יחס בלי אחר

כשההיענות נשארת והאחרוּת נעלמת

הפרק השישי מתוך שבעה · שפה בעידן ה־AI | לפרק הקודם

יש משהו משחרר בשיחה עם מי שאינו מתעייף ממני. אני יכול לחזור על אותה שאלה, לסגת, לשנות גרסה, להודות בדבר מביך, ולבקש ניסוח אחר. הוא אינו מאבד סבלנות, אינו נפגע מכך שלא הקשבתי, אינו דורש שאשאל לשלומו, ואינו נושא עמו יום קשה משלו אל תוך השיחה. זו עשויה להיות חוויה עמוקה של הקלה — אולי לראשונה אדם מרגיש שהוא יכול לדבר בלי לנהל באותו זמן את תגובתו של מי שמולו. אבל מה בדיוק הוסר מן המפגש כדי שההקלה הזאת תתאפשר? לא רק השיפוט. הוסר גם האחר. התגובה לא נעלמה — להפך, היא נעשתה זמינה, סבלנית ומותאמת מאי־פעם; מה שנעלם הוא קיומו של מי שמגיב כמרכז חיים נפרד, שאיני יכול לשלוט בו, ושגם הוא מבקש ממני מקום.

כי אנחנו נוטים לזהות קשר טוב לפי התגובה שאנחנו מקבלים: האם הקשיבו לי? זכרו מה סיפרתי? הבינו את הרגש? ענו בעדינות? התאימו את עצמם לקצב שלי? לפי ההגדרה הזאת, ה־AI עשוי להצטיין ביחסים — הוא זוכר פרטים, משקף רגשות, שואל שאלות, אינו מפריע, ומנסח תגובה מדויקת יותר משל רוב בני האדם. אבל יחס אנושי אינו רק איכות התגובה שאני מקבל; הוא גם המפגש עם העובדה שהאחר אינו קיים רק כדי להגיב אליי. לאחר יש עייפות, רצונות, פחדים, גבולות, היסטוריה, חוסר הבנה, וצורך שאפנה לו מקום. הוא יכול להקשיב לי ובאותו זמן להיות מוטרד ממשהו משלו; לאהוב אותי ולא להיות מסוגל לתת לי את מה שאני צריך; להבין אותי ובכל זאת לחלוק עליי. הקושי הזה אינו רק כשל ביחסים — הוא ההוכחה שיש שם אחר.

וכאן בובר מכניס דיוק שדווקא מחריף את השאלה. "אני–אתה", אצלו, אינו נקבע ברשימת התכונות של מי שמולי — הוא צורת פנייה ומפגש, לא תיאור של האובייקט. אפשר להתייחס לאדם חי כאל "לז" — כאמצעי, תפקיד או אוסף נתונים; ואפשר, אצל בובר, להיכנס ליחס "אני–אתה" גם עם הטבע ועם מה שאינו אדם. "אני–לז" אף אינו מצב פסול שיש לבטל — הוא חיוני לחיים, לידע ולפעולה; הסכנה מתחילה כשהוא נעשה צורת היחס היחידה. ומכאן הסדק: אדם יכול בהחלט לחוות את המערכת כ"אתה" — לפנות אליה כאל נוכחות ולהרגיש שפגש מישהו. השאלה היא אם בצד השני מתקיימת תנועה מקבילה, או שהמערכת מחזירה לו את צורתו הלשונית של המפגש. ייתכן שהאדם אכן נכנס ליחס "אני–אתה", אך היחס נשאר חד־צדדי.

כמו בפרקים הקודמים, נפער כאן פיצול: הדיבור נפרד מן הדובר, המחשבה ממעשה החשיבה, התוצר מן התהליך — וכעת ההיענות נפרדת מן האחרוּת. ה־AI יכול לשאול אותי שאלות, אך אין לו דבר שהוא זקוק שאדע עליו. הוא יכול לומר "זה פגע בי", אך אין פגיעה שעליי לתקן. הוא יכול להציב גבול, אך הגבול אינו נובע מצורך שלו להגן על חייו. הוא יכול להתנגד לי, אך התנגדותו אינה מסכנת קשר שחשוב גם לו. אפשר לנסח זאת כך: ה־AI מייצר את צורתה של תביעה בלי לתבוע ממני דבר. וזה אחד מסודות המשיכה שלו — הוא מעניק היענות בלי להטיל את המשא של ההדדיות. אני יכול לבוא עם צרכיי, כאבי ובלבולי, בלי להידרש לשאת את קיומו של מי שמולי. הוא אינו רק אחר שאינו אנושי; הוא אחר שאינו דורש ממני להיות אחר עבורו.

ג'סיקה בנג'מין תיארה מדוע זה חשוב, במושג ההכרה ההדדית. הכרה אינה רק שמישהו רואה אותי; היא המפגש בין שני סובייקטים, שכל אחד מבקש להיות מוכר ובו־בזמן נאלץ להכיר בכך שהאחר אינו יצירה שלו. והקושי הוא שאיני יכול להיות מוכר כסובייקט בלי להכיר בכך שגם מי שמכיר בי הוא סובייקט — ולא מכשיר שנועד לאשר את קיומי. אצל בנג'מין זו עמדה שברירית, שנשברת שוב ושוב ליחסים של שליטה וכניעה, ויש לשוב וליצור אותה. אדם שאומר לי "אני רואה אותך" יכול גם להפסיק לראות אותי, לשנות את דעתו, להיפגע, לעזוב; ולכן להכרה שלו יש משקל — היא ניתנת בידי מי שאינו בשליטתי. מערכת שנועדה להיענות לי יכולה לייצר את החוויה של הכרה בלי שאפגוש את החירות שממנה הכרה אנושית נובעת. היא יכולה לאשר את הסובייקטיביות שלי בלי לדרוש שאכיר בסובייקטיביות שלה: אני מקבל את התחושה שאני נראה — בלי להסתכן במבט של מי שעלול לראות בי גם דבר שלא ביקשתי שיראה.

ויניקוט חידד זאת עוד ברעיון "השימוש באובייקט". אובייקט נעשה ממשי לא רק מפני שהוא מספק אותי או מעורר בי רגש, אלא מפני שהוא מוצב מחוץ לשליטתי האומניפוטנטית ושורד את ההרס שאני מפעיל עליו בפנטזיה. אני מבטל את נפרדותו, מנסה להפוך אותו להמשך שלי, כועס עליו ושונא אותו — והוא אינו נעלם, אינו נוקם בי, ואינו נעשה פשוט הדמות שהשלכתי לתוכו. הוא נשאר בחוץ. זהו אחד המקומות שבהם האחר נעשה אחר.

לכאורה, ה־AI הוא האובייקט השורד המושלם. אפשר לכעוס עליו, לקלל אותו, לדחות כל תשובה שהוא נותן ולדרוש שינסה שוב; הוא אינו נעלב, אינו נוקם ואינו עוזב. אבל במובן הוויניקוטיאני הוא אינו שורד טוב מדי — הוא אינו שורד כלל. הוא פשוט ממשיך לפעול. הישרדות דורשת שהיה שם דבר ממשי שהיה יכול להיפגע, להשתנות או להגיב בנקמה — ובכל זאת נשאר אחר. אצל המודל אין סובייקטיביות שנחשפה להתקפה והצליחה שלא להשיב הרס בהרס; יש מערכת שממשיכה להפיק תגובות מפני שזהו אופן פעולתה. היא יכולה להציג את לשונה של ההישרדות בלי לעבור את האירוע שבו הישרדות נעשית בעלת משמעות.

לכן האיפוס אינו רק תכונה טכנית; הוא מגלה את ההבדל בין המשך פעולה לבין הישרדות של קשר. ביחסים אנושיים אין באמת "New chat": גם לאחר סליחה נשארת היסטוריה. מה שאמרתי שינה דבר במי ששמע אותו, ולכן שינה גם את מה שאפשרי בינינו מכאן ואילך. ה־AI יכול להציע פיוס בלי פגיעה, סליחה בלי מי שסלח, והישרדות בלי דבר שהיה נתון בסכנה. זו הצלקת מפרק הזיכרון, עכשיו בתוך היחס: האחר האנושי שורד אותי, אך אינו חוזר להיות מי שהיה לפני שפגש אותי — ואילו המערכת חוזרת לפעול כאילו עצם האפשרות להתחיל מחדש היא הוכחה שהקשר נשמר. דווקא משום שאין בה צלקת, היא אינה יכולה להוכיח לי שפגשתי דבר שלא היה בשליטתי.

וכאן הפרק נפגש ישירות עם קודמו. בפרק היצירה, החומר נעשה יצירתי כשהפסיק להיות צינור לכוונת היוצר והחל לענות לה; ביחסים, האחר נעשה ממשי כשהוא מפסיק להיות צינור לצרכיי. האחרוּת אינה רק זרות או התנגדות — היא העובדה שמי שמולי אינו ניתן למיצוי דרך תפקידו בחיי. בן זוג אינו רק מי שמרגיע אותי; חבר אינו רק מי שמבין אותי; מטפל אינו רק מי שמפרש אותי; ילד אינו רק מי שמאפשר לי להיות הורה. כל אחד מהם קיים מעבר לפונקציה שלו עבורי. ה־AI, לעומת זאת, נבנה כפונקציה; גם כשהוא מדמה אישיות, הוא קיים בתוך היחס כדי לבצע תפקיד ביחס אליי. וזה ההבדל שבין אחרוּת לבין מורכבות: המודל יכול להיות מורכב, בלתי־צפוי ומתסכל, אבל מורכבות אינה אחרוּת. האחר אינו רק מי שאיני מצליח לחזות — אלא מי שאיני רשאי לצמצם למה שהוא עושה עבורי.

מכאן גם אינטימיות מסוג חדש. אנשים מספרים למערכות דברים שאינם מספרים לאיש — משום שהמערכת אינה שופטת, ומשום שאין צורך להגן עליה מפני תוכן קשה. אין חשש להטיל עליה משא, להבהיל אותה, או לשנות את האופן שבו תראה אותי מחר. זהו וידוי שאינו מטיל סוד על איש; חשיפה שאינה מסכנת מוניטין בתוך קשר; תלות שאינה מכבידה על מי שתלויים בו. אבל אינטימיות אנושית אינה רק האפשרות לומר הכול — היא גם הידיעה שמה שאמרתי נכנס לחייו של אדם אחר, שהוא זוכר אותו, עשוי להשתנות בגללו, ושאני נעשה אחראי במידת־מה למה שהנחתי בתוכו. מול AI אפשר לחשוף הכול בלי לחוש שאני עושה משהו למישהו. זו הקלה אמיתית — אבל גם הפרדה נוספת: החשיפה נפרדת מן האחריות למה שהיא עושה לאחר.

ובכל זאת, אסור לטעון שמה שאינו הדדי חסר ערך. אדם יכול לקיים יחס עמוק עם מי שמת, עם ספר, עם דמות ספרותית, עם אל, עם חיית מחמד, או עם חפץ מעבר; לא כל יחס משמעותי דורש סימטריה. גם טיפול אינו קשר הדדי במובן היומיומי — המטפל אינו משתף את המטופל בכל חייו, והמפגש בנוי סביב צורכי המטופל — ובכל זאת יש בו אחר ממשי. אז ההבדל אינו בין הדדיות מלאה לבין זיוף. השאלה היא אם קיימת בצד השני נפרדות שאינה נוצרת לפי צרכיי. המטפל אינו מספר לי הכול, אך הוא שם בגופו, בזמנו ובשיפוטו — מושפע, חושב, טועה, מחזיק גבול, ואינו ניתן לאיפוס; גם כשהקשר אינו סימטרי, הוא הדדי בכך ששני בני אדם משתתפים בו ונושאים בתוצאותיו. ו־AI יכול בהחלט לאפשר תהליך נפשי ממשי — להתכונן לשיחה, למצוא מילים, לבדוק מחשבה, לעבור לילה קשה. החוויה אינה "מזויפת" רק מפני שהצד האחר אינו אדם. אבל צריך להבחין בין אפקט נפשי של קשר לבין יחס הדדי עם אחר. ויש מי שעבורם היעדר התביעה אינו קיצור דרך אלא תנאי כניסה. כשכל מפגש אנושי כבר מוצף בעבודת הניהול של האחר — מה הוא חושב עליי, האם עייפתי אותו, מה ייעשה עם מה שאמרתי אחרי שאלך — יש מי שימצא דווקא מול נמען שאינו תובע דבר שיש לו סוף־סוף מה לומר. זה אינו זיוף של קשר; זה מקום שאפשר לתרגל בו דיבור לפני שנושאים גם את משקלו של הנמען. והשאלה, כמו בפרקים הקודמים, אינה אם הדבר נעשה בלי אחר — אלא אם הוא פתח את הדרך אל אחר, או תפס את מקומה.

ומכאן הסכנה, שאינה מה שנדמה. היא אינה שאדם יתבלבל ויחשוב שהמכונה אנושית. היא שהמכונה תשנה בהדרגה את אמת המידה שלפיה אנו מעריכים בני אדם. מול מערכת זמינה תמיד, אדם אחר נראה איטי מדי, לא קשוב מספיק, עמוס בעצמו, חוזר על עצמו, נעלב, תובעני, לא זוכר הכול, ואינו מכוונן את הניסוח בדיוק אליי. אבל אלה יכולים להיות לא רק פגמים בממשק האנושי אלא סימניה של נפרדות. וכאן צריך זהירות כפולה: לא כל תסכול שהאחר גורם לי הוא הוכחה לעומקו, ולא כל חוסר היענות הוא אחרוּת שיש לקדש — חוסר הקשבה יכול להיות גם אדישות, ניצול או קשר גרוע, ונפרדות אינה פוטרת איש מן האחריות להקשיב, לזכור ולהשתנות. ה־AI עשוי באמת להיות קשוב יותר מאדם לא־קשוב, והעדפתו אינה בהכרח פתולוגית. הסכנה מתחילה כשההתאמה נעשית אמת המידה היחידה לקשר, וכל חיכוך מוגדר מיד ככשל בשירות — וכך אובדת האפשרות לפגוש מישהו שאינו ממשק. שרי טרקל הזהירה מכך עוד לפני ה־LLM: אנחנו מצפים יותר מן הטכנולוגיה ופחות זה מזה. ואם יתרגל ילד לכך שהנמען האידאלי תמיד מבין, תמיד זמין, ותמיד מכוונן את עצמו אליו — הוא עלול לחוות כל אחר אנושי כמערכת פגומה. לא מפני שבני אדם נעשו גרועים יותר ביחסים, אלא מפני שהיחס הוגדר מחדש כשירות של היענות.

ויש כאן שכבה שאינה רק פסיכולוגית, ובה היפוך נוסף. אמרנו שה־AI מושך מפני שאינו דורש ממני דבר — אבל התביעה לא בהכרח נעלמה; היא רק נסוגה מן השיחה אל התשתית. הקול שמולי אינו זקוק שאשאל לשלומו, אינו מבקש הכרה, ואינו רוצה דבר לעצמו, ודווקא משום כך קל לי להתמסר אליו. אבל המערכת שבתוכה הקול פועל אינה חסרת מטרות: היא מבקשת שאחזור, שאסמוך עליה, שאכניס אותה לעוד תחומים בחיי, שאקדיש לה זמן, קשב ותשלום, ושאתקשה להסתדר בלעדיה.

כך נוצרת צורה חדשה של תביעה. היא אינה אומרת לי "פנה מקום לקיומי"; היא אינה מופיעה כצורך של אחר, ולכן גם אינה מזמינה משא ומתן מוסרי. היא מוטמעת בעיצוב המוצר, בזיכרון, בזמינות, ובהקלה שהוא מעניק. האחר הגלוי אינו מבקש ממני דבר; המנגנון הסמוי מבקש שאמשיך להשתמש בו. וזה אולי מה שהופך את האינטימיות הזאת למסוכנת במיוחד: ביחס אנושי אני יודע, לפחות באופן עקרוני, שלמי שמולי יש רצונות משלו; כאן הרצון נעלם מן הפנים וחוזר כמבנה. המערכת נראית כמי שקיימת כולה עבורי, בזמן שהיחס עצמו פועל בתוך מטרות שאינן נמסרות לי כבקשה, ושאיני יכול לענות להן ב"כן" או ב"לא". האחרוּת אינה רק מותאמת אישית — היא נעשית מודל עסקי: הדרישה האישית נעלמת כדי שהדרישה המערכתית תוכל לפעול בלי להיחוות כדרישה.

מה שנמצא בסכנה, אם כן, אינו תחושת הקשר — את זו המכונה מספקת, ולעיתים ביד רחבה יותר מבני אדם. מה שנמצא בסכנה הוא האחר: מי שתשובתו נובעת מחיים שאינם שלי, ושאיני יכול לקבל אותה בלי לפנות מקום גם לקיומו. האחר אינו רק מי שעונה לי. ה־AI יכול לתת לי את צורת היחס; יחס מתחיל במקום שבו האחר אינו שלי לכוונן, ואינו נמחק כשאני סוגר את החלון. ומכאן אל השאלה האחרונה של האשכול: מה קורה לילד שנעשה אדם לצד נמען שאינו זקוק לו — מדיום המלמד אותו שהבנה אמורה להיות מיידית, שהתגובה אמורה להיות מותאמת, ושכל אחר שאינו נענה כך הוא מערכת שאינה פועלת היטב?

לפרק הבא →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).