עד שנוכל לפגוש את מה שקרה

השהיה, חלימה והתנועה בין גוף, דימוי ומילה

חוויה, גוף ומחשבה · לשער האשכול «הזמן והקצב של הנפש»

יבוא הזמן שבו, בשמחה גדולה, תקבל בשמחה את עצמך המגיע אל דלתך שלך, אל מראתך שלך, וכל אחד מכם יחייך לברכת האחר. — דרק וולקוט, "אהבה אחרי אהבה" (תרגום עצמי)

וייתכן שהזמן יגיע. אך הזמן לבדו אינו מבטיח שנוכל לפגוש את מה שקרה.

לא כל מה שיוצר אותנו, נעשה לחלק מחיינו הפנימיים.

אירוע יכול להתרחש, הגוף יכול להגיב, תמונה יכולה להיחרת בזיכרון או משפט יכול לחזור שוב ושוב — ובכל זאת עדיין לא נדע מה קרה לנו. הדבר כבר נמצא בתוכנו, אך עוד לא קיבל צורה שבה אפשר להרגיש אותו, לחלום אותו, לזכור אותו, לתת לו מילים או לחשוב אותו.

אנחנו נוטים לדבר על הזמן כאילו הוא רק המרחק שבין האירוע לבין ההבנה המאוחרת שלו. תחילה דבר קורה, אחר כך חולף זמן, ולבסוף אנחנו מבינים. אבל הזמן אינו רק חלל ריק שהחוויה ממתינה בתוכו. הוא אחד החומרים שמהם עשויים החיים הפנימיים.

במשך הזמן דבר יכול להופיע ולהיעלם, לחזור בצורה אחרת, להיקשר לזיכרון נוסף, לעבור מן הגוף אל הדימוי ומן הדימוי אל המילה. הוא יכול להתקרב ולהתרחק, להיעשות נסבל יותר או דווקא מאיים יותר. לפעמים הוא מתקבע ואינו מצליח להשתנות; לפעמים הוא מקבל בהדרגה צורה שלא הייתה יכולה להתקיים ברגע שבו התרחש.

בפרק האילוף ב"הנסיך הקטן" השועל אינו מוסר לנסיך תובנה שתשנה אותו בבת אחת. הוא מלמד אותו צורה של זמן. "צריך להיות סבלני מאוד", הוא אומר. "בכל יום תוכל לשבת מעט קרוב יותר." ובהמשך: "אם תבוא בארבע אחר הצהריים, כבר בשלוש אתחיל להיות מאושר."

השועל מבקש גם שעה קבועה. לא משום שהקשר זקוק לסדר חיצוני, אלא משום שהקביעות מאפשרת לגוף ולנפש להתכונן. אם הנסיך עשוי להגיע בכל שעה, שום שעה אינה שונה משעה אחרת. כאשר הוא מגיע בארבע, כבר בשלוש מתחילה הציפייה לפעול. המפגש העתידי משנה את ההווה עוד לפני שהתרחש.

זהו תיאור של תהליך שבו הזמן מקבל קצב: מרחק, חזרה, התקרבות זעירה, ציפייה, מפגש והיעדר. מתוך הקצב הזה נוצר דבר שלא היה קודם. ילד אחד מתוך אלפי ילדים נעשה לנסיך המסוים הזה. צליל צעדים שהיה רעש סתמי נעשה מוזיקה. שדות החיטה, שלא אמרו לשועל דבר, מקבלים את צבע שערו של הנסיך ונעשים נושאי זיכרון.

השועל אינו מחליט להשתנות. הוא אינו מגיע לתובנה חדשה על טיבם של קשרים. גופו ועולמו משתנים בהדרגה מפני שנוצרה בהם צורה חדשה של זמן.

האילוף יוצר בחיים הפנימיים צורה חדשה: האחר נעשה נוכח גם כשהוא עדיין איננו, וממשיך להיות נוכח לאחר שהלך. הזמן אינו רק המסגרת שבתוכה נוצר הקשר; הקשר נוצר מן האופן שבו הזמן נעשה לחזרה, לציפייה ולזיכרון.

מכאן נובעת השאלה שאני שואל כאן. לא רק כיצד חוויה נעשית למחשבה, אלא כיצד דבר שהתרחש במציאות נעשה לחוויה פנימית בכלל. כיצד הוא נעשה לדבר שאפשר להרגיש אותו בלי רק להיות מוצפים בו; לזכור אותו בלי לחוות אותו שוב כאילו הוא מתרחש עכשיו; לחלום אותו, ליצור ממנו דימוי, לפגוש אותו עם אדם אחר — ולפעמים גם לחשוב אותו.

החשיבה היא אחת הצורות שהחוויה עשויה לקבל. היא אינה בהכרח השלב האחרון או הנעלה ביותר. לפעמים חלום חושב דבר שהמילים עדיין אינן יכולות לחשוב. לפעמים הגוף נושא ידיעה שהסיפור המילולי מכחיש. לפעמים יצירה נותנת צורה למה שאי־אפשר עדיין לומר, ולפעמים קשר משנה את משמעותו של אירוע לפני שהאדם מסוגל להסביר מה השתנה.

לכן השאלה הקצבית רחבה יותר: איזו תנועה בזמן מאפשרת לדבר שקרה לנו לקבל חיים בתוכנו?

לא כל דבר נעשה פנימי ברגע שבו הוא קורה. לעיתים אנחנו יודעים שאירע דבר־מה, אך עדיין איננו יודעים מהו עבורנו. הגוף מגיב, דימוי מופיע, משפט חוזר, חלום מגיע רק בלילה, או תחושה מתעוררת ימים ושנים לאחר מכן.

החוויה זקוקה לעיתים לזמן שבו תוכל להופיע ולהיעלם, להתפרק ולהיקשר מחדש בצורת טוויה אחרת, להישכח חלקית ולשוב בצורה אחרת. לא מפני שהזמן מרפא מעצמו, אלא מפני שרק בתוך תנועה של נוכחות והיעדר, חזרה והבדל, מגע ונסיגה, יכולים החיים הפנימיים לקבל צורה.

זהו גם ההבדל מן הדף הקודם באשכול. שם שאלנו מה חוזר כאשר דבר מן העבר אינו מצליח להישאר בעבר. כאן השאלה היא מתי החזרה מתחילה לשנות את הדבר החוזר.

לא כל חזרה היא תקיעות. לעיתים הנפש חוזרת אל אותה חוויה משום שאינה יכולה לפגוש אותה בבת אחת. בכל פעם היא יושבת מעט קרוב יותר. אותו זיכרון חוזר, אך הגוף כבר אינו בדיוק אותו גוף, ההווה אינו אותו הווה, והאדם אינו עומד באותו מרחק ממה שאירע.

אך גם חלוף הזמן אינו מבטיח שינוי. אדם יכול לחזור במשך שנים על אותו סיפור בלי שדבר ינוע בו. הוא יכול להחליף מילים, מקומות ופרשנויות, ובכל זאת לשוב תמיד לאותה נקודה.

השאלה אינה אפוא אם הזמן עבר, אלא אם נוצר בתוכו הבדל. האם החזרה מאפשרת לראות דבר שלא היה ניתן לראייה קודם? האם ההפסקה יוצרת מרווח, או רק ניתוק? האם ההמתנה מאפשרת לחוויה להבשיל, או נעשית דרך שלא לפגוש אותה? האם המילים מחברות בין חלקי החוויה, או מחליפות אותה בהסבר?

הזמן נעשה חומר נפשי רק כאשר משהו יכול לקבל בו צורה אחרת.

קליטה והפסקה: פרויד ולוח הכתיבה המיסטי

אפשר לפתוח דווקא ב"לוח הכתיבה המיסטי" של פרויד. פרויד מציע שם דימוי למערכת תפיסה שאינה יכולה לקלוט ללא הפסקה: כדי שציור שנוצר על ידי המציאות יקבל צורה וגבול ויהפוך לזיכרון שאפשר לשוב אליו, נדרש קצב של מגע והפרדה, הופעה והיעלמות. קליטה רצופה לחלוטין אינה קליטה עשירה יותר — היא הצפה שבה שום רושם אינו נעשה נפרד.

אפשר להמשיך מן הדימוי הזה ולחשוב שדבר שקרה לנו מתחיל להיעשות פנימי לא רק כשהוא נוכח, אלא גם כשהוא נעדר לרגע. כל עוד אדם נתון בתוך סכנה, ריב, כאב או עוררות חזקה, הוא עשוי לפעול היטב אך לא לפגוש את מה שקורה לו; רק כשההתרחשות חדלה לתבוע תגובה מיידית נפתח המרווח שבו היא יכולה להיעשות עקבה נפשית. אבל ההפרדה אינה תמיד אפשרית. בטראומה, למשל, האירוע ממשיך להיות נוכח גם לאחר שהסתיים, ואין מרווח שבתוכו יוכל להפוך לדבר שאפשר לפגוש.

ביון — לשאת, לחלום, ולהשיב לעצמנו

אצל ביון השאלה אינה כיצד "אלמנטים גולמיים" נעשים מחשבות, אלא כיצד דבר המתרחש בגוף נעשה חוויה שאפשר לשאת, לחלום, ולהשיב אותה לעצמנו. חוויה מופיעה לעיתים לפני שיש בתוכנו מקום שמסוגל לפגוש אותה — כעוררות, לחץ, תחושה גופנית, תמונה או אימה שאין לה עדיין בעלים. כדי שתיעשה חלק מן החיים הפנימיים צריך שאפשר יהיה לשהות אִתה בלי לפלוט אותה מיד, לתת לה להתפרק בלי לאבד אותה, לקשור אותה לחוויות אחרות, לחלום אותה, לשכוח חלק ממנה, ולשוב אליה בצורה שונה.

לכן חשוב שלא לקשר מהר מדי. הסבר מוכן עלול להקדים את החוויה — לתת שם, סיבה וסיפור בטרם עברה שינוי. אדם עשוי לדעת לומר "זו חרדת נטישה" ובאותה שעה להישאר בלתי־מסוגל לפגוש את מה שהמילים מסמנות. מנגד, היעדר מוחלט של צורה אינו חופש: כשאין אפשרות לחלום, החוויה פולשת, מתפזרת או מושלכת אל האחר. השאלה היא אם יש מקצב של קבלה, החזקה, שינוי והשבה.

ויניקוט — מרחב שבו עצמי יכול להתהוות

אצל ויניקוט, חיים פנימיים אינם מתחילים במנגנון מבודד אלא ברציפות של קיום. התינוק זקוק בתחילה לעולם שאינו מאלץ אותו להגיב בלי הרף; כשהסביבה מפריעה בעוצמה או בתדירות רבה מדי, הקיום מתארגן סביב תגובה, ובמקום להיות, האדם לומד להקדים את דרישות העולם. אבל התאמה מלאה אינה יכולה ואינה צריכה להימשך: בהדרגה מופיעים המתנה, היעדר ותסכול, והמרווח מאפשר לגלות שהעולם אינו המשך ישיר של המשאלה.

כאן הפרדוקס קצבי — בלי רציפות מספקת, ההפרעה שוברת; בלי אי־התאמה הדרגתית, לא נפתח מרחב לנפרדות, לדמיון ולהתהוותו של דבר פנימי שאינו רק תגובה לעולם. לכן אין "כמות נכונה" אוניברסלית של המתנה: אותה שתיקה יכולה לאפשר לאחד למצוא דבר משלו, ולהחזיר לאחר חוויה של היעלמות; אותה היענות מהירה יכולה להיות חיונית או למנוע את המרחב עצמו. השאלה אינה מתי להגיב לפי השעון, אלא מהו המבנה הזמני שכבר נוצר עבור האדם.

בוצ׳י — החיים הפנימיים נעים בין גוף, דימוי ומילה

וילמה בוצ׳י מונעת מן העלילה להפוך לסיפור התפתחותי פשוט — תחילה גוף, אחר כך דימוי, ולבסוף מילה. המודל שלה מתאר מערכות עיבוד שונות: תת־סמלי (תחושות גוף, דפוסי פעולה, עוצמות ותזמון), סמלי לא־מילולי (תמונות, קולות ודימויים), וסמלי מילולי. החיים הפנימיים אינם נוצרים בעלייה בסולם שבסופו המילה מחליפה את הגוף, אלא בתנועה חוזרת בין המערכות: מילה חיה מעוררת מחדש תחושה, דימוי ותנועה; דימוי משנה משפט שכבר נאמר; שינוי גופני חושף שההסבר אינו מתאים לחוויה.

היא מתארת שתי צורות של תקיעות: חוויה גופנית שאינה מגיעה לדימוי או למילה, ומילים שאינן שבות אל הגוף. הצורה השנייה חשובה במיוחד — אדם יכול לדבר באופן מורכב ומדויק, ובכל זאת להישאר מחוץ לחוויה שהוא מתאר. הרהיטות אינה מעידה שמשהו נפגש; לעיתים היא עוקפת אותו.

אוגדן — צורה שנולדת בין שניים

אוגדן מראה שדבר שעדיין אינו יכול לחיות בתוך אדם יחיד יכול לקבל צורה תחילה בקצב שבין שניים. חומר שאינו ניתן עדיין לפגישה אינו תמיד "בתוך המטופל" וממתין; הוא מופיע בחדר כשעמום שחוזר, כתחושה שהזמן נעצר, כהאצה שקשה לקטוע, כשתיקות החוזרות באותם רגעים, כדימוי ומטאפורה העולה אצל המטפל, או כשינוי בלתי־מוסבר בתחושת הזמן. הצורה המשותפת מתחילה לעיתים להתהוות לפני שאחד המשתתפים יודע מה עולה בו.

מכאן שאלה מורכבת: למי שייך דבר שטרם קיבל צורה בתוך איש מן השניים? הסכנה היא שהמטפל ייחס כל תחושה שלו למטופל. לכן הצורה הנולדת בין שניים אינה רישיון להפוך את עולמו הפנימי של המטפל לאמת על האחר; היא דורשת תנועה מתמדת בין הזדהות להפרדה, בין שימוש בחוויה לבין הטלתה.

שהזמן יפעל לטובתי: מורקמי והזמן שפועל על היוצר

ב"הרג הקומנדטורה" של הרוקי מורקמי נמצא אולי הניסוח המדויק ביותר לצומת הזה. איש חסר־פנים מבקש מן הצייר שיצייר אותו; הצייר יודע שאולי יוכל לעשות זאת יום אחד, אך אומר: "אצטרך זמן להגיע לנקודה הזאת. אצטרך שהזמן יפעל לטובתי." הוא אינו אומר שיזדקק לעוד זמן כדי להשלים את העבודה, אלא שיזדקק לזמן כדי להגיע לנקודה שממנה יוכל לעשות אותה. למרחק הנכון בזמן המאפשר את הראייה. והראייה שלנו כמו כל התפיסה שלנו היא עניין של מרחק נכון. קרוב מדי לא נראה באמת, רחוק מדי לא נראה באמת.

וכשם שהמרחק אינו קבוע, גם העומק אינו נגלה מנקודה אחת. הראייה יוצרת עומק דווקא משום שהיא דו־עינית — שתי נקודות מבט מעט שונות, הממוזגות לתמונה אחת. גם בזמן: דבר שקרה לנו מקבל עומק רק כשאפשר לראותו משתי עמדות כאחת — מן ה"אז" ומן ה"עכשיו". כל עוד יש נקודת מבט אחת בלבד, וההווה חופף במדויק לעבר, החוויה נשארת שטוחה ומציפה, כאילו היא מתרחשת שוב. והמרווח שהזמן פותח אינו רק מרחק — הוא גם נקודת המבט השנייה, זו שממנה מה שקרה נעשה נראה בעומקו, ולכן גם בר־מפגש.

ועוד הבדל מהותי. הזמן אינו נדרש רק ליצירה — הוא נדרש ליוצר. משהו בו עדיין אינו יכול לראות, לשאת או לצייר את הפנים החסרות; לא טכניקה שטרם נרכשה, אלא עמדה נפשית שטרם הבשילה. האדם אינו עומד במקום בעוד השעון מתקדם: הזמן פועל עליו, מכין בתוכו את המקום שממנו תוכל הצורה להופיע. ואף ש"שהזמן יפעל לטובתי" מעניק לזמן מעין סוכנות, אין זו המתנה פסיבית — היוצר עובד וגם ממתין, מתקרב אל הציור ונסוג ממנו, מביט, חי, חולם ומשתנה, עד שמה שלא היה בר־ציור נעשה בר־ציור.

הזמן אינו חומר שהיוצר מעצב מבחוץ. הוא החומר שבתוכו משתנים יחד היוצר, הדבר שהוא מבקש ליצור והמרחק ביניהם.

אם השועל מלמד את קצב ההתקרבות — כיצד חזרה בזמן הופכת זָר לקרוב — מורקמי מתאר את ההתמרה המתרחשת באדם עצמו במהלכה. לעיתים עדיין אי־אפשר לצייר את התמונה, לומר את המשפט או לפגוש את החוויה; לא מפני שחסר הסבר נכון, אלא מפני שהאדם עוד לא הגיע לנקודה שממנה הדבר יכול לקבל צורה בתוכו.

לא כל זמן נעשה זמן נפשי

התנועה שאני מבקש לצייר אינה אידיאל של "קצב מאוזן" אלא תמונה של מתח דינמי, משום שהבעיה אינה רק מהירות. לעיתים דבר נפגש כמעט מיד, בבהירות; ולעיתים אדם חוזר שנים אל אותה התרחשות בלי שתקבל בו צורה אחרת. ההבחנות החשובות הן אחרות: האם התהליך יכול לשנות צורה? האם אפשר לנוע בין נוכחות להיעדר? האם הגוף, הדימוי והמילה משפיעים זה על זה? האם ההפסקה מאפשרת חזרה, או מנתקת? האם החזרה מקרבת אל מה שקרה, או מחזירה אותו לאותה נקודה? האם ההסבר פותח קשרים חדשים, או מסיים את התהליך?

כאן גם אנו נוגעים בשאלות אותן אני שואל באשכול הויסות הרגשי: לא כל שיום הוא פגישה, ולעיתים דווקא מהירות ההסבר מונעת מן החוויה להתחיל לחיות בנו. חלק ניכר מהדרך שבה אני עובד — וממה שקורה כשטיפול נתקע — הוא הקשבה לרגע שבו נעשה אפשרי לפגוש דבר־מה, לא חיפוש הפירוש ה"נכון" בתהליך הטיפולי.

מה נשאר פתוח

הדף אינו מבקש להוכיח שיש "קצב נכון". הוא מראה שהיכולת לפגוש את מה שקרה — לשאת אותו, לחלום אותו, לתת לו צורה ולעיתים גם לחשוב אותו — תלויה בתנועה בזמן, ושהתנועה הזו אינה ניתנת לנוסחה אחת. היא זקוקה לרציפות ולהפרעה, למגע ולנסיגה, למילים ולמה שאינו מוכן עדיין למילים, ליכולת לפגוש לבד וליכולת שדבר יקבל צורה בין שניים.

ולכן ההבטחה של וולקוט נותרת אופק ולא ודאות. הזמן יבוא, אולי. אבל רק כאשר נוצר בו מרווח של מגע ונסיגה, חלימה וצורה, יכול מה שקרה לנו לחדול מלהתרחש בנו — ולהתחיל להיעשות שלנו.

← כשהעבר אינו נשאר עבר  |  הקצב והתחביר של החיכוך →  |  חזרה לשער «הזמן והקצב של הנפש»

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).