פסיכותרפיה כבריאה שנייה של העולם

מילה, זיכרון, עבר והולדת העצמי

הפרק הרביעי מתוך שבעה · לשער האשכול «שפה אישית»

אדם מגיע לטיפול ומספר את חייו. הוא מספר היכן נולד, מי היו הוריו, מה קרה בילדותו, את מי אהב, ממה פחד, היכן נכשל ומדוע הגיע עכשיו. נדמה שהחיים כבר התרחשו, והטיפול עוסק בהבנתם. האירועים נמצאים בעבר; המילים מגיעות אחריהם. תפקידה של השפה הוא לתאר בצורה מדויקת יותר את מה שכבר היה. אבל פעמים רבות הסיפור אינו רק דיווח על עולם קיים. הוא משתתף ביצירתו. אירוע שלא היה לו שם מקבל לראשונה מקום בזמן. תחושה שהתקיימה שנים רק כמתח בגוף נעשית לפחד, לכעס או לגעגוע. דבר שנחשב עובדה פשוטה — „הייתה לי ילדות טובה", „אני אדם חלש", „אבי היה קשה אבל רצה בטובתי" — מתחיל להתפרק לצבעים, סתירות וקולות שלא יכלו להופיע בתוך הניסוח הישן. העבר עצמו אינו משתנה. אבל העולם שהעבר יוצר יכול להשתנות. במובן הזה, פסיכותרפיה אינה רק חקירה של עולם שכבר נברא. היא בריאתו השנייה.

אנחנו מגיעים עם עולם שכבר קיבל שם

אדם אינו מגיע לטיפול כחומר גלם חסר צורה. כבר יש לו שפה שבה הוא מסביר את עצמו: „אני חרדתי." „אני עצלן." „אני פשוט רגיש מדי." „במשפחה שלי לא מדברים על רגשות." „אמא שלי הייתה אישה חזקה." „לא קרה לי שום דבר מיוחד." „ככה אני." המשפטים האלה אינם בהכרח שקריים. לפעמים הם מדויקים, ולפעמים העניקו לאדם במשך שנים סדר והגנה. אבל הם אינם רק מתארים את המציאות. הם מחלקים אותה. הם קובעים מה ייחשב עובדה ומה ייחשב הגזמה, איזה רגש יהיה מותר ואיזה יתבייש להופיע, איזה זיכרון יתאים לסיפור ואיזה יידחק לשוליו. המילה „עצלות" יכולה להפוך עייפות, ייאוש, מחאה ופחד מכישלון לתכונת אופי אחת. המילה „רגישות" יכולה לטשטש חיים שלמים של דריכות. המשפט „הייתה לי ילדות טובה" יכול להיות אמת, ובאותו זמן לשמש דלת סגורה בפני הבדידות שהתקיימה בתוכה. השפה מעניקה צורה לחיים. אבל כל צורה גם משאירה דבר מחוץ לה.

הסיפור אינו רק מספר את החיים

פול ריקר הציע לחשוב על זהותנו כזהות נרטיבית. איננו מכירים את עצמנו רק כאוסף של תכונות, אלא באמצעות סיפורים המקשרים בין אירועים, בחירות, הבטחות, אובדנים ותקוות. הסיפור יוצר המשכיות. הילד שהייתי, האדם שאני עכשיו והאדם שאני מבקש להיות אינם זהים, אך הסיפור מחבר ביניהם ומאפשר לי לומר: כל אלה הם חיי. בלי סיפור, החוויה עלולה להתפזר לרגעים שאין ביניהם קשר. אבל הסיפור שמעניק המשכיות יכול גם להפוך לכלא. אדם מספר שוב ושוב כיצד תמיד ננטש. כל קשר חדש נכנס מיד לתוך העלילה הישנה. שתיקה של אדם אחר נעשית הוכחה שהוא עומד לעזוב; מרחק זמני נעשה נטישה; עצמאותו של האחר נחווית כבגידה. הסיפור אינו רק מפרש את מה שקורה. הוא מתחיל לייצר את העולם שבו הוא יוכח כנכון. זהו כוחו הכפול של הנרטיב. הוא מאפשר לנו לחיות בתוך הזמן. והוא עלול להפוך את הזמן לחזרה על מה שכבר ידענו.

טיפול אינו החלפת סיפור רע בסיפור טוב

קל לתאר טיפול ככתיבה מחדש של סיפור החיים. במקום „אני כישלון" נכתוב „עברתי קשיים והצלחתי לשרוד". במקום „אני פגום" נכתוב „אני אדם בעל כוחות". לפעמים ניסוחים כאלה חשובים. הם משחררים אדם משפה אכזרית שספג ומאפשרים לו להכיר בדברים שלא ידע לראות. אבל טיפול אינו מסע פשוט מנרטיב שלילי לנרטיב חיובי. גם סיפור חיובי יכול להיות כוזב, מצמצם או סגור. „אני ניצול" יכול להעניק כוח, ובהמשך להפוך לזהות שאינה מאפשרת חולשה. „אני עצמאי" יכול להיות הישג, ובה בעת דרך חדשה לא להזדקק. „הטראומה לא מגדירה אותי" יכול לשחרר, אך גם להפוך לדרישה להחלים מהר מדי. המטרה אינה למצוא סיפור יפה יותר. המטרה היא ליצור שפה רחבה דיה כדי שהאדם לא יצטרך להיעלם בתוכה. סיפור חי אינו זה שמסביר הכול. הוא סיפור המסוגל לשאת סתירה, שינוי ודבר שעדיין אינו מובן.

לפני הסיפור הייתה חוויה

לא כל דבר מתחיל כמילים. יש חוויות המתקיימות תחילה ככיווץ בחזה, דופק, ריח, תמונה חטופה, שתיקה או תחושה מעורפלת שמשהו אינו כשורה. הן אינן זיכרון מסודר. אין להן התחלה, אמצע וסוף. לעיתים אין אפילו אדם ברור שהן קרו לו. ביון תיאר מצבים נפשיים ראשוניים כחומר שעדיין אינו ניתן לחשיבה. לא מפני שהוא נסתר מאחורי דלת שאפשר לפתוח, אלא מפני שעדיין לא קיבל את הצורה שתאפשר לנפש להחזיק בו. חוויה כזאת אינה „מחשבה מודחקת" הממתינה שנגלה אותה במילים הנכונות. היא דבר שעדיין לא נעשה למחשבה. אדם יכול לדעת שמשהו כואב בלי לדעת מהו. הוא עשוי לחזור שוב ושוב על פעולה, להימנע מאנשים מסוימים, להרגיש אימה בשעה קבועה או להיעשות חסר תחושה ברגעים של קרבה — בלי שיוכל לספר סיפור המסביר זאת. בטיפול, החוויה אינה מועברת מיד מן הלא־מודע אל השפה. תחילה צריך להיווצר מרחב שבו אפשר להרגיש אותה בלי שהיא תהרוס את היכולת לחשוב. לפעמים המילה מגיעה רק מאוחר יותר.

המילה אינה תווית — היא כלי קיבול

כאשר תחושה מקבלת שם, לא תמיד מדובר באבחנה. לפעמים המילה יוצרת כלי שבו אפשר לשאת את החוויה. אדם אומר: „פחדתי." עד אותו רגע הוא תיאר רק מה עשה: ברח, תקף, התנתק, לא הצליח לישון. המילה „פחד" אינה מוסיפה מידע טכני בלבד. היא מחברת פעולות שונות לחוויה אנושית אחת ומאפשרת לאדם להכיר את עצמו כמי שפחד. אדם אומר: „התגעגעתי." לפני המשפט היו כעס, ביקורת ואובססיה למה שהאחר עשה. המילה החדשה אינה מוחקת אותם, אבל היא מארגנת את העולם אחרת. אדם אומר: „נפגעתי." זה יכול להיות רגע קשה יותר מאמירת „כעסתי", משום שהפגיעה מחייבת אותו להכיר בתלותו באדם אחר. המילה אינה פשוט מודבקת על רגש שהיה מוכן מראש. לפעמים הרגש נעשה לרגש שאפשר לחוות רק לאחר שנאמר.

השפה יכולה להציל — והיא יכולה להחליף את החוויה

אבל לא כל ניסוח הוא התקדמות. מטופל יכול ללמוד לדבר שפה טיפולית רהוטה מאוד: „זה הטריגר שלי." „אני צריך להציב גבולות." „זו חרדת ההתקשרות שלי." „אני בוויסות יתר." „אני משליך עליו את אבי." המשפטים יכולים להיות נכונים. אבל הם יכולים גם להיאמר במקום החוויה. השפה הפסיכולוגית מעניקה לאדם מרחק, סדר ותחושת הבנה. לפעמים המרחק הזה נחוץ. אבל כאשר המושג מגיע מהר מדי, הוא יכול לסגור את הדבר לפני שהופיע. אדם אומר „זו תגובת טראומה", ואינו צריך עוד להרגיש את הבושה. הוא אומר „זו השלכה", ואינו צריך להסתכן בכך שהמטפל באמת פגע בו. הוא אומר „אני צריך גבולות", ואינו צריך לשאול אם הוא גם רוצה שהאחר יישאר. לכן השאלה בטיפול אינה רק אם המשפט נכון. השאלה היא מה הוא עושה. האם הוא מקרב את האדם אל חייו? או מאפשר לו לצפות בהם מבחוץ? האם הוא פותח דבר? או מסיים אותו?

המטפל יכול להבין מהר מדי

מטפל מיומן שומע דפוסים. הוא מזהה חזרה, הגנה, חרדה, הימנעות או העברה. לפעמים הוא מבין לפני המטופל מה קורה. אבל הבנה מוקדמת מדי יכולה להיות סוג של אלימות. המטפל מציע משפט מדויק, והמטופל מסכים. המשפט נשמע חכם, נכון ומשכנע. אבל הוא אינו נולד מתוך חייו של המטופל; הוא הונח עליו מבחוץ. במקום שהאדם ימצא שפה, הוא לומד את שפתו של המטפל. דימוי המיילדות מתאים כאן. המיילד אינו מייצר את הילד ואינו מחליט מי ייוולד. הוא מסייע לתהליך שאינו שייך לו, שומר על התנאים ומגיב כאשר דבר נתקע או נעשה מסוכן. כך גם המטפל אינו אמור לדבר את האדם אל תוך קיום. עליו לעיתים להגן על ההיסוס, על המשפט השבור ועל הזמן שבו המילה עדיין אינה ברורה. יש רגעים שבהם הטיפול הטוב ביותר אינו מציע פירוש. הוא אינו מגיע לפני המטופל אל המקום שאליו רק המטופל יכול להגיע.

לגמגם את הדרך אל המילה

דיבור חי אינו תמיד רהוט. אדם מתחיל משפט, עוצר, משנה את הנושא וחוזר. הוא אומר „אני לא יודע" כמה פעמים. הוא בוחר מילה, מבטל אותה ומנסה אחרת. מבחוץ זה יכול להיראות כחוסר יכולת לבטא את עצמו. אבל לעיתים הגמגום הוא סימן לכך שהאדם אינו חוזר על משפט מוכן. השפה נבנית בזמן הדיבור. המטופל עדיין אינו יודע בדיוק מה הוא אומר, משום שהמחשבה עצמה נוצרת בתוך הניסיון לומר. יש הבדל בין גמגום המונע מאדם לדבר לבין גמגום שבו דבר חדש מנסה להיוולד. הטיפול אינו מוכרח להפוך את האדם לרהוט. לעיתים הוא נדרש לתת לגמגום מספיק מרחב, עד שיהיה אפשר לשמוע את עוצמת החוויה הנאבקת לקבל צורה. לא להחליף את המשפט השבור במשפט יפה. להקשיב למה שרק השבר מאפשר לומר.

הזיכרון אינו ארכיון סגור

כאשר אדם מספר זיכרון בטיפול, הוא אינו מוציא קובץ שמור מן העבר ומקריא אותו. הזיכרון מופיע מתוך ההווה. השאלה שנשאלה, האדם המקשיב, מצבו של המספר והדברים שקרו מאז — כולם משתתפים באופן שבו העבר מקבל צורה עכשיו. אין פירוש הדבר שהכול מומצא או שאין אמת. משמעות הדבר היא שהעבר אינו נמצא בתוכנו כצילום חסר זמן. אירוע מסוים יכול לקבל משמעות אחרת בגיל עשר, בגיל שלושים ולאחר שהאדם עצמו נעשה הורה. משפט של אם שנשמע בילדות כהוכחה לאהבה יכול להישמע מאוחר יותר גם כדרישה. שתיקה של אב שנחוותה כחוזק יכולה להתגלות כחוסר יכולת להיות נוכח. האירוע לא השתנה. אבל האדם שמביט בו השתנה, ולכן גם העולם שהוא יוצר אינו זהה. הטיפול אינו מתקן את העבר. הוא מאפשר לעבר להפסיק להיות רק מה שכבר נקבע שיהיה.

מה שלא נחווה עדיין

ויניקוט כתב על פחד מפני התמוטטות שלמעשה כבר התרחשה, אך לא יכלה להיחוות בזמן שאירעה. זו מחשבה פרדוקסלית: כיצד דבר יכול לקרות לאדם בלי להיעשות לחוויה שלו? כאשר אין די יכולת נפשית או נוכחות של אחר שיכול להחזיק את מה שקורה, האירוע מתרחש — אבל אינו נעשה זיכרון שאפשר לחשוב עליו. הוא נשאר כחור, כאימה ללא תמונה או כציפייה שאסון עומד להתרחש בעתיד. בטיפול, האדם אינו רק נזכר במה שקרה. לפעמים הוא חווה לראשונה דבר שקרה מזמן אך לא יכול היה להפוך לחוויה בזמן שהתרחש. זה אינו שחזור מדויק של העבר. זו לידתה המאוחרת של חוויה. משהו שהיה במציאות, אך לא היה יכול עדיין להיות בתוך עולמו של האדם, מקבל מקום עכשיו. זוהי אחת המשמעויות העמוקות ביותר של בריאה שנייה. לא להמציא עבר שלא היה. לאפשר למה שהיה להיעשות סוף סוף לחלק מחיים שאפשר לשאת.

העצמי אינו מחכה מאחורי הסיפור

כמו באמנות, גם בטיפול אנו נוטים לדבר על „גילוי העצמי". האדם מסיר הגנות, מבין את דפוסיו ומגלה מי הוא באמת. אבל ייתכן שאין עצמי שלם הממתין מאחורי המילים. העצמי נוצר גם בתוך המפגש. אדם שמעולם לא אמר „לא" אינו רק מגלה התנגדות שהייתה חבויה בו. ברגע שהוא אומר „לא" ומגלה שהקשר אינו מתפרק, מופיעה אפשרות חדשה להיות אדם. אדם המסכים לבכות בנוכחות אחר אינו רק חושף עצב קיים. הוא נעשה אדם שיכול להיות עצוב בלי להיעלם או להישאר לבדו. אדם שמספר סוד ונענה אחרת מכפי שחשש אינו חוזר להיות מי שהיה לפני הסוד. הקשר יוצר אפשרויות של עצמי שלא היו יכולות להתקיים בתוכו לבדו. אין פירוש הדבר שהמטפל יוצר את המטופל. אבל המטופל גם אינו יוצר את עצמו בחלל ריק. העצמי נולד מתוך המתח בין מה שהאדם מביא, מה שהאחר מאפשר, ומה ששניהם אינם יודעים עדיין.

השפה נולדת בין שניים — אך נעשית שלי

הפסיכולוגיה ההתייחסותית מדגישה כי משמעות אינה מיוצרת רק בתוך אדם אחד. המטפל והמטופל יוצרים יחד שדה של הקשבה, ציפיות, פחדים ותגובות. המשפט שנאמר בחדר הזה לא היה נאמר באותה צורה במקום אחר. שתיקתו של המטפל משנה את המילה. מבטו משנה את הסיכון. זיכרונו של דבר שנאמר חודשים קודם מעניק להווה עומק אחר. במובן הזה, השפה נוצרת בין שניים. אבל אין פירוש הדבר שהיא שייכת לשניהם באותה מידה. המטפל יכול להציע מילה, אבל המטופל צריך להרגיש אם היא שלו. המטפל יכול לשמוע כאב, אבל המטופל צריך להכיר בו כחלק מחייו. המטפל יכול להחזיק משמעות זמנית, עד שהמטופל יהיה מסוגל לשאת אותה. רגע הלידה נשאר חד־פעמי. השפה עשויה להיוולד בתוך קשר. אבל האדם לבדו נדרש לדבר אותה כחייו.

לתבוע מחדש את הסיפור

הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו אינם תמיד שלנו. משפחה יכולה להחזיק סיפור שלפיו ילד אחד היה בעייתי ואחר הקריב למען כולם. קהילה יכולה להחליט איזה סבל ראוי להכרה. אבחנה יכולה להעניק שם והקלה, אך גם להקדים כל אפשרות אחרת להבין את החיים. עוד לפני שהאדם מספר את סיפורו, הוא כבר סופר. לכן הטיפול אינו רק מקום שבו אדם מוצא מילים. הוא גם מקום שבו הוא תובע בחזרה את הזכות לקבוע מה ייחשב לאירוע בחייו, מי יהיה במרכז הסיפור ואיזה קול לא יישאר עוד מחוץ לו. הוא יכול לומר: מה שכיניתם רגישות היה כאב. מה שכיניתם עצמאות היה בדידות. מה שכיניתם ילד קשה היה ילד שניסה לגרום למישהו לראותו. מה שכיניתם אהבה הכיל גם פחד. הוא אינו מוחק את סיפורם של האחרים. הוא מסרב לאפשר לו להישאר הסיפור היחיד.

גם הסיפור החדש עלול להפוך לכלא

אבל אין סיפור משחרר אחת ולתמיד. מטופל יכול למצוא ניסוח שמעניק לו חיים חדשים, ואחר כך להיאחז בו עד שאינו מאפשר שינוי. „אני בן להורה נרקיסיסטי." „יש לי טראומה." „אני מרצה." „אני אדם נמנע." השם יכול להשיב לאדם חוויה שנמחקה. ואז להתחיל לקבוע מראש כל דבר שיקרה. שפה אישית חיה אינה הסבר סופי. היא היכולת ליצור ניסוחים חדשים כאשר החיים חורגים מן הניסוח הישן. המטרה אינה להגיע לסיפור שבו הכול מסתדר. היא לפתח יחס אל השפה שבו האדם אינו חייב להיעלם בכל פעם שסיפורו משתנה. לפעמים אני חושב שכדי שאדם ימשיך לחיות בצורה יצירתית הוא חייב לבגוד בסיפור שהציל אותו.

העבר אינו המילה האחרונה

פסיכותרפיה אינה משנה את העובדה שאירוע התרחש. היא אינה מחזירה את מי שמת, מעניקה ילדות אחרת או הופכת אדם שפגע למי שלא פגע. אבל העובדות אינן כל העולם. העולם כולל גם את היחסים שבין האירוע לבין האדם שנושא אותו. העבר יכול להיות גזר דין. הוא יכול להיות פצע, מקור לכוח, שאלה שלא נפתרה, זיכרון שאינו שולט עוד בכל ההווה, או דבר שימשיך לכאוב בלי להגדיר את כל החיים. הטיפול אינו מוחק את הסבל. הוא יכול לשנות את המקום שממנו הסבל מדבר ואת העולם שהוא יוצר סביבו. זהו שינוי ממשי, אף שאינו שינוי בעובדות.

בריאה שנייה

הלידה הראשונה מכניסה אדם אל עולם שאחרים כבר יצרו עבורו. הם נותנים לו שם, שפה, תפקיד וסיפור. הוא אינו יכול להתחיל מחוץ להם. אבל לפעמים מגיע רגע שבו העולם שקיבל אינו יכול עוד לשאת את חייו. המילים אינן מתאימות, הסיפור נסגר, והעצמי שהיה צריך להיות נעשה צר מדי. אז נדרשת בריאה שנייה. לא בריאה יש מאין. בריאה מתוך המילים הישנות, הזיכרונות, הפציעות, היחסים והאפשרויות שלא קיבלו מקום. בטיפול, אדם אינו חוזר לעבר כדי לשנות אותו. הוא חוזר אליו כדי שלא יישאר הדבר היחיד שמסוגל ליצור את עתידו. הוא מספר את חייו — ובתוך הסיפור נעשה אדם שיכול לשאת אותם אחרת. הוא מקבל מילה — ומעביר אותה דרך גופו עד שהיא נעשית שלו. הוא פוגש אדם אחר — ובתוך המפגש מגלה דרך להיות שלא הייתה אפשרית קודם. העולם שבו חי כבר נברא. אבל אין פירוש הדבר שהוא גמור. פסיכותרפיה מתחילה במקום שבו האדם מעז לומר: אלה החיים שניתנו לי. אבל הם אינם המילה האחרונה על מי שאוכל להיות.

← האמנות אינה מתארת את העולם  |  לפני המילים →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).