מאמר 3 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

איך מילים יוצרות רגשות — ולא רק מתארות אותם

השפה אינה מתארת רגשות — היא יוצרת את תנאי הופעתם

"We are tempted to think that the action of language consists in describing things." — Wittgenstein

יש רגע כזה: משהו קורה — הגוף מתכווץ, הקצב משתנה, יש עומס, דריכות, אולי בלבול. ואז מגיעה מילה: "כעס". מרגע זה, הכול מתארגן אחרת. יש עכשיו רגש. יש לו שם. אפשר לדבר עליו, להסביר אותו, לנסות לשלוט בו.

אבל מה בדיוק קרה ברגע הזה?

אנחנו נוטים לחשוב שהמילה רק תיארה משהו שכבר היה שם. שהכעס הופיע — ואז קיבל שם. אך ייתכן שהסדר הפוך.

ייתכן שהשפה אינה מצטרפת לחוויה שכבר התגבשה, אלא משתתפת בתהליך שבו החוויה נעשית למה שניתן לקרוא לו "רגש". לא רק מתארת — אלא קובעת כיצד משהו מופיע מלכתחילה כמשהו שניתן לזהות, לשיים ולפעול עליו.

המושג "ויסות רגשי" נשען על הנחה סמויה: שישנו דבר־מה הנקרא "רגש", המופיע בתוך האדם כיחידה מובחנת, ושעליו ניתן לפעול. השפה, במסגרת זו, נתפסת כאמצעי — כלי שמאפשר לזהות, לתאר ולנהל את אותו אובייקט פנימי. אנו נוטים לחשוב כי תחילה יש רגש, ורק לאחר מכן באות המילים.

אלא שהנחה זו מטעה. השפה אינה מצטרפת לחוויה שכבר התגבשה; היא משתתפת בתהליך שבו החוויה נעשית למה שניתן לקרוא לו "רגש". היא אינה רק מתארת את המתרחש, אלא מעניקה לו מסלול הופעה מסוים, ובכך קובעת מה בכלל ייחשב לחוויה פסיכולוגית, ומה ייוותר מחוץ לשדה הקריאות.

מה הביקורת הקיימת כבר אומרת — ואיפה היא נעצרת

בספרות הביקורתית על ויסות רגשי כבר מופיע ערעור נרחב על התפיסה של השפה ככלי ניטרלי. מחקרים קוגניטיביים מצביעים על כך שתיוג רגשי והערכה מחדש אינם רק מתארים חוויה אלא משנים את עוצמתה ואת איכותה; תיאוריות של הבניה רגשית מדגישות כי מושגים לשוניים משתתפים ביצירת רגשות; וביקורות פוסט־סטרוקטורליסטיות ונאו־ליברליות מראות כיצד שפת הוויסות פועלת כמנגנון של משמוע, המייצר סובייקט האמור להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, ולנהל את עולמו הפנימי בהתאם לנורמות של התאמה, שליטה ויעילות. בתוך מסגרת זו, השפה מתוארת ככוח כפול: היא מאפשרת ארגון, הבנה ופעולה, אך גם מקבעת, מסווגת ומצמצמת.

אולם חרף עוצמתה של ביקורת זו, היא נותרת ברובה במסגרת הנחה סמויה אחרת: כי ישנה חוויה רגשית הניתנת, לפחות עקרונית, לפני פעולת השפה, וכי השפה פועלת עליה, משנה אותה או מסדרת אותה מחדש. גם כאשר נטען כי השפה "בונה" רגשות, הבנייה נתפסת לעיתים קרובות כהוספת שכבה פרשנית או קטגוריאלית על תשתית חווייתית קיימת. במובן זה, הדיון נותר ממוקד בשאלה מה השפה עושה לרגש.

המהלך המוצע כאן מבקש להזיז את נקודת המוצא. השאלה אינה רק כיצד השפה משפיעה על רגשות, אלא כיצד מתאפשר מלכתחילה שמשהו מן החוויה יופיע כ"רגש" מובחן, כזה שניתן לזהותו, לשיימו ולפעול עליו. לא מה השפה עושה לאובייקט נתון, אלא כיצד היא משתתפת ביצירת התנאים שבהם אובייקט כזה נעשה אפשרי. במובן זה, הביקורת על שפת הוויסות אינה מסתכמת בביקורת על האופן שבו השפה מצמצמת חוויה; היא חייבת לכלול גם ביקורת על התנאים שבהם חוויה נעשית מלכתחילה ליחידה הניתנת להופעה כאובייקט.

השיום כהכרעה

מה שמופיע תחילה אינו בהכרח "כעס", "חרדה" או "עצב" במובנם המובחן. לעיתים זהו מצב: דריכות גופנית, עומס, כאב שטרם קיבל צורה, קושי לשאת קרבה, הצטמצמות של העולם, פגיעוּת, או שינוי כללי בקצב שבו הדברים נחווים. זוהי חוויה רבת־ממדים — גופנית, זמנית, יחסית — שאינה מופיעה מלכתחילה כיחידה יציבה שניתן להצביע עליה.

כדי שמצב כזה ייעשה ל"רגש", נדרש רצף של פעולות ארגון. תחילה מתבצעת בחירה: מתוך הריבוי וכיווני התנועה הרבים נבחר רכיב אחד והוא נעשה למוקד הקריאה. לאחר מכן מגיע שיום: הרכיב הנבחר מקבל שם — "כעס", "חרדה", "עצב". בהמשך מתרחש בידוד: מה שהיה חלק ממכלול נעשה ליחידה מובחנת. לאחר מכן ייחוס: לא רק "יש כעס", אלא "אני כועס". ואז מופיעה העמדה מול עצמי: האדם מוצב כמי שיכול לעמוד מול מה שמתרחש בו, לזהותו ולפעול עליו. (הרצף הזה נפרש במלואו בפרק הקודם — כיצד החוויה נעשית לרגש.)

רק לאחר רצף פעולות זה מופיע משהו שניתן לומר עליו: זהו רגש, הוא שלי, ועליי לנהל אותו. מכאן שהשפה אינה רק מוסיפה שם למה שכבר היה שם. היא חותכת. היא מכריעה בתוך ריבוי. היא אינה רק מבהירה, אלא בוחרת.

עם זאת, חשוב לדייק: השיום אינו רק מנגנון של צמצום. לעיתים הוא מאפשר הבחנה, הקלה ואף ירידה בעוררות. פעולות כמו תיוג רגשי או הערכה מחדש עשויות לשנות את האופן שבו החוויה נחווית. אך דווקא משום כך יש לראות את השפה לא ככלי ניטרלי, אלא כפעולה כפולה: היא גם מאפשרת לחוויה להתייצב, וגם קובעת כיצד תתייצב. היא פותחת אופק של עבודה, אך במחיר של הכרעה בתוך ריבוי.

מתי כבר היית אמור לדעת

אלא שהשפה אינה קובעת רק את צורת ההופעה של החוויה; היא קובעת גם את זמנה. שפת הוויסות אינה מניחה רק שלבני אדם יש רגשות, אלא שעליהם להיות מסוגלים לדעת אותם בזמן. החוויה אמורה להיעשות במהירות מספקת בת־קריאה: להופיע כמשהו שניתן לזהותו, לשיימו ולפעול ביחס אליו. מכאן שהשאלה אינה רק מה אדם מרגיש, אלא מתי היה אמור כבר לדעת זאת. לא רק מה צריך להיות מווסת, אלא מתי כבר היה צריך להיעשות ניתן לוויסות. במובן זה, הוויסות הרגשי אינו רק טכנולוגיה של רגש; הוא משטר זמן של האופן שבו חוויה נעשית לאובייקט.

בנקודה זו, כל איחור בשיום — כל עמימות, כל מצב שאינו מתייצב במהירות לקטגוריה מוכרת — נוטה להופיע כחסר: כבלבול, כחוסר שליטה, ככשל בוויסות. אלא שלא כל מה שאינו מעובד הוא חסר. לעיתים, דווקא החוויה שטרם קיבלה שם היא המקום שבו משהו עדיין חי, עדיין לא הוכפף לידיעה, להסבר או לניהול. במובן זה, הכשל אינו תמיד באי־העיבוד; לעיתים הוא דווקא בעיבוד המהיר מדי.

הקשר בין שפה למדידה מחדד את המהלך. שאלונים, סולמות דירוג ויומני רגשות אינם רק מתעדים חוויה קיימת; הם מלמדים מה נחשב חוויה, ובאיזה קצב עליה להיעשות קריאה לעצמה. מה שהמדידה עושה לחוויה מעבר לכך — כיצד היא מחלצת היבט אחד, מקצינה אותו ומחזירה אותו לאדם כאילו היה החוויה כולה — נדון בפרק הקודם.

מרגע שהחוויה נעשית ליחידה קריאה, ניתנת לשיום ולמדידה, קל גם להחזיר אותה אל האדם כמשימה פרטית. מה שנולד גם מתוך תנאי חיים, מוסדות, עומסים ויחסי כוח — מופיע כעת כקושי של הפרט לנהל את עצמו. השפה אינה רק מתארת את הבעיה; היא ממקמת אותה. במובן זה, שפת הוויסות פועלת כטכנולוגיה של העצמי: היא מייצרת אדם שאמור להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, ולפעול על עצמו בהתאם לנורמות של התאמה, שליטה ויעילות. מה שנחווה כיחסי, מוסדי, גופני או תלוי־קשר מוחזר אל תוך מרחב פנימי של ניהול. לכן, כאשר ילד מתקשה לשבת בכיתה, אדם נשבר תחת עומס כרוני, או מי שחי בתוך מערכת יחסים פוגענית קורס, התיאור במונחי "קושי בוויסות" אינו רק תיאור אחד אפשרי; הוא כבר ארגון של הבעיה באופן שמפרק מצב שלם לרכיבים שאפשר "לעבוד עליהם".

נקודה זו מקבלת חידוד מפתיע כאשר הפעולות הלשוניות הללו מתבצעות מחוץ לאדם. כאשר אדם מתאר בפני מערכת חיצונית את מה שעובר עליו, והיא מנסחת, מבחינה, משיימת ומציעה דרכי פעולה — מתברר ששיום, הבחנה וארגון אינם עדות לעומק פנימי ייחודי, אלא פעולות שניתן לבצע גם מבחוץ. וכדי שהמערכת תפעל, החוויה חייבת להופיע כנתון: משהו שניתן לנסח, למסור, לסווג ולעבד. מה שאינו כזה — עמימות, ריבוי לא מוכרע, חיות שטרם קיבלה צורה — נדחק לשוליים או מופיע כחוסר. (המהלך הזה, ומה שהוא חושף על הפנימיות עצמה, נדון בהרחבה בבינה מלאכותית והחצנת הפנים כממשק.)

עם זאת, אין הכרח לזהות בין שפה לבין שליטה. תיווך אינו חייב להיות ניהולי. השפה יכולה גם לשמש כהחזקה, כהשהיה, כמרחב שבו החוויה אינה נחתכת מיד לאובייקט. הביקורת על שפת הוויסות אינה דחייה של השפה, אלא של הצמצום שבו כל שפה נמדדת לפי מידת הצלחתה להפוך חוויה לבעיה בת־ניהול. אין די לומר שהוויסות מחזיר את האדם פנימה; השאלה היא איזה "פנים" הוא מייצר. לא פנים כמרחב של שהייה, הקשבה או טרנספורמציה, אלא פנים המאורגן כמערכת בקרה: לבודד, לזהות, לדרג, לבחור אסטרטגיה, לעקוב אחר תוצאה.

השאלה אילו צורות אחרות של תיווך אפשריות — שפה שאינה ממהרת לחתוך — נשארת פתוחה, ואליה נשוב בהמשך האשכול.

אבל לפני כן יש שאלה קודמת. התביעה שאדם יידע מה הוא מרגיש, ויידע זאת בזמן, נשמעת כמו תיאור של יכולת אנושית בסיסית. ייתכן שהיא אינה כזאת כלל, אלא תוצאה של תהליך היסטורי ארוך — כזה שבו האדם נעשה בהדרגה למי שאמור להיות נגיש לעצמו, קריא לעצמו, ובעל יכולת לעבוד על עצמו מבפנים.

מקורות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).