסר לעוצמה בלי להפוך לעבד שלה; ולתת לדבר חדש להיווצר גם כאשר עדיין אי־אפשר לנהל אותו.

רגשות הם לא רק הפרעה למערכת. הם הדלק והאנרגיה שלנו, ולעיתים גם תחושת החיים עצמה.

הם יכולים להטעות, לעוות ולהרוס. הם גם יכולים לשאת מידע שהחשיבה הרציונלית עדיין אינה מסוגלת לדעת.

מי קובע מהו רגש מווסת?

ויסות רגשי אינו מתקיים מחוץ לתרבות.

החברה קובעת אילו רגשות מותר לבטא, למי מותר לבטא אותם, באיזו עוצמה ובאילו נסיבות.

ויסות עצמי אצל גברים עשוי להפוך לאיסור על בכי, פחד ותלות. אצל נשים הוא יכול לשמש להכחדת אגרסיביות, תחרותיות וסירוב. במקומות עבודה הוא יכול לדרוש מן העובד להישאר חיובי גם כאשר הוא מנוצל. בתוך משפחה הוא יכול להגדיר את מי שמוחה כ"לא מווסת" ואת מי שמפעיל כוח בשקט כ"רציונלי".

לכן ויסות עצמי הוא גם כלי כוחני.

אין דרך לבחור ערכים של ויסות רגשי בלי לשאול אילו ערכים חברתיים משתקפים בהם. מי קובע מהי תגובה מידתית? מי זכאי לכעוס? רגשותיו של מי מוצגים כמסוכנים? ומי מרוויח מכך שהאדם יפנה את המבט פנימה ויעבוד על עצמו במקום להפנותו אל המציאות?

גם שפת הרגש אינה שפה אוניברסלית אחת. תרבויות שונות יוצרות דרכים שונות לחוות, לפרש ולבטא רגשות. מה שנחשב לאיפוק בתרבות אחת יכול להיחוות כריחוק באחרת; מה שנחשב להתפרצות יכול להיות במקום אחר ביטוי מוכר של קרבה ומעורבות.

אידאל אחד של ויסות משטיח את ריבוי השפות שבהן בני אדם נעשים רגשיים.

כאשר הוויסות עצמו מסתיר את השאלה

שחר נכנס לקליניקה שלי לאחר מלחמת 7 באוקטובר ואמר שהוא מרגיש שהוא משתגע. רמת העוררות שלו נותרה גבוהה. הפיתוי להציע טכניקות להרגעה ולוויסות עצמי היה רב.

אבל הטיפול בחר לעצמו נתיב אחר.

חוויית הכעס וה"שיגעון" התבררה כחוויה חוזרת שהמלחמה הקצינה. הזכות לכעוס ולהשתגע מול מציאות משוגעת הייתה במקרה הזה האפשרות השפויה.

כאשר הזעם שלו קיבל תיקוף, הוא פחת בצורה דרמטית.

לא מפני שהכעס היה בהכרח מדויק בכל מה שסיפר, ולא מפני שכל ביטוי שלו היה ראוי. הוא פחת משום שלא היה צריך עוד להילחם על עצם הזכות להתקיים.

טכניקה של ויסות הייתה עלולה להתייחס לעוררות כאל הבעיה ולהחמיץ את השאלה שהעוררות נשאה.

הכאב הנפשי אינו תמיד תקלה שיש להרגיע. לעיתים הוא שואל שאלה.

הביקורת אינה התנגדות לכל ויסות

אחרי הטענות נגד אידאל הוויסות העצמי, חשוב לא להפוך את הביקורת לאידאל הפוך.

יש מצבים שבהם היכולת ליצור מרווח בין רגש לפעולה היא חיונית. אנשים יכולים להילכד בעוררות, בזעם, בפאניקה או בדחף באופן הפוגע בהם ובסביבתם. הפרעות קשב, טראומה, התמכרויות ומצבים נפשיים אחרים יכולים לכלול קושי ממשי בוויסות.

היכולת לזהות תחושה גופנית, לעצור, לנשום, לתת שם לרגש, לגלות כלפי עצמנו חמלה או להשתמש במיינדפולנס יכולה להיות מועילה מאוד.

השאלה אינה אם הטכניקות טובות או רעות.

השאלה היא איזה מקום הן תופסות, מי בוחר בהן, ומה הן מאפשרות או מונעות מן החוויה.

טכניקות של ויסות עצמי צריכות להיות בחירה יצירתית של המטופל. הכתבתן על אדם שעדיין אינו יכול לחוות את מה שמבקשים ממנו לווסת עלולה ליצור נזק.

הביקורת אינה נגד היכולת לווסת.

היא נגד הפיכת הוויסות לדקדוק היחיד של הטיפול ולדמות היחידה של בריאות נפשית.

מעבר לאדם כמנהל של עצמו

האפשרות האחרת אינה אדם חסר גבולות הפועל על פי כל רגש.

היא גם אינה ויתור על חשיבה, אחריות או יכולת בחירה.

היא מתחילה בהרחבת היחידה שאותה אנחנו מנסים להבין.

לא רק: איזה רגש נמצא בתוכי וכיצד אווסת אותו?
אלא גם:

• מהו המצב השלם שבתוכו הרגש הזה מקבל משמעות?
• מה קורה לגוף, לעולם וליחסים?
• איזו שפה הופכת את החוויה לרגש מסוים?
• אילו אפשרויות פעולה נפתחות ואילו נסגרות?
• מה דורש שינוי בתוכי, ומה דורש שינוי במציאות?
• האם צריך להרגיע את החוויה — או לתת לה צורה?
• האם האדם זקוק לכלי נוסף לניהול עצמי, או למפגש שבו אינו חייב להמשיך לנהל את עצמו לבדו?

טיפול אינו חייב לבחור בין שליטה לבין כאוס.

הוא יכול ליצור מקום שבו האדם מקשיב למה שמתרחש בו בלי להפוך מיד למפקח של עצמו; שבו רגש אינו רק אובייקט פנימי אלא חלק ממצב חיים; ושבו שינוי יכול להתרחש גם דרך קשר, גוף, יצירה, פעולה ושינוי של התנאים שבתוכם האדם חי.

על המהלך

האשכול אינו בוחן את הוויסות הרגשי כשאלה של יעילות — אילו טכניקות עובדות, ובאילו תנאים — אלא כצורה מושגית, לשונית והיסטורית.

הבחינה נעשית לאורך כמה צירים: העמימות שבתוך המושג עצמו; השפה שבה חוויה נעשית ניתנת לשיום; המדידה המייצבת אותה כיחידה שאפשר להשוות ולדרג; הזמן שבו היא נדרשת להיעשות קריאה, ופעולתו הרטרואקטיבית על מה שכבר אירע; ההיסטוריה שבה נבנה בהדרגה אדם האמור להיות נגיש לעצמו; והטכנולוגיה שבה התהליך הזה מגיע אל קצהו. במרכזם עומדת שאלה אחת: כיצד כלי מדידה, מסגרות טיפוליות ומערכות בינה מלאכותית מקבעים צורות מסוימות של קריאוּת עצמית.

מה שמוצע כאן אינו מודל חלופי סגור. גם מושגים כמו "מצב", "צורה" או "מפגש" עלולים להישאב אל אותה לוגיקה שהם מבקשים לערער. השאלה הנותרת פתוחה היא מוקדמת יותר מן השאלה כיצד לנהל: כיצד חוויה נעשית מלכתחילה לדבר שניתן לזהותו, לייחסו ולפעול עליו.

לא נגד הרגש ולא נגד החשיבה

המטרה אינה לבחור בין אדם רציונלי לאדם רגשי, בין סדר לכאוס או בין שליטה להתפרקות.

הסדר והרציונליות הם משרתי העצמי, לא אדוניו.

גם הרגש אינו שליט שצריך לציית לו. הוא אחת הדרכים שבהן הגוף, העולם והיחסים מדברים בתוכנו. לפעמים צריך לעצור אותו, לפעמים להטיל בו ספק, ולפעמים להקשיב למה שעדיין איננו מסוגלים לדעת בדרך אחרת.

בריאות נפשית אינה שליטה מלאה ולא אובדן שליטה.

היא האפשרות לחיות בתוך המתח: להיות מושפעים בלי להיעלם, לחשוב בלי להתנתק, להשתנות בלי להפוך את עצמנו למכונה הדורשת תכנות מתמיד.

האדם אינו רק מערכת שיש לווסת.

הוא יצור חי, נפגע, קשור, יוצר ומשתנה — ולעיתים הדבר השפוי ביותר שהוא יכול לעשות הוא להפסיק לרגע לנהל את עצמו, כדי שיוכל לשמוע מה חי בו.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).