כשהעבר אינו נשאר עבר

כפיית החזרה, טראומה והפולסציה של הלא־מודע

עבר, חזרה וטראומה · לשער האשכול «הזמן והקצב של הנפש»

הָעִיר — קונסטנדינוס קוואפיס אַתָּה אוֹמֵר: "אֵלֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵלֵךְ לְיָם אַחֵר, אֶמְּצָא לִי עִיר אַחֶרֶת יוֹתֵר יָפָה מִזֹּאת. לְכִשְׁלוֹן מוּעָד כָּאן כָּל שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ מֵת בְּתוֹךְ קִבְרוֹ כָּאן לִבִּי נִרְקַב. כָּאן שֻׁתְּקָה רוּחִי וּמְעוֹפָהּ עֻכַּב, בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה, בְּכָל שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת אֲגַלֶּה כָּאן רַק אֶת חַרְבוֹת חַיַּי הַמַּשְׁחִירוֹת בְּעִיר זוֹ שֶׁבָּהּ כָּלוּ שְׁנוֹתַי כֹּה מַהֵר." לֹא תְּגַלֶּה מָקוֹם חָדָשׁ, כָּל חֲלוּפָה הִיא מְדֻמָּה הָעִיר תֵּלֵךְ בְּעִקְבוֹתֶיךָ. לְעוֹלָם תִּסֹּב בְּאוֹתָם הָרְחוֹבוֹת, בְּאוֹתָן שְׁכוּנוֹת הַזִּקְנָה תֶּאֱרֹב שֵׂעָר רֹאשְׁךָ יַלְבִּין בְּאוֹתָן דִּירוֹת. תָּמִיד תִּהְיֶה בָּעִיר הַזֹּאת. אֶל תְּקַוֶּה לַתְּמוּרוֹת - אֵין סְפִינָה בִּשְׁבִילְךָ, דֶּרֶךְ מִכָּאן תְּחַפֵּשׂ אַךְ שָׁוְא כִּי כְּשֶׁכִּלִּיתָ אֶת יָמֶיךָ כָּאן וְעַכְשָׁו בְּפִנָּה נִדַּחַת זוֹ, כִּלִּיתָ אוֹתָם עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה. — מיוונית: יורם ברונובסקי

לפעמים נדמה לי שהשאלה המרכזית של כל טיפול, וכל יצירה אמיתית, היא איך לא לתת לעבר לשלוט בנו.

אדם עושה רילוקיישן. הוא עוזב עיר, קשר, מקצוע או ארץ, ופותח דף חדש במקום שבו איש אינו מכיר אותו. ובכל זאת, כעבור זמן, הוא מוצא את עצמו שוב באותו סבך, נאבק באותן מפלצות: אותה מריבה בנוסח אחר, אותה בדידות עם פנים חדשות, אותו כישלון דווקא ברגע המכריע. קוואפיס אומר לו את מה שהוא עצמו אינו תמיד רואה — שהעיר תלך בעקבותיו.

לרוב האדם אינו חש שהוא חוזר; הוא מבקש לחוות כל פעם כהתחלה רעננה. את החזרה רואה, בדרך כלל, מישהו אחר — בן זוג, חבר, מטפל, ולעיתים הוא עצמו, אך רק לאחור. פרויד תיאר בדיוק את המבט הזה מבחוץ: יש אנשים שאצלם כל ידידות מסתיימת בבגידה, שכל קשרי האהבה שלהם "עוברים את אותם השלבים ומגיעים לאותו הסוף"; והמדהים מכול, כתב, הם המקרים שבהם האדם "נראה כחווה דבר־מה באופן פסיבי, בלי להשפיע עליו כלל, ובכל זאת פוגש שוב ושוב את אותו הגורל".

אבל מה בעצם "חוזר"? לא העיר עצמה — קוואפיס אינו מדבר על רחובות אלא על צורה שנוסעת עם האדם. לא האירוע, אלא עמדה ביחסים: אחד מבקש, האחר נסוג; אחד ממתין, האחר אינו מגיע; אדם נאבק לזכות בהכרה, וככל שהוא נאבק הוא מייצר מחדש את הדחייה שממנה ניסה להיחלץ. לעיתים חוזרת רק הציפייה, או אופן ההיאחזות, או נכונות הגוף להגיב כאילו הסכנה הישנה מתרחשת עכשיו. ואולי ה"אותו דבר" אינו מתגלה בהתרחשות אלא נקרא כך בדיעבד, כשאנחנו כבר בתוכו.

עצם המילה "חזרה" מבטיחה זהוּת שאולי אינה קיימת: מסלול מעגלי שבו דבר יוצא מנקודה ושב אליה. אבל בחיים הנפשיים אין נקודת פתיחה שלמה שאפשר לשוב אליה; כל "חזרה" מתרחשת לאחר אלה שקדמו לה, ונושאת את הניסיון שהצטבר, את ההגנות שנבנו, ואת התקווה שהפעם ייגמר אחרת.

לכן, לפני שנשאל מדוע אנו חוזרים על העבר, צריך לשאול אם "חזרה" היא בכלל המילה — מהו הדבר שחוזר, אם בכלל, מה משתנה בכל פעם, ומה בנפש אינו מצליח לקבל שהאירוע כבר הסתיים.

במאמרו מ־1914, "היזכרות, חזרה ועיבוד", פרויד משנה את התמונה הפשוטה של הטיפול כחקירה המחזירה זיכרונות אבודים אל התודעה. המטופל אינו תמיד נזכר בדבר המודחק ואז מספר עליו. פעמים רבות הוא מכניס אותו אל ההווה כפעולה. במקום לזכור כיצד התקומם נגד סמכות הוריו, הוא מתקומם נגד המטפל. במקום לזכור תחושת כישלון וחוסר מוצא, הוא מגיע לטיפול ומוכיח שאי־אפשר לעזור לו. במקום לספר על בושה ישנה, הוא מתבייש בעצם היותו בטיפול ומסתיר אותו. פרויד כותב שהמטופל אינו משחזר את המודחק כזיכרון אלא כפעולה, בלי לדעת שהוא חוזר עליו. ההעברה אינה אפוא הפרעה צדדית לעבודת ההיזכרות. היא הזירה שבה העבר מופיע מחדש כיחס ממשי אל המטפל. ההבחנה הזאת רדיקלית יותר מכפי שנדמה. היא אומרת שאדם יכול לדעת היטב את תולדות חייו ובכל זאת לא לדעת כיצד הן פועלות בו. הוא יכול לספר שאביו היה ביקורתי, שאמו הייתה בלתי־צפויה או שקִרבה הייתה מסוכנת בבית שבו גדל — ובאותה שעה ליצור בחדר הטיפול מצב שבו המטפל נעשה שוב ביקורתי, בלתי־צפוי או מסוכן. המידע הביוגרפי אינו מבטל את החזרה. לפעמים הוא עצמו נעשה חלק ממנה. האדם מספר את אותו הסבר שוב ושוב, באופן המגן עליו מפני המפגש עם מה שמתרחש עכשיו. מכאן גם ההבדל בין עבר לבין היסטוריה נפשית. העבר כולל את הדברים שאירעו. ההיסטוריה הנפשית כוללת את האופנים שבהם הם ממשיכים להתארגן בהווה: מה נבחר מתוכם, מה נשמט, מה הפך לסיפור ומה נותר כפעולה שאין לה עדיין סיפור.

החזרה אינה העתק

כאשר פרויד אומר שהמטופל חוזר על העבר, אין הכוונה שהוא משחזר אותו בנאמנות. ילד שהיה חסר אונים מול אדם תוקפני יכול לגדול ולהיעשות תוקפני בעצמו. הוא אינו חוזר לעמדה שבה היה; הוא מחליף תפקיד בתוך אותה מערכת יחסים. אדם שננטש עשוי לבחור שוב ושוב אנשים שאינם זמינים. הוא יכול גם לעזוב ראשון, לפני שיוכלו לעזוב אותו. בשני המקרים, המבנה הישן חוזר, אבל פעם אחת הוא מופיע מן הצד הסובל ופעם אחרת מן הצד הפועל. גם בחדר הטיפול החזרה אינה חייבת להיות ברורה. מטופל החושש מהיעלמותו של האחר עשוי לאחר, לבטל פגישות או לקטוע קשר דווקא כאשר הוא נעשה חשוב. אפשר לומר שהוא יוצר את הנטישה שממנה הוא פוחד. אבל אפשר גם לראות שהוא מנסה לקבוע בעצמו את מועד ההיעלמות, וכך לא להיות שוב מי שרק מחכה לה. החזרה כוללת אפוא גם היפוך, הסוואה והחלפת עמדות. הדמיון בין העבר להווה אינו תמיד נמצא בתוכן האירוע. הוא יכול להימצא בשאלה מי שולט בזמן, מי ממתין, מי יודע ומי נותר מחוץ לידיעה.

מ־1914 ל־1920: חזרה שאינה מתיישבת עם עקרון העונג

במאמר מ־1914, החזרה קשורה בעיקר להתנגדות, להעברה ולמעבר מפעולה אל היזכרות ועיבוד. שש שנים לאחר מכן, ב"מעבר לעקרון העונג", פרויד מרחיב את הבעיה. הוא מתבונן בתופעות שנראות קשות ליישוב עם ההנחה שהנפש מבקשת עונג ונמנעת מאי־עונג: חלומות טראומטיים המחזירים אדם שוב ושוב לאירוע המבעית; ילדים החוזרים במשחק על חוויות לא נעימות; ומטופלים המשחזרים בהעברה מצבים שהסבו להם כאב ולא הציעו סיפוק ברור. אם החזרה מכאיבה, מדוע היא נמשכת? פרויד אינו נותן תשובה יחידה. זה אחד הדברים שכדאי לשמור מן הטקסט שלו: הוא אינו מגלה מנגנון פשוט אלא נע בין הסברים שאינם מתיישבים לחלוטין. במשחק ה־Fort–Da המפורסם, הילד משליך סליל ומחזיר אותו, ובכך הופך את היעלמות האם מפגיעה פסיבית לפעולה שהוא עצמו יוזם. אפשר לקרוא את המשחק כניסיון לרכוש שליטה בחוויה. אבל פרויד מציע גם אפשרות של נקמה: הילד אינו רק מתגבר על הפרידה, אלא משלח בעצמו את האובייקט שנטש אותו. הוא אף מדגיש שמקרה יחיד אינו מאפשר הכרעה בין ההסברים. המשחק יכול להיות עיבוד. הוא יכול להיות מעבר מפסיביות לפעילות. הוא יכול לתת פורקן לתוקפנות. והוא יכול לכלול רווח של עונג בתוך חזרה על חוויה לא נעימה. אין צורך לבחור הסבר אחד לכל החזרות. כאן מתחילה הבעיה שתוביל את פרויד להשערות מרחיקות הלכת על דחף המוות: אולי קיימת בנפש נטייה לחזור שאינה כפופה במלואה לעקרון העונג. פרויד עצמו מציג את החלקים הביולוגיים והמטאפיזיים של המהלך כספקולטיביים. לכן אין לקרוא את "מעבר לעקרון העונג" כאילו הוכיח שכל חזרה הרסנית נובעת מדחף אוניברסלי לחזור אל מצב אנאורגני. מה שהוא כן מעמיד בפנינו הוא גבול להסבר התועלתני של הנפש. אנשים אינם חוזרים רק על מה שהועיל להם. הם גם אינם חוזרים בהכרח משום שבמעמקי החזרה מסתתר עונג שאפשר יהיה לחשוף. יש חזרות שבהן עצם העובדה שהדפוס מוכר גוברת על תוצאותיו. יש חזרות שהנפש אינה יודעת עדיין כיצד לארגן בדרך אחרת. ויש חזרות שכל ניסיון להסביר אותן כרכישת שליטה מעניק להן תכלית שאולי מעולם לא הייתה בהן.

האם החזרה היא ניסיון לרפא?

הניסוח "האדם חוזר כדי לתקן" מושך מאוד. הוא מעניק לחזרה ההרסנית היגיון: האדם שב אל הפצע בתקווה לא־מודעת שהפעם יוכל לשנות את סופו. מי שלא זכה באהבה בוחר שוב באדם שאינו מסוגל לאהוב, כביכול כדי להשיג ממנו את מה שהדמות המקורית לא נתנה. מי שהיה חסר אונים נכנס שוב למצב מסוכן כדי להפוך הפעם לפועל ולא לקורבן. לעיתים זו דרך טובה להקשיב. אבל אם הופכים אותה לחוק, היא מייפה את החזרה ומייחסת לה חוכמה שאינה תמיד קיימת. אדם יכול לשחזר מצב לא מפני שהוא קרוב לפתרון, אלא משום שזהו המצב היחיד שבתוכו הוא יודע לזהות את עצמו. הוא יכול לבחור במוכר משום שהבלתי־מוכר אינו נחווה כהבטחה אלא כאיום. קשר יציב יכול להרגיש לו ריק, לא מפני שהוא באמת חסר חיים, אלא מפני שמערכת הקשב שלו למדה לזהות אהבה דווקא בתוך חרדה, ריחוק ורדיפה. גם ניסיון לרכוש שליטה יכול לבצר את חוסר האונים. האדם מעביר את עצמו מן העמדה הפסיבית לעמדה הפעילה, אך נשאר כלוא באותה דרמה. הוא נעשה זה שעוזב, משפיל או שולט — ועדיין אינו יוצא מן העולם שבו קשר מתקיים רק באמצעות עזיבה, השפלה ושליטה. לכן החזרה יכולה להיות ניסיון לעבד את העבר ובה בעת הדרך שבה העבר מונע כל עיבוד חדש. שתי האפשרויות אינן מוציאות זו את זו.

לאקאן: לא אותו אירוע, אלא אותה החמצה

לאקאן מסבך את מושג החזרה בשני מהלכים. ראשית, הוא מתנגד לזיהוי החזרה עם שכפול התנהגותי. בסמינר האחד־עשר הוא מבחין בין automaton — החזרה וההתעקשות של רשת המסמנים — לבין tuché, המפגש עם הממשי, המופיע תמיד גם כמפגש שהוחמץ. הטראומה אינה רק אירוע שנשמר במערכת ומופק מחדש. היא דבר שלא נטמע במלואו בסדר הסמלי ולכן ממשיך להתעקש דרך החזרות. מנקודת מבט זו, מה שחוזר אינו בהכרח אותו תוכן. חוזרת ההחמצה. אדם מגיע שוב ושוב אל סף של מפגש שאינו מתממש. הוא מחליף בני זוג, מקומות ועולמות, אך בתוך כל אחד מהם מופיע מחדש הרגע שבו דבר מה אינו יכול להיאמר, להינתן או להתקבל. החזרה אינה מצליחה להשיב את האובייקט שאבד. היא מסמנת שוב את המקום שבו האובייקט חסר. שנית, לאקאן מתאר את הלא־מודע כבעל פולסציה זמנית. הוא אינו מחסן סגור של תכנים הממתינים לכך שהמטפל יחדור אליו. הוא מופיע לרגע בשיבוש: פליטת פה, מילה עודפת, גמגום, הפסקה או כשל במשפט — ואז נסגר שוב. בסמינר הוא כותב שהלא־מודע נסגר לאחר שנפתח, בהתאם לפולסציה זמנית, ושאין להבין חזרה כסטריאוטיפ בלבד. מכאן נובע גם יחס אחר לזמן הטיפולי. אם הלא־מודע אינו נוכח ברציפות, פירוש אינו יכול להסתפק בהסבר נכון של תוכן. עליו לפגוש רגע של פתיחה. משפט שנאמר מאוחר מדי יכול להיעשות הרצאה על דבר שכבר נסגר. קטיעה או סיום של פגישה יכולים להדגיש מילה לפני שהיא נבלעת שוב ברצף ההסברים. אבל כאן מתעוררת בעיה שאין לפתור באמצעות נאמנות ללאקאן. מי קובע שנוצר רגע של פתיחה? כיצד מבחינים בין קטיעה החושפת דבר לבין קטיעה שבה המטפל פשוט משליט את קצבו? הפולסציה של הלא־מודע יכולה להצדיק רגישות לתזמון. היא יכולה גם להפוך כל החלטה שרירותית של המטפל ל"אקט" שבדיעבד מיוחסת לו אמת. לאקאן מלמד שלא כל רצף מועיל ושלא כל משמעות נבנית בהדרגה. אבל אין מכאן הוכחה שכל חיתוך פותח את הלא־מודע.

ההעברה פותחת את העבר — וסוגרת אותו

אצל פרויד, ההעברה היא המקום שבו החזרה נעשית נוכחת ולכן גם ניתנת לעבודה. אצל לאקאן, היחס מורכב אף יותר. ההעברה היא "הוצאה אל הפועל של ממשות הלא־מודע", אך היא גם יכולה להיות הרגע שבו הלא־מודע נסגר. המטופל מפנה אל המטפל אהבה, כעס, תלות או דרישה; מה שנפתח בדיבור מקבל דמות ממשית בתוך היחסים ואז עלול להיסגר בתוך אותה דמות. מטופל יכול להתחיל לומר דבר חדש, וברגע מסוים להפנות את השאלה אל המטפל: האם אתה מאמין לי? האם אתה אוהב אותי? האם אתה עומד לעזוב? השאלה אינה זרה לתהליך. היא המקום שבו ההיסטוריה הנפשית חיה. אבל היא גם יכולה לסגור את החקירה אם כל המשמעות מצטמצמת לתשובה שהמטפל אמור לתת. כך ההעברה אינה רק חזרה על העבר וגם אינה רק הזדמנות לתקן אותו. היא מקום שבו העבר מקבל ממשות חדשה, ולכן גם נעשה מסוכן יותר וגם ניתן יותר לשינוי.

טראומה: החזרה עוברת דרך הגוף

המאמר המשפיע של בסל ואן דר קולק משנת 1989 הרחיב את החזרה הטראומטית מעבר לשחזור הסמלי ביחסים. הוא תיאר טראומה החוזרת ברמות התנהגותיות, רגשיות, פיזיולוגיות ונוירואנדוקריניות: עוררות מוגברת, התנהגויות סיכון, קורבנוּת חוזרת, התקשרות לתוקף וחזרה של תגובות חירום בתגובה לגירויים חלקיים. מבחינה זו, המשפט "העבר אינו נעשה עבר" מקבל משמעות שאינה רק מטפורית. צליל, ריח, מבט או שינוי בטון הקול יכולים להפעיל תגובת חירום לפני שהאדם הספיק לקבוע אם המצב הנוכחי אכן מסוכן. הגוף אינו משחזר בהכרח תמונה שלמה מן האירוע. הוא משחזר מצב פעולה: קפיאה, בריחה, התקפה, כניעה או ניתוק. אבל אסור להפוך את כל חיי האדם הטראומטי לשחזור. המושג "חזרה על הטראומה" כולל תופעות שונות מדי: זיכרונות חודרניים, סיוטים, תגובות גופניות לרמזים, הימנעות, דפוסי קשר מסוכנים, פגיעה עצמית וחשיפה מחודשת למצבים אלימים. אין הכרח שמנגנון אחד מסביר את כולן. מחקר עכשווי על PTSD מתמקד, בין השאר, בזיכרונות חודרניים ובמערכות המווסתות את הופעתם. מחקר שפורסם ב־Science ב־2020 מצא אצל משתתפים עם PTSD שיבוש באותות הוויסות השולטים בהפעלה מחדש של זיכרונות בלתי־רצויים; מחקרים אחרים מתארים זיכרונות חודרניים כתופעה מרכזית אך אינם מסיקים ממנה שכל התנהגות חוזרת היא ניסיון לא־מודע לשחזר את הטראומה. המחקר הקוגניטיבי אינו מבטל את פרויד. הוא משנה את רמת ההסבר. במקום לשאול רק איזו משמעות לא־מודעת מבטאת החזרה, הוא שואל כיצד זיכרון מופעל, כיצד ההקשר הנוכחי מובחן מן העבר, וכיצד מערכות של קשב ושליטה מצליחות או נכשלות בעיכוב זיכרון שאינו רלוונטי עוד לסכנה הנוכחית. שתי השפות אינן מתורגמות זו לזו באופן מלא. "מערכת בקרת זיכרון" אינה שם חדש להדחקה. "הפעלה מחדש" אינה זהה לכפיית החזרה. והתנהגות ביחסים אינה ניתנת להסבר מלא באמצעות פעילות מוחית. אבל כל אחת מן השפות מגבילה את הפשטנות של האחרת. הפסיכואנליזה מזכירה שהעבר חוזר בתוך משמעות ויחסים; המחקר הקוגניטיבי מזכיר שלא כל חזרה היא מסר סמלי הממתין לפירוש.

אייגן: לא לעקור את המצב, אלא לשנות את התנועה אליו וממנו

מייקל אייגן מציע דרך אחרת לחשוב על פתולוגיה קצבית. בפתח ספרו Psychic Deadness הוא אינו מתאר ריפוי כהיעלמות מוחלטת של המוות הנפשי. ביחס לאחת המטופלות הוא כותב שהטיפול אינו צריך לעקור את חוויית המוות הפנימי שהפכה לחלק אינטימי מחייה. האפשרות הטיפולית היא ליצור תנועה טובה יותר בין חיוּת למוות נפשי — קצב או תנודה שיש בהם מרחב רב יותר. זו סטייה חשובה מן המודל שבו יש דפוס פתולוגי שצריך להחליפו בדפוס בריא. אייגן אינו מציע שהאדם יחדל לעולם להיסגר, לקפוא או למות מבפנים. הוא שואל אם הוא מסוגל לעבור בין מצבים, אם הסגירה נשארת מוחלטת, ואם חיוּת יכולה להתקיים בלי להכחיד את החלקים המתים. מנקודת מבט זו, הבעיה אינה עצם החזרה למצב מוכר. הבעיה היא אובדן האפשרות לצאת ממנו. אדם יכול לחזור לעצב, לשתיקה, לבדידות או אפילו לקהות בלי שהחזרה תהיה בהכרח פתולוגית. היא נעשית קטלנית כאשר שום גירוי, קשר או מחשבה אינם מצליחים לשנות את כיוונה. אבל גם את התנועה אין להפוך לאידיאל מוחלט. יש מצבים שבהם יכולתו של אדם להישאר, לא לזוז ולא לעבור במהירות לדבר הבא היא הישג. תנועה מתמדת יכולה להיות דרך לברוח מחוויה לפני שהספיקה לקבל צורה. השאלה אצל אייגן אינה אם יש תנועה או קיפאון, אלא מה היחס ביניהם, ומה יכולה הנפש לעשות עם המצבים שהיא אינה מסוגלת לבטל.

בולאס: החזרה כאידיומה ולא רק ככלא

כריסטופר בולאס מסבך את הגבול בין סגנון אישי לבין כפיית חזרה באמצעות מושג האידיומה האנושית. אידיומה אינה אוסף תכונות ולא תסריט נסתר הממתין לפענוח. היא הדרך הייחודית שבה אדם משתמש בעולם האובייקטים — באנשים, במקומות, ביצירות, בעבודות ובמצבים — כדי לבטא ולפתח אפשרויות מסוימות של עצמו. בולאס קושר אותה ל"דחף הייעוד": הנטייה לבחור אובייקטים שדרכם יכולה צורת חיים אישית להתממש. גם אידיומה חוזרת. סופר חוזר למבנים מסוימים. אדם מתאהב שוב ושוב באיכות מסוימת. אמן חוזר לאותו חומר, צבע או מתח צורני. מטופל משתמש בחלקים מסוימים באישיותו של המטפל ומתעלם מאחרים. אין פירוש הדבר שהוא כלוא בעבר. החזרה יכולה להיות הדרך שבה הייחוד שלו מעמיק ומתפתח. בולאס מאפשר לכן להבחין בין חזרה המפתחת אידיומה לבין גורל החוסם אותה. בחזרה האידיומטית, האדם בוחר שוב אובייקטים מסוימים, אך המפגש איתם משנה אותו. הוא אינו מפיק מכל אדם ומכל מצב אותו סיפור. האובייקט יכול להתנגד, להפתיע ולפתוח אפשרות שלא הייתה ידועה קודם. בחזרה הגורלית, האובייקט נבחר כדי למלא תפקיד שכבר נקבע. האדם החדש אינו מקבל זמן להיעשות אחר; הוא מוכנס אל מבנה ישן ונאלץ לאשר אותו. אבל גם ההבחנה הזאת אינה נקייה. אדם אינו יודע מראש אם משיכה מסוימת מבטאת את האידיומה שלו או את הכלא שלה. מה שנחווה כ"זה מי שאני" יכול להיות ביטוי יצירתי של העצמי — ויכול להיות נאמנות לפצע שהפך לזהות. אי־אפשר לפתור את השאלה בכך שאומרים שכל חזרה היא פתולוגית או שכל דפוס אישי ראוי להגנה. צריך לראות אם החזרה מאפשרת לאובייקט החדש להשיב.

מה הטיפול עושה עם החזרה?

פרויד ניסח את תפקיד הטיפול כמעבר מחזרה אל היזכרות ועיבוד. אבל אפילו אצלו, המעבר אינו מחיקה של ההעברה. המטופל צריך לחיות חלק מן העבר בתוך היחסים הטיפוליים, ובו בזמן לפתח יכולת לראות שהממשות הנוכחית נושאת גם השתקפות של עבר. הניסוח הזה נשאר חשוב, אך אינו מספיק. זיכרון מודע אינו תמיד מפרק חזרה. פירוש נכון אינו מבטיח תנועה. חוויה גופנית אינה נעשית עבר רק משום שנמצא לה הסבר. והמטפל אינו עומד מחוץ לחזרה ומסביר אותה באופן ניטרלי. הוא מגיב, נפגע, מגן על עצמו, מתרחק, מתקרב ולעיתים ממלא את התפקיד שהמטופל מצפה ממנו למלא. הטיפול נעשה משמעותי כאשר החזרה מופיעה בו, אך אינה מצליחה להתבצע בדיוק באותו אופן. לא מפני שהמטפל מסרב תמיד לתפקיד שיועד לו. סירוב שיטתי יכול להיות חזרה מסוג אחר: שוב מופיע אחר שאינו מוכן להיכנס לעולמו של המטופל. ולא מפני שהמטפל נענה תמיד. היענות מוחלטת יכולה לקבע את הדרמה ולהפוך את המטפל למבצע נוסף שלה. לפעמים השינוי זעיר: תגובה מגיעה מעט מאוחר יותר. הכעס נאמר לפני שהוא הופך לניתוק. המטפל מכיר בכך שהחמיץ. המטופל מצליח להרגיש את הדחף לעזוב בלי לעזוב מיד. האירוע החוזר אינו נעלם, אבל נכנס אליו מרווח. אייגן היה אולי אומר שנוצרת תנודה חדשה. לאקאן היה מחפש את רגע ההחמצה ואת הפתח הקצר של הלא־מודע. בולאס היה שואל אם המטופל מתחיל להשתמש באובייקט באופן שמפתח את האידיומה שלו במקום להיכנע לגורל. אין צורך לאחד את השפות האלה. הן רואות דברים שונים.

האם העבר צריך להפוך כולו לעבר?

הכותרת "כשהעבר אינו נעשה עבר" עלולה ליצור אידיאל של נפש בריאה שבה כל דבר מסודר במקום הנכון: העבר מאחור, ההווה פנוי והעתיד פתוח. אבל איש אינו חי כך. אהבה ישנה ממשיכה לפעול באהבות חדשות. השפה של הבית נשארת בתוך הקול גם לאחר שהבית נעלם. גוף נושא הרגלי הגנה לאחר שהסכנה חלפה. מתים ממשיכים להשתתף בחייהם של החיים. העבר אינו צריך להיעלם כדי שנוכל לחיות. גם אין צורך שכל חזרה תיפתר באמצעות הפיכתה לסיפור ברור. הבעיה אינה שהעבר נוכח. הבעיה מתחילה כאשר אין לו צורה של עבר: כאשר הוא אינו יכול להיזכר בלי להפוך מיד להווה; כאשר כל אדם חדש מקבל את אותו תפקיד; כאשר הגוף אינו מסוגל להבחין בין רמז לסכנה לבין הסכנה עצמה; כאשר האידיומה מצטמצמת לגורל; כאשר הפולסציה ננעלת על מצב אחד ואין עוד פתיחה לאחר הסגירה. הריפוי אינו בהכרח יציאה מן החזרה. ייתכן שהוא שינוי באופן החזרה: היכולת לזהות אותה בלי לעמוד מחוץ לה, להשתתף בה בלי להשלים אותה תמיד, ולתת לדבר חדש להיכנס אליה בלי לדרוש ממנו להוכיח שוב את מה שכבר ידענו.

עד שנוכל לפגוש את מה שקרה →  |  חזרה לשער «הזמן והקצב של הנפש»

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).