קצב וזמן באמנות

מהו קצב באמנות, וכיצד יצירה מארגנת את זמן הראייה, ההקשבה והתנועה

בשנת 2010 הציג כריסטיאן מרקליי את „השעון" — עבודת וידאו בת עשרים וארבע שעות, המורכבת מאלפי קטעים מתוך מאה שנות קולנוע וטלוויזיה שבהם מופיע שעון או נזכרת שעה. הקטעים מסודרים לפי סדר היום, דקה אחר דקה. והעבודה מסונכרנת לשעה המקומית של המקום שבו היא מוצגת.

קל לקרוא אותה כיצירה על הזמן: אוסף מרהיב של דימויי שעונים, מחווה לקולנוע, מדיטציה על אובססיה מודרנית. אבל זו אינה הנקודה, וההבדל הוא כל ההבדל.

כאשר הדמות על המסך מביטה בשעונה ורואה 11:17, השעה באולם היא 11:17. הסצנה אינה מייצגת את השעה הזאת. היא היא השעה הזאת. הפער בין הזמן המתואר ביצירה לבין הזמן שבו הצופה יושב באולם — הפער שכל אמנות הייצוג מתבססת עליו — נסגר.

ומרגע שהוא נסגר, מתברר משהו שקשה לראות ביצירות אחרות: הישיבה באולם, ההחלטה להישאר עוד עשר דקות, חוסר הסבלנות, המחשבה על מה שאמור לקרות אחר כך — כל אלה אינם מחוץ ליצירה. הם בתוכה. הצופה אינו מביט בעבודה שעניינה זמן. הוא מכניס את זמנו שלו לתוכה, וזה מה שהיא עשויה ממנו.

אמנות אינה רק מתארת זמן

יש נטייה לחשוב על הזמן כעל מכל: קופסה שקופה שבתוכה מתרחשים דברים. שיר נמשך שתי דקות, סרט תשעים, ציור אינו נמשך כלל.

אבל הגוף אינו מתקיים בזמן אחד. הוא ריבוי של קצבים — לב, נשימה, קשב, רעב, שינה, עוררות — שאינם מגיעים להסכמה ואינם מצייתים לשעון מרכזי. בכל רגע אחד מהם מקבל קדימות והאחרים נדחקים. מה שאנו מכנים „הגוף" הוא משטר זמני של קדימויות, סדר שנוצר שוב ושוב מתוך המאבק ביניהם.

יצירת אמנות אינה פועלת על הגוף הזה מבחוץ. היא נכנסת אל ריבוי הקצבים הקיים ומשנה בתוכו את יחסי הכוח.

שיר מחלק את הנשימה מחדש. גרוב מארגן את הגוף סביב פעימה שעדיין לא הגיעה. ציור מאט את העין במקום אחד ומאיץ אותה באחר. חומר מסרב להתייבש לפני שהוא מוכן, ומכתיב ליד קצב שאינו שלה. חלל קובע היכן נעצור. סרט מחליט מתי הרגע נגמר, גם כשלא סיימנו איתו.

לא כל היצירות פועלות באותה מידה של כוח. מופע, קונצרט או הקרנה כופים משך שאי־אפשר לשנותו. ציור, פסל או ספר מכוונים ומגבילים, אך משאירים לצופה חלק גדול מן ההחלטה. אבל בכל המקרים מתרחש אותו דבר: מרגע שנכנסנו ליצירה, איננו מארגנים עוד את הקצב לבדנו.

מהו קצב באמנות?

בהגדרות בסיסיות, קצב באמנות חזותית מתואר כתחושת תנועה הנוצרת מחזרה על יחידות, צורות או דפוסים. זו הגדרה שימושית להוראה, אך היא חלקית.

אם קצב היה רק חזרה, טפט היה פסגת האמנות הקצבית ומטרונום היה מוזיקאי מושלם.

קצב נוצר מן היחס בין החזרה לבין מה שמשתנה בתוכה: מן ההטעמה שאינה מגיעה במקום הצפוי, מן היד שמבצעת שוב את אותה מחווה ולעולם לא בדיוק, מן ההמתנה המתארכת מעט יותר מדי, מן הצבע החוזר אך הפעם בתוך יחס אחר, מן השקט שבין שני צלילים.

לכן ההגדרה המדויקת יותר היא כזאת:

קצב באמנות הוא האופן שבו יצירה מארגנת ציפייה, משך, חזרה, הפסקה וסטייה — ובאמצעותם מכוונת את הנשימה, את תנועת העין, את פעולת היד ואת תנועתו של הגוף בחלל. הוא היחס המשתנה בין מה שכבר קרה, מה שמתרחש עכשיו ומה שעומד להגיע.

מכאן נובע שהקצב אינו קישוט המתווסף לצורה גמורה. קו אינו רצף של נקודות במרחב אלא פעולה שיש לה התחלה, לחץ, מהירות וסיום. צורה עגולה החוזרת חמש פעמים אינה אותה צורה המופיעה פעם אחת; החזרה משנה את משקלה ואת האופן שבו העין מצפה לפגוש אותה שוב. גם הרווח שבין שתי צורות אינו העדר — הוא הזמן שהיצירה משאירה פתוח בין אירוע לאירוע.

הקצב הוא הדרך שבה הצורה נעשית אירוע.

בין זמן המתואר לזמן שנחווה

אחת הדרכים שבהן האמנות התמודדה עם הזמן הייתה הניסיון לייצג תנועה ומשך בתוך דימוי קבוע: מן הפרספקטיבה ו„הרגע המשמעותי", דרך האימפרסיוניזם, הקוביזם והפוטוריזם, ועד לציור המופשט, לווידאו ולמדיה הדיגיטלית. זהו מהלך היסטורי רחב, והוא נידון בהרחבה בדף תנועת הציור בין הזמן והחלל.

כאן השאלה שונה. לא כיצד הזמן נכנס לתמונה, אלא כיצד התמונה מכניסה אותנו לזמן מסוים.

ציור יכול שלא לתאר שום תנועה ובכל זאת לגרום לעין לנוע. שיר יכול לתאר רגע יחיד ולהחזיק בתוכו ילדות שלמה. פסל יכול לעמוד ללא תנועה ולשאת בתוכו את זמן העבודה, ההתקשות והשחיקה של החומר.

הזמן אינו רק הנושא של היצירה. הוא אחד מחומריה.

שערים

מי מחזיק את הקצב

אם יצירה מתערבת בריבונות שלנו על הזמן, אפשר לשאול מדוע נמסור לה אותה מרצון.

תשובה אחת היא שאיננו מוסרים אותה לגמרי. כשג׳ון קייג׳ הציג ב-1952 את „4′33″" — יצירה שבה הנגן אינו מנגן — טען קייג׳ שהקהל החמיץ את העניין: מה שנשמע להם כשתיקה היה מלא בצלילים מקריים, ברוח, בגשם על הגג, ובאנשים עצמם שדיברו או קמו ויצאו. גם היציאה שלהם הייתה חלק מן היצירה. מה שקייג׳ כתב לא היה שתיקה אלא סוגריים — מסגרת של משך, שבתוכה נעשה שמיע מה שהיה שם ממילא. את הסוגריים הוא קבע. את מה שקרה בתוכם — לא.

תשובה שנייה היא שיש הקלה בכך שלרגע מישהו אחר מחזיק את הקצב. ההתמסרות אינה רק ויתור על שליטה; היא גם מנוחה מן העבודה המתמדת של לארגן בעצמך את הזמן.

אבל כאן צריך להיזהר.

גם פלטפורמה דיגיטלית מחזיקה עבורנו את הקצב. גם טקס המוני, מצעד, תעמולה או מוזיקה שנבנתה לפי אורך הפורמט שבו תישמע. השחרור מן הצורך לארגן את הזמן בעצמנו יכול להיות מנוחה, והוא יכול להיות לכידה. לא כל מסירה של הקצב היא חוויה אמנותית, ולא כל מה שמארגן את זמננו עושה זאת לטובתנו.

לכן השאלה אינה רק אם נשארנו בתוך הסוגריים.

השאלה היא מה נעשה אפשרי — ומה נעשה בלתי־אפשרי — במשך הזמן שבו הסכמנו להישאר.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).