אומרים שאמן נעשה פסל כאשר הוא יוצר בעצמו את כלי העבודה שלו. בצורה דומה אני חושב על טכניקות ציור ועל הציור כשפה. אנו יוצרים אותן יחד- דרך הדיאלוג בינינו. מידי שיעור בסדנה, נוצרות טכניקות חדשות, צורת עבודה חדשה ושפת ציור ייחודית.
אבל היכן נגמרים כלי העבודה והטכניקות ומתחיל האמן, האם ניתן לחשוב על הגבול ביניהם כ-קו חד — או שהם עומדים בפני עצמם?
צורת העבודה וטכניקות הציור נובעות מאישיות הצייר, הן אינן כלים טכניים שאפשר לקחת מהמדף וללמד בצורה מנותקת. יש להן קשר למי את/ה, הקצב, האנרגיה, הסבלנות, הצורך במגע פיזי, נקודת מבט.
אנחנו רגילים לחשוב שלפני שמתחילים לצייר צריך להבין. צריך לדעת מה רוצים לעשות, מה הנושא, מה המשמעות, מה הסגנון, מה המסר. כאילו הציור הוא רק ביצוע של דבר שכבר קיים בראש.
אבל ציור, כפי שאני חושב עליו, מתחיל לעיתים קרובות במקום אחר: לא בהבנה, אלא בהוויה. לא בפירוש, אלא בשהייה. לא במשמעות מוכנה, אלא במצב שבו אדם עומד מול דף, בד, צבע, כתם, קו, אור או צורה — ועדיין אינו יודע בדיוק מה הדבר מבקש ממנו.
בעולם שמבקש להסביר הכול, לתת שמות, אבחנות, כותרות ותשובות, יש משהו חשוב דווקא במקום שלפני ההסבר. פעמים רבות ההסבר המהיר סוגר את החוויה לפני שהספקנו להיות בתוכה. אנחנו אומרים “עץ”, “פנים”, “בית”, “כאב”, “שמחה”, “כישלון”, “ציור לא טוב” — והמילה כבר מחליפה את המפגש.
ציור מחזיר אותנו אל רגע מוקדם יותר. אל מקום שבו אפשר פשוט לראות, לשהות, לגעת בחומר, למשוך קו, להניח כתם, מבלי לדעת עדיין מה המשמעות. לפעמים רק כאשר חוויה יכולה להתקיים כך — לא פתורה, לא מוסברת, לא מוכרעת — היא מתחילה להשתנות.
חוג הציור ברחובות נבנה מתוך ההבנה הזו: ציור אינו רק מיומנות טכנית, ואינו רק דרך לבטא רעיון קיים. ציור הוא דרך לדעת דרך עשייה. דרך שבה העין, היד, הגוף, החומר, הזמן והמרחב משתתפים יחד ביצירת מחשבה וחוויה שלא היו קיימות קודם.
אני מציע לחשוב על עשייה לא כהטלת צורה מוכנה על חומר פסיבי, אלא כהצטרפות לתנועה של עולם חי: קווים, חומרים, כלים, סביבה, עקבות, זמן. היוצר אינו עומד מחוץ לעולם ומעצב אותו מרחוק. הוא נכנס לתוכו. הוא הולך עם החומר, עם הקו, עם ההתנגדות, עם מה שנפתח בדרך.
זהו הבדל חשוב. ציור אינו רק פעולה שבה אני יודע ואז מבצע. לעיתים אני מתחיל לצייר כדי לגלות מה אני יודע. או מדויק יותר: כדי לתת לידיעה שעדיין אינה מילולית להתחיל לקבל צורה.
קו שנמשך על הדף אינו רק סימן. הוא התחלה של דרך. הוא יוצא ממקום אחד ומוליך למקום אחר. הוא מהסס, נקטע, חוזר, נלחץ, נחלש, נעלם, מתעבה, מתקן את עצמו. לפעמים הוא מגלה לי שהדבר שחשבתי שאני רואה אינו באמת מה שנמצא מול עיני. לפעמים הוא מגלה לי שהציור רוצה ללכת למקום אחר מזה שתכננתי.
במובן הזה, הציור אינו רק מייצג את העולם. הוא מאפשר לנו ללכת איתו. לא להקפיא אותו מיד. לא להפוך אותו מהר מדי למושג. לא להבין אותו לפני שפגשנו אותו.
אחד הדברים הקשים ביותר בציור הוא להישאר מספיק זמן עם הדבר לפני שאנחנו מסבירים אותו לעצמנו.
כאשר אנחנו מציירים מהתבוננות, אנחנו מגלים עד כמה מהר המחשבה סוגרת את הראייה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מהי יד, מהו כיסא, מהו עץ, מהי פנים, מהו גוף. אבל הציור דורש מאיתנו לוותר לרגע על הידיעה הזו. הוא מבקש מאיתנו לראות מחדש: לא “כיסא”, אלא זווית, משקל, רווח, צל, נטייה, יחס בין קווים. לא “פנים”, אלא מרחקים, אסימטריה, מתח, אור, מבט, שינוי קטן בזווית הפה. לא “נוף”, אלא קצב של כתמים, עומק, אוויר, צבע שנעשה קר יותר כשהוא מתרחק.
הציור מבקש מאיתנו להיות עדים לפני שאנחנו מפרשים.
זו נקודה עמוקה גם באמנות וגם בנפש. יש חוויות שאינן משתנות משום שפירשנו אותן נכון, אלא משום שנמצא להן מרחב להתקיים. ציור יוצר מרחב כזה. הוא מאפשר לחוויה שטרם קיבלה מילים להופיע כקו, ככתם, כצבע, כרווח, כמחיקה, כהיסוס, כגמגום חזותי.
לכן אני לא רואה בציור רק דרך לבטא רגשות. זה ניסוח קטן מדי. ציור הוא דרך לארח חוויה לפני שהיא יודעת לדבר.
בחוג ציור רגיל מלמדים לעיתים שהקו מתאר צורה. יש אובייקט, יש גבול, והקו אמור לסמן אותו. אבל קו יכול להיות הרבה יותר מזה.
קו הוא תנועה. הוא עקבה. הוא דרך שבה היד בודקת את העולם. הוא לא תמיד מצהיר “זה הדבר”. לפעמים הוא שואל: לאן הדבר הולך? איפה הוא נפתח? איפה הוא מתכווץ? מה הקצב שלו? מה מחזיק אותו? מה נשבר בו?
הקו אינו רק תוצאה. הוא מסלול. אנחנו לא מניחים אותו מבחוץ על העולם, אלא הולכים איתו. כמו שביל שנוצר מן ההליכה עצמה, גם הקו נוצר מתוך תנועה, חזרה, תיקון, קשב.
כאשר עובדים בעיפרון, בפחם או בדיו, אפשר להרגיש זאת מיד. קו פחם רך אינו יוצר אותה מחשבה כמו קו עיפרון חד. דיו בציפורן אינו חושב כמו כתם דיו רטוב. קו שנמחק משאיר רוח רפאים על הדף. קו שחוזר שוב ושוב יוצר רטט. קו מהיר מדי מגלה פזיזות; קו מהוסס מדי מגלה פחד; קו חי מגלה קשב.
כך הרישום מפסיק להיות רק תרגיל בדיוק. הוא נעשה דרך לפגוש את האופן שבו אנחנו נמצאים מול העולם: ממהרים, נזהרים, שולטים, מפחדים להרוס, או מוכנים ללכת עם מה שנפתח.
צבע אינו רק בחירה אסתטית. הוא אינו רק “יפה”, “חם”, “קר”, “הרמוני” או “חזק”. צבע הוא חומר שפועל. הוא משנה את הציור, אבל גם את מצב הנוכחות שלנו מולו.
צבעי מים מלמדים ויתור על שליטה מלאה. המים מובילים את הפיגמנט, מתפשטים, בורחים, יוצרים גבולות בלתי צפויים. מי שעובד בצבעי מים לומד להקשיב למה שמתרחש, לא רק לשלוט בו.
שמן מלמד זמן. שכבות, המתנה, עומק, תיקון, זיגוג, שקיפות. הוא דורש סבלנות, אבל גם מאפשר לחזור, לשנות, לפתוח ציור מחדש.
אקריליק מלמד קצב אחר. הוא מתייבש מהר, מכריח החלטות, מאפשר מחיקה, כיסוי, שכבה, תגובה. הוא מתאים למי שמוכן לעבוד מתוך תנועה, ניסוי ותיקון.
פחם מלמד ערפול, מחיקה, משקל ואבק. דיו מלמד את המחיר של החלטה. פסטל מלמד מגע צבעוני כמעט עורִי. כל חומר יוצר צורת זמן אחרת, צורת טעות אחרת, צורת מחשבה אחרת.
לכן בחוג הציור ברחובות הטכניקות אינן עומדות לבדן. אנחנו לומדים עיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים וטכניקות מעורבות — אבל השאלה אינה רק “איך עובדים בכל חומר?”. השאלה היא: איזה סוג של ראייה החומר הזה יוצר? איזה קצב הוא מבקש? איזה יחס לשליטה, לטעות, למחיקה, לשכבה, למגע?
ציור חי אינו נולד כאשר כל המתח נפתר. להפך. פעמים רבות הוא נולד מתוך היכולת להחזיק מתח מבלי למהר לסגור אותו.
בין סדר לכאוס. בין שליטה להתמסרות. בין ידיעה לאי־ידיעה. בין רצון לדייק לבין צורך להשאיר משהו פתוח. בין הצלחה לכישלון. בין הפחד להרוס לבין האפשרות שרק דרך ההרס ייפתח ציור חדש.
הרבה תלמידים רוצים לדעת מתי ציור “נכון”. אבל ציור אינו תמיד נפתח דרך תשובה נכונה. לפעמים הוא נפתח כאשר מפסיקים להכריח אותו להסתדר מהר מדי.
יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. העבודה מתרחשת באזור שביניהם.
קומפוזיציה אינה רק סידור יפה של דברים על הדף. היא הדרך שבה ציור מחזיק מתח. צבע אינו רק הרמוניה. הוא יכול להיות צרימה, חיכוך, דחיסות, ריחוק, משיכה. רישום אינו רק דיוק. הוא יכול להיות מאבק בין קו שמבקש לשלוט לבין כתם שמבקש להתפשט.
בחוג הציור ברחובות אנחנו לא מנסים לפתור את המתח הזה מהר מדי. אנחנו לומדים לחיות איתו. לפעמים שם מתחילה היצירתיות.
אנחנו נוטים לראות טעות, בלבול, גמגום או ציור שהלך לאיבוד ככישלון שצריך למחוק. אבל בציור, כמו בחיים, השבר הוא לעיתים המקום הראשון שבו משהו אמיתי מתחיל להופיע.
קו שברח. צבע שהתלכלך. שכבה שכיסתה יותר מדי. פנים שהתעוותו. קומפוזיציה שאיבדה שיווי משקל. ציור שנראה פתאום “הרוס”.
כל אלה יכולים להיות סופים. אבל הם יכולים להיות גם צמתים.
השבר מכריח אותנו להפסיק ללכת בדרך שבה הלכנו. הוא שואל אותנו: האם למחוק? האם להדגיש? האם להפוך את הטעות למרכז? האם לבנות ציור חדש על גבי מה שנשבר? האם להכיר בכך שהציור שהיה לנו בראש אינו הציור שצריך להיוולד עכשיו?
בעידן של דימויים חלקים, נקיים, מיידיים וחסרי היסטוריה רגשית, יש חשיבות מיוחדת לציור שנושא את עקבותיו. שכבות, מחיקות, סימנים, ניסיונות, תיקונים, גמגומים — כל אלה אינם לכלוך שצריך להסתיר. הם ההיסטוריה של הציור. הם מעידים על זמן, על מאבק, על חיפוש, על נוכחות.
ציור טוב אינו תמיד הציור המלוטש ביותר. לפעמים הוא הציור שיש בו אומץ להשאיר עקבה של מה שקרה.
אני לא חושב על חומר כעל דבר פסיבי שמממש את רצונו של האמן. גם בציור, החומר אינו מחכה שנשלוט בו.
הנייר סופג או דוחה. הבד מחזיק שכבה או בולע אותה. המים פותחים את הצבע. השמן מאט את הזמן. האקריליק סוגר מהר. הפחם מתפזר. הדיו אינו סולח. הפסטל מתפורר ונמרח.
כל חומר מתנגד אחרת. וכל התנגדות מלמדת משהו.
כאשר חומר מתנגד, הוא אינו רק מפריע לנו. הוא מכתיב תנאים. הוא מאלץ אותנו לגלות דרך אחרת. הוא מגלה לנו מה לא ידענו. לפעמים הוא מראה שהרעיון שאיתו באנו היה שטוח מדי, מילולי מדי, מוגן מדי. לפעמים הוא מציע אפשרות שלא היינו מגיעים אליה לבד.
כאן הציור נעשה דיאלוג. לא דיאלוג רומנטי, אלא דיאלוג ממשי עם חומר, זמן, מגבלה, מקריות ותיקון. אני רוצה דבר אחד, הציור מושך למקום אחר. אני מנסה לשלוט, החומר פותח כיוון חדש. אני רוצה לסיים, העבודה מבקשת עוד שכבה. אני מפחד להרוס, אבל בלי להסתכן הציור יישאר מת.
שינוי בציור אינו נוצר רק מפני שלמדנו “טריק” חדש. הוא נוצר כאשר משתנים תנאי המפגש.
לפעמים צריך לשנות חומר: לעבור מעיפרון לפחם, ממכחול לסכין, מצבע יבש לצבע רטוב. לפעמים צריך לשנות קצב: לעבוד מהר, או להפך — להאט עד שהמבט משתנה. לפעמים צריך לשנות מרחק: להתרחק מן הציור, לעבוד על פורמט גדול יותר, או להתקרב לפרט קטן. לפעמים צריך לשנות את התנוחה של הגוף: לעמוד, לשבת, לעבוד על הרצפה, לצייר בתנועה רחבה. לפעמים צריך לשנות את השאלה: לא “איך אני מצייר את זה נכון?”, אלא “מה בציור הזה עדיין חי?”.
כאשר הארכיטקטורה של המפגש משתנה, גם הציור משתנה. ולפעמים גם האדם המצייר.
זה נכון באמנות, וזה נכון בחיים הנפשיים. אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן צורות מפגש: אותה דרך לראות, אותה דרך להיבהל, אותה דרך לשלוט, אותה דרך לוותר מהר מדי. שינוי מתחיל כאשר נוצר מרחב אחר, קצב אחר, חומר אחר, אפשרות אחרת להיות עם עצמנו ועם מה שמולנו.
בחוג הציור ברחובות, הטכניקה היא לא רק כלי לביצוע. היא דרך לשנות את תנאי המפגש. כל חומר, כל תרגיל, כל מגבלה וכל שינוי קצב פותחים מצב תודעה אחר.
חוג הציור ברחובות הוא חוג מרכזי משום שהוא מאפשר תהליך מתמשך. לא סדנה חד־פעמית של תוצאה מהירה, לא אירוע שבו חייבים לצאת עם ציור מוכן, אלא מקום שבו אפשר לחזור אל העבודה, להעמיק, לבדוק, לשנות, להישאר עם ציור לאורך זמן.
ציור דורש זמן שאינו רק זמן של תוצאה. יש עבודות שצריכות להישאר פתוחות. יש ציורים שצריך לחזור אליהם אחרי שבוע כדי לראות מה השתנה בהם ומה השתנה בנו. יש שכבות שצריכות להתייבש. יש טעות שצריך לישון עליה. יש ציור שנראה אבוד, ורק אחרי שהות מתגלה בו כיוון.
רחובות, ובסביבת הסטודיו שלנו, מאפשרת קצב אחר. לא הדחיסות התל־אביבית, לא בהכרח המרחב הדרמטי של “אירוע אמנותי”, אלא מקום שבו אפשר לעבוד באופן רציני, מתמשך, לא מיידי. מקום שבו הציור יכול להיבנות לאט, דרך חזרה, ניסיון, שכבות, מחיקות, תיקונים והעמקה.
זהו מרחב שבו אפשר ללמוד טכניקה, אבל גם להקשיב למה שמתפתח מעבר לטכניקה.
בחוג נלמד יסודות ציור ורישום: קו, כתם, אור וצל, פרופורציה, קומפוזיציה, פרספקטיבה, תורת הצבע, עבודה בשכבות, ציור מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון, וציור במדיומים שונים.
נעבוד בעיפרון, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, סכין ציור, טקסטורות וטכניקות מעורבות.
אבל כל אלה אינם רק רשימת נושאים. כל אחד מהם הוא דרך אחרת לדעת:
רישום מלמד לראות יחסים. פחם מלמד לחשוב דרך כתם, מחיקה וערפל. דיו מלמד את המתח בין מקריות להחלטה. צבעי מים מלמדים הסכמה לאי־ודאות. שמן מלמד זמן, שכבות וסבלנות. אקריליק מלמד קצב, תגובה ותיקון. קומפוזיציה מלמדת כיצד מתח מוחזק בתוך מבנה. אור וצל מלמדים כיצד צורה מופיעה ונעלמת. טעות מלמדת אותנו להמשיך ממקום שלא תכננו.
תומס אוגדן כתב שציירת צעירה אינה מתלמדת אצל אמנית מנוסה כדי ללמוד כיצד אותה אמנית מציירת; היא מתלמדת אצלה כדי ללמוד כיצד היא עצמה מציירת.
זהו משפט חשוב מאוד עבורי.
המטרה של חוג ציור אינה להפוך את כולם לאותו סוג של ציירים. גם לא ללמד “סגנון” במובן צר. המטרה היא לעזור לכל משתתף לגלות את צורת הראייה שלו, את הקצב שלו, את החומרים שמתאימים לו, את המקומות שבהם הוא חי יותר, את הפחדים שחוסמים אותו, את השאלות שחוזרות בעבודה שלו.
יש מי שיימשכו לרישום מדויק. יש מי שימצאו את עצמם בצבע. יש מי שיצטרכו להרוס יותר. יש מי שיצטרכו ללמוד להישאר. יש מי שירצו שליטה, וילמדו לאבד אותה מעט. יש מי שיבואו מפיזור, וילמדו למצוא מבנה.
במובן הזה, ציור אינו רק לימוד של אמנות. הוא לימוד של האופן שבו אדם פוגש את העולם.
חוג הציור ברחובות מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. מי שמתחיל ילמד יסודות בצורה מסודרת: קו, כתם, אור וצל, צבע, קומפוזיציה, עבודה מהתבוננות וטכניקות שונות. מי שכבר מצייר יוכל להעמיק, לפתח שפה אישית, לעבוד על סדרות, לבדוק חומרים חדשים ולמצוא דרך מדויקת וחיה יותר בתוך העבודה שלו.
העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי. כל משתתף יכול לעבוד בקצב שלו, מתוך המקום שבו הוא נמצא, ועם החומרים והנושאים שמעניינים אותו.
החוג מתאים למי שרוצה ללמוד לצייר ברצינות, אבל לא מתוך נוסחה סגורה. למי שרוצה לפתח טכניקה, אבל גם לאפשר לציור לפתוח שאלות. למי שמרגיש שאמנות אינה רק תחביב, אלא דרך לחשוב, לראות, לשהות ולהיווצר.
חוג הציור ברחובות מזמין אתכם ללמוד ציור כדרך לדעת.
לדעת דרך קו. לדעת דרך צבע. לדעת דרך חומר. לדעת דרך טעות. לדעת דרך שבר. לדעת דרך שהייה. לדעת דרך חזרה. לדעת דרך שינוי תנאי המפגש.
אנחנו מציירים לא רק כדי לייצר דימוי, אלא כדי להיכנס לתהליך שבו הראייה משתנה, היד לומדת, החומר מגיב, והעולם נעשה פחות מובן מאליו.
במובן הזה, ציור הוא אחת הדרכים העמוקות ביותר ללמוד את המציאות מבפנים. לא לעמוד מולה ולפרש אותה מהר מדי, אלא ללכת איתה. לא רק לראות אותה, אלא לתת לה להוליך אותנו אל צורה חדשה.
ולפעמים, מתוך הצורה החדשה שנוצרת על הדף, מתחיל להיווצר גם אדם מעט אחר.
חוג הציור ברחובות של "הסדנה לתהליכים יצירתיים" שונה ממה שמקובל. אנחנו עובדים מתוך גישה אישית: אין שיטה אחת, אין תכנית אחידה — יש דיאלוג בין מורה לתלמיד שמאפשר לכל אחד למצוא את דרך העבודה שלו. מצד אחד אנו מציעים מגוון רחב של טכניקות וחומרים ברמה מקצועית; מצד שני, דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
כאשר אנשים חושבים על לימודי ציור, הם חושבים בדרך כלל על טכניקה. איך לרשום נכון, כיצד לערבב צבעים, איך לבנות קומפוזיציה, או כיצד לשלוט טוב יותר בחומר. כל אלה חשובים, ואנחנו עוסקים בהם לאורך הדרך. אבל מבחינתי הם אינם לב העניין.
אני לא רואה בציור רק מיומנות שאפשר לרכוש. אני רואה בו דרך להתבונן, לחשוב, לחקור וליצור קשר עם העולם. לכן אני לא מנסה ללמד שיטה אחת לציור, אלא לעזור לכל תלמיד לפתח את דרך העבודה שלו.
יש מי שחושב דרך קו. יש מי שחושב דרך צבע. יש מי שמתחיל מתוך דימוי ברור. ויש מי שמגלה את העבודה רק תוך כדי התהליך. יש מי שנמשך למבנה, לסדר ולדיוק. ויש מי שמוצא את דרכו דווקא דרך טעויות, ניסוי וחיפוש.
לכן אינני מנסה להוביל את כל התלמידים לאותה תוצאה. אני מנסה לעזור לכל אחד לזהות כיצד הוא עובד, כיצד הוא לומד, ומה מאפשר לו להתפתח.
ציור עבורי הוא מפגש. מפגש בין אדם לבין חומר. בין רעיון לבין מציאות. בין מה שאנחנו מתכננים לבין מה שמופיע בפועל. ברגעים שבהם החומר מציע דרך שלא תכננו, מתחילה בעיני הלמידה המשמעותית באמת.
קראו עוד: ציור כתהליך יצירתימאמר עומק על מתח בן ניגודים, הפרדוקס, מרחק נכון, וזכות הגמגום ביצירה
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →
פריה קווהזי. פצעים ותחבושת- טכניקה מעורבת-עבודה בתהליך
רונה-עבודה בפסטלים יבשים ובצבעי שמן
ציור תוך שימוש באפוקסי קריסטלי ופיגמנטים לאפוקסי. אפוקסי קריסטלי משמש כאפוקסי למילוי עץ. ואפוקסי ליצירת פסלים ויציקת אובייקטים תלת ממדיים. הוא גם טכניקת ציור מופשט, מרהיבה. אנו מעבירים סדנאות אפוקסי יחודיות השמות דגש על שימוש בפיגמנטים וצבעים. כמו גם אנו מציעים סוגים שונים של אפוקסי למכירה: אפוקסי נוזלי קריסטלי מחיר
החוג מתאים למבוגרים בכל גיל ובכל רמת ניסיון:
אנחנו לא מחלקים את הקבוצות לפי רמה. ההתאמה הקבוצתית מתבססת על שילוב של גיל, אופי, וקצב — לא על "מי טוב יותר".
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
