גופך הוא שדה קרב בין זמנים

כיצד קצבים ביולוגיים, נפשיים וחברתיים נאבקים על צורתו של הגוף

הגוף וקצבי הזמן · לשער האשכול «מהו קצב»

„אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק, באותן ידיים לזרוק אבנים ובאותן ידיים לאסוף אותן." — יהודה עמיחי, „אדם בחייו", מתוך „שעת החסד" (שוקן, תשמ״ג)

עמיחי מתווכח עם קהלת לא רק על החיים, אלא על צורת הזמן.

קהלת מחלק את הקיום לעתים: עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. לכל כוח ניתן זמן משלו. החיים מקבלים צורה של סדר: תחילה דבר אחד, אחר כך היפוכו. גם הסתירה נעשית נסבלת כאשר היא מחולקת לתקופות. איננו צריכים לאהוב ולשנוא יחד; לכל דבר תהיה שעתו.

עמיחי אומר שאין לאדם זמן כזה. האדם צריך לאהוב ולשנוא בבת אחת, לבכות ולצחוק באותן עיניים, להרוס ולבנות באותן ידיים. הסתירות אינן ממתינות זו לזו. הן אינן מסיימות את פעולתן כדי לפנות מקום להיפוכן. הן משתמשות באותם איברים, פועלות באותו גוף ונאבקות על צורתם של אותם חיים.

זוהי אינה רק אמירה על מורכבותה של הנפש. הגוף עצמו פועל כך. הוא נדרש לישון ולהישאר דרוך, לשמר את עצמו ולהשתנות, להגן על גבולותיו ולהכניס לתוכו חומר זר, לזכור ולשכוח, לבנות תאים ולהרוס אותם, להאיץ ולהאט. אין זמן נפרד לכל משימה. אין רגע שבו מערכת אחת מסיימת את פעולתה וכל האחרות יכולות להתחיל.

החיים מתרחשים בבת אחת.

בשנת 1989 יצרה האמנית ברברה קרוגר את העבודה שנודעה בשם „ללא כותרת: גופך הוא שדה קרב". פני אישה נחצות בה לדימוי חיובי ושלילי, ועליהן מונחת הפנייה הישירה: Your body is a battleground.

העבודה נוצרה כרוזה למצעד בוושינגטון באפריל 1989 למען חירות הרבייה, בתוך מאבק פוליטי על הזכות להחליט מה ייעשה בגופן של נשים. הגוף אצל קרוגר אינו שטח פרטי המוגן מן העולם. חוק, מגדר, אידאולוגיה, דימוי וכוח פוליטי נאבקים עליו ובתוכו. אפילו הפנים אינן נשארות שלמות: הן מחולקות בין גרסה חיובית לשלילית, בין העצמי לבין הדימוי שהכוח החברתי מייצר עבורו.

המאמר הזה לוקח את משפטה של קרוגר אל הזמן — לא כדי לעקור אותו מהקשרו הפמיניסטי, אלא כדי להעמיק אותו.

גופך הוא שדה קרב גם מפני שזמנים שונים נאבקים על הזכות לארגן אותו.

זמן השינה וזמן העבודה. זמן הרעב וזמן לוח הפגישות. זמן ההחלמה וזמן החזרה לתפקוד. זמן הילדות שנרשם בגוף וזמן העתיד שהגוף כבר מתכונן אליו. זמן התא, זמן הלב, זמן ההורמון, זמן המחשבה וזמן החיים השלמים.

כל אחד מן הזמנים האלה פועל בקנה מידה אחר. כל אחד דורש מן הגוף דבר אחר. הם יכולים לתמוך זה בזה, אך גם להתחרות, להפריע, לדחוק זה את זה ולהשתלט.

אין תחילה גוף אחד, שלם וניטרלי, שבתוכו פועלים לאחר מכן קצבים שונים. מה שאנחנו מכנים „הגוף" הוא אחת הצורות הזמניות שהמאבק בין הקצבים האלה מקבל.

הגוף חסר מנצח

נהוג לתאר את הגוף כתזמורת. הלב, הנשימה, השרירים, מערכת החיסון וההורמונים הם הכלים; המוח הוא המנצח; וה„אני" הוא אולי המאזין הסודי שעבורו היצירה כולה מתנגנת.

אבל בגוף אין מנצח במובן הזה.

המוח אינו עומד מחוץ לגוף ומכוון אותו. גם הוא ריבוי של מערכות, מקצבים ותהליכים המשתנים דרך מגע עם הגוף והעולם. אין מרכז יחיד שיודע בכל רגע את התמונה השלמה ומחלק פקודות לכל האחרים.

תא מתחלק בקצב אחד. הלב פועם בקצב אחר. הנשימה נעה במחזור משלה. מערכת החיסון עוברת בין דריכות, פעולה ודעיכה. הורמונים עולים ויורדים לאורך דקות, שעות, ימים ושנים. הקשב מתכווץ ומתרחב בשברירי שנייה. השינה נבנית מגלים וממחזורים. התפתחות והזדקנות פועלות בקני זמן ארוכים בהרבה.

אף אחד מן הקצבים האלה אינו מחכה לאישורו של האחר.

מרגע שמקשיבים לגוף כך, הוא מתגלה לא כזמן אחד אלא כריבוי של זמנים. אבל הריבוי הזה אינו מקהלה שוויונית. הקצבים אינם רק מתקיימים זה לצד זה; הם נאבקים על קדימות.

ברגע של סכנה, הדריכות דוחקת את העיכול, את התיאבון ואת התשוקה. ברעב, החיפוש אחר מזון מארגן מחדש את הקשב ואת התנועה. בזמן מחלה, מערכת החיסון משנה את חלוקת האנרגיה בגוף. תחת חרדה מתמשכת, עתיד מאיים מתחיל לקבוע מה הגוף יחוש עוד לפני שהתרחש אירוע כלשהו.

לא כל קצב נשמע באותה עוצמה. לא כל מערכת מקבלת אותו משקל.

מה שאנו מכנים „הגוף" הוא, בכל רגע, משטר זמני של קדימויות — הכרעה מתחדשת בשאלה איזה זמן ישלוט עכשיו, אילו פעולות יידחו ואילו מערכות ישלמו את המחיר.

שני שעונים על אותה קורה

באמצע המאה השבע־עשרה הבחין כריסטיאן הויגנס בתופעה שכינה „הסימפתיה של שני שעונים". שני שעוני מטוטלת שנתלו על אותה קורה התחילו, לאחר כמחצית השעה, לנוע בתיאום. כל שעון העביר אל הקורה תנודות זעירות; הקורה העבירה אותן אל השעון האחר. מתוך ההשפעה ההדדית נוצר קצב משותף.

אבל הפרט המכריע נשמט מן הסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל.

השעונים לא התחילו לנוע יחד. הם התחילו לנוע בדיוק זה כנגד זה: אותה מחזוריות בדיוק, אך המטוטלות מוסטות לכיוונים מנוגדים. הסדר שנוצר לא היה הסכמה. הוא היה ניגוד יציב.

זהו בדיוק המבנה שאנחנו מחפשים. כאשר שני קצבים מצטמדים, מה שנולד אינו בהכרח אחדות של תנועה אחת. לפעמים מה שנולד הוא צורה שבה ההתנגדות עצמה נעשית יציבה ויכולה להימשך.

ויש כאן דבר נוסף. מרגע שהשעונים מחוברים באמצעות הקורה, קצבו של כל אחד מהם כבר אינו שייך רק לו. אי־אפשר להבין את תנועתו מתוך מנגנון השעון לבדו. הקורה אינה רק צינור תקשורת בין שתי זהויות מוכנות מראש; היא הופכת לחלק מן המערכת המייצרת את זהותן הקצבית.

היחס אינו רק מתרחש בין דברים קיימים. היחס משנה את הדברים המשתתפים בו.

העיקרון הזה הורחב במאה העשרים בעבודותיהם של ארתור וינפרי, יושיקי קורמוטו וסטיבן סטרוגץ על מתנדים מצומדים. יחידות בעלות תדרים שונים יכולות, כאשר הצימוד ביניהן חזק דיו, ליצור התנהגות משותפת בלי שמרכז אחד יורה להן כיצד לפעול. הסדר מופיע מתוך ההשפעות המקומיות שביניהן.

אבל סנכרון אינו שלום. כדי להשתתף בקצב המשותף, כל יחידה משנה משהו מתנועתה. היא מאטה, מאיצה, נמשכת אל האחרות או מתנגדת להן. חלק מן הזמן שהיה שלה אובד בתוך הזמן המשותף.

השאלה אינה רק כיצד רבים נעשים אחד. השאלה היא גם מה נדרש מן הרבים כדי שהאחד יוכל להופיע.

לא שעון ביולוגי אחד

בשפה היומיומית אנחנו מדברים על „השעון הביולוגי" כאילו בתוכנו פועל מנגנון יחיד הקובע את הזמן לכל הגוף.

אבל הגוף מכיל שעונים רבים.

מחקריהם של ג׳פרי הול, מייקל רוזבש ומייקל יאנג חשפו מנגנון מולקולרי של קצב צירקדי: לולאת משוב שבה חלבון נוצר, מצטבר במהלך הלילה, מעכב את ייצורו שלו, מתפרק במהלך היום ומאפשר למחזור להתחיל מחדש. על עבודתם הוענק להם פרס נובל לרפואה בשנת 2017.

גם כאן אין שעון אחד. יש שעון מרכזי באזור ההיפותלמוס, המכוון במידה רבה על ידי אור וחושך, אך קיימים גם שעונים ברקמות ובאיברים רבים. זמני אכילה, פעילות, טמפרטורה ואותות הורמונליים מסוגלים לכוון את השעונים ההיקפיים באופן שאינו תמיד חופף לקצבו של השעון המרכזי.

הגוף נדרש אפוא לתאם לא רק את עצמו עם היום והלילה, אלא גם את שעוניו השונים זה עם זה.

אפשר לישון בשעה שבה הכבד עדיין מתנהג כאילו הגיע זמן אכילה. אפשר לעבוד בשעה שבה המערכת הצירקדית מצפה לחושך ולמנוחה. אפשר להרגיל את הגוף לאור מלאכותי, לארוחות ליליות ולערנות מאולצת — אך ההסתגלות של מערכת אחת אינה מבטיחה שכל המערכות הסתגלו באותו אופן.

הגוף אינו שעון. הוא משא ומתן בלתי־פוסק בין שעונים.

מי קובע את הקצב?

„סנכרון" נשמע בדרך כלל כמילה חיובית. הוא מזכיר תיאום, שיתוף פעולה, זוג שרוקד יחד או מוזיקאים שמוצאים פעימה משותפת.

אבל אין דבר חיובי בהכרח בכך שגוף מותאם היטב לסביבתו.

גוף יכול להסתגל לעבודה לילית, למחסור בשינה, לרעב, לאיום או לזמינות מתמדת. הוא יכול ללמוד להתעורר מכל רעש, להפריש הורמוני דחק מראש ולדחות שוב ושוב את אותות העייפות. ההסתגלות יכולה להציל אותו. היא יכולה גם להפוך את תנאי הסכנה ואת החרדה לאופן פעולתו הקבוע.

הגוף אינו שואל אם הקצב שאליו הוא נאלץ להסתנכרן צודק. הוא אינו בוחן את מבנה העבודה, את יחסי הכוח או את ההיסטוריה. הוא מנסה להמשיך להתקיים בתוכם.

ומכאן שהחברה אינה רק רקע חיצוני שבתוכו הגוף מתקיים. היא משתתפת בייצורו.

זמן העבודה קובע מתי נקום, נאכל, ננוח ונתעלם מעייפות. עובד במשמרות יכול להצליח לתפקד בשעות שבהן מערכות גופו מבקשות לישון — אין פירוש הדבר שהסתירה נפתרה, אלא שהזמן המוסדי קיבל קדימות על פני הזמן הצירקדי.

הטלפון מלמד את מערכת הקשב לצפות להפרעה. כל התראה מבטיחה שאולי משהו עומד לקרות עכשיו, וכך היא הופכת את העתיד הקרוב לנוכחות שאינה מרפה מן ההווה.

עוני יוצר זמן של דחיפות והמתנה בעת ובעונה אחת: יש לפתור מיד את הבעיה של היום, ובד בבד להמתין למשכורת, לקצבה, לפקיד, לבעל הבית או להחלטה הנמצאת בידי אחרים. העתיד מתקצר אל החשבון הקרוב, אך ההווה עצמו נתון לשליטתם של זמנים חיצוניים שאין אפשרות לזרזם. הגוף לומד את הזמן הזה: הקשב נמשך אל האיום הקרוב, השינה נעשית שבירה, והאפשרות לתכנן רחוק נעשית מותרות.

מלחמה יוצרת מעבר חד בין שגרה לחירום, לילה שבו השינה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות עמוקה, ועתיד ארוך המתקיים לצד האפשרות שהכול ישתנה בתוך דקות. הורות לתינוק מפרקת את הלילה ליחידות קצרות. כאב כרוני מארגן את היום סביב השאלה כמה זמן אפשר לעמוד, ללכת, לשבת או להתרכז. אֵבֶל מחלק את המציאות בין הזמן שבו העולם ממשיך לבין הזמן שנעצר סביב מי שאיננו.

אלה אינם רק סיפורים שונים המסופרים בתוך זמן אובייקטיבי אחד. אלה זמנים שנעשים גוף.

כאן חוזרת קרוגר במלוא כוחה. הגוף אינו שדה קרב רק מפני שכוחות פוליטיים מבקשים לשלוט בו באופן מופשט. הם קובעים מתי יוכל לישון, כמה זמן יוכל להחלים, מתי יידרש לחזור לעבודה, מי רשאי להאט ומי ייחשב עצלן, מתי כאב יוכר ומתי יידרש להישאר בלתי־נראה.

פוליטיקה של הגוף היא גם פוליטיקה של הזמן.

מי קובע את הקצב? מי רשאי להמתין? למי יש עתיד שאפשר לתכנן? ומי נאלץ לחיות כאילו כל רגע הוא דחוף?

השקט המושלם

אינטואיציה נפוצה אומרת שגוף בריא הוא גוף שכל מערכותיו פועלות בהרמוניה: יציבות, סדירות, חזרתיות, ערכים הנמצאים בטווח הצפוי.

אבל קצב לב בריא אינו פועל כמטרונום.

מחקריו של ארי גולדברגר ועמיתיו הראו שבמערכות פיזיולוגיות בריאות קיימת שונות מורכבת בכמה קני זמן. המרווחים בין פעימות הלב אינם זהים, והשינויים ביניהם אינם רעש אקראי בלבד. הם משקפים את העובדה שהלב מגיב בו־זמנית לנשימה, לפעילות, למערכת העצבים, לעוררות ולשינויים פנימיים וחיצוניים רבים. המסקנה שגולדברגר מסיק חריפה: שמירה על קביעוּת אינה מטרתו של הוויסות הפיזיולוגי. עם הזדקנות ובמצבי מחלה מסוימים, המורכבות הזאת יכולה להצטמצם והמערכת נעשית נוקשה וצפויה יותר.

אין פירוש הדבר שכל אי־סדירות היא בריאה. יש הפרעות קצב מסוכנות, ויש שונות שהיא עצמה ביטוי לקריסה של הארגון. אבל המסקנה הרחבה נשארת: בריאות אינה חזרה מדויקת.

מערכת חיה זקוקה ליכולת לסטות, להשתנות ולעבור בין דפוסים. היא צריכה להיות רגישה לאירוע חדש בלי להיבלע בו, ולהחזיק צורה בלי להפוך אותה לחוק שאי־אפשר לחרוג ממנו.

מכאן נובע היפוך של המובן מאליו. מחלה אינה תמיד חדירת הכאוס אל הסדר. לפעמים המחלה היא ניצחונו המוחלט מדי של סדר אחד: קצב שאינו מסוגל עוד לסטות, תגובה שאינה יכולה להתחלף, מערכת שננעלה על פתרון שבעבר הגן עליה, חזרה שאינה מסוגלת להוליד הבדל.

גוף שכל מערכותיו נכנעו לאותה פעימה אינו גוף שהגיע להרמוניה מושלמת. הוא גוף שאיבד את יכולתו לפגוש את ההפתעה הבאה.

(על היחס בין הסדר לכאוס ועל השאלה מי מרוויח מכל סדר, ראו: סדר וכאוס.)

אין גוף מקורי שאליו חוזרים

תפיסת ההומאוסטזיס מעודדת אותנו לדמיין גוף השואף לחזור אל ערכים קבועים. מתרחשת סטייה, המערכת מתקנת אותה, והגוף שב אל מצבו הטבעי. בתמונה הזאת יש הבטחה סמויה: מתחת לכל ההפרעות קיים גוף מקורי ויציב שאליו אפשר לחזור.

מושג האלוסטזיס מערער את ההבטחה הזאת.

פיטר סטרלינג וג׳וזף אייר תיארו ויסות לא כשמירה פשוטה על קביעות, אלא כהתאמה מתמשכת וצופה פני עתיד — „יציבות מתוך שינוי". הגוף אינו מחכה תמיד לטעות כדי לתקנה; הוא משנה את עצמו לפי מה שהוא מעריך שעומד להידרש ממנו.

לחץ הדם משתנה לפני הקימה. הגוף מתחיל להיערך ליקיצה לפני פתיחת העיניים. מערכת העצבים מגיבה לרמז המזכיר סכנה עוד לפני שהאיום עצמו מופיע.

העתיד אינו מחכה מחוץ לגוף. הוא כבר פועל בתוכו.

ברוס מקיואן הראה גם את מחירה של ההסתגלות הזאת. מערכות המגינות על הגוף בטווח הקצר עלולות, כאשר הן מופעלות שוב ושוב או אינן מצליחות להיכבות, ליצור עומס אלוסטטי — בלאי מצטבר של עצם מנגנוני ההסתגלות.

הדריכות שהצילה את הגוף אתמול יכולה לשחוק אותו היום. הפתרון שהותאם לעולם מסוים עלול להפוך לכלא כאשר העולם משתנה.

לכן הגוף אינו חוזר לעצמו. כל „חזרה" היא הקמה של סדר חדש, בגוף שכבר נושא את עקבותיהם של הסדרים הקודמים.

הגוף אינו זוכר רק באמצעות מחשבות וסיפורים. הוא זוכר באמצעות המהירות שבה הוא מתעורר, הרעש שמקפיץ אותו, הכאב שהוא מצפה לו והעתידים שהוא למד להתכונן אליהם.

מה שאנחנו מכנים „עצמי" הוא גם הארכיון הגופני של העתידים שהיינו מוכרחים לצפות.

צורה היא אירוע, לא נתון

אם אין גוף מקורי שאליו חוזרים, מהי בכל זאת הצורה המוכרת שאנו מזהים כגופנו וכדרך פעולתנו?

חקר הדינמיקה של התיאום מציע שצורה אינה עצם קבוע אלא מצב המתהווה ומחזיק לזמן מה.

בניסויים הקלאסיים של סקוט קלסו התבקשו משתתפים להניע איברים בשני דפוסי תיאום. כאשר מהירות התנועה עלתה בהדרגה, דפוס שהיה קודם יציב נעשה בלתי־יציב, ובנקודה מסוימת המערכת קפצה לדפוס אחר. לא היה צורך בהחלטה מודעת לשנות את התנועה. שינוי הקצב עצמו שינה את צורת הארגון.

השיחה אינה רק נעשית מהירה יותר; בשלב מסוים היא יכולה להפוך למריבה. הדריכות אינה רק גוברת; היא נעשית פאניקה. האיטיות אינה רק פחות תנועה; היא יכולה להפוך למצב שבו הפעולה הבאה אינה מצליחה להתחיל.

הקצב אינו רק תכונה של הצורה. הוא משתתף בקביעה איזו צורה יכולה להתקיים.

קלסו משתמש במושג מטא־יציבות כדי לתאר מצב שבו חלקי המערכת אינם נעולים זה בזה אך גם אינם עצמאיים לחלוטין. הם נמשכים לתיאום, שוהים בו לזמן מה ואז משתחררים ממנו. דווקא האפשרות להיקשר ולהיפרד מאפשרת למערכת להגיב ולהשתנות. צימוד מושלם מדי מאבד גמישות; ניתוק מוחלט אינו מאפשר פעולה משותפת.

החיים אינם נמצאים באמצע רגוע בין סדר לכאוס. הם מתקיימים במקום שבו קואליציות נוצרות ומתפרקות, והצורה יכולה להחזיק רק מפני שאינה סופית.

אין יכולת הממתינה בתוך הילד

אסתר תלן ערערה על אחת התמונות החזקות של ההתפתחות: הרעיון שהילד נושא בתוכו תוכנית מוכנה, המתממשת בהדרגה כאשר המוח והגוף מבשילים.

תינוקות צעירים מפגינים תנועות דמויות צעידה כאשר מחזיקים אותם זקופים ורגליהם נוגעות במשטח. התנועה נחלשת לאחר כמה שבועות וחוזרת מאוחר יותר. בעבר יוחסה ההיעלמות למהלך מוחי מתוכנן. תלן ועמיתיה הראו כי התופעה קשורה גם ליחס המשתנה בין מסת הרגליים לכוח השרירים: הוספת משקל יכולה להפחית את הצעידה, והפחתת משקלן האפקטיבי של הרגליים באמצעות מים יכולה לאפשר לה להופיע מחדש.

אין פירוש הדבר שהמוח אינו מעורב. פירוש הדבר שאין גורם יחיד — מוח, שריר, רפלקס או תוכנית — המספיק לבדו כדי להסביר את הפעולה.

הצעידה מורכבת בכל פעם מתוך היחסים בין משקל הגוף, כוח השרירים, התמיכה, המשטח, העוררות והמטרה.

היכולת אינה אוצר פנימי הממתין להשתחרר. היא אירוע הנוצר במפגש.

הרצפה אינה רק המקום שעליו הילד הולך; היא משתתפת ביצירת ההליכה. האדם שאליו הילד מבקש להגיע אינו רק יעד חיצוני; המשיכה אליו משתתפת בארגון התנועה. הכובד אינו רק מכשול; הוא חלק מן המערכת המגדירה איזו פעולה אפשרית.

שדה הקרב אינו מסתיים בעור. כיסא, כלי עבודה, מסך, כביש, חדר, אדם אחר ולוח זמנים משתתפים בקביעת סוג הגוף שיכול להופיע בתוכם.

המוח אינו מנבא רק מה — אלא מתי

מערכת העצבים אינה מחכה באופן פסיבי לאירועים. היא משתמשת בחזרות, במרווחים ובמקצבים כדי להתכונן לרגע שבו דבר צפוי להתרחש. ציפייה זמנית מגבירה מוכנות תפיסתית ופעולתית בנקודות זמן צפויות, ומכוונת קשב ומשאבים עצביים אל מה שעשוי להגיע.

אנחנו לא רק מצפים לשמוע צליל מסוים. אנחנו מצפים שהוא יגיע עכשיו.

לא רק תוכן העתיד פועל בהווה, אלא גם תזמונו. קצב מאפשר לגוף להקדים את העולם. הוא מצמצם את אי־הוודאות ומכין תגובה לפני שהאירוע כבר כאן.

אבל גם כאן יש מחיר. כאשר הקשב מכוון לרגע מסוים, ההטבה בנקודת הזמן הצפויה מלווה לעיתים בפגיעה בעיבוד בנקודות אחרות. המחקר בתחום אינו אחיד — ישנן עדויות לכך שציפייה קצבית מגבירה רגישות בלי לפגוע בהכרח ברגעים הבלתי־צפויים — אך העיקרון המבני נשאר: כל ציפייה מבליטה רגעים מסוימים ודוחקת אחרים.

הניבוי אינו רק פותח את העתיד. הוא גם מצמצם אותו. הוא מכין את הגוף למה שהוא כבר למד לצפות, ובכך עלול לגרום לו להחמיץ את מה שאינו מתאים לקצב המוכר.

גם ה„עכשיו" וה„אני" נעשים בזמן

אנחנו מדמיינים שההווה כבר קיים והתודעה פשוט קולטת אותו.

אבל „עכשיו" אינו נקודה חסרת משך. כדי לשמוע מנגינה, להבין משפט או לחוות תנועה, מה שזה עתה חלף צריך להישאר נוכח מעט, ומה שעומד להגיע צריך כבר להסתמן.

פרנסיסקו ורלה הציע לחשוב על התודעה הזמנית כתהליך שבו קני זמן שונים — עצביים, גופניים ופנומנולוגיים — מגבילים ומעצבים זה את זה. ההווה הנחווה אינו נקודה המוכנה מראש, אלא שדה בעל מבנה ומשך, המתהווה מתוך תהליכים בעלי קצבים שונים.

מכאן נובעת טענה עמוקה: התודעה אינה נמצאת בתוך ההווה. היא אחת הדרכים שבהן ההווה נוצר.

ראייה, שמיעה, תחושה גופנית, זיכרון, תנועה וציפייה צריכים להיקשר כדי להופיע כרגע אחד. גם ה„אני" אינו צופה קבוע העומד מחוץ למאבק. התחושה שאני אותו אדם מרגע לרגע תלויה ביכולת לקשור את מה שזה עתה קרה אל מה שמתרחש עכשיו ואל הפעולה הבאה.

העצמי אינו המנצח. הוא אחת מצורות התיאום שהמערכת מצליחה לייצר.

כשהזמנים חדלים להיפגש

אותו היגיון אינו מסתיים בגבול הגוף היחיד.

חשבו על מערכת עונתית: עץ מוציא עלים; זחל בוקע וניזון מהם; ציפור מטילה ביצים כך שאפרוחיה יבקעו כאשר הזחלים זמינים. כל יצור פועל לפי אותות וקצבים מעט שונים, אך כל עוד הזמנים נפגשים הם יוצרים יחד מערכת חיה.

שינוי האקלים אינו מזיז את כל הקצבים באותה מידה. צמחים, חרקים וציפורים עשויים להגיב לאותות שונים ובמהירויות שונות. כך נוצרות אי־התאמות פנולוגיות: עונת הפריחה, בקיעת החרקים או זמני הרבייה והנדידה חדלים לחפוף. מחקרים ארוכי־טווח עוקבים אחר הפערים האלה ואחר הסיכון שהם יוצרים לאוכלוסיות של בעלי חיים וצמחים.

העץ בריא. הזחל בריא. הציפור בריאה.

ומה שמת הוא הפגישה.

המערכת אינה מתפרקת מפני שאחד מרכיביה הפסיק לפעול. היא מתפרקת מפני שהם חדלו לחלוק זמן.

זהו אולי הלקח החד ביותר של הדף. החיים אינם רק תכונה של יחידות; הם אירוע המתרחש כאשר זמנים שונים מצליחים להיפגש. ה„גוף" — של אורגניזם, של יער, של קשר או של קהילה — אינו רק אוסף חלקיו. הוא הפגישה הזמנית שבאמצעותה הם מצליחים להיעשות מערכת אחת.

הגוף נשאר חובב

עמיחי כותב שהנפש „מקצועית מאוד", ורק הגוף נשאר חובב — מנסה, טועה ומתבלבל.

אפשר לקרוא זאת כביטוי לדואליזם: הנפש לומדת ואילו הגוף נשאר גס, עיוור ובלתי־מיומן.

אבל אפשר לקרוא את המילה „חובב" אחרת.

הגוף נשאר חובב לא מפני שאינו לומד, אלא מפני שלמידתו לעולם אינה יכולה להסתיים. כל פתרון שהוא רוכש משנה את תנאי הבעיה הבאה. כל הסתגלות יוצרת פגיעוּת חדשה. הגוף שהצליח לשרוד אתמול אינו בדיוק הגוף שנדרש לחיות היום.

המקצוען יודע מראש כיצד לבצע את הפעולה. הגוף החי נעשה תוך כדי הפעולה.

וכאן, סוף סוף, אפשר לומר מהי בריאות מנקודת המבט הזאת.

בריאות אינה הפסקת המאבק, ואינה ניצחונו של הקצב „הנכון". היא היכולת שלא להילכד לצמיתות תחת שלטונו של זמן אחד.

להיות דרוך ואז לאפשר לדריכות להסתיים. להתמסר לחזרה בלי להפוך אותה לכפייתיות. להחזיק דפוס בלי להפוך אותו לגורל. להסתנכרן עם אחרים בלי לאבד לחלוטין את הקצב העצמי. להיענות לעתיד בלי לאפשר לו לכבוש את ההווה. לשאת אי־התאמה — לא משום שכל אי־התאמה היא טובה, אלא משום שחיים שאין בהם אפשרות לסטות כבר איבדו משהו מיכולת החיים שלהם.

תגובה שנעשתה מקצועית מדי עלולה להפוך לקיבעון. מיומנות מושלמת מדי עלולה למנוע את התנועה החדשה שעדיין לא נמצאה.

הגוף מנסה וטועה מפני שהחיים אינם חוזרים פעמיים באותה צורה.

הגוף כמלחמה שקיבלה צורה

קהלת חילק את הקיום לעתים נפרדות: עת מלחמה ועת שלום.

עמיחי השיב שאין לאדם זמן כזה. הוא אוהב ושונא בבת אחת, זורק אבנים ואוסף אותן באותן ידיים. וקרוגר הזכירה שגם הידיים, הפנים והגוף אינם פרטיים לחלוטין: כוחות חברתיים ופוליטיים נאבקים על צורתם.

עכשיו אפשר לומר זאת במלואה.

הגוף אינו שלום בין קצביו. הוא גם אינו הפוגה קצרה במלחמה שתשוב. הוא המלחמה עצמה ברגע שבו היא מצליחה לקבל צורה — צורה שאנו קוראים לה חיים.

אחדותו אינה ביטול המאבק, אלא אחת מצורותיו. ובריאותו אינה השתקת הקצבים, אלא היכולת של יחסי הכוח ביניהם להמשיך להשתנות: לאפשר לקואליציה אחת להתפרק, לאחרת להופיע, ולא להינעל תחת שלטונו של קצב יחיד עד שהוא נעשה גורלו של הכול.

אין בכך הבטחה לאיזון סופי, לחזרה אל עצמי מקורי או לפתרון של הסתירות. כל התאמה נושאת מחיר. כל סדר דוחק אפשרויות אחרות. כל אחדות מחזיקה בתוכה את הכוחות שיכולים לערער אותה.

גופך הוא שדה קרב בין זמנים.

והגוף אינו מה שנשאר לאחר שהקרב מוכרע. הוא הצורה שהקרב מקבל כל עוד החיים נמשכים.

← כיצד הקצב יוצר את העתיד?  |  חזרה לשער «מהו קצב»

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).