שניים בחזקה: יצירתיות משותפת
האזינו למאמר: גרסת שמע של „שניים בחזקה: יצירתיות משותפת”.
האם אני באמת יוצר לבדי?
„יכולנו להציע זה לזה את הדרך החוצה מן המבוך.”
— פול מקרטני, על עבודתו המשותפת עם ג'ון לנון
אנחנו רגילים לחשוב על יצירתיות כעל איכות אינדיבידואלית: הצייר היושב בלילות לבדו מול הבד, מורד בכל מה שמוצג בגלריות ובמוזיאונים, גאון בודד ונסתר. גם כשאנחנו יודעים שאנשים אחרים השפיעו על עבודתו, אנחנו נוטים לראות בהשפעות האלה רקע שעליו מתפתחת יצירתו העצמאית. האחרים נוכחים בסיפור, אך היצירתיות עצמה מיוחסת לאדם היחיד.
בספרו Powers of Two, ג'ושוע וולף שנק מציע להתבונן ביצירתיות דרך היחסים שבין שני אנשים, ולא רק דרך דמותו של היוצר הבודד. הוא חוזר אל צמדים שהותירו חותם על האמנות, המדע והתרבות, ומפנה את תשומת הלב אל מה שהתרחש ביניהם לאורך שנות עבודתם המשותפת.
אבל האם הצייר באמת לבדו? אחרים נוכחים בשפה שלו, במבטו, במה שהוא מבקש לומר ובמי שהוא מדמיין שיראה את עבודתו. אולי היצירה בשניים אינה יוצאת דופן כפי שנדמה לנו. היא אינה רק הנושא, אלא גם דרך להתבונן בתנועה שבה אנחנו יוצרים — ונוצרים — דרך אחרים. בין שניים אפשר לראות אותה מקרוב: פעולה של האחד עוברת דרך האחר וחוזרת אליו.
ומה בדיוק מתרחש בין שני יוצרים? האם כל אחד מהם מביא רעיונות, כישורים ונקודת מבט משלו, והמפגש מאפשר לחבר ביניהם? או שהמפגש עצמו משנה את מה שכל אחד מהם מסוגל לחשוב ולעשות?
להרחבה
על המבוך. אפשר לקרוא את דימוי המבוך בשתי דרכים. האחת: מי שנמצא בתוך מבוך אינו רואה את צורתו, רק את הקיר שמולו. מי שעומד במקום אחר רואה מבנה אחר. השנייה: במבוך חוזרים שוב ושוב לאותם מסדרונות, כי הצעדים שלנו עצמנו מוליכים אותנו לשם. האחר שובר את הלולאה, משום שאינו הולך בצעדינו. ובשני המקרים, מקרטני אינו מתאר מושיע: כל אחד מהם היה הדרך החוצה של האחר. על ריבוי נקודות מבט באתר: הפסיכולוגיה של נקודות מבט רבות.
חוויה ושיפוט. שני אנשים יכולים לחוות את עבודתם המשותפת כגילוי, גם אם התוצר אינו מחדש דבר בעיני אחרים. ולהפך, יצירה שתוכר כמקורית יכולה להיוולד מתוך תהליך שלא נחווה כיצירתי כלל. החוויה של יצירתיות והשיפוט שדבר מסוים הוא יצירתי אינם אותו דבר. ההבחנה הזאת חוזרת בפרק „כשהיצירה ממשיכה והחיים נסוגים”.
השפעה אינה יצירה. אנשים משנים זה את זה כל הזמן, ולא כל שינוי הוא יצירה. מחקרים על סיעור מוחות מצאו שאנשים בקבוצה מפיקים לעיתים פחות רעיונות מאשר כשהם עובדים לבד (Diehl & Stroebe; Nijstad & Stroebe). עצם העבודה המשותפת אינה מבטיחה דבר.
המקור: Joshua Wolf Shenk, Powers of Two: Finding the Essence of Innovation in Creative Pairs, 2014.
קפיצת הדרך
כשמקשיבים למוזיקה שיצרו ג'ון לנון ופול מקרטני יחד, ואחר כך ליצירות שכל אחד מהם יצר לבדו, קשה להשתחרר מן התחושה שמשהו אבד. שניהם המשיכו ליצור מוזיקה טובה, אבל ביצירה המשותפת שלהם היה משהו שאיננו מוצאים אצל אף אחד מהם לבדו. לא רק עושר גדול יותר או שילוב מוצלח של שתי יכולות. זהו אותו דבר המפריד בין יצירות אמנות גדולות לעוד יצירות — אותו מרכיב חמקמק וחד פעמי שאי אפשר ללכוד.
כדאי להודות שהתחושה הזאת מפתה. חלקה נוסטלגיה, חלקה התקופה, וחלקה הסיפור שכבר סופר לנו על הביטלס עוד לפני שהקשבנו. ובכל זאת, החוויה הזאת אמיתית, גם אם איננו יכולים לבודד בתוכה את תרומתה של השותפות.
אנחנו קוראים לזה כימיה, השראה או קסם. כולנו מכירים את התחושה שמפגש עם אדם אחר מאפשר לנו להיות אחרים. לצד אנשים מסוימים אנחנו נושמים אחרת. קצב הדיבור משתנה, הגוף מתארגן אחרת, הזמן נחווה אחרת. אנחנו עשויים להרגיש חופשיים יותר, אבל גם חשופים יותר, פגיעים יותר, שקטים או דרוכים. לא בהכרח טוב יותר. אנחנו מרגישים אחרת.
לפעמים מציגים יצירתיות משותפת כצירוף של מה שכל אחד מביא: כישרון, דמיון, ניסיון, שפה. המפגש מוסיף רעיונות ומעורר השראה. אבל נדמה לי שהוא יכול לעשות יותר מזה.
אמן יכול לפתח את שפתו האמנותית, לחדש בתוכה ולהגיע להישגים מרשימים. ובכל זאת, הוא פועל בתוך עולם שבו אפשרויות מסוימות נראות לו טבעיות ואחרות כלל אינן עולות על דעתו. מבפנים, קשה לראות את צורת המבוך. הוא אינו רק בוחר מתוך האפשרויות האלה. הן מעצבות גם את מה שהוא מסוגל לרצות, לשאול ולדמיין.
ואז הוא פוגש אדם אחר. עולם אחר הפועל עם חוקי קיום שונים, היסטוריה שונה, זמן וקצב אחר, גוף אחר, כאבים אחרים.
זו אפשרות אחת להבין מה מתרחש ביצירה משותפת: לא רק יצירת דבר חדש בתוך עולם מוכר, אלא שינוי של החוקים דרכם העולם הזה מתקיים. לא חוקי הפיזיקה, אלא מה שאדם חווה כחוקי הטבע התוחמים את האפשרויות של קיומו: מה מותר לרצות, מה אפשר לדמיין, מה נחשב לאמנות. במשך מאות שנים נקודת מבט אחת נראתה כדרך הראייה היחידה, חלק מחוקי הראייה. פיקאסו וברק פיתחו יחד שפה שבה הציור כבר אינו מחויב לנקודת מבט אחת. מה שנראה טבעי והכרחי מתגלה כאפשרות אחת בלבד, ומה שלא היה יכול להתקיים נעשה ממשי.
אבל אותו כוח פועל גם בכיוון ההפוך. יחסים יכולים לחשוף שחוק הוא הכרעה, והם יכולים גם להפוך הכרעה לחוק. ציורי האימפרסיוניסטים נראו בזמנם רחוקים מן המציאות: כתמים, אור מרצד, היעדר קווי מתאר חדים. היום קשה לנו לראות בהם מהפכה. למדנו לראות את העולם דרכם, והדרך הזאת נעשתה טבע שני.
ואולי משום כך קשה כל כך לזהות מה האחר תרם לנו. אנחנו יכולים לזכור משפט שאמר, רעיון שהציע, פעולה שעשה. אבל אם המפגש שינה את האופן שבו אנחנו מתקיימים, רואים וחושבים, אנחנו מתבוננים גם בעבר מתוך נקודת המבט החדשה. מה שהיה קודם בלתי אפשרי נראה לנו בדיעבד מובן מאליו. קשה לשחזר את הגבולות שכבר חרגנו מהם.
אנחנו יכולים לדעת שמפגש מסוים שינה את חיינו היצירתיים בלי לדעת כיצד. נוכל לתאר את השיחות, את הקרבה, את המחלוקות ואת העבודה המשותפת, ועדיין לא לתפוס את מה שהשתנה. אנו משתנים בלי להבחין מתי ואיך השתנינו.
להרחבה
על הכותרת. „קפיצת הדרך” לקוחה מן המסורת היהודית: בגמרא נאמר על אליעזר עבד אברהם, על יעקב ועל אבישי בן צרויה ש„קפצה להם הארץ”, והביטוי חוזר בסיפורי הבעל שם טוב. המרחק מתקצר, ומגיעים למקום שאי אפשר היה להגיע אליו בדרך הרגילה. פרנק הרברט שאל את הביטוי ל„חולית” (1965): הקוויסאץ הדרך הוא תוצר של תוכנית ממושכת שנועדה לשלוט בתוצאה, והוא חורג מכוונת מתכנניו.
פיקאסו וברק. בין 1908 ל־1914 עבדו השניים בקרבה יוצאת דופן, ומתוך העבודה המשותפת נולד הקוביזם: ויתור על נקודת מבט אחת, והצגה של עצם מכמה כיוונים בבת אחת על משטח שטוח. ברק תיאר לימים את התקופה בדימוי של שני מטפסי הרים הקשורים בחבל.
האימפרסיוניסטים. בקיץ 1869 ציירו מונה ורנואר זה לצד זה את אותה פינת רחצה על הסן, „לה גרנוייר”. רבים רואים בציורים שנוצרו שם את נקודת המוצא של הסגנון. בתערוכה הראשונה של הקבוצה, ב־1874, לגלג מבקר על ציורו של מונה „אימפרסיה, זריחה”, ומן הלגלוג נולד השם „אימפרסיוניזם”. אוסקר ויילד כתב ב„שקיעת השקר” (1889) שהערפילים של לונדון קיימים משום שציירים ומשוררים לימדו אותנו לראות אותם. על האופן שבו מוסכמות הייצוג קובעות מה ייראה לנו מציאותי: E. H. Gombrich, Art and Illusion, 1960.
אשר, „יחסיות” (1953). בליתוגרפיה הזאת נעות דמויות על אותן מדרגות, וכל אחת מהן כפופה לכוח משיכה אחר. מה שלמטה עבור אחת הוא הצד עבור האחרת. אלה ממש חוקי טבע שונים באותו חדר.
הכרעה שמוצגת כטבע. על האופן שבו משפחה יוצרת הבדל בין ילדים, ואז מציגה אותו כאופי: ילד הזהב והשעיר לעזאזל.
באתר: התהליך היצירתי — מבט יסוד · איך כלים משנים אותנו — „כלים אמנותיים: להמציא דרך לראות”
כשהמשחק משחק בנו
אבל אם נתאר את המפגש רק כשינוי שהאחר מחולל בי, עדיין זהו סיפור על פעולה בכיוון אחד: אדם אחד שהושפע מאדם אחר. ביצירה משותפת מתרחשת אפשרות מורכבת יותר.
זהו תהליך של שינוי הדדי שבו כל צד משתנה ועקב כך יוצר שינוי בצד השני- המוחזר אליו ומשנה אותו שוב. אפשר לחשוב על זה כמשחק פינג פונג שאינו רק מתבטא בהחזרת הכדור אלא בכך שכל התנועה יוצרת גם שחקן אחר המחזיק במחבט ולפעמים אפילו שולחן ומשחק חדש.
התגובה שלי משנה את מה שהוא רואה, והשינוי שלו מחזיר אליי אפשרות נוספת. אין כאן שתי נקודות מבט קבועות שמחליפות ביניהן רעיונות. נקודות המבט עצמן משתנות בתוך המפגש. כל אחד מן המשתתפים נעשה שותף להתפתחות של האחר, ובו בזמן משתנה באמצעותה.
קית סוייר, שחקר יצירתיות קבוצתית ואלתור, מציע להתבונן בתהליך הזה דרך תיאטרון ההאלתור. השחקנים עולים לבמה בלי תסריט שלם. אחד מהם עושה פעולה, האחר מגיב, והתגובה משנה את משמעות הפעולה הראשונה. ככל שהסצנה מתפתחת, נוצרת מציאות בימתית שאיש מהם לא תכנן במלואה.
אבל מרגע שנוצרה, המציאות הזאת מתחילה להשפיע על מה שכל אחד מהם יכול לעשות בהמשך. אם השחקנים יצרו מסעדה, יש עכשיו לקוח, מלצר, שולחן וציפיות מסוימות לגבי מה שעשוי להתרחש. הם יכולים להפר את הציפיות האלה, אבל גם ההפרה מקבלת את משמעותה מתוך המסגרת שכבר נוצרה.
סוייר משתמש במושג התהוות — Emergence — כדי לתאר מצבים שבהם דפוס משותף מתפתח מתוך פעולות המשתתפים, אך אינו ניתן להבנה מספקת באמצעות בחינת כל אחד מהם בנפרד. הוא מתייחס גם לאפשרות של סיבתיות כלפי מטה — Downward Causation: מה שנוצר ברמת הסצנה משפיע בחזרה על פעולות המשתתפים.
הדבר המעניין בדוגמה אינו רק שהשחקנים יצרו יחד מציאות בימתית שלא תוכננה מראש. המציאות הזאת מתחילה לשנות את מה שכל אחד מהם יכול לעשות בהמשך. אפשרויות חדשות נפתחות, אחרות נסגרות, ומה שהיה קודם מחווה חסרת משמעות נעשה עכשיו פעולה בעלת משמעות בתוך עולם שנוצר ביניהם.
האנה דה ייגר ואזקיאל די פאולו הציעו ב־2007 את המושג Participatory Sense-Making — יצירת משמעות באמצעות השתתפות. במקום להתחיל מן ההנחה ששני אנשים מחזיקים כל אחד במשמעות משלו ומנסים להעביר אותה זה לזה, הם מציעים להתבונן באופן שבו משמעות נוצרת ומשתנה בתוך האינטראקציה.
„אנחנו אומרים שאנחנו ׳מנהלים׳ שיחה, אבל ככל שהשיחה אמיתית יותר, כך ניהולה נתון פחות לרצונו של מי מן המשתתפים. לכן שיחה אמיתית אינה לעולם השיחה שרצינו לנהל. נכון יותר לומר שאנחנו נקלעים לשיחה, ואפילו שאנחנו מסתבכים בה.”
— הנס־גאורג גדמר, „אמת ושיטה” (1960)
אני הולך רחוק יותר: השיחה יוצרת אותנו, את המשתתפים בה.
אמברה ולמן, Less Like Ourselves, More Like Each Other, 2019. שם העבודה מנסח את שאלת הפרק: מה קורה לשניים כשהם נעשים פחות דומים לעצמם ויותר זה לזה?
היכולת ליצור אינה תמיד קודמת ליצירה. היא עשויה להיוולד מתוכה.
הורים אינם הורים לפני שנולד להם ילד. דבר לא נעדר מחיי לפני שנולדה בתי. אני חושב על ויניקוט, שכתב „אין דבר כזה תינוק”. הוא ביקש לומר שאי אפשר להבין את התינוק בנפרד מן היחסים שבהם הוא מתקיים. אבל ברגעי הלידה שלה חשבתי עליו אחרת: אין דבר כזה הורה. יכולתי לחיות חיים שונים לחלוטין אילו לא נולדה. חיים אחרים נולדו יחד איתה. אני נולדתי איתה, ובתגובה לה. ועם השנים, לפעמים אני חושב על עצמי לא כגזע שממנו צמחה היא כענף, אלא כענף המשתרג מקיומה.
הילד אינו יצירה של הוריו. הוא אחר, שמשנה את מי שהולידו אותו.
להרחבה
סוייר: R. Keith Sawyer, „Group Creativity: Musical Performance and Collaboration”, Psychology of Music, 2006; Group Genius, 2007.
יצירת משמעות בהשתתפות: De Jaegher & Di Paolo, „Participatory Sense-Making”, Phenomenology and the Cognitive Sciences, 2007.
משחק המראה: במחקר של נוי, דקל ואלון (PNAS, 2011) שיחקו זוגות במשחק שבו כל אחד עוקב אחרי תנועת האחר. אצל שחקני אלתור מנוסים הופיעו רגעים שבהם אי אפשר היה לזהות מי מוביל ומי עוקב, והתנועה נעשתה חלקה יותר.
גדמר: אמת ושיטה, 1960 — הקטע על השיחה.
באתר, על קצב ותיאום בין שניים: גרוב וקצב במוזיקה ובריקוד — על מוזיקאים שמתאמים זה את זה בלי לנחות על אותו רגע · הקצב והתחביר של החיכוך · פרספקטיבה, נקודת מבט ודיאלוג
בוהם: מי משתמש במחשבה? הפיזיקאי דייוויד בוהם, בספרו Thought as a System, הציע לחשוב על החשיבה עצמה כמערכת: היא פועלת עלינו, תוך שהיא יוצרת את התחושה שאנחנו אלה שמובילים אותה. אם החשיבה היא כלי עבודה — מי בדיוק משתמש בה? על כך, ועל השאלה איך הכלים שלנו משנים אותנו: איך כלים משנים אותנו — אמנות, חשיבה וטכנולוגיה.
ויניקוט: „אין דבר כזה תינוק” — נאמר בדיון בחברה הפסיכואנליטית הבריטית בשנות הארבעים.
האחר כמדיום
אנחנו רגילים לחשוב על מקוריות כעל יכולתו של אדם לפתח קול אישי. ככל שהקול הזה מובחן יותר, כך אנחנו נוטים לראות ביוצר אדם עצמאי יותר, מי שהצליח להשתחרר מהשפעותיהם של אחרים ולמצוא שפה משלו.
יש אמנים שהתפתחותם מספרת סיפור אחר. הקול האישי שלהם אינו מתגבש באמצעות היבדלות מאחרים, אלא דווקא באמצעות שותפויות שונות. הם אינם מפסיקים להיות עצמם כשהם יוצרים עם אדם אחר. ובכל זאת, בכל שותפות מתגלה בהם משהו שלא הכרנו קודם.
את ג'ון לנון אנו זוכרים כאמן בעל קול אישי חד, מרדן ומזוהה מאוד. אבל חלק ניכר מחייו היצירתיים התפתח בתוך שתי שותפויות שונות בתכלית.
עם פול מקרטני הוא היה שותף ליצירתה של שפה מוזיקלית ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית. עם יוקו אונו הוא נכנס לעולם אחר של יצירה, שבו מוזיקה, אמנות מושגית, מיצג, יחסים אינטימיים ופעולה ציבורית נשזרו זה בזה.
אונו הייתה אמנית בעלת שפה עצמאית עוד לפני שפגשה את לנון. עבודות כמו Cut Piece וספר ההוראות האמנותיות Grapefruit היו חלק מעולמה היצירתי קודם לשותפות ביניהם. היא לא הייתה רק מקור השראה או בת זוג שהשפיעה על עבודתו. השותפות ביניהם הפכה את היחסים עצמם לחלק מן היצירה. באלבומים, במיצגים ובפעולות הציבוריות שלהם, הגבול בין החיים המשותפים לבין העבודה האמנותית נעשה חלק מן הדבר שהם ביקשו לחקור.
עם מקרטני ועם אונו לנון לא רק עבד עם אנשים שונים. הוא נכנס לעולמות יצירתיים שונים, וכל אחד מהם יצר אותו אחרת: נוכחות אחרת, חשיבה אחרת, ביטוי אחר.
אפשר לחשוב גם על ריצ'רד רודג'רס, שהלחין במשך שנים עם שני כותבי מילים שונים מאוד. עם לורנץ הארט נוצרו שירים שנודעו בשנינותם, באירוניה ובמורכבותם הרגשית. עם אוסקר המרשטיין השני נוצרו מחזות זמר שבהם המוזיקה הייתה חלק ממבנה דרמטי רחב, ובהם אוקלהומה! וצלילי המוזיקה. אותו מלחין, שתי שותפויות, שתי שפות.
נדמה לי שאפשר לחשוב על הכישרון לשותפות יצירתית גם כעל יכולת להתמסר: להיכנס למפגש, להסתכן בשינוי שהוא מחולל, ולאפשר לקול האישי להישמע מתוכו אחרת.
הפסיכואנליטיקאי עמנואל גנט הבחין בין התמסרות לכניעה. בכניעה האדם מכפיף את עצמו לאחר. בהתמסרות הוא מרפה מן הצורך לשלוט במה שמתרחש, בלי שהדבר מחייב ויתור על עצמו.
ביצירה משותפת איננו מתמסרים בהכרח לאדם שמולנו. אנחנו מתמסרים גם לדבר שמתחיל להיווצר בינינו, ושאיש מאיתנו אינו יודע עדיין מה יהיה.
אריק איינשטיין: קול אחד, שותפויות רבות
אריק איינשטיין, לצד מוזיקאים אחרים שהתחילו כמבצעים, מציע אפשרות נוספת לחשוב על הכישרון הזה.
קשה לטעות בקולו. יש משהו מזוהה מאוד בדרך שבה הוא שר, בהגשת המילים, באינטימיות שהוא יוצר עם המאזין. ובכל זאת, כשמקשיבים לאלבומים שיצר עם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי או יצחק קלפטר, אנחנו פוגשים לא רק עולמות מוזיקליים שונים, אלא אריק אחר.
זהו הפרדוקס: הקול נשאר קולו, והאדם משתנה. ככל שהמוזיקה שלו עוברת דרך יוצרים שונים, כך מתבררת ייחודיותו. קשה לתאר את התפתחותו האמנותית בלי השותפים האלה. המוזיקה אינה רק אותה מוזיקה בעיבודים שונים. משהו באופן שבו קולו פוגש את המילים, את הלחן ואת הזמן משתנה.
אפשר לראות בכך כישרון לבחור שותפים מצוינים. ואכן, בחירת השותפים היא חלק חשוב מן הסיפור. אבל נדמה לי שיש כאן יותר מזה.
אצל אריק איינשטיין, האחר לא היה תוספת ליצירה. הוא היה הדרך אליה.
אני רוצה להתעכב על המילה מדיום.
אנחנו רגילים לחשוב על מדיום אמנותי כעל צבע, חומר פיסולי, מילים, צלילים או מצלמה. הצייר אינו משתמש בצבע רק כדי להעביר רעיון שכבר היה שלם במחשבתו. הוא חושב באמצעות הצבע. השקיפות, הצמיגות, זמן הייבוש, המפגש בין צבעים, ההתנגדות של החומר — כל אלה משתתפים ביצירת המחשבה עצמה.
הצייר יכול להתחיל מתוך כוונה מסוימת, אבל המגע עם החומר משנה אותה. לעיתים הכוונה עצמה נוצרת רק במהלך העבודה.
המדיום אינו רק הדבר שדרכו עוברת מחשבה. הוא גם הדבר שבתוכו מחשבה נוצרת.
יציקת ברונזה, שמחה כהן. הצורה עוברת דרך חומר אחר, ויוצאת ממנו אחרת.
ייתכן שמה שהופך דבר למדיום אינו טבעו, אלא האופן שבו אנחנו פוגשים אותו: האם אנחנו מבקשים ממנו לבצע כוונה שכבר גיבשנו, או מוכנים שהמפגש ישנה גם אותה ואותנו.
אנשים שיוצרים דרך אחרים
יש סוג של כישרון יצירתי שאיננו רגילים לזהות ככישרון בפני עצמו.
יש אנשים שהיצירתיות שלהם מתבטאת בעיקר במה שהם מסוגלים לעשות בעצמם. ויש אנשים שהיצירתיות שלהם מתהווה דרך מה שאחרים מסוגלים לעשות.
אני חושב על עורכים ספרותיים, על אוצרי אמנות, על מבקרים ועל פרשנים. אפשר להרחיב את הרשימה למראיינים, למטפלים, ואפילו לרכלנים. ואולי לכולנו, כי כולנו חיים גם דרך אחרים. אבל יש מי שהופכים את זה למקצוע.
אתחיל בעורכים.
עורך טוב אינו רק מתקן ניסוחים, מזהה חולשות או מארגן מחדש את מה שהכותב כבר יצר. הוא עשוי לראות בטקסט אפשרות שהכותב עדיין אינו רואה. לזהות תנועה שהתחילה להיווצר אבל טרם מצאה את צורתה. לשאול שאלה שמשנה את הדרך שבה הכותב מבין את הספר שהוא כותב.
מקסוול פרקינס, שערך בין היתר את יצירותיהם של פיצג'רלד, המינגוויי ותומס וולף, הוא דוגמה מעניינת לכך. הוא עבד עם סופרים שונים מאוד, ולא ניסה להפוך אותם לאותו סופר. חלק מכישרונו היה ביכולתו לזהות בכתיבתו של כל אחד מהם את היקום הפנימי שעליו רמז, ולעזור לו לברוא אותו עד סופו.
לעורך אין הכלים לברוא את העולם הזה בעצמו. הכלי שלו הוא הדיאלוג עם המילים של הכותב. הוא יכול להקשיב להן בדרכים חדשות ולרכוב עליהן למקומות נוספים, אבל אין לו סוסים משלו. ומה שהוא שומע בהן חוזר אל הכותב, ומשנה את מה שייכתב.
היצירתיות של העורך תלויה ביצירתיותו של אדם אחר. אין בכך כדי להפוך אותו לפחות יוצר.
יש כאן צורת יצירתיות מיוחדת: היכולת לזהות אפשרות שאינני יכול לממש בעצמי, אבל אני מסוגל להשתתף בהיווצרותה באמצעות אדם אחר.
לאותו כישרון יש תמיד גם צד אפל: לחידוד של הקול תמיד יתווסף אובדן ועיוות. היחסים בין העורך גורדון ליש לסופר ריימונד קארבר מדגימים את המתח הזה. עריכותיו הנרחבות של ליש השתתפו בעיצוב הסגנון שזוהה עם קארבר, ובאותו זמן עוררו אצל קארבר התנגדות ומצוקה. היצירה שנולדה מן היחסים אינה מספיקה כדי להכריע מה הייתה משמעותם עבור מי שהשתתפו בהם.
אין יצירה דרך האחר שאינה משנה את קולו. השאלה היא כמה, ובאיזה אופן: כמה מן הקול החדש היוצר מוכן לזהות כשלו.
אני חושב גם על במאים.
במאי קולנוע יוצר באמצעות שחקנים, צלמים, עורכים, מעצבים ומוזיקאים. כל אחד מהם מחזיק יכולות ושפה שאינן שלו. הבמאי עשוי לדעת בדיוק מה הוא רוצה ולקבל מן האחרים את מה שביקש. אבל יש אפשרות אחרת: שחקן עושה משהו שלא היה בתוכנית, הצלם רואה דבר שהבמאי לא הבחין בו, העורך מגלה בסצנה משמעות שלא הייתה ברורה בזמן הצילום.
אבל שחקן אינו מביא לסט רק את כישרונו. הוא מביא פרסונה, עולם שלם שבא יחד איתו, ועולם כזה משנה את חוקי המשיכה של העולם שנוצר בסרט. הדמות נמשכת אליו, הסצנות מתארגנות סביבו, ומה שנראה קבוע בתסריט מתחיל לנוע.
ברגע כזה היצירתיות של הבמאי אינה רק ביכולתו להחזיק חזון. היא גם אינה תמיד ביכולתו להבין מה נוצר. לעיתים היא ביכולתו לזהות שנוצר משהו, גם כשאינו יכול להצביע עליו או לומר מהו.
ואז הוא נדרש להחליט אם להחזיר את העבודה אל התוכנית המקורית, או לתת למשהו שאינו יודע עדיין לקרוא בשמו לשנות את התוכנית עצמה.
יש דרכים רבות ליצור דרך אחרים. אפשר לזהות באחר את מה שהוא רק רומז עליו. אפשר לגרוע, ולחשוף צורה בחיתוך. אפשר לתרגם רצון שעוד אין לו שפה. אפשר לחבר בין אנשים שלא היו נפגשים, להזמין, להציב שאלה. אפשר למסגר יצירה ולשנות את האופן שבו היא נראית. אפשר להכיל, ולהיות המקום שבו האחר מעז. ואפשר להתנגד, ולהיות הקיר שמולו הקול מתחדד.
אבל לא תמיד מדובר באותו סוג של יצירתיות.
יש הבדל בין יצירה באמצעות היכולות של אחרים לבין יצירה שבה היכולות האלה עצמן משתנות.
במאי יכול להשתמש בכישרונו של שחקן כדי לממש חזון קיים. עורך יכול לשפר ספר באמצעות מיומנות שכבר רכש. מפיק יכול לאפשר למוזיקאים לבצע דבר שלא היו מסוגלים לבצע מבחינה טכנית.
כל אלה עשויים להיות מעשים יצירתיים.
אבל יש אפשרות נוספת: שהמפגש ישנה את מה שכל אחד מן המשתתפים מסוגל לעשות, לדמיין ולרצות.
במקרה הזה, האחר אינו רק המדיום שבאמצעותו יכולת קיימת מתממשת. הוא משתתף בהיווצרות היכולת.
אפשר להתבונן בכך משלוש נקודות מבט: ליצור על האחר, ליצור באמצעות האחר, וליצור בתוך היחסים עם האחר.
כשאני יוצר על האחר, הוא נעשה נושא העבודה שלי. כשאני יוצר באמצעותו, יכולותיו משתתפות ביצירה שלי. וכשאנחנו יוצרים בתוך היחסים, עצם המפגש עשוי לשנות את האפשרויות של שנינו.
אבל אלה אינן שלוש מדרגות שמובילות בהכרח מן הנחות אל הגבוה. הן גם אינן שלוש קטגוריות נפרדות. שותפות אחת יכולה להכיל את כולן. אדם יכול ליצור יצירה גדולה באמצעות אחר, ובה בעת לצמצם את אפשרויותיו של אותו אחר.
ליש וקארבר מחזירים אותנו אל הבעיה הזאת. השאלה אינה רק אם העורך ראה בסיפור אפשרות שהסופר לא ראה. היא גם מה קרה כאשר האפשרות שראה העורך נעשתה חזקה כל כך, עד שהסופר התקשה להגן על האפשרות האחרת שראה בעצמו.
ויש גם צורה שקטה יותר של השתלטות: החוץ שמשתלט על הפנים. עורך שמכיר את טעם הקהל, או שמחויב לטעמו שלו, שומע בקולו של היוצר בעיקר את מה שמתאים לו. את החלקים האלה הוא מחדד ומתרגם, ואל החלקים שאינם מסתגלים הוא מפסיק להקשיב. ודווקא בהם נמצא לעיתים מה שהיה חדש באמת.
ההתנגדות של האחר אינה מבטיחה את עצמאותו. אפשר להקשיב להתנגדותו כדי להבין אותו, אבל אפשר גם ללמוד באמצעותה כיצד להשיג ממנו טוב יותר את מה שרצינו מלכתחילה.
אני מסתכל במראה
כך אני חושב גם על עצמי: במפגש עם אדם אחר אני לא רק יוצר. אני גם נוצר.
תלמיד מביא עבודה שאני לא הייתי יוצר. הוא בוחר בפרשנות שלא הייתי בוחר, מתעקש על צורה שנראית לי לא נכונה. אני מציע לו פעולה, והוא עושה משהו אחר. התגובה שלו יכולה לשנות את העבודה ואותי, וללמד אותי על אפשרות שלא הייתה בי קודם. היא גם יכולה לסגור נתיב, למחוק עבורי אפשרות, לעוור אותי אליה. המפגש יכול ליצור חיבור, או התנגשות.
פיסול קרמי, טכניקה מעורבת.
יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני יוצר, אף שאיני מחזיק במכחול. היצירה אינה שלי, ואינני רוצה שתהיה שלי. אבל המחשבה שנולדה שם לא הייתה מחכה לי בסטודיו הפרטי שלי. היא נולדה מפני שהיה שם אדם אחר, עם עבודה אחרת, רצון אחר ודרך אחרת לראות.
גם בטיפול אינני אותו מטפל עם כל מטופל. אינני רק מתאים את דרך עבודתי לאנשים שונים. ההוויה שלי משתנה בתוך המפגש: אני מקשיב אחרת, מודע אחרת, נושם בקצב אחר. החדר נעשה רחב יותר או צר יותר, השמיים מעוננים יותר או בהירים יותר. וכשיורד גשם, אינני יודע מי משנינו גרם לו יותר. אבל שנינו נרטבים.
מריון מילנר, פסיכואנליטיקאית וציירת, הציעה שהמטפל יכול לשמש עבור המטופל מדיום הניתן לעיצוב. זה הופך את התמונה. לא רק המטופל הוא המדיום שדרכו היצירתיות שלי מתקיימת. גם אני המדיום שלו: האדם שדרכו הוא חושב מחשבה שלא היה מסוגל לחשוב לבדו.
וכאן נמצאת הסכנה. אני יכול להשתמש בתגובותיו כדי לאשר את התיאוריה שלי, ולפרש את התנגדותו כהוכחה נוספת לכך שאני מבין אותו. כך נוצרת מערכת שבה כל מה שקורה לו מלמד אותי עליו, ושום דבר שקורה לו אינו יכול ללמד אותי עליי.
יש בינינו הבדלים של תפקיד, סמכות ואחריות. אבל חוסר הסימטריה אינו מבטל את האפשרות ששנינו משתנים.
אולי המדיום הוא האדם האחר. אולי הוא מה שנוצר בינינו. ואולי אלה שני תיאורים של אותו תהליך.
להרחבה
מבצעים שקולם התגבש דרך אחר. פרנק סינטרה לא כתב את שיריו. בשנות החמישים, בעיבודים של נלסון רידל לחברת קפיטול, נוצר הקול שאנחנו מזהים איתו היום. בילי הולידיי ולסטר יאנג השפיעו זה על זה בהקלטותיהם המשותפות, ונתנו זה לזה את השמות שבהם הם זכורים: הוא קרא לה „ליידי דיי”, והיא קראה לו „פרז”. עפרה חזה ובצלאל אלוני: הוא כתב, הפיק וניהל, והיא הייתה הקול. ומקרה שונה: ג'וני קאש כתב שירים מתחילת דרכו, ולכן אינו מבצע במובן הזה. אבל בשנותיו האחרונות, בסדרת „American Recordings” (1994–2003) שהקליט עם המפיק ריק רובין, בעיקר שירים של אחרים, הוא התגלה כאמן אחר. גם מי שכבר היה אגדה יכול להיווצר מחדש במפגש.
השותפויות של אריק איינשטיין: עם שלום חנוך נוצרו שבלול ופלסטלינה. עם מיקי גבריאלוב — בדשא אצל אביגדור וסע לאט. עם יוני רכטר — האהבה פנים רבות לה, ובהמשך גם שיתוף הפעולה במשירי אברהם חלפי. שותפויות נוספות פתחו אפשרויות מוזיקליות אחרות.
עוד אנשים שיוצרים דרך אחרים.
- עורך: עזרא פאונד קיצץ ועיצב מחדש את „ארץ הישימון” של ת"ס אליוט. אליוט הקדיש לו את השיר בכינוי „il miglior fabbro”, „האומן הטוב יותר”. כתב היד עם תיקוניו פורסם בפקסימיליה ב־1971.
- אמרגן: סרגיי דיאגילב, מייסד הבלט הרוסי, לא כתב, לא הלחין ולא רקד. הוא חיבר את סטרווינסקי וניז'ינסקי, ובהמשך גם את פיקאסו, וכך נוצרו יצירות כמו „פולחן האביב” (1913).
- אוצר: הרלד זימן, בתערוכה „When Attitudes Become Form” (ברן, 1969), הפך את האוצר ליוצר בזכות עצמו. אלפרד באר, המנהל הראשון של MoMA, שרטט ב־1936 תרשים של התפתחות האמנות המודרנית, ועיצב לדורות את האופן שבו מספרים אותה.
- מבקר: קלמנט גרינברג קידם את ג'קסון פולוק, ולקח את מוריס לואיס וקנת' נולנד לסטודיו של הלן פרנקנתלר ב־1953. מאותו מפגש צמח ציור שדה הצבע. יש גם צד שני, מקביל לליש וקארבר: אחרי מות הפסל דייוויד סמית', גרינברג, שהיה ממנהלי עזבונו, הואשם שהניח להסיר את הצבע מכמה מפסליו.
- פרשן: ההקלטה של גלן גולד ל„וריאציות גולדברג” של באך (1955) שינתה את האופן שבו שומעים את היצירה עד היום.
כשהשחקן משנה את חוקי המשיכה. לפני צילום הסצנה המכרעת ב„בלייד ראנר” (1982), רוטגר האואר קיצץ את המונולוג הכתוב, שאותו כינה „דיבור אופרה”, והוסיף משורה משלו על רגעים שיאבדו בזמן „כמו דמעות בגשם”. רידלי סקוט לא ידע על כך מראש. הנאום קבע מחדש את מרכז הכובד של הסרט: הרובוט שנרדף כל הסרט נעשה, ברגע מותו, הדמות האנושית ביותר בו. מקרה קיצוני עוד יותר הוא דייוויד לינץ' ב„טווין פיקס” (1990). פרנק סילבה, מעצב תפאורה ולא שחקן, נלכד בטעות בחדר של לורה. לינץ' צילם אותו, ואחר כך גילה את דמותו משתקפת במראה בטייק אחר. הוא כינה זאת „תאונה שמחה”, ומן ההשתקפות הזאת נולד BOB, הרוצח של הסדרה. לינץ' זיהה שנוצר משהו, הרבה לפני שידע מה. מקורות: Hauer & Quinlan, All Those Moments, 2007; Dangerous Days: Making Blade Runner, 2007; ערך Bob (Twin Peaks) בוויקיפדיה האנגלית.
ליש וקארבר: ליש ערך את על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה (1981) וקיצץ ממנו חלקים נרחבים. קארבר כתב לו מכתב וביקש לעצור את הפרסום.
ג'ון ברגר: מי יוצר את הדרך שבה אנחנו רואים? אנחנו רגילים לייחס את Ways of Seeing לג'ון ברגר. אבל סדרת הטלוויזיה של ה־BBC (1972) נוצרה בעבודה משותפת עם הבמאי מייק דיב, ועל כריכת הספר מופיעים חמישה שותפים: ברגר, דיב, סוון בלומברג, כריס פוקס וריצ'רד הוליס. הטיעון של היצירה נוצר גם בעריכה, בבחירת הדימויים, במעברים ביניהם, באופן שבו המצלמה מתקרבת לציור, ובדרך שבה תמונה אחת משנה את משמעותה של תמונה אחרת. ברגר טוען שהראייה אינה פעולה ניטרלית, וWays of Seeing עצמה היא פעולה שמשנה את הראייה: הצופה מתנסה בשינוי התנאים שבתוכם הציור נעשה נראה. במכתב לדיב, בזמן העבודה, כתב ברגר: „בקר, אלתר, שנה, שפר, מחק”. זו הזמנה להתערב במחשבה כשהיא עדיין מתהווה. ויש בכך אירוניה: יצירה שמלמדת שמשמעותו של דימוי תלויה באופן הצגתו, מוכרת לנו בעיקר בשמו של אדם אחד. המכתב מובא אצל POV Magazine, „John Berger and Michael Dibb: Collaborating on the Story's Voice”.
מילנר: Marion Milner, „The Role of Illusion in Symbol Formation”, 1952 — המטפל כ„מדיום גמיש” (pliable medium).
ביון: וילפרד ביון הציע שהמחשבות קודמות לחושב, ושהחשיבה מתפתחת כדי שנוכל לשאת אותן. לפי ביון, היכולת לחשוב נולדת בין שניים. התינוק מעביר אל האם תחושות שאינו יכול לשאת, והיא קולטת אותן ומעבדת אותן ברוורי (reverie). כך הן חוזרות אליו בצורה שאפשר לחשוב עליה. זו הדינמיקה שביון כינה „מכיל–מוכל”. במובן הזה, האחר הוא המדיום הראשון של המחשבה. בטיפול התנועה הזאת חוזרת. המטופל משתמש במטפל כדי לחשוב מחשבות שאינו יכול עדיין לחשוב לבדו, מחשבות שקשה מדי לשאת. המטפל קולט אותן, נושא אותן בתוכו, ומחזיר אותן בצורה שאפשר להתחיל לחשוב עליה. לפעמים המטופל לא צריך מהמטפל פירוש, אלא מקום שבו המחשבה יכולה להתקיים עד שהוא יוכל לחשוב אותה בעצמו. רישומי הדיו של אנתוני גורמלי מראים תנועה דומה מול החומר: הרישום מאפשר למחשבות „לחשוב אותו”, ראו על אנתוני גורמלי. מקורות: W. R. Bion, „A Theory of Thinking”, 1962, כונס ב־Second Thoughts, 1967; Learning from Experience, 1962; „thoughts without a thinker” ב־Attention and Interpretation, 1970.
ויניקוט, „השימוש באובייקט”: ויניקוט הבחין בין „התייחסות לאובייקט” לבין „שימוש באובייקט”. כשאנחנו מתייחסים לאחר, הוא עדיין חלק מעולמנו הפנימי, השלכה של צרכינו. כדי שנוכל להשתמש בו באמת, הוא צריך לשרוד את התוקפנות שלנו: להמשיך להתקיים מחוץ לשליטתנו, בלי להיהרס ובלי לנקום. רק אז הוא נעשה ממשי, אדם שאפשר ללמוד ממנו דבר שלא בא מאיתנו. בטיפול פירוש הדבר שהמטפל אינו נדרש רק להבין ולהיענות. הוא נדרש גם לשרוד את השימוש שהמטופל עושה בו. ובזה יש תשובה חלקית לשאלה של קאנט: להשתמש באחר אינו בהכרח לצמצם אותו. לפעמים זו הדרך היחידה לגלות שהוא קיים. מקור: D. W. Winnicott, „The Use of an Object and Relating through Identifications”, 1969, כונס ב־Playing and Reality, 1971.
ויניקוט, „עצמי אמיתי ועצמי כוזב”: תינוק שהסביבה דורשת ממנו היענות מפתח עצמי שמתאים את עצמו לציפיות, ומסתיר את מה שאינו מסתגל. יחסי יצירה יכולים לחזור על הדינמיקה הזאת: היוצר לומד להציג את מה שהעורך, או הקהל דרכו, מוכן לשמוע. מקור: D. W. Winnicott, „Ego Distortion in Terms of True and False Self”, 1960.
קאנט: הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות — לא להתייחס לאדם רק כאמצעי.
באתר: התמסרות באמנות · אמנות כדיאלוג ותקשורת · ללמד שפה שאי אפשר למסור · פסיכותרפיה כבריאה שנייה · איך כלים משנים אותנו — על לאטור: „אדם עם אקדח הוא אדם אחר”, והמדיום שמשנה את מי שמשתמש בו
באתר, על שפה, קול וטיפול: שפה כיצירה — כל מדיום חושף הבחנות אחרות ומשנה את מי שעובד בו · קצב בשירה — על קול אישי · טיפול דרך המפגש · המשמעות הפסיכולוגית של ידיים באמנות
המרחב הפוטנציאלי שבין שניים
ורה ג'ון־שטיינר, בספרה Creative Collaboration, תיארה שותפויות שבהן המשתתפים מפתחים בהדרגה דרכי חשיבה ופעולה שלא היו זמינות להם לפני השותפות. אדם אחד יכול לפעול ברמה שלא הייתה זמינה לו לבדו, משום שהאחר מחזיק חלק מן הידע, הזיכרון או הניסיון הדרושים לפעולה.
יוצרים שעובדים יחד מפתחים שפה. היא אינה כוללת רק מילים, אלא גם חללים ושתיקות, הומור ואירוניה, מוסר משותף, תהום וגשרים מעליה. כמו באלתור מוזיקלי, אף אחד מהם אינו מוותר על קולו. כל אחד מגלה מה קולו מסוגל להיות בתוך המפגש.
בשותפות מתמשכת הם יוצרים את המדיום שבאמצעותו ימשיכו ליצור. ההיסטוריה המשותפת יכולה להפוך למשאב, לכלא, או לשניהם. מה שהיה פעם גילוי נעשה הרגל.
וכאשר השותפות מסתיימת, מה קורה למדיום הזה?
אנחנו רגילים לחשוב על לנון ומקרטני כשני כישרונות גדולים שנפרדו, וכל אחד מהם המשיך ליצור לבדו. אבל אולי לא אבד רק שילוב מוצלח בין שני כישרונות. אולי אבד כישרון שהתקיים רק ביניהם. כל אחד נשא איתו אפשרויות שנולדו בשותפות. אבל חלק מן היכולת היה תלוי בהמשכו של המפגש: בצורה המסוימת של קיום לצד האחר ותגובה אליו, ובזיכרון המשותף.
מחקרים על מדענים וממציאים מצאו שכאשר שותף מת בפתאומיות, עבודתם של שותפיו נפגעת לאורך שנים, בעיקר בצוותים מלוכדים. החוקרים תלו זאת ב„הון ייחודי לצוות”, שאינו עובר בקלות הלאה. המחקר מראה שלשותפות יש משאבים שאינם עוברים בקלות לשותפות אחרת. הטענה שמה שאבד הוא כישרון היא הפרשנות שלי.
אבל לנון ואיינשטיין מראים גם אפשרות אחרת: שניהם עברו לשותפויות חדשות. אצל לנון אפשר לראות כישרון ליצור קשרים שבהם נולדת יצירתיות. אצל איינשטיין הקשר עצמו היה המדיום של היצירתיות. אלה אינן אפשרויות סותרות, אבל גם אינן אותו דבר.
אם כך, אולי צריך לשנות את יחידת הניתוח: לא לשאול מה יש באדם, אלא מה מתקיים בין היוצר, האחרים והעולם שבתוכו הוא פועל. ויניקוט כתב שהיכולת להיות לבד מתפתחת מתוך ההתנסות בלהיות לבד בנוכחותו של אחר. אולי גם הצייר שבחדר הריק נושא איתו מישהו. הוא קרא למקום שבו זה קורה „מרחב פוטנציאלי”: לא בתוכי ולא בתוכך, אלא בתווך שנפתח בינינו. שם נולדת היצירתיות.
אולי מקוריות אינה תמיד היכולת להיות שונה מאחרים. היא יכולה להיות גם היכולת להיעשות שונה יחד איתם.
בפרק „כשהמשחק משחק בנו” כתבתי שהיכולת ליצור אינה תמיד קודמת ליצירה, ושהיא עשויה להיוולד מתוכה. עכשיו אפשר לומר דבר נוסף.
היכולת ליצור עם אדם אחר אינה תמיד קודמת למפגש. היא עשויה להיוולד ביניהם.
להרחבה
ויניקוט, „המרחב הפוטנציאלי”: ויניקוט תיאר מרחב שאינו שייך לא למציאות הפנימית ולא לעולם החיצון, אלא לתווך שביניהם. הוא נוצר לראשונה בין התינוק לאם, ובו מתקיימים המשחק, התרבות והיצירה. לפי ויניקוט, שם מתחילה היצירתיות. כך אפשר להבין את הטענה של הפרק: הכישרון אינו נמצא בתוך אחד המשתתפים, אלא במרחב שנפתח ביניהם. מקור: D. W. Winnicott, Playing and Reality, 1971, בעיקר „The Location of Cultural Experience”.
ג'ון־שטיינר: Vera John-Steiner, Creative Collaboration, 2000. היא מבחינה בין ארבעה סוגים של שיתוף פעולה: מבוזר, משלים, משפחתי ואינטגרטיבי. בסוג האינטגרטיבי משתנים המשתתפים עצמם.
כשהשותף נעלם: Azoulay, Graff Zivin & Wang, „Superstar Extinction”, QJE, 2010 — אחרי מותו הפתאומי של מדען מוביל, תפוקת שותפיו יורדת ב־5–10% לצמיתות. Jaravel, Petkova & Bell, „Team-Specific Capital and Innovation”, AER, 2018 — אחרי שמונה שנים, שותפיו של ממציא שמת בטרם עת מרוויחים כ־4% פחות ורושמים כ־15% פחות פטנטים (משוקללי ציטוטים). שני המחקרים מודדים תפוקה, לא יצירתיות או חוויה.
היכרות במידה: Uzzi & Spiro, „Collaboration and Creativity: The Small World Problem”, 2005 — בצוותי היוצרים של ברודוויי (1945–1989) ההצלחה הייתה הגבוהה ביותר ברמה בינונית של עבודה חוזרת עם אותם אנשים.
יכולת של קבוצה: Woolley et al., Science, 2010; Riedl et al., PNAS, 2021 — „אינטליגנציה קולקטיבית” של קבוצה; אופן שיתוף הפעולה ניבא אותה כפליים מכישוריהם של היחידים. מדובר בקבוצות ובמשימות של פתרון בעיות.
לשנות את יחידת הניתוח: Glăveanu, „Rewriting the Language of Creativity: The Five A's Framework”, Review of General Psychology, 2013.
מחקר נוסף: Barrett, Creech & Zhukov, „Creative Collaboration and Collaborative Creativity”, Frontiers in Psychology, 2021; Pick, Fahoum & Shamay-Tsoory, „Creating Together”, Neuropsychologia, 2025 (אוניברסיטת חיפה); van Lent, „Peer Creativity and Academic Achievement”, IZA DP 16847.
ויניקוט: „The Capacity to Be Alone”, 1958.
באתר: שפה כמערכת יחסים — בכטין, בובר והמרחב שבין שניים · אימפרוביזציה, טיפול ואמנות · גרוב וקצב במוזיקה ובריקוד · בדידות חיובית · המוח המורחב
כשהיצירה ממשיכה והחיים נסוגים
עד כאן שאלתי מה נוצר בין שני אנשים. אבל אפשר לשאול גם מה קורה לכל אחד מהם בתוך מה שנוצר.
ההתפתחות בשותפות אינה תמיד סימטרית. אדם יכול להיות מוכשר מאוד ביצירה מתוך יחסים, בלי להיות מוכשר ביצירת יחסים שמאפשרים גם לאחר להמשיך ליצור.
שני אנשים עובדים יחד במשך שנים. הם מכירים את תנועותיו של האחר, את הרגע שבו כדאי להתערב ואת הרגע שבו מוטב לשתוק. העבודה מתקדמת, ואולי נוצרים דברים בעלי ערך רב.
אבל אצל אחד מהם משהו מפסיק לעבוד. לא היצירות. הן ממשיכות להיווצר, ואולי הן טובות מתמיד. מה שנפסק הוא החוויה. הוא עדיין יודע לעבוד, לזהות רעיון טוב, להגיב למה שהאחר עושה. ובכל זאת, המעשה אינו מגיע אליו. הוא אינו בטוח עוד אם הוא עושה את הדברים משום שהוא רוצה בהם, משום שהתרגל, או משום שזה מה שהאחר מצפה ממנו.
והשותף השני אולי אינו מבחין בדבר. מבחינתו העבודה מעולם לא הייתה טובה יותר.
התוצרים ממשיכים. החוויה נסוגה. אם יצירתיות היא איכות של חוויה, ולא רק של מה שנוצר, אדם יכול להיות עקר בתוך שותפות פורייה. מה פירוש עקרות כזאת?
האם עקרות היא ההפך מיצירתיות?
לא בהכרח. אדם יכול ליצור דבר חי מתוך מקום בתוכו שנותר מת.
עקרות, במובן שמעסיק אותי כאן, אינה היעדר תוצרים. היא היעדר היכולת לחוות את מה שנולד כקשור אליי באופן חי. לכן צריך להבחין בין היצירה לבין יוצרה. וההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד כאשר שני אנשים יוצרים יחד.
כשהפוריות של האחד נעשית עקרות של האחר
צריך להבחין בין עקרות לבין פגיעה. קארבר נפגע. ליש שינה את סיפוריו מעבר למה שקארבר היה מוכן לקבל, ועוצמת השינוי איימה למחוק את קולו. אבל המכתב שכתב לליש אינו מכתב של אדם עקר. הוא מכתב של אדם שנאבק על מה ששלו. והוא המשיך לכתוב.
הפגיעה אינה שוללת את היצירתיות. היא יכולה להתקיים לצידה, ולעיתים אף להזין אותה.
גם היעדר מחאה אינו מוכיח כניעה.
אני חוזר אל הסטודיו.
אני מתבונן בעבודה של תלמיד ומציע לו אפשרות. הוא מנסה אותה, והעבודה משתנה. אני מגלה בה כיוון חדש ומציע צעד נוסף. התלמיד מבצע אותו. בהמשך אני כבר יכול לראות לאן העבודה עשויה להגיע, וההצעות שלי נעשות מדויקות יותר.
אני עשוי לחוות את המפגש כיצירתי מאוד. המחשבה שלי מתפתחת באמצעות העבודה שלו. החומר מגיב, מתגלות אפשרויות שלא צפיתי, ואני לומד משהו חדש.
אבל מה מתרחש אצל התלמיד?
ייתכן שגם הוא מגלה דברים חדשים. ייתכן שהוא מרגיש שמישהו רואה בעבודתו אפשרויות שלא ידע לזהות, ושבאמצעות ההצעות הוא מפתח שפה משלו.
וייתכן שהוא מפסיק לחפש, ומתחיל לחכות לי.
במקום לעבור את שלב חוסר הוודאות המעיק, או להתנסות בתסכול ההכרחי של טעויות, הוא לומד לזהות מה אני עומד להציע. במקום לבחון את העבודה, הוא בוחן את תגובתי אליה. בהדרגה הוא נעשה מיומן מאוד בעבודה איתי, אבל פחות מסוגל לזהות מה הוא מבקש מן העבודה כאשר איני נמצא.
גם כשתלמיד או מטופל מרוצה מהתהליך, חש שהתקדם, קיבל הכרה, או שנוח לו במקומו, אין בכך ערובה שהוא אכן מתפתח.
אינני יכול לדעת זאת מתוך התבוננות בעבודה, ברגשותיי, ואפילו לא בחוויית ההווה של התלמיד. אבל אין פירוש הדבר שעליי להפסיק לפעול ולהשפיע. עליי להכיר בכך שמה שאני חווה כפוריות עשוי להיחוות אחרת על ידי הצד השני, ברבדים שונים, וגם בעתיד, במבט לאחור.
וכדי שזה יקרה, אין צורך בכוונה לנצל. די בכך שהאפשרויות הנפתחות בפניי מעניינות אותי כל כך, עד שאני חדל לשאול למי הן נפתחות.
כשאני אומר „אנחנו יוצרים יחד”, עליי לשאול גם מי רשאי לומר „אנחנו”. מי מחליט מהי היצירה? מי יכול לשנות אותה? מי רשאי לסרב? מי יזכה להכרה, ומי יישאר מחוץ לסיפור?
אולי אין לי דרך לדעת מה מתרחש בתלמיד. אבל אני יכול לדעת אם נשאר לו מקום לסרב לי, ואם הסירוב שלו עדיין משנה משהו בי.
וכאן אנחנו פוגשים מחדש את שאלת הסמכות.
ביחסים בין מורה לתלמיד אין שוויון מלא, וגם אין צורך להעמיד פנים שיש. המורה מחזיק בניסיון, בידע ובאחריות. הוא רשאי להציע, להדגים, להוביל, ואפילו להתעקש כאשר הדבר נדרש ללמידה.
אבל אי־שוויון אינו נעשה חסר משמעות רק משום שנוצר דבר בעל ערך. השפעה אינה בעלות. העובדה שעזרתי לתלמיד לראות אפשרות אינה הופכת את עבודתו לשלי. והעובדה שעבודתו שינתה את מחשבתי אינה אומרת שהוא התכוון ללמד אותי.
ההבדל בין הוראה המרחיבה יכולת לבין הוראה המחליפה את פעולתו של התלמיד אינו נקבע רק לפי איכות ההצעה.
הוא מתגלה גם במה שקורה לאפשרות של התלמיד לרצות, לבחור, לסרב, לטעות ולפתח יחס משלו למה שנוצר.
מורה יכול לפתוח אפשרויות חדשות ובו בזמן לצמצם את האפשרות של התלמיד לחוות אותן כשלו.
והיחסים אינם חד־כיווניים. גם התלמיד יכול להשתמש בי בדרכים שאינני יודע עליהן. לפעמים אני נעשה עבורו דמות שצריך להתנגד לה כדי ליצור.
הדבר הזה אינו מבטל את ערכה של ההוראה. הוא הופך את האחריות שבתוכה למורכבת יותר.
השפה המשותפת שנסגרת על יוצריה
אבל עקרות בתוך צמד אינה מחייבת הבדל סמכות או השתלטות של אחד על האחר.
היא יכולה לצמוח דווקא מתוך שותפות מוצלחת.
כבר ראינו שההיסטוריה המשותפת יכולה להיות משאב וגם מגבלה, ושמה שהיה גילוי נעשה הרגל. אבל יש שלב נוסף: השפה המשותפת מתחילה לקבוע מה ראוי להיחשב רעיון. הצעות שאינן מתאימות לה נדחות עוד לפני שנבחנות. כל אחד יודע מה האחר יאמר, ולכן אינו צריך עוד להקשיב עד הסוף.
הם ממשיכים לייצר עבודות חדשות, אבל ההתרחשות ביניהם נעשית צפויה. הסדר שאפשר להם ליצור נעשה סדר נוקשה, והמקום שבו הכאוס היה יכול לפתוח משהו נסגר.
האם זו עקרות?
ייתכן שכן, אבל לא מפני שהם הפסיקו להפתיע זה את זה. שותפות עמוקה אינה חייבת להיות רצף של הפתעות. יש בה ערך גם לידיעה, להרגל וליכולת להמשיך יחד בתוך שפה מוכרת.
העקרות מתחילה להיות אפשרות כאשר השפה שהם יצרו אינה רק מאפשרת להם לפעול, אלא נעשית הדבר שעליו אסור לערער.
במצב כזה אין בהכרח אדם אחד שכופה את הכללים על האחר. שניהם עשויים להיות נאמנים לדבר שנוצר ביניהם.
הצמד כאילו נעשה בעל עניין משל עצמו. הוא מבקש להמשיך להיות מה שהוא יודע להיות.
אבל אין כאן ישות שלישית בעלת רצון עצמאי. אלה המשתתפים, ההיסטוריה שלהם, הציפיות שפיתחו והעבודות שכבר יצרו, שמארגנים יחד את הפעולה הבאה.
וכך, מה שנוצר מתוך היצירתיות המשותפת יכול להתחיל לצמצם את האפשרות ליצור אחרת.
גם כאן איננו יכולים להסיק מן הצמצום שהשותפות חדלה להיות יצירתית. ייתכן שההעמקה בתוך אותה שפה ממשיכה להוליד יצירות חשובות.
אבל אנחנו יכולים לשאול אם השפה הזאת עדיין משמשת את האנשים היוצרים בתוכה, או שהם נעשו בעיקר מי שממשיכים לקיים אותה.
השאלה אינה אם הם מסוגלים לשבור את הכללים. היא אם יש להם עדיין אפשרות לחיות בתוכם. שניים שהציעו זה לזה את הדרך החוצה מן המבוך עלולים לבנות יחד מבוך חדש.
האם האחר יכול להשיב לי את תחושת החיים?
אחרי שתיארנו כיצד צמד עשוי להיעשות עקר, אפשר לשאול על התנועה ההפוכה.
אדם שאיבד את תחושת החיות שלו פוגש אחר שרואה בו דבר שלא הצליח לראות בעצמו. האחר מקשיב, מגיב, מציע, מתנגד. משהו מתחיל לנוע. האדם חוזר ליצור, או חוזר לחוש שהוא נוכח בתוך מעשיו.
זה קורה ביחסים בין אמנים, בין מורים לתלמידים, באהבה. ועל האפשרות הזאת בנוי הטיפול כולו: ההנחה שאדם יכול להשתנות בתוך דיאלוג בין שניים. ראו פסיכותרפיה כבריאה שנייה.
אם אני נוצר במפגש, גם החיות שלי יכולה לשוב בתוכו. היא לא מגיעה כמתנה שהאחר מעניק לי, אלא כדבר שנוצר בינינו כשאני משתתף בו.
המפגש הזה עשוי ליצור תלות. אדם יכול לגלות שהוא מסוגל ליצור רק בנוכחותו של האחר. אבל תלות אינה דבר רע בכל מצב. לעיתים היא שלב הכרחי. ויניקוט תיאר כיצד היכולת להיות לבד נולדת מתוך ההתנסות בלהיות לבד בנוכחות אחר. ואולי היכולת ליצור רק בנוכחותו של האחר היא גם מה שגנט כינה התמסרות: הרפיה שאינה אפשרית בלי מישהו שנמצא שם.
אבל קשה להבחין בין התמסרות לכניעה, שהיא עיוות של אותה כמיהה, ולעיתים אותה תלות היא שתיהן. הסכנה קיימת, והיא אינה נפרדת מן האפשרות. אותו קשר שמחזיר את החיים יכול גם לצמצם אותם, ואין דרך להפריד ביניהם מראש. צריך להחזיק את שניהם יחד.
וגם יכולת שנשארת זמינה רק בתוך הקשר אינה מוכיחה שהקשר עקר.
ויש אפשרות נוספת, שקל להחמיץ כאשר אנחנו חושבים על יצירתיות כעל תנועה קדימה. אבל יצירתיות יכולה לשנות את ההגדרה של עצמה. היא יכולה לשלול את המושג „קדימה” ולהציע תנועות אחרות: פנימה, אל העמקה במה שכבר קיים. לאחור, אל מה שננטש. הצידה, אל סטייה מן הדרך. או עמידה במקום, שבה משהו מבשיל בלי שנראה שהוא זז.
מה שנראה מבחוץ כעצירה או כנסיגה עשוי להיות תנועה שעוד אין לנו שם בשבילה. ויחסים יכולים לשנות לא רק את מה שנוצר בהם, אלא גם את מה שנחשב בכלל ליצירה.
להרחבה
סדר וכאוס בתוך צמד. בריאן אינו והצייר פיטר שמידט יצרו יחד ב־1975 את Oblique Strategies, חבילת קלפים עם הוראות כמו „כבד את הטעות שלך ככוונה נסתרת”. הקלפים נועדו לשבור הרגלי עבודה ברגע תקוע. אינו השתמש בהם בעבודה עם דייוויד בואי על אלבומי ברלין. זו דוגמה לצמד שבנה כלי לשבש את השפה המשותפת של עצמו. באתר: סדר וכאוס באמנות · סדר וכאוס בפסיכולוגיה ובמדע · סדר, כאוס, מקריות ואי־ודאות
גנט: Emmanuel Ghent, „Masochism, Submission, Surrender: Masochism as a Perversion of Surrender”, Contemporary Psychoanalysis, 1990. על התמסרות באתר: התמסרות באמנות.
ויניקוט: Playing and Reality, 1971 — יצירתיות כאיכות של חיים, מול היענות מסתגלת (compliance). בהקדמה לספר ויניקוט מבקש מן הקורא לקבל פרדוקס, לשאת אותו ולא לפתור אותו. זו גם העמדה ביחס לתלות שבסעיף „האם האחר יכול להשיב לי את תחושת החיים?”: אותו קשר מחזיר חיים ויכול לצמצם אותם, ואין לפתור את המתח הזה מראש.
קארבר אחרי ליש: הנוסח המקורי של סיפוריו ראה אור אחרי מותו, Beginners, 2009. בקובץ קתדרלה (1983) התערבותו של ליש הייתה מצומצמת בהרבה.
באתר: כשהשפה האישית נעשית כלא · הפסיכולוגיה של המרחק הנכון · צמיחה וקיבעון
אחרית דבר: בינינו
הדף הזה נכתב בדיאלוג עם מערכות בינה מלאכותית. במשך רוב העבודה התייחסנו אליהן כאמצעי לכתיבה ולחשיבה, בעוד שהשאלות שעסקנו בהן נגעו ליצירתיות המתרחשת בין בני אדם, ובין אדם לחומר שהוא עובד בו.
אבל העובדה הזאת מעלה שאלה שלא עסקנו בה: מה קורה למושג היצירתיות עצמו כאשר מערכת יכולה להציע רעיונות, לפתח דימויים, לבקר טיעונים וליצור תוצרים חדשים?
אם מערכת יכולה ליצור דבר חדש ובעל ערך, האם די בכך כדי לקרוא לפעולתה יצירתית? האם יצירתיות מחייבת כוונה, חוויה או תחושת חיים? האם היא נמצאת ביוצר, בתוצר, או בתהליך שבו משתנות האפשרויות עצמן?
ויש שאלה נוספת, שאולי חשובה מכולן: האם הבינה המלאכותית רק מרחיבה את מה שאנחנו מסוגלים ליצור, או שהיא משנה גם את ההגדרות שבאמצעותן אנחנו מחליטים מה נחשב ליצירה וליצירתיות?
השאלות האלה מחזירות אותנו לנקודת המוצא של הדף, אבל גם חורגות ממנה. אם יצירתיות יכולה לשנות את חוקי המשחק שבתוכם היא מתרחשת, ייתכן שהיא יכולה לשנות גם את הכללים שבאמצעותם אנחנו מזהים אותה.
הבינה המלאכותית אינה ממציאה את האפשרות הזאת. היא רק הופכת אותה לגלויה ולמטרידה במיוחד: השאלות ששאלנו על יצירתיות אולי כבר אינן אותן שאלות.
להרחבה
באתר, על שפה ויחס בעידן ה־AI: יחס בלי אחר · מחשבה בלי חשיבה · יצירה בלי תהליך · איך כלים משנים אותנו — „AI: מה קורה כשהכלי נכנס להיסטוריה של יחסים” · שפה בעידן ה־AI · המוח המורחב
שאלות ותשובות
מהי יצירתיות משותפת?
יצירתיות שאינה מתמצה בצירוף הכישרונות של המשתתפים. במפגש משתנה מה שכל אחד מהם מסוגל לחשוב ולעשות, ונוצר דבר שאיש מהם לא היה יוצר באותו אופן לבדו. בספרות המחקר היא נקראת גם Collaborative Creativity.
האם עבודה בזוג מגבירה יצירתיות?
לא בהכרח. בסיעור מוחות קבוצתי אנשים מפיקים לעיתים פחות רעיונות מאשר כשהם עובדים לבד. אבל בשותפויות מתמשכות נבנה לעיתים „הון ייחודי לצוות”: כששותף מת בפתאומיות, עבודתם של שותפיו נפגעת לאורך שנים. השאלה אינה אם לעבוד בזוג, אלא מה נבנה בין השניים לאורך זמן.
האם יצירתיות היא תכונה של אדם יחיד?
כך נוהגים לחשוב עליה. אבל יש יוצרים שהדרך שלהם ליצירה עוברת דרך אחרים, כמו אריק איינשטיין, עורכים ומפיקים. ויש יכולות שנבנות רק בתוך שותפות מסוימת, ואינן עוברות במלואן הלאה כשהיא מסתיימת.
האם שותפות יצירתית יכולה להזיק?
כן. שותפות יכולה להוליד יצירה בעלת ערך ובאותו זמן לצמצם את אחד המשתתפים. לפעמים זה גלוי, כמו בעימות בין העורך גורדון ליש לסופר ריימונד קארבר. לפעמים זה שקט: תלמיד שלומד להמתין להצעות המורה, ומתקשה לדעת מה הוא עצמו מבקש מן העבודה.
מהי עקרות יצירתית?
עקרות יצירתית אינה בהכרח היעדר יצירה. אדם יכול להמשיך ליצור, ואפילו ליצור עבודות טובות, ובכל זאת לא לחוות את מה שנולד כקשור אליו באופן חי. בתוך שותפות זה יכול לקרות לאחד המשתתפים בזמן שהשני פורח.
אודותי
שמי זיו אייל, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות, מייסד הסדנה לתהליכים יצירתיים. למעלה מ־35 שנה אני מפסל, מלמד ועוסק בפסיכותרפיה. אני בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
עוד עליי · שליחת הודעה