הפסיכולוגיה של לקיחת סיכון

הלב שאי אפשר לשבור הוא לב שכבר נקבר

שרה היא תלמידה שלי כבר כשלושים וחמש שנה. היום היא בת למעלה מתשעים, ניצולת שואה. יום אחד אמרה לי בתה: "אצלך היא בפעם הראשונה הסכימה לעשות דבר שאין בו תועלת." קצת נעלבתי.

אני נזהר מלפרש חיים שלמים דרך משפט אחד. אבל לא רק המילה "תועלת" מכה בי. מכה בי גם המילה הסכימה. כאילו לעשות דבר שאין בו תועלת דורש רשות. רשות להסיר את האחריות למחר, רשות לא לחשוב על התקדמות לקראת משהו, לא להשיג יתרון כלשהו, רשות לא לחשוב על הישרדות. יעקב אגמון ענה פעם על השאלה מהי אמנות במילים: חוסר אחריות.

אנחנו רגילים להצדיק אמנות בכך שהיא מועילה. היא מפתחת יצירתיות, עוזרת לעבד רגשות, טובה למוח, מפחיתה מתח, מאפשרת ביטוי עצמי. כל הדברים האלה יכולים להיות נכונים, ולפעמים הם כמעט עלבון לאמנות. כי ברגע שאנחנו צריכים להוכיח שהאמנות מועילה, גם היא נדרשת להציג תעודות בכניסה. גם היא צריכה לענות על השאלה בשביל מה.

אולי משהו חשוב קרה לשרה דווקא במקום שבו לא היה צורך לענות. היא לא הייתה צריכה להשתפר, להציל, לייצר או להצדיק את הזמן. הציור לא היה אמצעי לדבר אחר. הוא היה הדבר.

וכדי להגיע למקום הזה היא נדרשה, אחרי תשעים שנה, להסתכן.

הסיכון אינו עסקה

יש דרך קפיטליסטית לדבר על סיכון. היא אומרת שצריך לצאת מאזור הנוחות, לקחת סיכון מחושב, לנסות דבר חדש, שמי שאינו מסתכן אינו מתקדם. זו השפה של היזם: אני מסתכן באופן מחושב כדי להשיג משהו. הצלחה, אהבה, צמיחה, קריירה טובה יותר. אני מחשב את המחיר האפשרי מול הרווח האפשרי ומחליט אם העסקה משתלמת.

אבל הדברים החשובים בחיים אינם עסקה.

אני לא יכול לחשב מראש מה אהבה תעשה לי. אני לא יודע מי אהיה אחרי שילד ייוולד. אני לא יודע מה יקרה אם אומר לאדם קרוב דבר שמעולם לא העזתי לומר, מה יצירה תדרוש ממני אחרי שאתחיל אותה, ומה יישאר ממני אחרי אובדן.

אם אני יודע מראש בדיוק מה אקבל, מה אאבד ומי אשאר אחר כך, לא באמת הסתכנתי.

הסיכון אינו המחיר שאנחנו משלמים כדי לקבל את החיים. הוא חלק מן הדבר שהופך אותם לחיים.

לתת לדברים כוח עלינו

יש דברים שאפשר ליהנות מהם מבלי שהם ישנו אותנו, ויש דברים שערכם נמצא בדיוק בכך שאנחנו נותנים להם כוח לעשות בנו משהו.

אהבה היא כזאת. אפשר לנסות לאהוב בלי להיות תלוי, בלי להתמסר, בלי להיחשף יותר מדי, בלי לתת לאדם האחר אפשרות אמיתית לפצוע. קשר מחושב עם המרחק הנכון. קשר שלא מחזיק בכאב של ההיעדר. מי שאין לו כוח לפגוע בי גם אינו יכול להיות יקר לי באותו אופן.

יצירה היא כזאת. אם אני כבר יודע מה הפסל יהיה, אני בעיקר מבצע. אם אני יודע מראש לאן הציור יגיע, החומר אינו צריך ללמד אותי דבר. אני יכול להיות מיומן מאוד, אבל העבודה כבר אינה מסוגלת להפתיע את האדם שעושה אותה.

טיפול הוא כזה. אם אני מוכן להיכנס אליו רק בתנאי שאצא אותו אדם, עם פחות סימפטומים ושליטה טובה יותר, כבר קבעתי מראש מה מותר למפגש לעשות בי.

אנחנו אוהבים לדבר על בחירה, גבולות ושליטה. כל אלה חשובים. אבל אולי השאלה המטרידה יותר היא אחרת: מה בחיים אפשר לחוות רק אם אנחנו מוכנים לתת לו כוח שאין לנו שליטה מלאה עליו?

להכניס את הזר הביתה

אני באמת לא יודע איך אפשר להיות יצירתי בלי להסתכן. להסתכן בגמגום, ב"אני לא יודע", בפתטיות, ביומרנות, בטעות. להסתכן בכך שמישהו יסתכל על מה שעשינו ולא יבין, ובכך שאנחנו עצמנו נסתכל ולא נבין. להסתכן בדיסוננס, בחוסר הרמוניה, בשבר של משהו שכבר היה טוב. להסתכן בלהכניס את הזר הביתה.

לפעמים אני דוחף תלמיד לשבור משהו בפסל שכבר עובד. לא משום ששבירה טובה משלמות, אלא משום שבנקודה מסוימת ההצלחה עצמה נעשית סכנה. הפסל מתחיל להגן על הצורה שכבר השיג. התלמיד מתחיל להגן על ההצלחה שלו. העבודה חדלה לשאול שאלה ומתחילה לשמור על תשובה.

לפעמים צריך לקלקל ציור טוב כדי לבדוק אם יש בו חיים מעבר להצלחה שלו.

אבל אם אני יודע שהקלקול יוביל לציור טוב יותר, לא הסתכנתי. אולי באמת נקלקל אותו. אולי הדבר החדש יהיה גרוע יותר. אולי נצטער. אין דרך להוציא את האפשרות הזאת מן היצירתיות ולהשאיר את היצירתיות שלמה.

הבטחה שהטעות תשתלם הופכת גם את הטעות להשקעה.

עולם שבו הכול עובד

הדרישה לדעת מראש מה דבר יעשה לנו והדרישה שכל דבר יצדיק את עצמו בתוצאה הן אותה עמדה מול החיים.

מהעמדה הזאת נבנה עולם שלם.

אני עובד כדי לייצר, ישן כדי לתפקד, נח כדי לחזור רענן, מתעמל כדי להיות בריא, הולך לטיפול כדי להשתפר, יוצא לחופשה כדי לא להישחק, משחק כדי להיות יצירתי יותר, נפגש עם חברים כדי לתחזק קשרים. אפילו מה שנועד להוציא אותנו מן העבודה חוזר לעבוד בשבילה.

המנוחה משפרת ביצועים. המשחק מפתח יצירתיות. החופשה מונעת שחיקה. האמנות מטפלת. אפילו חוסר התועלת נדרש להוכיח את תועלתו.

יש משהו מוזר באדם שנוצר בתוך העולם הזה. הוא גם מי שחי וגם מי שמפקח על מי שחי. הוא מנהל את הכעס, את החרדה, את הזמן, את הגוף, את התשוקה, את הזוגיות, את הקריירה, את ההורות. הוא מנהל אפילו את האיזון.

ואז גם השחרור צריך לעבור דרך ההנהלה. אפשר להיות ספונטני, אבל באופן בריא. לאהוב, אבל לא לאבד שליטה. להשתחרר, אבל במידה. לקחת סיכון, אבל מחושב. להיות אותנטי, אבל לא מביך.

אנחנו רוצים את סימני השחרור בלי הסכנה שלו. את החיוניות בלי אובדן הצורה. את השינוי בלי האפשרות שמשהו באמת ישתנה.

שחרור מבוקר הוא סתירה

אם אני קובע מראש את גבולות השחרור, את תוצאותיו ואת האדם שאני מוכן להיות אחריו, במובן מסוים לא שחררתי.

הסיכון אינו תקלה שעלולה להתרחש בדרך. הוא נמצא בלב הדבר עצמו: משהו מקבל לזמן מסוים כוח שאינו נמצא כולו בידי. מוזיקה. אדם אחר. גוף. חומר. אהבה. יין. אבל. יצירה. אני נכנס ואינני מחזיק בחוזה המבטיח מי אצא.

פזיזות אינה ההפך משליטה. לפעמים היא דרך אחרת לא לפגוש את הסיכון כלל — לפעול מהר כל כך עד שלא נצטרך לחוש את משקל האפשרויות. הסיכון שאני מדבר עליו הוא כמעט ההפך: להסכים שדבר יהיה חשוב מספיק כדי שתהיה לו השפעה עלי שאיני יכול לחשב מראש.

אי אפשר לבטח אהבה

אנחנו מנסים שוב ושוב להוציא מן הדברים הגדולים בדיוק את מה שמסכן אותנו בהם. לאהוב בלי תלות. להיות קרוב בלי להיפגע. להיות הורה בלי לאבד שליטה. ליצור בלי להיכשל. לשנות חיים בלי להתחרט. להזדקן בלי לאבד.

כל אחד מן הרצונות האלה מובן. ביחד הם מציירים פנטזיה: לחיות בלי להיות נתון לחיים.

אבל היכולת של דבר לגעת בנו והיכולת שלו לפצוע אותנו אינן תמיד שתי יכולות נפרדות. לפעמים הן אותו פתח. אפשר לאטום את הפתח, ולב שאי אפשר לשבור אינו לב מוגן. הוא לב שכבר נקבר.

החיים לוקחים לנו בני ערובה. מי שאוהב ילד מסתכן. מי שזקוק לאדם אחר מסתכן. מי שמקווה מסתכן. מי שבונה בית מסתכן בכך שיהפוך יום אחד לזיכרון. מי שיוצר לעצמו זהות מסתכן בכך שהחיים לא יצייתו לה.

אין צורך לקפוץ מצוק כדי לחיות בסיכון. די לאהוב.

חוסר תועלת הוא גם סיכון

פין סקורדרוד כתב על היין שהוא נעשה מועיל דווקא מפני שהוא מתנגד לתועלת. אני אוהב את הפרדוקס הזה, אבל קל מאוד להרוס אותו.

אנחנו יכולים לומר שאנחנו זקוקים לחוסר תועלת כדי לנוח, להיות יצירתיים יותר, לשמור על בריאות הנפש, לעבוד טוב יותר. ובאותו רגע כבר גייסנו אותו מחדש.

אולי צריך להשאיר אזור שבו איננו שואלים מה נקבל בחזרה. ערב שבוזבז. שיחה שלא הובילה לשום מקום. ציור שלא לימד אותנו דבר. ריקוד, חגיגה, שטות, משחק. אנחנו קוראים לזמן כזה "מבוזבז", אבל כדי שמשהו יהיה בזבוז צריך להניח שהזמן היה אמור להניב תשואה. אולי לא כל החיים הם השקעה.

כשאני עושה דבר מועיל אני יודע, לפחות בקירוב, לשם מה אני עושה אותו. כשאני עושה דבר שאין לו תוצאה מוגדרת, אני מוותר על הביטחון הזה. אני נותן זמן בלי לדעת מה אקבל, חומר בלי לדעת מה ייצא, תשומת לב בלי חוזה, חלק מן החיים בלי הבטחה להחזר.

אולי לכן חוסר תועלת מפחיד יותר מכפי שהוא נראה. הוא פותח סיפור חסר סיפור, זמן מחוץ לזמן. ומשהו עלול לקרות בו.

לא כל דלת עולה אותו מחיר

יש דבר שהעמדה הזאת אינה יכולה למחוק: הסיכון אינו מתחלק באופן שווה.

יש מי שטעות אחת עלתה להם כמעט בכול. יש מי שאין להם רשת לחזור אליה, מי שהמשאבים שלהם היו מעטים מלכתחילה, מי שלמדו מתוך ניסיון ממשי שלא כל נפילה מאפשרת לקום. לכן "קח סיכון" יכול להיות משפט מפונק מאוד.

אבל מזה לא נובע שהם חיים מחוץ לסיכון. לפעמים להפך. מי שחי בלי רשת נאלץ לקחת סיכונים שאחרים כלל אינם מבחינים בהם.

הדלת אינה עולה לכולם אותו מחיר. העובדה הזאת אינה מבטלת את הקשר בין חיים לסיכון. היא מונעת מאיתנו להפוך אותו לסיסמת מוטיבציה.

הסכנה של החיים שלא חיינו

אווה הופמן כתבה:

"אולי צברתי די בטחון לשוב ולקחת אי אלה סיכונים, לא לדבוק עוד במשטר החיים המפוחד של הליכה על בטוח. אחרי ככלות הכול, אפילו כדי להפליג למסעות גילוי, אדם זקוק למקום יציאה וחזרה, ואולי כבר חזרתי ובררתי לעצמי היכן אני נמצאת, די שאוכל להביט סביבי בעניין פקוח עין. ואולי הפרגמטיזם מתוך כורח שקבע את בחירותי הולך ונסדק בלחץ סתירות פנימיות. זה לא ממש עבד… אבל גם זאת למדתי תוך כדי מאמצי ההתגוננות התכליתיים שלי, שאינך יכולה ללכת לעד נגד הנטייה הטבעית של מזגך. לא, הגיע הזמן לשוב ולגלות את מעיינות תאוותי ואהבתי ותאבוני, לחיות מהמקום שהמוזיקה נובעת ממנו. זו תהיה משימה מורכבת, לנסות לשבור את שריון הפחד והרצון, אבל כעת אני יודעת שאם לא אתחיל לעשות זאת צפויה לי סכנה, הסכנה האמתית של חיים מנוכרים." (אווה הופמן, "זרה בין המילים")

אדם יכול להיות אחראי, זהיר, יציב, מצליח. הוא יכול לא לעשות טעויות — וזו יכולה להיות הטעות הגורלית ביותר שלו.

אישיגורו מנסח ב"קלרה והשמש" משפט שקשה לי לשכוח: "הימרת בלי להסתכן, ומה שזכית בו קטן ועלוב."

אפשר להצליח מאוד בהגנה על עצמנו. לא להיות מגוחכים, לא להתאהב באדם הלא נכון, לא לעשות עבודה שאיש לא ביקש, לא לבזבז זמן, לא להכניס את הזר הביתה, לא לתת לדברים כוח רב מדי. ואז יום אחד אולי צריך לשאול: במה זכינו?

לחיות פירושו להיות חשוף

אני כבר לא חושב שהשאלה המרכזית היא איזה סיכון נכון לקחת. מתחתיה נמצאת שאלה אחרת: כמה מן החיים אפשר להשאיר חיים אם אנו דורשים לדעת מראש מה יעשו לנו?

אני רוצה להיות מסוגל לבחור. אבל אני גם רוצה שיהיו בעולם דברים שגדולים מן הבחירה שלי בהם. ליצור משהו שאני עדיין לא מבין. לאהוב אדם שאינו רק מילוי של תוכנית שלי. להיכנס למפגש שאינו מבטיח להשאיר אותי כפי שהגעתי.

מעולם לא היינו הריבונים

אולי גם המילים "לקחת סיכון" מטעות. הן מציירות אדם שעומד במקום בטוח, סוקר את האפשרויות ומחליט כמה מחייו הוא מוכן לסכן. כאילו קודם כול אני שייך לעצמי, ורק אחר כך אני מחליט אם למסור משהו מן השליטה.

פרויד ערער על התמונה הזאת הרבה לפני שהתחלנו לדבר על ניהול עצמי. האני אינו אדון בביתו שלו. זו הייתה בעיניו אחת הפגיעות הגדולות בנרקיסיזם האנושי: גם בתוך מה שאנחנו מכנים "אני" פועלים כוחות שאיננו יודעים במלואם, רצונות שאיננו שולטים בהם, דברים שכבר התרחשו בנו לפני שהתודעה הגיעה להסביר אותם.

אבל אולי גם זה רק חלק מן העניין. לא רק הלא־מודע מערער את הריבונות שלנו. הגוף אינו מחכה להסכמתנו כדי להזדקן. האדם שאנחנו אוהבים אינו בבעלותנו. הילד שלנו יסטה מהתפקיד שכתבנו לו. האובדן אינו מכבד את הזהות שבנינו. הזמן אינו מתחייב להשאיר אותנו כפי שהיינו.

החיים אינם לוקחים מאיתנו שליטה. הם חושפים כמה מעט ממנה היה לנו מלכתחילה.

מכאן גם אהבה נראית אחרת. איננו "נותנים" לאדם אהוב כוח לפגוע בנו כאילו הכוח נשאר בידינו עד לרגע ההענקה. ברגע שמישהו נעשה יקר לנו, משהו כבר קרה למבנה הכוחות. החיים לקחו בן ערובה. חלק ממה שיכול לקרות לנו נמצא עכשיו בגוף אחר, בזמן אחר, בעולם שאיננו שולטים בו. זו אינה תקלה באהבה. זו משמעותה של היות קשור.

גם יצירה אינה החלטה מבוקרת להכניס אי־ודאות. החומר כבר אינו מציית לגמרי. היד עושה דבר שלא התכוונתי אליו. העבודה נעשית טובה דווקא במקום שבו היא מפסיקה להיות מימוש של תוכניתי. אם אני נשאר אדונה המוחלט, אולי יצרתי חפץ, אבל שום דבר לא קרה לי.

ואולי כאן אני חוזר סוף־סוף לשרה.

אמרתי שהיא "הסכימה" לעשות דבר שאין בו תועלת. עכשיו אני פחות בטוח אפילו במילה הזאת. אולי לא מדובר בהסכמה לקחת סיכון. אולי לרגע לא היה צורך להמשיך להחזיק באשליה שהכול תלוי בהסכמתה. היא נגעה בחומר. הזמן עבר. לא היה יעד. לא הייתה תשואה. לא הייתה הבטחה שמשהו טוב ייצא מזה. והיא לא נדרשה לנהל את מה שהרגע הזה יעשה בחייה.

אולי זו הייתה אותה "חוסר אחריות" שעליה דיבר יעקב אגמון: לא הזכות להתנהג בפזיזות, אלא רגע שבו איננו נדרשים להעמיד פנים שאנחנו האחראים הבלעדיים לכך שהחיים יישארו בשליטתנו.

ואז גם השאלה "האם כדאי לקחת את הסיכון?" מתחילה להתפורר. גם לא לאהוב הוא סיכון. גם לא ליצור. גם לא לעזוב. גם להישאר. גם להגן על הציור. גם להקדיש חיים שלמים לכך ששום דבר לא יוכל לערער אותנו. אין עמדה מחוץ למשחק שממנה אפשר לבחור אם להמר.

ואולי אפשר לקחת את המשפט של אישיגורו עוד צעד. גם מי שהימר בלי להסתכן — הסתכן. הוא פשוט שם את ההימור שלו על האפשרות ששום דבר לא יקרה.

אדם יכול לנהל היטב את הסיכונים שלו — ואז לגלות שהדבר שעליו הגן כל השנים היה חיים שכבר לא היה בהם הרבה מה להגן עליו.

לכן אינני חושב עוד שהסיכון עומד מול הביטחון. אין ביטחון כזה. יש רק דרכים שונות להיות נתונים למה שאיננו שולטים בו, ודרכים שונות לספר לעצמנו שאנחנו שולטים.

אולי "לקיחת סיכון" היא פשוט הדרך הריבונית שלנו לדבר על עובדה הרבה פחות ריבונית: אנחנו לא לוקחים את הסיכון. אנחנו מגלים שאנחנו כבר בתוכו.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).