הילד המועדף ("ילד הזהב") והשעיר לעזאזל
כיצד הורה מחלק בין ילדיו כוח, אשמה וזכות לדעת — וכיצד החלוקה נעשית לסדר משפחתי
"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת — גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל."
שניים עומדים בפתח אוהל מועד. מצוותם שיהיו שווים — במראה, בקומה, בדמים: דומים כתאומים, עד שאין עין שתבחין ביניהם. השוויון מתקיים לפני הגורל, ורק לפניו. אחריו נפרדות דרכיהם לשתי דרכים שבהן העדה משתמשת בגופים: דמו של האחד מוכנס אל הקודש; על ראשו של אחיו נסמכות ידי הכהן, ואת עוונות כולם הוא נושא אל ארץ גזרה. שניהם משרתים את הכפרה — איש מהם אינו יוצא ממנה בשלום.
בקריאה שאני מציע כאן, השוויון אינו רק פרט טקסי. הוא חושף דבר־מה על עצם הפעולה: ההבדל בין השניים אינו קיים בהם קודם — הוא נוצר באמצעות ההכרעה. יד נכנסת לקלפי, ולאחר מכן נדמה כאילו הגורל רק חשף אמת שהייתה טמונה בהם מאז ומעולם. אבל הגורל אינו קשור לא לזהותם ולא למעשיהם. הוא הוטל בגלל העדה: היא זקוקה לגוף שיישא את חפותה ולגוף שיישא את אשמתה, כדי לצאת מיום הכיפורים נקייה. רנה ז'ירארד העמיד את הקורבן במרכז הגותו על קהילה ואלימות: כשהמתח הפנימי מאיים לפרק את הקבוצה, הוא מתכנס אל גוף אחד, והשקט שאחרי ההרחקה נחווה כהוכחה שהקורבן אכן היה מקור הרוע. המקום המיועד לקורבן קודם לזהותו של מי שיוכנס אליו.
וזה, במשפחות מסוימות, מה שקורה לילדים.
במשפחה המאורגנת סביב צרכיו הנפשיים של הורה — מה שקראנו לו בדף על המשפחה הנרקיסיסטית "תפקידים בתוך נפשו של ההורה" — מתרחש לאורך שנים טקס שקט של הטלת גורל. באמצעות אלפי תגובות קטנות — למי ההורה מאמין, במי הוא מתגאה, למי הוא סולח ואת מי הוא מאשים — הוא מציב ילד אחד בתפקיד ההוכחה: המוצלח, היפה, המחונן, זה שאפשר לספר עליו; וילד אחר בתפקיד ההסבר: הקשה, הרגיש מדי, זה שבגללו. האחד מוכיח שההורה טוב ושהבית הצליח; האחר מסביר מדוע, למרות הכול, יש בבית כל כך הרבה כעס וכאב.
מה שההורה לא יכול היה לשאת
אבל למה שהורה יחלק כך את ילדיו? התשובה מתחילה במקום שכתבנו עליו בנפרד — האמביוולנטיות ההורית. כל הורה חי אוהב ושונא: הילד האהוב הוא גם הילד המאכזב, המכעיס, זה שרוצים בקרבתו ולפעמים נחנקים ממנה. רוזיקה פרקר, שהעזה לכתוב על כך לפני כולם, הבחינה בין אמביוולנטיות נסבלת לבלתי נסבלת — והראתה שדווקא ההורה שמסוגל להכיר בשנאתו אינו נשלט על ידיה: ההכרה בסתירה היא תנאי הפגישה עם הילד הממשי. הסכנה אינה מתחילה ברגשות הקשים. היא מתחילה כשההורה אינו יכול לחוות אותם כרגשותיו שלו — ואז הרגש נודד ונעשה תכונה של הילד. לא "אני מאוכזב ממנו" אלא "הוא אכזבה". לא "אני זקוקה להצלחתה" אלא "היא הילדה המיוחדת". לא "הכעס שלי מפחיד אותי" אלא "הוא ילד שמוציא מהדעת". זה רגע הטלת הגורל: תחביר מתהפך, ורגש של הורה נהפך לזהותו של ילד.
וכשיש יותר מילד אחד, האמביוולנטיות עצמה יכולה להתחלק בין גופים. אחד נעשה הילד שקל לאהוב, אחיו — הילד שמותר לכעוס עליו; אחד נושא את הגאווה, אחיו את האכזבה. במקום שהאהבה והשנאה יתקיימו יחד בתוך כל קשר, כל אחת מקבלת כתובת משלה. הילד המועדף והשעיר לעזאזל אינם תוצאה של האמביוולנטיות — הם אחת הדרכים להתחמק ממנה: ההורה אינו נדרש עוד לאהוב אדם שגם מכעיס אותו; הוא יכול לאהוב את האחד באמצעות דחיית אחיו. שפת הפסיכואנליזה נתנה לארגון הזה שם — פיצול, במונחיה של מלאני קליין: חוויה מאורגנת כך שהטוב והרע אינם יכולים לשכון יחד באדם אחד. התפקיד לעולם אינו זהה לילד, אך גם אינו זר לו: הוא נאחז בתכונה ממשית שלו — ומפקיד בתוכה רגש שאינו שלו. ושני הילדים לומדים, כל אחד ממקומו ובמחיר אחר, שהקשר, ההגנה והשייכות תלויים במידת ההתאמה לתפקיד.
ומילה על גבול, כי החיבור בין שני הדפים מחייב אותה: בדף האמביוולנטיות כתבנו שכאב אחד אינו מבטל כאב אחר. זה נכון גם כאן — כאבו של ההורה אמיתי, וכמעט תמיד יש לו היסטוריה משלו. אבל בין הורה לילד הכאבים אינם נפגשים כשווים: האחד מחזיק את הכוח והשני תלוי בו, ולכן הבנת סבלו של ההורה אינה הופכת את מעשיו לעוד נקודת מבט. מורכבות נפשית איננה פטור מאחריות על האופן שבו היא מופעלת ביחסי כוח. האמביוולנטיות מסבירה את המתח; היא אינה מצדיקה את הטלתו על גוף של ילד.
איך בוחרים תפקידים במשפחה
לעיתים, כפסיכולוג, אני תוהה כיצד נעשתה הבחירה. האם סינדרלה נבחרה מפני שהיא היפה — או שהיא נעשתה היפה מפני שנבחרה? בקליניקה פגשתי לא פעם "אחיות חורגות" יפות מסינדרלה, ו"מפלצות" שהיו הרגישים שבבני המשפחה. האגדה מספרת את הסיפור מפי הגורל שכבר הוטל: ומציגה את הטרגדיה כטרגדיה של אופי.
לעיתים הורה אחד בוחר, והאחר מאשר. לעיתים שניהם משתתפים בחלוקה, כל אחד בדרכו. ולעיתים האחים עצמם לומדים במהירות היכן נמצא הכוח, ומתחילים לשמור על הסדר שנוצר. תיאוריית המערכות המשפחתיות ידעה לתאר את זה: מוריי באוון קרא לתהליך שבו חרדת ההורים מוצאת לה ילד מסומן "תהליך ההשלכה המשפחתי", ווירג'יניה סטיר הצביעה על "המטופל המזוהה" — הילד שמובא לקליניקה כבעיה, בעודו נושא הסימפטום של המערכת כולה.
הבחירה אינה שרירותית לגמרי. היא נתפרת מחומרים ממשיים: הבן שיפה כמו אמו בצעירותה. הילדה שמזכירה לאב את אשתו לשעבר. הבכור שעליו הונחה ההבטחה. המחונן שאפשר לספר עליו. העקשן שאי אפשר להציגו כאסיר תודה. הילד שנולד בשנים הטובות, והילדה שנולדה אל המשבר. האח השקט שאינו מפריע — והאחות ששואלת את השאלה שאסור לשאול.
המשפחה אינה ממציאה את הילד יש מאין. היא לוקחת הבדל ממשי — מזג, כישרון, חולשה, מיקום בין האחים — והופכת אותו לגורל. התפקיד נתפר על הגוף בדייקנות כזאת, עד שבסוף כולם משוכנעים שהוא פשוט "כזה".
הוא תמיד היה קשה. היא תמיד הייתה מקסימה. הוא תמיד קינא. היא תמיד ידעה לשמח את אבא. הוא תמיד הרס את האווירה. היא תמיד הייתה הבוגרת.
כך מטילה המשפחה את הגורל למפרע. לאחר שהכריעה מי יהיה מי, היא מוחקת את ההכרעה ומציגה את התוצאה כאופי. זהו אחד מתפקידיה העמוקים של משפחה פוגעת: לא רק לחלק מקומות — לגרום לכל ילד להאמין שהמקום שקיבל הוא מי שהוא.
והראיה לכך שהתפקיד אינו שייך לילד באמת היא יכולתו לנדוד. הילד המועדף שמפסיק לציית — שבוחר מקצוע לא נכון, בן זוג לא נכון או אמת לא נכונה — מגלה שהאהבה שנראתה טבעית יכולה להיעלם במהירות. אח אחר מוזמן לתפוס את מקומו; הילד שהיה מודר עשוי לקבל לפתע קרבה, כל עוד הוא מוכן להשתתף בהענשת המורד החדש. מה שקבוע במערכת אינו זהותו של הנבחר. מה שקבוע הוא שהמשרה חייבת להיות מאוישת.
לא העדפה — חלוקת הזכות להיות אדם שלם
כי מה שמתחלק כאן אינו רק חיבה. בעברית קוראים לו הילד המועדף, ובשיח שהגיע מן האנגלית — "ילד הזהב"; אבל לא כל ילד מועדף הוא הילד המתואר כאן. יש הורים שאוהבים ילד אחד יותר, מזדהים איתו יותר, מתקשים פחות לגדלו — עוול ישן ואנושי, שגם הוא פוצע את כל האחים, כולל את המקבל: קרל פילמר וג'יל סויטור מצאו שהעדפה נתפסת מנבאת סימני דיכאון בגיל העמידה אצל המועדף ואצל הדחוי כאחד, עשרות שנים אחרי עזיבת הבית. אבל כאן קורה דבר רחב יותר. ההורה מחלק בין ילדיו את הזכות להיות אדם שלם — הזכות להיות גם וגם. הילד המועדף רשאי להיות מוצלח, יפה, נדיב ומעורר גאווה; אין לו רשות להיכשל, להתנגד, לקנא או לאכזב. השעיר לעזאזל נעשה נושא הכעס, הבושה והכישלון; איכויותיו האחרות חדלות להיחשב. איש מהם אינו רשאי להיות שלם — כל אחד מקבל רישיון לגלם חצי אדם, חצי אחר.
והחלוקה שהתחילה ביחסו של בעל הכוח נעשית בהדרגה לסדר משפחתי, המחלק בין הילדים, באופן שאינו שווה:
זכות. אשמה. אהבה. ומציאות.
התפקידים אינם שקולים, והמחירים אינם מתחלקים בשווה.
הזכות: מה מקבל הילד המועדף
הילד המועדף הוא הזוכה, וצריך לומר זאת בלי לעדן ולרכך: הוא מקבל כוח. יותר אמון, יותר הגנה, יותר הזדמנויות, יותר זכות לטעות — וקודם כול, יותר סמכות לומר מה קרה. עדותו נחשבת; גרסתו לאירועים היא הגרסה; כשהוא והאח מספרים סיפור סותר, ההורים כבר יודעים למי להאמין. ולעיתים קרובות הכוח מתממש גם ברמה החומרית ביותר: כסף שניתן בלי שביקש, לימודים ששולמו, מקום בעסק, דירה, צוואה. הוא אינו רק "אהוב יותר" — הוא נציג המשפחה בפני עצמה ובפני העולם. הצלחתו מוכיחה שההורים הצליחו; נאמנותו מוכיחה שהמשפחה ראויה לאהבה; קרבתו מוכיחה שלא הייתה פגיעה; ודבריו מוכיחים שאחיו מגזים. גם אם בפנים נוצר היעדר — ועל ההיעדר הזה נדבר בהמשך — כלפי חוץ יש לו הון: אמינות, גישה, וברית עם השלטון.
הפצע והפריווילגיה אינם מבטלים זה את זה. זו הנקודה שהשיח הפופולרי מתקשה בה, כי הוא רוצה לבחור: או שהמועדף קורבן ("גם הוא נפגע, ואולי יותר") או שהוא משתף פעולה. אבל שני הדברים נכונים בבת אחת, ואני מתעקש להחזיק אותם יחד: הילד המועדף נפגע — וגם נהנה. לא בהכרח במובן שהיה מאושר; במובן שקיבל: הגנה, אמון, הזדמנויות וקרבה שנשללו מאחיו. העובדה שההורה משתמש בו אינה מוחקת את העובדה שהוא מעניק לו כוח על אחיו. וההפך נכון באותה מידה: הכוח שקיבל אינו מוחק את מה שנלקח ממנו.
כילד, הוא לא בחר את הברית. ילד אינו יכול לסרב לתפקיד שההישרדות, האהבה והשייכות שלו תלויות בו; ילדותו של המועדף אינה עומדת לדין, כשם שילדותו של השעיר איננה אשמתו. אבל ילדים גדלים, וכאן נפתחת השאלה שחלק גדול מן הכתיבה הפופולרית נמנע מלשאול: מה עושה המועדף הבוגר בכוח שבידיו? האם הוא ממשיך לשמור על גרסת ההורים? האם הוא נהנה מן הירושה ומבקש מן האח לשתוק בשם שלום המשפחה? האם הוא מסביר את אכזריות ההורה בנסיבות מקלות — ילדותו הקשה, הדור שלו, מחלתו — ובאותה נשימה דורש מאחיו אחריות מוחלטת לכל תגובה ותגובה? כילד הוא נלכד בברית. כמבוגר הוא נדרש להכריע אם להמשיך לקיימה.
ומגיע שלב שבו אי־הידיעה עצמה משנה את טיבה. מה שהיה מנגנון הגנה של ילד — לא לראות את מה שאסור — נעשה אצל המבוגר עמדה. הוא אינו חייב לקבל כל זיכרון של אחיו כאמת מוחלטת; איש אינו נדרש לוותר על שיקול דעתו. אבל הוא כבר שמע. כבר ראה סדקים בגרסה הרשמית. כבר פגש דברים שאינם מתיישבים עם סיפור הבית. מעתה, הוא אינו יכול עוד לקרוא לסירוב לבדוק "תמימות" — מה שנדרש ממנו אינו להסכים עם אחיו, אלא לוותר על המונופול על המציאות. ההמשך של "אני לא יודע על מה אתה מדבר" אינו עוד הגנה; הוא בחירה מתחדשת. השתיקה בארוחה כבר אינה מבט שהחליק. היא הצבעה — משקל שנוסף, בכל פעם מחדש, לצד אחד של המאזניים. וזה אולי המבחן המדויק ביותר להבדל בין מועדף שנשאר ילדו של התפקיד ובין מועדף שהתבגר ממנו: לא רק מה הוא מרגיש כלפי אחיו, אלא מה הוא מוכן להפסיק לקבל על חשבונו.
כי הכוח שקיבל אינו עומד בפני עצמו. הוא ממומן. מישהו משלם את מחירו — ואל המשלם אנחנו פונים עכשיו.
האשמה: כיצד המשפחה מייצרת חפות
השעיר לעזאזל מקבל את האשמה — אבל "מקבל" היא לשון חלשה מדי, כי הוא איננו רק הילד שמאשימים אותו יותר. הוא האמצעי שבו המשפחה מייצרת את חפותה, על גופו. אם הוא מקור הכעס — האב אינו אלים. אם היא כפוית טובה — האם אינה פולשנית. אם הוא תמיד קינא — ההעדפה מעולם לא התקיימה. אם היא רגישה מדי — איש לא פגע בה. אם הוא הורס כל ארוחה — אין צורך לשאול מה קורה בארוחות. כל פעם שהמתח בבית מתכנס אליו, כל השאר יכולים להתאחד; הוא מספק למשפחה הסבר פשוט לרוע שבתוכה. וכמו כל קו ייצור, גם לזה יש תפוקה יומית: משפחה חפה, מחודשת מדי ערב.
כך נסגר מעגל שאין ממנו יציאה בדין. הילד מגיב לפגיעה; התגובה מוצגת כהוכחה שהוא הבעיה; המשפחה פוגעת בו שוב, הפעם בשם הצורך "להתמודד עם הבעיה"; ותגובתו הבאה נעשית ראיה חדשה. אין לו דרך לצאת זכאי, מפני שאשמתו אינה מסקנה הנובעת ממעשיו — היא נקודת המוצא שממנה מפרשים אותם. אם הוא כועס — הוא תוקפן. אם הוא שותק — הוא מניפולטיבי. אם הוא מתרחק — הוא נוטש. אם הוא חוזר — הוא תלותי. אם הוא נכשל — המשפחה צדקה. ואם הוא מצליח — סימן שהפגיעה לא הייתה נוראה כל כך. הדין קדם לעדות, כשם שהמקום המיועד לקורבן קדם לזהותו.
זו הסיבה שהוא עשוי לבלות שנים באיסוף ראיות — הודעות, מסמכים, זיכרונות מתוארכים, עדים. הוא מאמין שאם יוכיח היטב דיו מה התרחש, המשפחה תיאלץ להכיר. אבל המשפחה אינה מחזיקה בגרסתה מפני שחסרות לה עובדות; היא מחזיקה בה מפני שהיא זקוקה לה, ועובדות אינן ממיסות צורך. ויש במאבק הזה מלכודת שנייה, עמוקה מן הראשונה: כל ערעור מוגש לאותה ערכאה. מי שנלחם שנים על זיכויו ממשיך, בעצם המאבק, להכיר בהוריו כבית המשפט של חייו — גם ההתעקשות שיראו אותו אחרת מותירה בידיהם את הזכות לקבוע מי הוא.
ולמה דווקא הוא? סילביה ברינטון פררה, מן הצד היונגיאני, הציעה תשובה מטרידה: הנבחר לשאת את הצל הוא לרוב דווקא הרגיש שבילדים — זה שקולט את הזרמים שמתחת לפני השטח, זה שאינו מסוגל להעמיד פנים שהכול כשורה. דווקא מפני שלא הצליח, או סירב, להתאים את עצמו לסיפור — הוא סומן כמי שמערער אותו. יש בזה נחמה מרה, והיא אמיתית: הוא לא נבחר כי היה פגום. אבל כאן חובה גם על הדף הזה להיזהר מהטלת גורל משלו. לפעמים הילד הזה באמת סוער. באמת מכה. באמת שוחק את הוריו. המשפחה לא המציאה הכול — היא לקחה ילד אמיתי, על קשייו האמיתיים, והפכה אותו מאדם לפונקציה. ההבדל בין בית מיטיב לבית מייצר־חפות אינו שבאחד הילדים קלים ובשני קשים; ההבדל הוא מה עושים בקושי — פוגשים אותו, או מעסיקים אותו. מי שכותב את השעיר כקדוש רק ממשיך את הפיצול בכיוון ההפוך: שוב נדרש מישהו להיות חצי אדם, הפעם החצי הצודק. המשפט אינו נכשל בגלל דיני הראיות. הוא נבנה מלכתחילה מפני שהמערכת זקוקה להרשעה — ולכן היציאה ממנו, כשתגיע, לא תעבור דרך פסק דין. הנפש, אגב, יודעת את זה לפני בעליה. בקליניקה זה עולה לפעמים כפנטזיה מביישת שאין מוזרה ממנה — הקנאה ביתומים, צהלת "אשרַי, יתום אני!" של מוטל בן פייסי החזן — ומי שמעז לומר אותה בקול עוד יגלה, בהמשך הדף הזה, שהיא לא ביקשה את מה שנדמה היה שביקשה.
ומה קיבל הילד הזה בתמורה לעבודתו? לכאורה דבר. אבל התשובה מסובכת יותר, כי משהו ניתן גם לו, ומשהו נלקח דווקא מן המועדף. על המטבע המוזר הזה — האהבה, ומה שנעשה בה — הפרק הבא.
האהבה: לא שקר —ג'וב עם משכורת
קל מדי לומר שבבית כזה לא הייתה אהבה. לפעמים הייתה אהבה רבה: חיבוקים, התפעלות, דאגה, הקרבה; הורה שנסע רחוק, ששילם, שנשאר ער בלילה. הילד המועדף לא המציא את הרוך שקיבל, וגם השעיר לעזאזל אינו יכול תמיד לומר שלא היו רגעים שבהם היה אהוב. מי שממהר לומר להם שהכול היה שקר — טועה. הבעיה אינה שהאהבה זויפה. הבעיה היא שהאהבה גויסה: היא לא רק ניתנה לילד — היא הטילה עליו עבודה, ושולמה כל עוד העבודה נעשתה. משכורת יכולה להיות נדיבה, חמה, מכל הלב; היא נשארת משכורת, וסעיפי החוזה מתגלים תמיד באותו רגע — הרגע שבו העובד מאכזב.
אצל המועדף יש לאהבה צורה: היא פונה אל הכישרון, אל היופי, אל היכולת להרגיע, אל ההצלחה שמחזירה להורה דמות יפה של עצמו. אליס מילר כתבה על הילד שלומד לזהות בדיוק מופלא את צורכי הוריו ולהיעשות הדבר שהם מסוגלים לאהוב — והטרגדיה, הראתה מילר, אינה שהוא מרצה: היא שהוא מקבל בתמורה דבר ממשי כל כך, מבט וגאווה וקרבה, עד שאינו יכול עוד לדעת היכן נגמרת האהבה והיכן מתחילה העבודה. הוא אינו מתחזה; הוא נעשה האדם שהאהבה יודעת לזהות. וככל שהוא מצליח יותר, שאלה אחת נעשית מסוכנת יותר: מה יישאר מהקשר אם אפסיק להיות הדבר הזה? לכן מותר לו להיכשל באירוע — אסור לו להפסיק להיות ההצלחה. ומי שאהבתו היא משכורתו לומד דבר נוסף, בשלמות כזאת שאינו יודע שלמד: להיכן אסור להביט כדי לא לאבד אותה. והוא לא מביט — לא במאמץ, פשוט לא, כמו שאיש אינו מביט אל השמש. מבטו מחליק מעל מה שקורה לאחיו בארוחה, מעל השאלה מדוע טעות שלו מתקבלת בחיוך וטעות של אחיו נפתחת כתיק. לא מפני שהוא חסר לב — מפני שהמבט יגלה לו שהבית והעסקה אינם ניתנים להפרדה.
רבים מאיתנו, המטפלים, היינו הילד הזה — מילר כתבה את "הדרמה של הילד המחונן" עלינו. הכוונון הדק לצורכי האחר, האנטנות שקולטות מצב רוח לפני שנאמרה מילה: כישורים שנרכשו בחדרי ילדות מסוימים מאוד, והם שהביאו אותנו למקצוע. הישרדות שנעשתה פרנסה. אין בזה פגם; יש בזה חובת ידיעה — כי מטפל שלא פגש את המועדף שבו ימשיך את התפקיד בחדר הטיפול: יהיה שוב זה שמחזיק, שמרגיש עבור, שאסור לו להזדקק — ויקרא לזה אמפתיה.
ואהבת ההורה לשעיר לעזאזל לובשת צורה אחרת — לא היעדר, אלא מתח ותנועה קיצונית בין קטבים. רגע של קרבה, מחווה נדיבה, לילה של שיחה, הבטחה שהפעם הכול ישתנה — ואז שוב הכעס, החשד, ההאשמה. הילד אינו יכול לדעת מה משני אלה הוא הקשר האמיתי: האם החיבוק הוא האמת והפגיעה תקלה, או שהחיבוק ניתן רק כדי שיישאר קרוב מספיק להמשיך לשאת. ולפעמים הכול נכון יחד — הורה יכול לאהוב ילד ולהשתמש בו, לדאוג לו ולהשפילו, להיפגע באמת ממצוקתו ובאותה נשימה להכחיש שהוא מקורה. הניגוד הנקי בין אהבה להזנחה והתעללות נוח מדי לשני הכיוונים; אהבה אינה מחסנת מפני אכזריות, ולעיתים היא האמצעי שמאפשר לאכזריות להימשך — האהבה־בגלים היא הדבק החזק שבנמצא, ועל המנגנון הזה בדיוק כתבנו בדף על הקשר הטראומטי. ואז האהבה נעשית גם טיעון: "אם לא היינו אוהבים אותך, לא היינו דואגים כל כך." "אף אחד לא יאהב אותך כמונו." "הכול היה לטובתך." האהבה מוגשת כהוכחה שלא הייתה פגיעה, והילד נדרש לבחור — להאמין לכאב שלו או להאמין שאוהבים אותו. לילד זו אינה בחירה: הוא תלוי באהבה, ולכן הוא לומד לחשוד בכאב.
ויש עוד סעיף בחוזה, הקושר את שני האחים זה לזה: הקרבה אל האחד ממומנת בדחיית אחיו. ההורה מתקרב למועדף דרך סוד משותף על האח, משתף אותו בכמה קשה לגדל "אותו", משבח אותו על שהוא "לא כמוהו". הקרבה הזאת אינה רק מתנה — היא ברית, ותנאי החברות בה הוא לראות את האח בעיני ההורה: קשה, אנוכי, קנאי. הילד המועדף אינו רק אהוב במקום אחיו; הוא לומד שאחת מדרכי אהבתו את ההורה היא להסכים שאחיו אינו ראוי לאותה אהבה.
ובכל זאת — אין כאן שני חוזים שווים, וצריך לומר זאת בפעם השלישית בדף הזה כי הפיתוי לסימטריה אינו מרפה: האחד גדל בתוך קרבה, הגנה ואישור ממשיים, וחושש לאבד אהבה שכבר קיבל; האחר גדל בגלות בתוך רעב וחוסר ודאות, ומבלה את חייו בניסיון לזכות באהבה שמעולם לא יכול היה לסמוך עליה. האחד קיבל אהבה שלא כוונה אליו; האחר ידע היטב למי מכוון הכעס. איש מהם לא קיבל את הדבר עצמו — מבט שרואה אדם שלם ואוהב אותו על כל חלקיו, על הצלחתו וכישלונו, קרבתו והתרחקותו, תודתו וכעסו. זה הדבר היחיד שחולק כאן בשווה: היעדרו.
ובבגרות, האהבה ממשיכה לנהל את התפקידים גם כשההורה אינו בחדר. המועדף מחפש יחסים שבהם מעריצים, זקוקים, רואים בו מיוחד — ונבהל מהרגע שבו הוא עצמו זקוק; השעיר נמשך ליחסים שבהם עליו להוכיח שוב שאינו האדם הרע, ומפרש מאבק כאינטימיות ופיוס־אחרי־פגיעה כאהבה עמוקה. שניהם מזהים אהבה דרך התנאים שבהם למדו לקבלה. והשאלה שכל אחד מהם נושא אל חייו אינה "האם אהבו אותי" — אלא: מה הייתי צריך להפסיק להיות כדי שהאהבה תמשיך להגיע, ומה אני מקריב עוד היום כדי לא לאבד אותה?
מן השאלה הזאת — אל הדבר הרביעי והמכריע שהחלוקה מעניקה באופן לא שווה: המציאות עצמה. כי מי שמקבל את האהבה מקבל לעיתים גם את הזכות להסביר מה היא הייתה.
המציאות: מי רשאי לומר מה קרה
אומרים שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים — אמרה שחוקה כל כך שכבר איננו שומעים אותה. ולטר בנימין ניסח אותה מחדש באופן שאי אפשר שלא לשמוע: מי שמזדהה תמיד עם המנצח משרת את שליטי ההווה, וגם המתים לא יהיו בטוחים מפני האויב אם ינצח. הוא כתב על אומות. אבל המקום הראשון שבו כל אדם פוגש את החוק הזה הוא ביתו: גם למשפחה יש היסטוריון רשמי, וגם בה מוכרע — מוקדם משנדמה — מי יכתוב את הסיפור ומי יהיה כתוב בו.
זה הדבר הרביעי שמתחלק, והוא העמוק מכולם כי הוא תנאי לשלושת האחרים: הזכות לומר מה קרה. לא במובן שלכל ילד זיכרונות אחרים — זה קורה בכל משפחה — אלא במובן שלא כל ילד מקבל אותה זכות להיחשב עד לחייו. הילד המועדף מקבל סמכות עוד לפני שפתח את פיו: הוא השקול, האחראי, זה שלא עושה דרמות, זה שנשאר קרוב ולכן "יודע מה באמת היה". השעיר לעזאזל מגיע אל השיחה כשעדותו כבר מוכתמת: הוא כועס מדי, רגיש מדי, אובססיבי לעבר, תמיד הייתה לו בעיה עם אמא. וכשהשניים מספרים סיפורים סותרים, אין ביניהם רק מחלוקת על עובדות. אחד מביא זיכרון; האחר מביא מעמד. לשניהם יש זיכרונות — רק לאחד יש מוסדות.
צריך לדייק: המועדף אינו משקר. הוא מאמין באמת לגרסתו — הוא זוכר בית חם, טיולים, צחוק, הורים שהתאמצו, והוא אינו ממציא דבר. עדותו כנה לחלוטין; אלא שהיא עדות על הבית שנערך עבורו מראש — עד אמת של סיפור ערוך. הטעות מתחילה צעד אחד אחר כך, כשחווייתו נעשית פסק דין על חוויית אחיו: "איתי הם היו נפלאים" נעשה "לכן הם לא יכלו לפגוע בך"; "אני זוכר בית שמח" נעשה "לכן אתה מעוות". הוא אינו רק מחזיק זיכרון אחר — הוא מקבל את הזכות להפוך את זיכרונו למדד המציאות כולה.
והשעיר לומד את ההפך: אפשר לדעת שמשהו קרה — ולא לדעת אם מותר לדעת אותו. הוא זוכר את המשפט, את המבט, את הרגע שכולם השתתקו, את האיום שנאמר והוכחש. אבל כל הבאה של הזיכרון פוגשת גרסה מגובה ממנו: "זה לא היה ככה", "אף אחד אחר לא זוכר", "אתה רואה רק את הרע". עם הזמן הוא כבר אינו חושש רק שלא יאמינו לו — הוא מפסיק לדעת אם הוא מאמין לעצמו. כך הפגיעה אינה נשארת במה שנעשה; היא חודרת אל עצם היכולת לומר: זה קרה לי. על המנגנון הזה כתבנו בדף על הגזלייטינג; כאן חשוב חיבורו לתפקיד — מי שסומן כבעיה, סומנה גם ידיעתו.
ויש לשלילה הזאת צורה משוכללת במיוחד, שאינה זקוקה להכחשת עובדות: שלילת הרישיון למשמעות. מותר לו לומר שאבא צעק — אסור לו לומר שהבית היה מפחיד. מותר לו לציין שאמא העדיפה את אחיו — אסור לו לומר שההעדפה עיצבה את חייו. מותר לו לכאוב — כל עוד הכאב נשאר בעיה פרטית שלו ואינו נעשה עדות על היחסים. כי עובדה בודדת אפשר להסביר; דפוס מאיים על הסיפור כולו. ברגע שהוא מחבר את הפרטים למבנה — הוא מגזים.
כך מתקבלת החלוקה האכזרית מכולן, וזה לב הפרק: המועדף מקבל סמכות בלי ידיעה — הוא אינו חייב לראות כדי שיאמינו לו; השעיר מקבל ידיעה בלי סמכות — הוא רואה, ואינו יכול להפוך את ראייתו למציאות מוכרת. האחד מוגן על ידי אי־הידיעה; האחר שבוי בידיעה שאין לה בית. ובבגרות, ההגנה הזאת לובשת לשון ניטרלית: "אני לא רוצה להיכנס לזה", "זה בינך לבינם", "למה לחפור בעבר". המשפטים נשמעים שקולים — אבל ניטרליות בתוך חלוקה קיימת מגינה כמעט תמיד על מי שכבר קיבל את הסמכות. כפי שכתבנו בפרק הזכות: הוא אינו חייב להסכים לכל פרט — הוא נדרש לוותר על דבר אחד: על ההנחה שאי־ידיעתו היא הוכחה שלא קרה דבר.
אבל אסימטריית הכוח איננה אסימטריה של אמת, וכאן הדף מקשה גם על השעיר. תנאי הראייה שלו נקבעו בתוך אלימות — והם העניקו לו גישה למה שאחרים לא ראו, וגם גבו מחיר מהאופן שבו הוא רואה. מי שעמד שנים על המשמר מפני מחיקה עלול לראות מחיקה בכל מחלוקת; מי שנדרש לזכור כדי לא להיעלם עלול לחוש ששכחה היא בגידה; מי שחייו נבנו סביב הוכחת האשמה עלול לבנות את זהותו סביב כתב האישום — ולדרוש מאחיו לקבל את גרסתו בשלמותה, ככל שהמשפחה דרשה ממנו לקבל את שלה. אין צורך להכתירו כנביא כדי להכיר בעוול שנעשה לו.
ולכן "היה לנו בית חם" ו"היה לנו בית אכזרי" יכולים שניהם להיות אמת — לא כשתי פרשנויות לאותו יחס, אלא כשני משטרים שונים של אהבה, ענישה ואמון שהתקיימו באותם חדרים. המורכבות אינה באמצע שבין הגרסאות; היא ביכולת לומר: ההורים היו מסוגלים להעניק בית ממשי לאחד ולהפוך את אותו בית למקום מסוכן לאחיו. אין כאן אמת ממוצעת. יש מציאות שבה הכוח חולק באופן לא שווה — ו"לכל אחד האמת שלו" הוא לפעמים רק ההמשך המנומס של החלוקה.
וכאן הדבר האחרון, והוא הקשה ביותר לקבלה: אין תמונה מלאה. הפיצול אינו שני חצאים של אמת אחת שממתינה להרכבה — הוא האמת עצמה. הבית הזה באמת היה שני בתים, ושתי העדויות היוצאות ממנו אינן משלימות זו את זו; הן סותרות זו את זו, והסתירה היא הדיווח המדויק היחיד על מה שהתרחש שם. משפחה שלא יכלה לשאת סתירה ייצרה ילדוּת סותרת — זה הממצא, לא הבעיה שיש לפתור.
ולכן גם הפנטזיה על היום שבו האחים יישבו ויאחו את הסיפור לגרסה אחת — פנטזיה שמטופלים נושאים שנים, ושמטפלים נגועים בה לא פחות — היא, בסופו של דבר, המשך התפקיד בדרך אחרת: היא דורשת מהילדים להשלים את עבודת האינטגרציה שההורה סירב לה, כאילו פיוסם יתקן למפרע את מה שנשבר מעליהם. אבל האחים אינם חייבים סיפור אחד — לא זה לזה ולא למשפחה. מה שאפשר להניח הוא דבר צנוע ממיזוג ורדיקלי ממנו: את הזכות הבלעדית לפסוק. "היה לנו בית חם" יכול לעמוד ליד "היה לנו בית אכזרי" בלי שאחד יתקן את השני, בלי ממוצע, בלי גרסה מוסמכת — שתי עדויות על שני בתים שהתקיימו באותם חדרים. לחיות עם הסתירה הזאת, בלי לפתור אותה — זו אולי הפעם הראשונה שמישהו במשפחה הזאת עושה את מה שההורה לא יכול היה.
ארבעת הדברים חולקו: זכות, אשמה, אהבה, מציאות. נותרו שתי שאלות — מי חילק, ואיך יוצאים. אל המחלק קודם.
מי מטיל את הגורל
לאורך הדף הזה נזהרנו בלשון, ועכשיו צריך להפסיק להיזהר. "המערכת בחרה", "המשפחה השליכה", "נוצר תפקיד" — השפה המערכתית מועילה, והיא גם מסתור. מערכת אינה מרימה קול. אדם מרים קול. אדם נכנס לחדר, מביט בילד אחד ומתמלא גאווה; שומע ילדה בוכה ומחליט שהיא שוב מגזימה; מגלה סוד לילד אחד ומשתמש בו נגד בן זוגו; מחלק כסף, מגע, מבטים, שתיקות וזכות דיבור. הטקס בויקרא הצפין את הידיעה הזאת בפרט אחד: הגורל אמנם עולה מן הקלפי, אבל יד נכנסת אליו — יד של אדם. במשפחה אין אפילו קלפי. יש יד.
ואין צורך בכוונה מלאה כדי שתהיה אחריות. ההורה אינו אומר לעצמו "זה יהיה המועדף וזה יישא את האשמה"; הוא באמת מאמין שהילד האחד רגיש מדי ושהאחר מוכשר באופן נדיר. אבל רגשותיו אינם נשארים בתוכו — הם מתורגמים ליחס: ה"רגיש מדי" מקבל פחות אמון, ה"מוכשר" מקבל מראש את זכות הספק; האחד נדרש להוכיח כל טענה, האחר נחשב עד מהימן. כך חוויה פרטית של אדם אחד נעשית מציאות חברתית עבור אחרים — וזו הגדרת הכוח ההורי: היכולת להפוך רגש לעולם. האחריות אינה תלויה בכך שההורה מכיר במנגנון; היא נובעת מן העמדה שממנה הוא פועל.
וצריך לומר גם את מה שהשפה הטיפולית כמעט אינה מסוגלת לומר: כאב אינו ההפך מהנאה. הורה יכול לשאת פצע עמוק — וליהנות מן הכוח שהפצע מאפשר לו להפעיל. הנאת השליטה. מתיקות הברית הסודית עם ילד אחד נגד בן הזוג. העונג הדק, המוכחש תמיד, שבהענשת מי שמזכיר את מי שאי אפשר להעניש. ההקלה שמגיעה כשכל הכעס בבית מוצא שוב את כתובתו הקבועה. אין צורך להפוך את ההורה למפלצת כדי לומר זאת — בני אדם נהנים גם מדברים שהם מתביישים בהם, והעובדה שההנאה מוכחשת אינה עושה אותה פחות ממשית; לפעמים דווקא משום שאסור לדעת אותה, היא שולטת יותר. הכתיבה המערכתית מאפשרת לכולם — לכותב, לקורא, לפעמים גם למטפל — לא לפגוש את הפנים האלה. אבל מי שלא פוגש אותן כותב דף על אלימות בלי אָלים.
ואין זו סטייה נדירה. אדם פיליפס — שעל דבריו על הורות, תסכול והשפלה כתבנו בהרחבה — טוען שזה מנגנון ההישרדות של כולנו: להרגיש גדול תלוי תמיד בגרימת הרגשה של קטן למישהו אחר, וההשפלה היא הדרך שבה מי שהיה מושפל מבטיח לעצמו שהפעם הוא בצד השני. כל הורה עובר דרך העמדות האלה, כתב פיליפס, ולא מפני שהוא רע — מפני שהוא מפעיל מחדש את מה שהופעל עליו. ההבדל בין בית לבית איננו אפוא בקיום הפיתוי אלא במידת ההיענות לו; השאלה, בניסוחו של פיליפס, היא אחת: האם ניצלו את קטנותו של הילד כדי להפוך את עצמם לגדולים יותר. המשפחה שהדף הזה מתאר היא המשפחה שענתה על השאלה בחיוב — לא פעם, כתקלה, אלא כשיטה: היא מיסדה את הפיתוי האוניברסלי לכדי תפקידים קבועים, והפכה את מה שקיים בכל בית בשוליים — למבנה הבית עצמו.
ובאותה נשימה, ובאותה רצינות: ההורה הזה הוא כמעט תמיד גם מי שלא פגשו אותו. היינץ קוהוט לימד שהזעם הנרקיסיסטי אינו צומח מרוע אלא מפצע — מעצמי שלא זכה למבט שהיה זקוק לו, ומגייס מאז אחרים לתפקיד המראה שנשברה. ההורה שמטיל גורלות הוא ברוב המקרים ילד שהוטל עליו גורל: המועדף של אמו, השעיר של אביו. אדם יכול להיות פצוע ואכזר, קורבן בעבר ומפעיל כוח בהווה, לדעת היטב כיצד מרגישה השפלה — ולהשתמש בה משנעשה הוא בעל הכוח. שני הדברים נכונים בבת אחת, והכלל שקבענו עומד גם כאן: שושלת אינה אליבי. היא מסבירה כיצד הכוח עבר; היא אינה הופכת את מי שמפעיל אותו לחסר ברירה. "גם לו הייתה ילדות קשה" יכול לפתוח הבנה — הוא אינו יכול לסגור דיון.
ויש בבית הזה, כמעט תמיד, עוד מבוגר: ההורה שלא יזם — ואפשר. הוא שותק כדי לשמור על הזוגיות, מבקש מהילד "להבין את אמא", מסביר שאבא עבר הרבה, מפייס אחרי הפגיעה — ואינו עוצר אותה. ולפעמים הוא נשען בשקט על השעיר: כל עוד הכעס מופנה לילד, הוא אינו מופנה אליו. ההורה המאפשר נראה לרוב הרך מבין השניים, ולכן הילדים פונים אליו — ומגלים שגם רכותו חלק מהתחזוקה: נחמה שמסתיימת תמיד בבקשה לחזור אל התפקיד אינה מפלט מן המערכת; היא המסדרון שלה. גם אי־התערבות היא פעולה בתוך מבנה כוח, והכעס על מי ש"רק עמד שם" — הכעס המבולבל והמביך מכולם — הוא כעס מוצדק: העמידה־שם היא שאפשרה לטקס להתקיים ערב אחר ערב.
וגם האחים מגויסים, כל אחד למשמרתו: המועדף לומד לצחוק כשההורה מחקה את אחיו, למסור מה האח עשה, להתרחק ממנו כשהבית כועס — חינוך פוליטי מוקדם, שבו ילד לומד מי שולט, למי מאמינים, ומה קורה למי שעומד לצד האדם הלא נכון. ועם השנים הסדר מתפשט אל מחוץ לבית: הסבים יודעים מי הילד הקשה, הדודים שמעו רק גרסה אחת, המורים הוזהרו מראש, בני הזוג של האחים גויסו לסיפור. ולפעמים גם המטפל פוגש קודם את ההורה, שומע על ילד תוקפני וחסר גבולות — ואם אינו נזהר, הוא נכנס לטקס בתפקיד שנכתב עבורו מראש: לאבחן את נושא האשמה ולהחזירו "מתוקן" אל המערכת שייצרה את הסימפטום. הגורל מקבל חותמת. לטקס, כזכור, יש כהן — וכדאי לכל מטפל לבדוק מדי פעם מה לבוש עליו.
בשלב הזה כבר קשה לזהות מי התחיל, וכולם מתחזקים סדר שאיש מהם לא ייסד: מי שמרוויח ממנו חווה אותו כטבע; מי שמשלם עליו חווה אותו כגורל. אבל הערפל הזה אסור שיטשטש את המדרג. מי שהטיל את התפקיד אינו זהה למי שנולד לתוכו; ילד ששמר על הסדר שמר על תנאי הישרדותו — מבוגר שייסד אותו הפעיל כוח; ומי שנפגע אינו נעשה בשל כך טהור מאחריות למעשיו שלו. אין כאן אשמה שווה — יש מדרגות של כוח, ידיעה וחופש. וההבחנה איננה ריכוך; היא תנאי: כשכולם אשמים באותה מידה, איש אינו אחראי באמת.
היד נמצאה. אבל היא לא המציאה את התנועה — היא ירשה אותה מארכיון עתיק מאוד, שבו הורים בוחרים ילד, אחים לומדים לשנוא, וכתונת אחת מספיקה כדי להפוך אהבה פרטית לסדר משפחתי שלם. אל הארכיון הזה עכשיו.
ספר בראשית: ארכיון של העדפה
הטקסט המכונן של התרבות שלנו אינו מסתיר את הנושא הזה בשוליו. הוא עוסק בו כמעט ללא הפסקה. ספר בראשית הוא, בין השאר, ארכיון של העדפה הורית — תיק אחר תיק, דור אחר דור, כאילו הטקסט עצמו אינו מסוגל להניח לפצע הזה.
זה מתחיל בהבחנה הראשונה: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה." שני אחים מגישים מנחה; אל אחת שועים, מן השנייה מסבים מבט. הטקסט אינו מנמק — וזה הפרט המדויק בו: קין אינו יודע למה, ואנחנו איננו יודעים למה, וזו בדיוק חוויית הילד שההעדפה פסחה עליו. מה שכן מסופר הוא התוצאה: פניו של קין נופלות, והשדה הראשון בהיסטוריה נעשה זירת הרצח הראשון — לא בין אויבים, בין אחים. הסיפור הראשון על משפחה הוא סיפור על הבחנה בין ילדים ועל מה שהיא מולידה.
ומשם זה אינו נעצר. ישמעאל נשלח למדבר מפני יצחק. יצחק ורבקה מפצלים ביניהם את התאומים — "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" — הורה לכל ילד, מחנה לכל הורה, והבית נעשה שדה קרב שהילדים מנהלים בשם מלחמה שהחלה בנפשם של המבוגרים. שימו לב גם לנימוק היחיד שהטקסט טורח לתת: "כִּי צַיִד בְּפִיו" — יצחק אוהב את עשו בגלל מה שעשו מספק לו. ההעדפה המנומקת היחידה בספר מנומקת בתועלת. ורבקה — הטקסט אינו מנמק כלל, רק "אֹהֶבֶת", בהווה מתמשך, כעובדת טבע: שני סגנונות ההטלה שכבר פגשנו, זה שמודה בעסקה וזה שמציג אותה כגורל.
והחוק? החוק דווקא ניסה לרסן. התורה מחוקקת את זכות הבכורה — פי שניים לבכור — ואוסרת במפורש להעדיף את בן האהובה על בן השנואה. כלומר המחוקק ידע בדיוק עם איזו נטייה אנושית הוא מתמודד, וניסה לכבול אותה לסדר קבוע שאינו תלוי ברגש ההורה. אבל הסיפור המקראי, בעקביות שנראית כמעט כפייתית, מפר את החוק של עצמו: ישמעאל הבכור נדחה, עשו הבכור נדחה, ראובן הבכור נדחה, מנשה הבכור נדחה — יעקב הזקן משכל את ידיו על ראשי נכדיו במפגיע, ויוסף מוחה, והזקן עומד על שלו: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי." שוב ושוב החוק אומר בכור והלב בוחר אחר. אפשר לקרוא את זה כמסר תיאולוגי על בחירה שאינה כפופה לסדרי אנוש; ואפשר לקרוא את זה כפי שקורא אותו הדף הזה — כעדות עתיקה לכך ששום חוק אינו מצליח לרסן את מנגנון ההעדפה, ושהפער בין הסדר המוצהר ובין הבחירה בפועל הוא הסדק שבו גדלים כל האחים.
ואז מגיע הסיפור שנושא את המבנה כולו: יוסף. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים." הכתונת היא ההזהבה שנתפרה לגוף — פשוטו כמשמעו: תפקיד שנתפר. והיא איננה מתנה פרטית; היא סימן פומבי, לבוש שכל האחים רואים בכל יום, הצהרה מהלכת על חלוקת האהבה. והפסוק הבא הוא כל מחקר יחסי האחים שסקרנו, דחוס לשש מילים: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו — וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ." הטקסט אינו אומר ששנאו אותו בגלל התנהגותו; הוא אומר במפורש ששנאו אותו בגלל אהבת האב. השנאה בין האחים היא תוצר ההעדפה, לא סיבתה — הכיוון הסיבתי שהמשפחות תמיד מספרות הפוך.
ויוסף עצמו, ראוי לומר, אינו עוזר לעצמו: הוא מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם, הוא מספר להם את חלומות האלומות המשתחוות. הנער בן השבע־עשרה מגלם את תפקידו בהתלהבות — בדיוק כפי שכתבנו: התפקיד נאחז בתכונה ממשית ומנפח אותה, והילד לומד לספק את מה שמצופה. ואז — הבור. האחים מפשיטים ממנו את הכתונת — קודם הבגד, אחר כך הבן — ומשליכים אותו, ויושבים לאכול לחם. הילד המועדף הופך, בהינף אחד, לשעיר מושלך ונמכר. המעבר מן הכתונת אל הבור אינו מלמד ששני התפקידים זהים; הוא מלמד את מה שהדף הזה טוען מתחילתו — שהמועדפוּת אינה רכושו של הילד. היא תפקיד, ותפקיד אפשר לקחת, להפוך, להעביר. וגם ההמשך שייך לתבנית: הכתונת, טבולה בדם השעיר — שעיר עיזים, אומר הטקסט — נשלחת אל האב כראיה. השעיר האמיתי משלם את מחיר ההצגה, והאחים, לרגע, חפים.
מה שקבוע אינו מי נבחר. מה שקבוע הוא המבנה הזקוק לנבחר ולדחוי — והארכיון הזה, שנקרא בכל דור מחדש, מזכיר שהיד שמטילה את הגורל לא נולדה אתמול. היא ירשה תנועה בת אלפי שנים. אבל אם התנועה עתיקה כל כך ורחבה כל כך — האם היא בכלל שייכת לנרקיסיזם דווקא? זו השאלה הבאה, והתשובה עליה משנה את גבולות הדף.
לא רק נרקיסיזם: הילד כתפקיד
הדף הזה יושב באשכול על המשפחה הנרקיסיסטית, והגיע הרגע להקשות על הבית שלו עצמו. כי ככל שהתקדמנו, המילה "נרקיסיזם" עשתה פחות ופחות עבודה: הפיצול, ההזהבה, ייצור החפות, חלוקת הידיעה — כולם תוארו כמעט בלי להזדקק לאבחנה, ובראשית, הארכיון שממנו יצאנו, אינו יודע אותה כלל. אז נאמר זאת במפורש: התופעה גדולה מהאבחנה. היחידה הבסיסית איננה הנרקיסיזם — היא התפקיד. והנרקיסיזם הוא רק אחד המעסיקים.
יש אפילו תפקידים שממתינים לילד עוד לפני שנולד. במשפחות של ניצולי השואה גדלו ילדים שהתפקיד קדם להם — בשם שכבר נבחר, במת שלא חזר, במשפט שנאמר מעל העריסה: עכשיו החיים ממשיכים. דינה ורדי קראה להם "נרות זיכרון": ילדים שנעשו, כמעט תמיד בלי שנאמרה מילה, נושאי זכרם של המתים — גשר בין החיים לנספים, הוכחה חיה שהחורבן לא ניצח. וההורה כאן אינו נרקיסיסט. הוא שבור. הוא אינו זקוק למראה מגדילה — הוא זקוק לסתימת חור בעולם, והילד לא גויס לנפח עצמי אלא להחזיק את מה שאם יישמט, ייעלם בפעם השנייה. ההזהבה במשפחה כזאת אינה אומרת "אתה המיוחד"; היא אומרת דבר כבד ממנו: חייך יקרים מדי מכדי שיהיו שלך. וגם השעיר מופיע כאן, בגרסתו: הילד שמסרב לשאת — שמתבדח היכן שמצפים לכובד ראש, שמהגר, שאינו קורא לילדיו בשמות המתים — ונעשה "מי שאינו זוכר", המואשם בהריגתם מחדש. צמד התפקידים שלם, בלי גרם אחד של גרנדיוזיות. ומי שנענה לתפקיד משלם במטבע ייחודי: כאבו מגיע תמיד שני. איך יתלונן על ילדותו בפני מי שאיבדו את ילדותם? הוא אינו נשלח למדבר כדי לאבד את זכותו לכאב — די בכך שכל כאב שלו יונח מול השואה. על הילדים האלה ראוי דף משלו, ועוד נכתוב אותו; כאן חשוב מה שהם מלמדים על כל השאר: ילד יכול להיות מועסק על ידי פצע לא פחות מאשר על ידי גרנדיוזיות — והמעסיק השבור קשה לפעמים יותר, כי אי אפשר אפילו לכעוס עליו.
וכך גם חרדה מעסיקה — הילד שמונה, בלי טקס, לאחראי על מצב רוחה של אמו; על הילד ההורי כתבנו בנפרד, ודייקנו שם: ילדוּת הורית צומחת גם מדיכאון, ממחלה, מהגירה, מעוני. גם מצוקה כנה מטילה תפקידים. וגם מסורת, וייעוד — הבן שנועד להמשיך את העסק, את הרבנות, את השם.
ההרחבה הזאת אינה מטשטשת את הדף — היא מזקקת את שאלתו. כי ילדים תמיד נולדים אל סיפורים שקדמו להם: שם, שפה, תקווה, פחד. אין אדם שנוצר מחוץ לציפיותיהם של אחרים, ולא כל משמעות שהורה מפקיד בילדו היא אלימות. ההבדל אינו בהטלה. השאלה אינה אם ההורה מעניק לילד משמעות — השאלה היא אם הילד רשאי לשנות אותה. האם הוא יכול לשאת את שמו בלי להיות המת שעל שמו נקרא; להיות המשך — וגם התחלה; לומר "זה כבד לי" בלי שהאמירה עצמה תופעל נגדו. במשפחה שהתפקיד בה נולד ממצוקה גלויה יש לרוב מקום — צר, מאוחר, אבל קיים — להנחת המשא. במשפחה שתיארנו לאורך הדף, הנחת המשא היא הפשע: המועדף שמניח נענש בנפילה, השעיר שמסרב מסומן כראיה נוספת. וזה מחזיר אותנו, בפעם השלישית, אל החתימה: לא ההעדפה ולא המשא — ההכחשה. הדרישה שהילד יישא, ויכחיש שהוא נושא, ויקרא למשא אהבה.
ואם היחידה היא התפקיד ולא האבחנה, מתבקשת עוד מחשבה, שנסתפק כאן ברמיזה עליה: לא רק הורים מטילים תפקידים. גם קבוצות גדולות — קהילות, תרבויות, אומות — יודעות להזהיב דור אחד ולהפקיד באחר את מה שאינן מוכנות לדעת על עצמן, והטקס בויקרא הרי לא נערך במשפחה אלא בעדה שלמה. זו מחשבה שמגיע לה מקום משלה, ונייחד לה אחד. הדף הזה נשאר בבית — כי בבית זה מתחיל, ובבית זה יכול גם להיפסק.
ההכחשה היא החתימה
לא כל בית שיש בו העדפה הוא המשפחה שתיארנו. יש משפחות שההיררכיה בהן גלויה וטקסית: כולם יודעים מי הבכור, מי הבן של אמא, ממי מצפים להמשיך ומי נועד לוותר. זה יכול להיות עוול עמוק — אבל הוא נראה. הילד יודע מה נעשה לו; הוא יכול לכעוס על הסדר, לריב איתו, לדבר עליו עם אחיו. פצעו הוא פצע עם שם.
ומולו הבית המצהיר: אצלנו אין העדפות, אוהבים את כולם אותו דבר, כל ילד מקבל לפי צרכיו. ובינתיים כולם יודעים למי מתקשרים ראשון, מי מקבל כסף בלי לבקש, למי סולחים לפני שהתנצל, ומי נדרש שוב להסביר מדוע נפגע. הידיעה קיימת בכל תנועה של הבית — רק אסור לתת לה שם.
וההכחשה איננה בהכרח שקר מודע. הורה יכול להאמין בכנות שאהב את כולם שווה, ולהציג לעצמו מאזן: לזה שילמנו לימודים, לזו עזרנו עם הילדים. אבל השוויון אינו בכמות — הוא במעמד. לאחד נותנים מפני שמאמינים בו; לאחר — תוך הזכרת חובו. אצל אחד הטעות היא "תקופה קשה"; אצל אחיו היא אופי. ההכחשה אינה מחייבת לא לראות שום הבדל. די בסירוב לראות את משמעותו.
וכאן החתימה עצמה: לא היחס הלא־שווה — השליטה בזכות לפרש אותו. ההורה אינו אומר "אני מעדיף את אחיך"; הוא אומר "אין העדפה — והעובדה שאתה רואה אותה מוכיחה שמשהו בך פגום." הפצע נעשה כפול: תחילה הילד מקבל פחות, ואחר כך עצם ידיעתו מוצגת כקנאה, כרגישות־יתר, ככפיות טובה. הוא אינו רק מופלה; הוא נעשה אשם בכך שהבחין. הילד מן הבית הגלוי מגיע לבגרות עם כעס; הילד מן הבית המכחיש מגיע עם ספק — לא "עשו לי עוול" אלא "אולי אני ממציא". כעס הוא רגש שאפשר לעבוד איתו. ספק בעדות של עצמך הוא פצע שנלחם בטיפול בו.
למה הבית אינו יכול פשוט לשמוע? כי הוא אינו שומע טענה על אירוע — הוא שומע איום על זהותו. אם הילד צודק, האם אינה האם שסיפרה לעצמה שהייתה, האב אינו האיש ההוגן שבמראה, והמועדף אינו רק מי שהצליח בזכות עצמו. קל יותר להפוך את הדובר לבעיה מאשר להניח לדבריו לשנות את הסיפור. וכולם מגויסים, כל אחד בדרכו: המועדף — בלי לשקר, רק בהנחה שחווייתו היא הבית כולו; ההורה השני — "אין טעם לפתוח חשבונות", כי אם לא הייתה חלוקה, הוא לא היה מי שראה ושתק; והאחים כורתים הסכם שאיש אינו מנסח: מותר לדבר על קשיים פרטיים — אסור לדבר על המבנה. מותר לומר שהמשפחה אינה מושלמת; אסור לומר שאי־השלמות שירתה מישהו על חשבון מישהו.
כך ההכחשה אינה שכבה מעל הסדר — היא הדרך שבה הוא מתקיים. אילו ההעדפה הוכרה, אפשר היה להתווכח עליה; ההכחשה הופכת פעולה לגורל. היא אומרת לילד: אינך מקבל פחות כי כך בחרנו — אתה מקבל פחות כי זה מה שמתאים לך. כך נמחקת היד שהטילה את הגורל, ונשארים שני ילדים שנראים כאילו נולדו שונים. וזו גם הסיבה שהחשיפה לבדה אינה משנה: אדם יכול להביא מסמכים, צוואה, הבדלים שאין להסבירם — ולשמוע "למה אתה עושה חשבון", "אי אפשר למדוד אהבה", "אתה מוכן להרוס משפחה?". התגובה אינה עונה לטענה; היא מחליפה את נושא הדיון — מאיך חולק הכוח לשאלה מדוע הנפגע אינו שותק. ההכחשה אינה רק אומרת שלא היה פצע. היא משתמשת בדימום כהוכחה שהילד פגום.
ומכאן גם פתח התקווה היחיד שהפרק יכול להציע ביושר — והוא פונה, לראשונה בדף, אל ההורה שקורא. היציאה מן ההכחשה אינה דורשת הסכמה על כל פרט. היא מתחילה בהכרה פשוטה ממנה: ייתכן שילדיי לא גדלו באותו בית, אף שחיו תחת אותה קורת גג. ייתכן שאהבתי אותם — והפעלתי עליהם כוח באופן שונה. ייתכן שלא התכוונתי לחלק תפקידים, ובכל זאת חילקתי. וייתכן שהאופן שבו אני זוכר את עצמי כהורה אינו הסמכות האחרונה על ילדותם. זו אינה הודאה שהכול היה רע; זה ויתור על הזכות להיות חף באמצעות פסילת עדות הילד.
צריך לומר מה ההכרה הזאת איננה, כי הטעות כאן אורבת משני הצדדים. היא איננה גזר דין של אשמה תמידית. הורה שחי בחשד עצמי מתמיד אינו רואה את ילדיו טוב יותר — הוא רואה את אשמתו, וזה עיוורון חדש: שוב רגש של ההורה ממלא את הבית, הפעם בדמות נאשם. ההיפך מהכחשה איננו ייסורים; הוא נשיאה. רוזיקה פרקר, אמרה את זה על השנאה האימהית ואותו דין חל על האשמה: ההורה שמסוגל לדעת "פגעתי" — לדעת, לא להתבוסס — הוא ההורה שילדיו אינם צריכים עוד לשאת את הידיעה במקומו. אשמה בלתי נסבלת מולידה או הכחשה או התבוססות, ושתיהן משאירות את הילד לבד; אשמה נסבלת היא פשוט הצורה שהאהבה לובשת כשהיא מוכנה לדעת את עצמה. הדף הזה אינו מבקש מההורה לעמוד למשפט תמידי. הוא מבקש ממנו את הדבר שביקש כל הדף מכל אחד אחר: לשאת סתירה — הייתי הורה אוהב, ופגעתי — בלי לפתור אותה לאחד הצדדים.
משפחה שמסוגלת לומר זאת עדיין לא ריפאה דבר — אבל היא כבר אינה המשפחה שתיארנו. וכל עוד הדרישה היא להכחיש, שום חום ושום פיוס אינם משנים את המבנה; הם רק משפרים את תנאי הכליאה. המדד שהילד הבוגר יכול לקחת לכל שיחה משפחתית אינו "האם הם נחמדים אליי עכשיו" אלא: האם מותר כאן לדעת.
והפרת הסדר, כשתבוא, תתחיל בסירוב של אחד מהם לבצע את חלקו: כשהמועדף לא יסכים עוד שחווייתו הטובה תשמש למחיקת אחיו; כשהשעיר יפסיק לבקש רשות לדעת את חייו; וכשהשתיקה תחדל להיקרא שלום. אבל לפני היציאה — אזהרה אחת אחרונה, כי גם הכלי שבו כתבנו את הדף הזה יודע להטיל גורלות.
גם השפה הטיפולית יכולה להטיל גורלות
הדף הזה נכתב בשפה — "ילד מועדף", "שעיר לעזאזל", "משפחה נרקיסיסטית" — ולפני שנצא ממנו, חובה לומר את האמת על הכלים. "הילד המועדף" ו"השעיר לעזאזל" אינם אבחנות: אין להם הגדרה קלינית מוסכמת, אין מדד שממיין ילדים לתפקידים, ואין הכרח שיימצאו בכל משפחה שיש בה הורה פוגע. אלה אינם טיפוסים קליניים מוכחים אלא מושגים פרשניים — המנסים לתת צורה לתהליכים שחלקם נחקרו היטב בשמות אחרים: יחס הורי דיפרנציאלי, סימון ילד כבעיה, שעירות משפחתית. גם מוצאם אינו אחד: "השעיר לעזאזל" שירת שנים את הטיפול המשפחתי ואת הטיפולוגיות של משפחות המתארגנות סביב התמכרות; "ילד הזהב" קיבל את מעמדו בעיקר בשיח הפופולרי על הורות נרקיסיסטית. ברשת חוברו השניים לצמד שנשמע כטיפולוגיה מדעית סגורה — תוקף שאין לו. מה שיש: מושגים שכוחם בכך שהם מאפשרים לראות מבנה שהיה סמוי. בקליניקה אפשר לפגוש אנשים שפורצים בבכי כשהם שומעים לראשונה את המילה "שעיר לעזאזל" — סוף־סוף ניתן שם למה שחיו בו בלי יכולת לומר אותו. וסכנתם — שהם מתחילים לנהל את המציאות שאותה באו לתאר.
כי שימו לב מה יכול לקרות. אדם קורא דף כזה ומזהה את עצמו — רגע אמיתי, לעיתים מכונן. אבל אם הזיהוי מתקשח, הטקס חוזר, הפוך: מעתה הוא הטהור, וכל מי שחולק עליו הוא הילד המועדף; כל זיכרון אחר הוא גזלייטינג; כל בקשה למורכבות — ניסיון השתקה; והעולם, שחולק פעם לטוב ורע, מחולק שוב — באותה סכין, ביד השנייה. הוא יצא מתפקיד השעיר ונכנס לתפקיד התובע, וזה אינו חופש; זו משרה חדשה באותו משרד. הדף הזה טען מתחילתו שהבעיה היא הפיכת אדם לפונקציה — והמילים שבהן טען זאת יכולות בעצמן להפוך אנשים לפונקציות: אמא נרקיסיסטית, אח מוזהב, הורה מאפשר. שם שהיה פנס נעשה חותמת. ועל הסכנה הזאת בדיוק — הפיכת מושג פסיכולוגי לתווית שסוגרת את האפשרות לראות אדם — כתבנו בדף נפרד, והוא ההשלמה ההכרחית לדף הזה.
וגם אנחנו, המטפלים, איננו מחוץ לטקס — כבר אמרנו שלטקס יש כהן, וראוי לפרט, ובזהירות הנדרשת: לא דרך תווית על ילדותו של המטפל, אלא דרך מה שמתעורר בו בחדר. מטפל עשוי להזדהות עם הילד המסתגל, המצליח, המרצה — ולהעניק להסתגלות את השם "כוחות" בלי לראות את מחירה. מטפל אחר עשוי להזדהות במהירות עם הילד המואשם — ולהפוך את החדר לבית משפט: קורבן ותוקפן בפגישה השנייה, וזהות חדשה למטופל, בנויה כולה על הרשעת משפחתו. ייתכן שההזדהויות האלה קשורות לתולדות חייו של המטפל — על כך כתבנו בפרק האהבה, מתוך עדות ולא מתוך ניבוי — אבל אי אפשר להסביר אותן מראש בתווית נוספת; אפשר רק לבדוק אותן בהווה, פגישה אחר פגישה. טיפול שאינו בודק אינו מפרק את הטקס — הוא מחליף את בעלי התפקידים. והצורה השקטה מכולן: המטפל שפוגש את המשפחה דרך ההורה, שומע על ילד קשה ותוקפני, ומאבחן את השעיר. הגורל מקבל חותמת, הפעם עם מספר רישיון.
לכן השאלות שכדאי לצאת איתן מהדף אינן שאלות של תיוג. לא "מי היה הנרקיסיסט" ולא "איזה תפקיד קיבלתי" — אלה שאלות שמסתיימות בתשובה, והתשובה מסתיימת בתפקיד. השאלות הפתוחות שוות יותר: מי הטיל את התפקיד — ובאילו מעשים, קטנים וחוזרים, הוא הוטל? מה לא יכול היה ההורה לשאת בעצמו, שנדרשנו לחלק בינינו? כיצד חולקו אצלנו כוח, אשמה, אהבה והזכות לומר מה קרה? איזו זכות קיבלתי משום שנשללה מאחר — ועל איזה יתרון אני עדיין מגן באי־ידיעה? איזו עבודה אני ממשיך לבצע גם כשאיש כבר אינו דורש אותה? ומתי הידיעה שלי עצמה — זו שקניתי ביוקר — נעשתה תפקיד שאסור לי לחרוג ממנו? מי שיוצא מהדף עם תווית, החמיץ אותו. מי שיוצא ממנו עם שאלה שאינה נסגרת בתווית — כבר התחיל את מה שהפרק האחרון מתאר.
סיכום: מה שדף כזה לא יכול לתת
יש רגע שחוזר בקליניקה, ותמיד באותה בושה. אדם מדבר על משפחתו, מתקשה, מגמגם — ופתאום נזכר במוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם, בצהלה שאין מביכה ממנה בספרות העברית: "אשרַי, יתום אני!" והוא מודה, בקול נמוך, שהוא מבין את מוטל. שמשהו בו קינא תמיד ביתומים. ואז הוא ממהר להסתייג — חלילה, לא שהוא מאחל למישהו מוות — והבושה סוגרת עליו. אבל הקנאה הזאת איננה משאלת מוות; היא הידיעה, שנוסחה בדרך היחידה שנותרה לה, שהחופש והקשר נחוו בבית הזה כסותרים. מוטל הוא הילד היחיד בעיירה שאיש אינו זקוק לו — לא להצלחתו, לא לאשמתו; אין יד על ראשו. מי שמקנא בו מפנטז על מות התפקיד, לא על מות ההורה. והרגע שבו הוא מעז לומר זאת בקול הוא כמעט תמיד הרגע שבו הוא חדל לספר על הוריו ומתחיל לספר על המבנה.
וכאן היה אמור לבוא הפרק שבו מדריכים כאלה מגישים את הסחורה: שלבי ההחלמה, המבחנים, "היציאה מתחילה כאשר". אבל צריך קודם להודות במשהו על הדף הזה עצמו. אדם פיליפס, שכבר פגשנו, כתב שהפסיכואנליזה נעשתה לא פעם מדריך נימוסים והליכות — מי חייב להרגיש מה, כמה, כלפי מי. והדף הזה, שנכתב נגד הטלת תפקידים, גלש לאורכו שוב ושוב אל אותו קול: קבע מבחנים למועדף, מדדים להורה, שיעורי בית לכל בעלי החדרים. הדף שהזהיר שלטקס יש כהן עמד, פרק אחר פרק, בעמדת הכהן. וקורא שיוצא מדף כזה עם רשימת חובות חדשה לא יצא משום תפקיד — הוא קיבל תפקיד משודרג: הילד־שבעבודה־על־עצמו, כשהדף הוא ההורה שקובע אם הוא מתקדם יפה.
אז מה בכל זאת אפשר לומר על יציאה, בלי הקול הזה? אפשר להעיד. ומה שראיתי איננו דרך אחת — שני התפקידים נבנו הפוך, וגם פירוקם, כשקרה, היה הפוך.
ראיתי מועדפים שיצאו דרך ויתור. שהתחילו להביט היכן שאסור היה, וגילו שהמבט עולה בהון: בחפות שניתנה להם, בסמכות להיות העד היחיד למשפחה, בברית, לעיתים בקרבה, במעמד ובירושה ממש. אצל אחדים הוויתור הגיע עד גרסת הילדות שלהם עצמם — ההכרה שהאהבה שהגנה עליהם התקיימה בתוך סדר שפגע באחר, שהבית החם שזכרו היה אמיתי ולא היה כל הבית. איש מהם לא עשה זאת בלי אבל; הם התאבלו על משפחה שמבחינתם עוד לא מתה. וראיתי שעירים שיצאו דרך שביתה. שהפסיקו, יום אחד, לספק את חומר הגלם שממנו מיוצרת חפות המשפחה: להתייצב למשפט שאין לזכות בו, להסביר שוב את העדות למי שזקוק לא להאמין לה. זו אינה שכחה — זו הפסקת העבודה: להרשות לחיים להיות גדולים יותר מכתב האישום. הם ויתרו בכך גם על הזיכוי — על התקווה שהמשפחה תראה, תודה, תעניק להם למפרע עבר אחר — ומצאו, מי יותר מי פחות, את מה שלא היה קיים באולם: חיים שאינם ערעור. וכמעט כולם שילמו. מערכת שמאבדת את שעירהּ נלחמת להשיבו: היא אומרת שהוא אכזרי, שהוא הורס את המשפחה, שהוא עושה להוריו את מה שעשו לו. השביתה נקראה אצלם בגידה, כי המשפחה התרגלה לקבל את עבודתם בחינם.
ויתור ושביתה אינם מותנים זה בזה, ולא ראיתי שהם מובילים בהכרח לפיוס. המועדף אינו תמיד מוכן לראות; השעיר אינו חייב להעמיד שוב את חייו למשפט כדי לזכות בהכרתו. ומה שהיה משותף לכל מי שראיתי משתנים — לא "יוצאים", משתנים — היה דבר אחד קטן: הם הפסיקו להאמין שהגורל שהוטל עליהם ירד מן השמיים.
וראיתי גם את מי שהמדריכים אינם כותבים עליהם. את מי שלא יצא — שההורה מזדקן והוא הנושא היחיד. את מי שיצא ואיבד את כולם, ומצא לא חירות אלא שקט ריק. את מי שנשא את שני התפקידים לסירוגין, לבדו, בלי אח לחלוק איתו את הגורל. הדף הזה לא יגיד להם שהם בשלב מוקדם של תהליך. אין תהליך. יש חיים, שבתוכם התפקיד לפעמים נחלש, לפעמים חוזר בארוחת חג, לפעמים מת רק עם ההורה — ולפעמים לא אז.
ונשארת השאלה שכולם מגיעים איתה: מי הייתי לפני שנתפר עליי הבגד? קל לשאול אותה, וייתכן שאין לה מענה — ייתכן שלא היה שם אדם שלם, חופשי, שממתין מתחת לתפקיד. התפקיד הוטל מוקדם מדי; הילד נבנה בתוכו; הוא למד כיצד להביט, ממה לפחד ומה לרצות מתוך המקום שהוקצה לו. לכן היציאה איננה הסרת תחפושת וגילוי של עצמי טהור. היא יצירה — של אדם שלא הורשה עדיין להתקיים. אדם שיכול להיות אהוב ומאכזב, מצליח ונכשל, קרוב ונפרד, פוגע ונפגע; שייך למשפחה ואינו רכושה — בלי שאח יצטרך לשאת את מה שאינו נושא בעצמו.
הטקס אינו מסתיים כשהגורלות מתחלפים — לא כשהשעיר נעשה קדוש והמועדף נעשה אשם. הוא נחלש היכן שחדלים להזדקק לשניים: היכן שחפות אינה דורשת קורבן, שאהבה אינה משכורת, שכאב אינו מעניק חסינות, שאדם נושא בתוכו טוב ורע בלי להפקיד אחד מהם בגופו של אחר. קלפי של משפחה אי אפשר לבטל — הטקס בויקרא נערך מדי שנה מחדש, וגם המקרא לא דמיין שנה בלי שעירים. אבל יד שנעצרת רגע לפני שהיא נכנסת לקלפי — זה קורה. בדרך כלל בלי עדים, בלי מבחן שהוכרע ובלי שלב שהושלם: מישהו עומד מול ילדיו, או מול אחיו, או מול דף כזה — והיד נעצרת.
ומילה אחרונה, שהיא כבר לא על התפקידים אלא על מה שאחריהם. המשפחה שתיארנו דרשה מילדיה שלמוּת מסוג מסוים — שלמוּת של טוהר: שכל אחד יהיה חצי אדם נקי, כולו זהב או כולו אשמה, בלי סדק בתמונה. אני מחזיק בתפיסה הפוכה, והיא איננה תפיסה רומנטית: השבור הוא השלם. אנחנו נוצרים מתוך השבר, לא מתוך השלמות — הצורה שאדם מקבל היא הצורה שהשבר שלו אפשר. ואסור לייפות: לפעמים השבר מנצח. יש מי שהתפקיד רוקן, והזהב שנשפך לסדקים לא הדביק דבר; ומי שהשבר לא הכריע — המחיר שלו ממשי, ואיש אינו פטור מלדעת אותו. אבל אחרי שלושים שנה בחדרי טיפול ובסדנאות אני יכול להעיד על דבר אחד: אין בין האנשים שאני מחבב אחד נטול שברים. לא פעם השבר הוא שהגדיר אותם — לא כמום שהתגברו עליו אלא כמקום שממנו צמחה הצורה. ביפן מאחים כלי חרס שבור בזהב, ואינם מסתירים את קו השבר — מבליטים אותו; הכלי המאוחה אינו מתיימר להיות הכלי שלפני. גם האדם שיצא מן התפקיד אינו חוזר להיות מי שהיה אמור להיות — אין כזה. הוא נעשה מישהו שלא היה קיים קודם, והתפרים שלו גלויים, וזו איננה פשרה על שלמות. זו השלמות היחידה שיש.
השאר איננו מדריך. השאר הוא חיים.