כשהשפה האישית נעשית כלא

אותנטיות, כוח, מותג והזכות לא להיות מובן

הפרק השביעי מתוך שבעה · לשער האשכול «שפה אישית»

„האשימו אותי רבות על שהמתִּי את האדון ההוא, אך אני גורס שלא היה זה רצח כי אם הריגה מוצדקת מתוך הגנה עצמית — שכן לולא הרגתי אותו, הוא בוודאי היה הורג אותי." — ארתור קונן דויל, על שרלוק הולמס

ארתור קונן דויל יצר את שרלוק הולמס — ואז ניסה להימלט ממנו. הדמות הצליחה מעבר לכל ציפייה. הקוראים ביקשו עוד ועוד מן הבלש בעל ההיגיון הקר, יכולת ההבחנה החריפה והנוכחות שאי־אפשר לטעות בה. הולמס העניק לדויל תהילה, הכנסה ומקום קבוע בתרבות. אבל ככל שהדמות גדלה, היוצר הצטמצם בצלה. דויל רצה שיקראו גם את הרומנים ההיסטוריים שלו, את הסיפורים האחרים ואת היצירה שראה בה משמעותית יותר. בעיני הקהל, כל אלה היו כמעט הפרעה לדבר שבאמת ביקש ממנו: עוד שרלוק הולמס. לבסוף החליט להרוג אותו. ב„הבעיה הסופית" הוא הפיל את הולמס ואת פרופסור מוריארטי אל מותם במפלי רייכנבאך. זה היה ניסיון של יוצר להשיב לעצמו את חייו באמצעות חיסול הדמות שיצר. אבל הקהל סירב לקבל את המוות. הלחץ להחזיר את הולמס היה עצום, ולבסוף דויל נאלץ להחיותו. הבלש חזר מן המתים משום שהיצירה כבר לא הייתה שייכת רק ליוצרה. היא הייתה שייכת לקוראים, לשוק ולמערכת הציפיות שנבנתה סביבה. הסיפור של דויל והולמס הוא גרסה פומבית וקיצונית של דבר המתרחש בכל שפה אישית שמצליחה. אדם יוצר דבר שמעניק לו צורה. הצורה נעשית מזוהה עמו. הזיהוי נעשה הצלחה. וההצלחה מתחילה לדרוש ממנו לחזור על עצמו. בתחילת הדרך היוצר נאבק כדי למצוא קול שאינו רק חיקוי של אחרים. אבל מרגע שהקול נמצא והעולם למד לזהותו, מתחיל מאבק חדש: כיצד לא להפוך למי שנדרש לייצר שוב ושוב את אותה גרסה של עצמו. השפה שנולדה כדי לשחרר אותו מן השפות שקיבל נעשית עתה מערכת חדשה של ציפיות. הקהל אומר: זה אתה. השוק אומר: את זה אנחנו יודעים למכור. העבר אומר: כאן הצלחת. והאדם עצמו מתחיל לחשוש שכל סטייה מן הצורה המוכרת תהיה אובדן של זהותו. דויל לא נחנק רק מן הדמות שיצר. הוא נחנק מן החוזה שנוצר בינו לבין הקהל: אתה תמשיך לתת לנו את הולמס, ואנחנו נמשיך להכיר בך. הולמס נעשה יותר מדמות. הוא נעשה המותג של דויל, ההוכחה לכישרונו והמקום היחיד שבו הקהל היה מוכן לפגוש אותו. כדי להמשיך ליצור, היה עליו לרצוח את הדבר שבזכותו נעשה ליוצר מוכר. וכאשר נאלץ להחיות אותו, התברר עד כמה מעט שליטה נשארה לו על יצירתו ועל זהותו הציבורית. השפה האישית נולדת כדי לאפשר לאדם לחיות בעולם שאינו רק עולמם של אחרים. אבל גם היא יכולה להפוך לעולם שכבר נברא עבורו — עולם שבו הוא עצמו נדרש לשחק לעד את התפקיד שיצר. האמן נאבק תחילה למצוא את קולו. ואז עליו להיאבק בקול שמצא, כדי שלא יהפוך לדבר היחיד שמותר לו לומר.

הקול שנמצא מתחיל לדרוש נאמנות

בתחילת הדרך, האדם נאבק למצוא שפה. הוא מנסה, מחקה, טועה, מתפזר ומתחיל מחדש. אין עדיין צורה שמבטיחה לו הכרה. כל עבודה יכולה להיכשל, וכל משפט יכול להתגלות כזר. כאשר מופיע קול מזוהה, נוצרת הקלה. האמן יודע כיצד להתחיל. המטפל יודע כיצד הוא מקשיב. הכותב מכיר את הקצב שלו. האדם יודע אילו מילים מתאימות לסיפור שהוא מספר על עצמו. השפה האישית מעניקה המשכיות. היא מאפשרת לאדם לזהות את עצמו בתוך עבודות שונות, תקופות שונות ומצבי חיים משתנים. אבל כל המשכיות מייצרת גם ציפייה. אם זה הקול שלי, עליי להישמע כך. אם זו האמנות שלי, עליי להמשיך ליצור אותה. אם אני אדם מסוים, עליי להגן על הזהות הזאת גם כאשר חיי כבר חורגים ממנה. השפה מפסיקה להיות אפשרות. היא נעשית דרישה לנאמנות.

הסגנון הוא זיכרון של תגלית

סגנון אינו דבר מזויף. הוא נוצר מתוך חזרות אמיתיות: תנועות שהגוף מכיר, צבעים שהאדם שב אליהם, סוגי חלל שבהם הוא יודע לחשוב, שאלות שאינן מרפות ממנו. הסגנון הוא הזיכרון הגופני של הדרך שבה האדם למד ליצור. הבעיה אינה בחזרה עצמה. בלי חזרה אין העמקה. אמן החוזר אל אותו נושא אינו בהכרח לכוד. ייתכן שהוא מגלה בכל פעם רובד אחר. מוזיקאי החוזר אל אותו מקצב יכול להעמיק אותו. מטפל החוזר אל אותה שאלה יכול לשמוע בה דברים חדשים. הכלא מתחיל כאשר החזרה אינה עוד חקירה, אלא הגנה מפני שינוי. הקו חוזר מפני שהוא מזוהה. הצבע חוזר מפני שהוא מצליח. הסיפור חוזר מפני שאחרת האדם אינו יודע מי הוא. אז הסגנון אינו עוד זיכרון של תגלית. הוא נעשה מנגנון המונע תגלית חדשה.

אותנטיות כצו

אנחנו רגילים לחשוב על אותנטיות כחופש. להיות אותנטי פירושו לא לחקות, לא להעמיד פנים, לא לחיות לפי ציפיותיהם של אחרים. אבל גם האותנטיות יכולה להפוך לצו. תהיה עצמך. דבר בקול שלך. אל תבגוד במה שאתה באמת. המשפטים האלה נשמעים משחררים, אך הם מניחים שיש בתוכנו עצמי יציב שאפשר לזהות, להגן עליו ולהישאר נאמן לו. מה קורה כאשר האדם משתנה? מה קורה כאשר הקול שהרגיש אמיתי לפני עשר שנים נעשה צר? מה קורה כאשר האמן רוצה ליצור עבודה שאינה נראית „כמוהו"? מה קורה כאשר אדם שהיה תמיד חזק רוצה להיות תלוי, או אדם שזוהה כרגיש רוצה להיות אכזרי, מצחיק, שטחי או אדיש? הדרישה להיות אותנטי יכולה להפוך לדרישה להמשיך לגלם את הדמות שכבר הוכרה כאותנטית. האדם אינו עוד נאמן לחייו. הוא נאמן לדימוי של עצמו.

אני הוא מי שכבר הייתי

זהות זקוקה לעבר. כדי לומר „אני", האדם מחבר בין זיכרונות, בחירות, יחסים ותכונות. בלי המשכיות כזאת, העצמי היה מתפזר לרגעים שאינם שייכים לאיש. אבל הזהות יכולה להפוך את העבר לחוק. אני אדם שלא מוותר. אני מי שתמיד מטפל באחרים. אני אמן פוליטי. אני צייר של גוף. אני אדם שלא זקוק לאיש. המשפטים האלה אינם בהכרח שקריים. הם עשויים לתאר שנים של חיים ולהעניק לאדם כיוון. אבל הם גם יכולים להפוך כל תנועה חדשה לבגידה. אדם שאומר „אני תמיד אחראי" מתקשה להכיר ברצונו שיטפלו בו. אמן המגדיר את עצמו באמצעות מחאה מתקשה ליצור עבודה שקטה בלי לחוש שאיבד את עמדתו. מטפל הרואה את עצמו כמי שאינו כופה לעולם מתקשה להציב גבול גם כאשר הוא נדרש. העצמי מתאר את מה שהיה. ואז מתחיל למנוע את מה שעוד יכול להיות.

המותג אינו רק עניין מסחרי

קל לחשוב על „מותג" כעל דבר השייך לשוק בלבד. גלריות, פרסום, רשתות חברתיות, קהל ומכירות דורשים מן האמן להיות מזוהה. צריך שיהיה אפשר להביט בעבודה ולדעת מיד מי יצר אותה. הצורה נעשית סמל מסחרי של האדם. אבל המותג אינו מתחיל רק מבחוץ. האדם עצמו זקוק לעיתים להיות מוכר לעצמו. הוא יוצר דימוי של מי שהוא ומבקש מן העולם לאשר אותו. הוא לומד אילו חלקים בו מתקבלים, אילו מעוררים התפעלות ואילו מאפשרים לו להרגיש בעל ערך. לאט־לאט הוא מתחיל לייצר את עצמו עבור המבט שכבר מכיר אותו. האמן אינו רק מצייר תמונות. הוא מתחזק את דמות „האמן שהוא". המטפל אינו רק פוגש מטופלים. הוא מתחזק את דמות המטפל החכם, הרגיש, הלא־שיפוטי או הרדיקלי. האדם אינו רק חי. הוא נעשה אוצר של התערוכה הנקראת „אני". הוא בוחר אילו חלקים יוצגו ואילו יישארו במחסן.

וורהול: כשהמותג נעשה היצירה

„הסיבה שאני מצייר כך היא שאני רוצה להיות מכונה." — אנדי וורהול, ראיון עם ג'ין סוונסון, 1963

עד כאן תיארנו את המותג ואת החזרה על הסגנון כמלכודת — כוח שמושך את היוצר לחזור על מה שכבר הצליח, עד שהקול שלו נעשה כלא. אמנות הפופ, ובמיוחד אנדי וורהול, הופכת את התמונה על פיה. וורהול לא ניסה להימלט מן המותג. הוא הפך אותו לנושא. במקום לחפש קו יד ייחודי, הוא בחר בדימויים המשוכפלים ביותר בתרבות: פחית מרק קמפבל, בקבוק קוקה-קולה, פניה של מרילין מונרו. במקום מגע אישי, הוא עבד בהדפס רשת — טכניקה מכנית שמייצרת את אותו דימוי שוב ושוב, בסטודיו שקרא לו „המפעל" (The Factory), בעזרת עוזרים. „אני רוצה להיות מכונה," אמר. זו התרסה ישירה נגד כל מה שאמרנו על „שפה אישית". אם השפה האישית היא המקום שבו אדם מחזיר לדבר את ייחודו, וורהול עשה את ההפך: לקח את הדימוי הכי שחוק, הכי מסחרי, הכי לא־אישי, והציג אותו כמות שהוא. הוא מחק את ההילה של החד-פעמיות — האאורה שוולטר בנימין תיאר — במקום להשיב אותה, ואף הכריז ב„הפילוסופיה של אנדי וורהול": „להרוויח כסף זו אמנות, ולעבוד זו אמנות, ועסק טוב הוא האמנות הטובה ביותר." ובכל זאת — וכאן הפרדוקס — אין דבר מזוהה יותר מ„וורהול". דווקא ההימנעות מן היד האישית, החזרה המכנית והקור המחושב נעשו לחתימה שאי אפשר לטעות בה. המכני ביותר נעשה המזוהה ביותר. וורהול לא ברח מכלא המותג ולא נכנע לו בתמימות; הוא הפך את הכלא עצמו למעשה האמנותי. זה מחייב אותנו לסייג את הפרק כולו. „שפה אישית" אינה בהכרח קו יד רועד, מגע חם או וידוי. לעיתים היא דווקא הבחירה המודעת בקור, בחיקוי ובשכפול — בחירה שאומרת דבר על עולם שבו הדימוי כבר קדם לנו, כבר יוצר בהמוניו, וכבר מוכר. וורהול לא שאל „כיצד אביע את עצמי?", אלא „מה קורה לעצמי בעולם שבו הכול כבר משוכפל?" — וזו אולי שאלה אישית לא פחות.

ההכרה יוצרת צורה

אנו זקוקים להכרה. שפה אישית שאיש אינו פוגש עלולה להישאר ללא הד. אדם זקוק למישהו שיאמר: אני רואה שיש כאן דבר שלא היה קודם. אבל ההכרה אינה רק מגלה דבר קיים. היא גם מעצבת אותו. כאשר קהל מגיב שוב ושוב לאותו סוג של עבודה, האמן לומד מה בו נעשה נראה. כאשר משפחה משבחת ילד על חוכמתו, הוא עשוי ללמוד להסתיר בלבול. כאשר מטפל מקבל הכרה בעיקר על רגישותו, הוא עלול לפחד מן החלקים התקיפים או חסרי הסבלנות שבו. המבט של האחר אינו רק מראה. הוא כוח ברירה. הוא מגדיל תכונות מסוימות ומשאיר אחרות ללא חיים. השאלה אינה כיצד להשתחרר מכל הכרה. אין אדם החי מחוץ למבטם של אחרים. השאלה היא האם האדם מסוגל לשאת רגע שבו אינו מזוהה. האם הוא יכול ליצור דבר שהקהל אינו מבין? האם הוא יכול להופיע באופן שאינו מתאים לתפקיד שהוענק לו? האם הוא יכול להסתכן בכך שהעבודה החדשה תיחשב נסיגה?

הקהל רוצה את מה שכבר אהב

כאשר יצירה מצליחה, היא יוצרת אצל הצופה ציפייה. הצופה אינו מבקש בהכרח לכבול את האמן. הוא מבקש לחזור אל חוויה שהייתה משמעותית עבורו. הוא רוצה עוד מן הדבר שפתח אותו. אבל בקשתו התמימה של הקהל יכולה להפוך לדרישה: עשה שוב את מה שעשית. הפתע אותי באותו אופן. השתנה, אבל לא עד כדי כך שלא אזהה אותך. הקהל רוצה חדש המגיע בתוך מסגרת מוכרת. גם האדם עצמו רוצה בכך. חדש מוחלט מפחיד. הוא אינו מעניק ודאות שהיכולת עדיין קיימת. כאשר האמן חוזר אל שפה מוכרת, הוא יודע שיש לו מקום בעולם. לכן השבירה אינה רק מאבק נגד השוק או הקהל. היא מאבק נגד הצורך הפנימי בהכרה רציפה. על האמן להסתכן בכך שהדבר הבא לא יאשר את זהותו.

התרבות דורשת זהות ברורה

העולם החברתי מעדיף אנשים שקל לסווג. אמן מופשט. מטפלת בטראומה. אישה חזקה. אדם מופנם. יוצר ישראלי. אמנות קווירית. כתיבה אוטוביוגרפית. לקטגוריות יש ערך. הן מאפשרות הכרה, קהילה, מאבק פוליטי והיסטוריה. קבוצה שקולה נמחק זקוקה לעיתים לשם שבאמצעותו תוכל להיראות. אבל השם יכול להפוך גם לגבול. מרגע שהאדם מזוהה באמצעות קטגוריה, כל יצירה נקראת דרכה. הוא אינו רק יוצר עבודה; הוא מייצג זהות, קהילה או עמדה. הוא עשוי להרגיש שאסור לו לחרוג מן הסיפור המשותף. היצירה נדרשת להיות נאמנה לא רק לעצמו, אלא גם לתפקיד שהעולם העניק לו. כך השפה האישית מסתבכת בשאלה פוליטית: מי רשאי להשתנות בלי להיחשב בוגד? מי רשאי להיות סתירתי? מי מקבל את הזכות ליצור עבודה שאינה מייצגת דבר מלבד עצמה? ומי נדרש תמיד להסביר מאין הוא בא ומה הוא מייצג?

מי רשאי להיות לא מובן

אי־הבנה אינה מתחלקת באופן שווה. אמן בעל מעמד יכול ליצור עבודה סתומה, והסתימות תיחשב עומק. יוצר חסר מעמד עלול ליצור אותה עבודה ולהיחשב בלתי־מיומן. אדם המשתייך למרכז יכול לטעון לזכות לאוניברסליות. אדם מן השוליים נדרש לעיתים להסביר את זהותו לפני שמקשיבים לעבודתו. גם בטיפול, יש אנשים שהסתירות שלהם מקבלות זמן ומורכבות, ואחרים שהן מתורגמות במהירות לאבחנה. לכן הזכות לא להיות מובן אינה רק עניין אישי. היא קשורה לכוח. מי יכול לסרב להסבר ועדיין להישאר מוכר כאדם? מי יכול לומר „אינני יודע" בלי שיחשבו שאין לו מה לומר? מי יכול לשתוק בלי שהשתיקה תפורש כחוסר שיתוף פעולה? מי יכול לשנות את סגנונו בלי לאבד את המקום שקיבל? הדרישה להיות מובן יכולה להיות צורה של שליטה. היא אומרת: הפוך את עצמך לקריא עבורי. הסבר את עצמך במושגים שאני כבר מכיר. הוכח לי שאתה שייך. אבל אדם אינו חייב להיעשות שקוף כדי להיות ממשי.

הזכות לאטימות

אדואר גליסאן דיבר על „הזכות לאטימות". לא הזכות לנתק קשר, להסתיר הכול או להימנע מאחריות. אלא הזכות שלא להצטמצם למה שהאחר מסוגל להבין. האטימות אינה ההפך מן היחסים. היא התנאי לכך שהיחסים יתקיימו בין שני אנשים ולא בין אדם אחד לבין ההסבר שיצר על האחר. גם יצירת אמנות זקוקה לזכות הזאת. היא אינה חייבת למסור את עצמה במלואה. היא אינה חייבת להיות „על" דבר אחד. היא יכולה להישאר סותרת, חלקית ומטרידה. הצופה רשאי לפרש אותה. אבל אין לו בעלות על משמעותה. גם האמן אינו מחזיק בהכרח בפירוש הסופי. היצירה יכולה לדעת יותר ממנו, פחות ממנו או אחרת ממנו. הזכות לאטימות מגינה על מה שאינו נכנס עדיין לשפה — ועל מה שאולי ייהרס אם יידרש להיות ברור מדי.

האותנטי אינו בהכרח אמיתי

אנשים לומדים להציג אותנטיות. קול שבור, וידוי אישי, חשיפה של פצע, שפה גולמית — כל אלה יכולים להיתפס כהוכחה לאמת. אבל גם אותנטיות היא סגנון שאפשר ללמוד. אדם יכול לבצע פגיעוּת. אמן יכול לשחזר ספונטניות. מטפל יכול לדבר בשפה של כנות בעוד דבריו מאורגנים היטב כדי לשמור על דימויו. אין סימן חיצוני המבטיח אמת. המלוטש אינו בהכרח מזויף. הגולמי אינו בהכרח כן. הווידוי אינו בהכרח חשיפה. המסכה אינה בהכרח הסתרה. לפעמים האדם משקר דווקא כאשר הוא אומר „זה מי שאני". ולפעמים הוא נעשה אמיתי יותר כאשר הוא ממציא דמות, מדבר בקול זר או יוצר דבר שאינו יכול להסביר באמצעות חייו. האמת אינה תמיד זהות בין האדם לבין הדימוי שלו. לפעמים היא נוצרת במרחק ביניהם.

המסכה אינה אויבו של העצמי

המסכה נתפסת לעיתים כהפך מן האותנטיות. מאחוריה נמצא האדם האמיתי. אבל אין לנו חיים ללא מסכות. אנחנו מדברים אחרת עם ילד, עם מטופל, עם חבר ועם אדם זר. איננו בהכרח מזייפים; כל יחס מאפשר חלקים אחרים של עצמנו. גם האמנות משתמשת במסכה. הכותב יוצר מספר שאינו הוא. השחקן לובש דמות. הצייר מסתתר מאחורי נושא או צורה. באמצעות ההסוואה יכול להופיע דבר שלא היה יכול להיאמר ישירות. המסכה נעשית כלא כאשר האדם אינו יכול להסיר אותה. אבל היא יכולה להיות כלי יצירתי כאשר הוא מסוגל לנוע בין פנים שונות בלי להאמין שאחת מהן היא העצמי הסופי. השפה האישית אינה קול אחד טהור. היא היכולת להשתמש בקולות שונים בלי לאבד את האפשרות לבחור בהם.

הצלחה יכולה לעצור תהליך

כישלון מכריח אדם להשתנות. העבודה אינה מצליחה, ולכן הוא נדרש לחפש דרך אחרת. הצלחה מסוכנת יותר. היא מעניקה סיבה טובה להמשיך בדיוק כפי שהוא. האמן מוכר. הקהל מגיב. המורה משבח. המטופל נעשה מתפקד יותר. הסביבה רואה שיפור. מי ירצה להפריע לכך? אבל תהליך יצירתי אינו נמדד רק בתוצאה. ייתכן שהצורה מצליחה בעוד האדם נעשה פחות חי בתוכה. הוא יודע כיצד לייצר עבודה טובה, אך אינו מסתכן עוד. הוא יודע כיצד להיראות בריא, אך חייו נעשים צרים. הוא יודע כיצד לדבר על עצמו, אך אינו פוגש דבר שאינו כבר מובן. ההצלחה הופכת לבעיה כאשר היא מונעת את המשבר הבא.

לשבור את השפה שמצאנו

אין פירוש הדבר שעל האדם להרוס כל דבר שהצליח ליצור. שבירה יכולה גם היא להפוך לנוסחה: שינוי מתמיד, חידוש כפוי ופחד מכל חזרה. יש אמנים המחליפים סגנון שוב ושוב מפני שאינם מסוגלים להישאר מספיק זמן עם שאלה אחת. יש אנשים המגדירים כל מחויבות ככלא. חופש אינו תנועה בלתי־פוסקת. השאלה אינה אם לחזור או לשבור. השאלה היא אם השפה עדיין מאפשרת גילוי. אפשר לחזור אל אותו קו ולגלות בו דבר חדש. ואפשר לשנות את כל הצורה ולהישאר בתוך אותו פחד. השבירה האמיתית אינה תמיד נראית לעין. לפעמים האמן ממשיך לצייר באותו סגנון, אבל יחסו לעבודה משתנה. לפעמים אדם ממשיך באותו מקצוע ובאותם יחסים, אך אינו חי בהם עוד מתוך אותו תפקיד. לשבור שפה פירושו להפסיק לציית לה כאשר היא חדלה לשאת את החיים.

הטיפול עלול ליצור זהות טיפולית

אדם מגיע לטיפול מפני שהוא סובל. במהלך הזמן הוא לומד להבין את עצמו. הוא מגלה דפוסים, מזהה הגנות ומעניק שמות לחוויות שלא ידע לשאת. אבל גם התהליך הזה יכול ליצור כלא. האדם נעשה „המטופל". הוא מביט בכל תגובה דרך שפה פסיכולוגית. כל אהבה נעשית התקשרות. כל כעס נעשה השלכה. כל פחד נעשה טראומה. כל החלטה נעשית חומר לניתוח. השפה הטיפולית שהעניקה חופש מתחילה לעמוד בין האדם לבין חייו. הוא אינו רק חי את הקשר. הוא מפרש את עצמו חי אותו. הטיפול יכול להפוך למקום שבו האדם נעשה רהוט יותר לגבי סבלו, אך פחות מסוגל לשכוח לרגע שהוא אדם שיש לו בעיה. גם המטפל יכול להזדקק לכך שהמטופל יישאר מובן בתוך השפה המשותפת שפיתחו. שינוי עמוק עלול לערער את זהותו של המטפל כמי שיודע לעזור לאדם הזה. לכן טיפול חי צריך לאפשר גם יציאה משפת הטיפול. רגע שבו האדם אינו זקוק עוד לפרש כל חוויה. רגע שבו הוא פשוט חי.

המטפל צריך לאפשר למטופל להיות זר לו

במשך טיפול ארוך, המטפל לומד להכיר את המטופל. הוא מזהה את הקצב, ההגנות והרגישויות. הוא יודע אילו נושאים חוזרים ואילו מצבים מעוררים פחד. ההיכרות הזאת חיונית. אבל היא גם מסוכנת. המטפל עלול להפסיק לפגוש אדם ולהתחיל לפגוש את הידיעה שלו עליו. כל דבר חדש נקרא כהמשך של הישן. הפתעה נעשית הגנה. שינוי נעשה העברה. סתירה נעשית התנגדות. המטפל מגן על הסיפור הטיפולי מפני המטופל החורג ממנו. לכן עליו לאפשר לאדם להיעשות זר לו. לומר דבר שאינו מתאים לניסוח הקודם. לרצות דבר שהמטפל אינו מבין. להשתנות באופן שאינו מאשר את התיאוריה שעליה נבנה הטיפול. המטפל אינו נכשל כאשר המטופל חדל להיות מובן לו. לעיתים זהו הרגע שבו המטופל מתחיל להיוולד מחוץ לשפתו.

האמן צריך לאפשר ליצירה לבגוד בו

כפי שהמטופל עשוי לחרוג מן הסיפור הטיפולי, כך היצירה יכולה לחרוג משפתו של האמן. אמן מתחיל עבודה ומגלה שהיא אינה דומה למה שהוא „עושה". הוא יכול לתקן אותה ולהחזיר אותה למסלול. או להקשיב לבגידה. העבודה עשויה להיראות פחות שלמה, פחות מזוהה ופחות נוחה. אבל היא יכולה לפתוח אזור שהסגנון הקודם לא היה מסוגל להכיל. היצירה אינה חייבת להיות נאמנה למותג של האמן. ייתכן שתפקידה להיות הדבר שבאמצעותו הוא נעשה זר לעצמו. במובן הזה, עבודה חדשה אינה תמיד הרחבה של השפה האישית. לפעמים היא הפרתה. השפה מתפתחת לא רק באמצעות העמקה במה שכבר קיים. היא מתפתחת גם כאשר דבר זר חודר אליה ומפר את חוקיה.

לאבד את עצמנו בלי להיעלם

הפחד משינוי אינו חסר בסיס. השפה האישית מעניקה לאדם תחושת קיום. כאשר הוא מפסיק לזהות את עצמו, הוא עלול לחוש שאיבד את דרכו. מי אני אם אינני עוד האדם החזק? מי אני אם אינני מצייר כך? מי אני אם הסיפור שסיפרתי על חיי אינו מספיק? אין תשובה מיידית. בין השפה הישנה לחדשה נוצר אזור של חוסר זהות. האדם כבר אינו יכול לחזור להיות מי שהיה. אבל עדיין אינו יודע מי נעשה. זהו מצב פגיע. קל למלא אותו במהירות בסגנון חדש, באבחנה חדשה או בזהות חדשה. אבל לפעמים צריך להישאר בו. לאבד לרגע את היכולת לומר „זה אני" בלי להיעלם. להסכים לכך שהעצמי אינו רק דבר שאנו מוצאים. הוא גם הדבר שאנחנו מוכנים לאבד כדי שמשהו אחר יוכל להיוולד.

לא להיות מובן — אפילו לעצמי

הזכות לא להיות מובן אינה מופנית רק כלפי אחרים. האדם דורש מעצמו להיות ברור. הוא רוצה לדעת מדוע עשה דבר, מה הוא מרגיש ומי הוא. הצורך הזה מובן. בלי מידה של הבנה קשה לבחור, לקחת אחריות וליצור המשכיות. אבל גם ההבנה העצמית יכולה להפוך לפיקוח. כל תנועה נדרשת להסבר. כל תשוקה נבחנת מול הזהות. כל סתירה חייבת להיפתר. האדם נעשה החוקר של עצמו והנאשם בחקירה. לפעמים שפה חדשה מתחילה במקום שבו אדם עושה דבר שאינו מבין עדיין. הוא מצייר צורה שאינה מתאימה לו. נמשך אל אדם שאינו מתאים לסיפורו. אומר משפט שאינו יודע כיצד להצדיק. הוא אינו מוותר על האחריות למעשיו. אבל הוא מסכים לכך שהמשמעות תגיע מאוחר יותר — ואולי לא תגיע בשלמותה. יש דברים שאנו צריכים לחיות לפני שנוכל להבין.

שפה אישית חיה היא שפה שאפשר לבגוד בה

שפה אישית אינה אוסף סימנים קבוע. היא יחס אל השפה. היכולת לקבל צורה — ולא להאמין שהיא סופית. היכולת להיות מזוהה — ולא להפוך את הזיהוי לחובה. היכולת לחזור — ולהבחין מתי החזרה נעשתה קיפאון. היכולת להיות מובן — ולשמור דבר שאינו ניתן לתרגום. היכולת לומר „זה אני" — וגם „זה כבר אינו מספיק". השפה האישית אינה חיה משום שהיא נאמנה תמיד למקורה. היא חיה משום שהיא יכולה להשתנות בלי לאבד את הזיכרון של מה שהייתה. בגידה בשפה אינה בהכרח נטישה שלה. לפעמים זו הדרך היחידה להמשיך אותה.

לא מותג — היסטוריה

מותג צריך להיות עקבי. הוא מבטיח לצופה חוויה מוכרת. שפה חיה אינה עקבית באותו אופן. יש לה היסטוריה. היא נושאת עקבות של מה שהיה, אך גם שברים, תקופות, סתירות וניסיונות שלא הצליחו. כאשר מביטים בחייו של אמן, אין צורך למצוא גרעין אחד שהתקיים בכל עבודה. אפשר לראות סדרה של מאבקים. צורות שנמצאו וננטשו. שאלות שחזרו בלבוש אחר. דברים שהאמן נאלץ ללמוד לשכוח. גם אדם אינו מותג. הוא אינו חייב להוכיח שכל שלב בחייו נבע באופן הגיוני מן הקודם. הוא יכול להשתנות. לא כל שינוי הוא חוסר עקביות. לפעמים חוסר עקביות הוא סימן לכך שהחיים עדיין פועלים עליו.

הקול אינו דבר אחד

כאשר אנו אומרים „מצאתי את הקול שלי", נדמה שיש קול אחד אמיתי, ומתחתיו קולות מושאלים או מזויפים. אבל אדם מדבר בקולות רבים. קולו של הילד שהיה. קולות הוריו. שפת המקצוע שלו. קולו כשהוא מפחד. קולו כשהוא מבקש להרשים. קולו עם אדם אהוב. קול שאינו מכיר עדיין. השפה האישית אינה הקול הטהור שנשאר לאחר שסילקנו את כל האחרים. היא האופן שבו האדם מארגן, מחליף, מערבב ומתנגד לקולות החיים בו. לפעמים קול זר מאפשר לומר אמת אישית. לפעמים הקול המזוהה ביותר עם האדם הוא דווקא זה שהוא צריך להפסיק לציית לו. החירות אינה לדבר תמיד באותו קול. היא להיות מסוגל לשמוע מי מדבר עכשיו — ולבחור אם להמשיך.

הזכות להפתיע

אולי זו הזכות העמוקה ביותר של שפה אישית: הזכות להפתיע. להפתיע את הקהל. את המורה. את המטפל. את המשפחה. ואת האדם עצמו. הפתעה אינה רק חידוש אסתטי. היא הרגע שבו העתיד אינו נגזר לחלוטין מן העבר. האמן יוצר דבר שלא ניתן היה להסיק מעבודותיו הקודמות. המטופל פועל באופן שאינו מתאים לדפוס שהסביר אותו במשך שנים. אדם מגלה בתוכו יכולת, תשוקה או עמדה שלא השתלבו בזהותו. ההפתעה מאיימת על ההבנה. אבל היא גם ההוכחה שהאדם אינו רק תוצאה של הסיפור שכבר סופר עליו.

כשהשפה מפסיקה להיות בית

היידגר כתב שהשפה היא ביתה של ההוויה. אבל בית יכול להפוך גם למקום שאין יוצאים ממנו. השפה מגינה עלינו מפני עולם חסר צורה. היא מעניקה שמות, גבולות וזיכרון. היא מאפשרת לנו להרגיש שאנחנו נמצאים במקום כלשהו ושיש מי שאנו. אבל אם כל דבר חדש נדרש להתאים למבנה הבית, הוא נעשה כלא. לכן אדם זקוק גם לחלונות, לדלתות וליכולת לעזוב. לא כדי לחיות בלי שפה. אלא כדי לזכור שהשפה נועדה לאפשר חיים, ולא להחליף אותם. השפה האישית אינה הבית האחרון. היא בית שאפשר לשנות, להרחיב, להרוס בו קיר ולעיתים לצאת ממנו בלי לדעת לאן.

החופש שלא להיות מי שנעשיתי

בתחילת הדרך, המאבק הוא על הזכות להיות מישהו. לא לדבר רק בשפת הורינו. לא לצייר רק כפי שלימדו אותנו. לא לחיות רק בתוך ההגדרות שהעולם העניק לנו. אנו מחפשים קול, גבול וזהות. אבל לאחר שהקול נמצא, מתחיל מאבק אחר. הזכות לא להיות רק האדם שנעשיתי. לא להיות מחויב לנצח לצורה שהצילה אותי. לא להמשיך לספר סיפור רק משום שהיה פעם אמת. לא לחזור על יצירה רק משום שהעולם למד לזהות אותה. לא להפוך את האותנטיות לחובת נאמנות לעצמי מן העבר. השפה האישית אינה מגיעה לסיומה כאשר האדם מוצא קול. שם מתחילה אחריות חדשה: לשמור על הקול חי דיו כדי שיוכל להשתנות. לשמור על הזהות פתוחה די הצורך כדי שהחיים יוכלו להפר אותה. ולהשאיר בתוך השפה מקום לדבר שאיש — גם לא האדם עצמו — עדיין אינו יודע כיצד לקרוא לו. האדם נאבק למצוא את שפתו. ואז עליו להיאבק שלא להפוך לאסיר שלה.

← ללמד שפה שאי אפשר למסור

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).