חרדה אחרי אלכוהול: אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר

על Hangxiety, שכרות, תועלת, סיכון והאדם שאנחנו מרשים לעצמנו לא להיות

יש ערבים שבהם אדם אינו רוצה להירגע. הוא רוצה לכבות את האדם שהיה במשך היום. לא למות, לא להיעלם לגמרי — רק להפסיק לכמה שעות להחזיק את מי שהוא אמור להיות, את פניו, את הרצף ואת האחריות; להניח את הקול היודע מה נכון לומר, מה עליו להרגיש, אילו מחשבות שייכות לו ואיזו גרסה של עצמו רשאית להופיע בפני אחרים. הוא מוזג לעצמו משקה ומחכה לשינוי קטן בחוקי הכבידה: שהעולם יישאר במקומו, אבל יפסיק להיצמד אליו.

אני מכיר את התנועה הזאת. בקבוק בירה עם חברים. כוס יין בסוף יום עבודה. לפעמים יותר. טקס מעבר; משהו נסגר; המוח מפסיק לנסח, לפתור, להגיב ולייצר, ונכנסים לזמן שאינו מוכרח להצדיק את עצמו בתוצאה.

עם השנים — אני בכל זאת עברתי את גיל שישים — גיליתי שגם משקה אחד או שניים יכולים לקחת איתם חלק מן היום הבא. אני מתעורר עייף, מעורפל, קצר רוח ולעיתים חרד. הגוף מופיע לפני המחשבה: הדופק בולט מדי, השינה נדמית כאילו התרחשה בחדר אחר, תחושה לא ברורה של סכנה כבר נמצאת שם — ורק אחר כך מתחילה המחשבה לחפש את הדבר שממנו צריך לפחד.

באנגלית נוצרה לכך המילה Hangxiety, חיבור בין hangover ל־anxiety. חרדה ועצבנות אכן יכולות להיות חלק מחמרמורת; האלכוהול פוגע באיכות השינה גם כשהוא מקל בתחילה על ההירדמות. יש כאן גוף, כימיה, שינה שנקטעה, ומערכת עצבים שאינה חוזרת בבוקר לאותה נקודה שבה התחילה.

אבל המילה Hangxiety מספרת בקלות סיפור פשוט מדי: בערב היה אדם; האלכוהול שיבש אותו; בבוקר האדם מנסה לחזור לעצמו.

אלא שאין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר. האדם נעשה בתוך השבר.

אין תחילה אדם שלם

השבר אינו אירוע שמתרחש לאדם שכבר קיים. הוא אחד התנאים שבתוכם האדם מקבל צורה. אנחנו נעשים בין הגוף לבין המילים שאנחנו מצליחים לתת לו; בין התשוקה לבין האיסור; בין התלות באחר לבין הרצון להיות ריבוניים; בין מי שפועל לבין מי שמתבונן בעצמו פועל; בין האדם שאנחנו עם ילדינו, עם אהובינו, בעבודה, במיטה ובחלומות — ובין כל הדמויות שאיננו מצליחים להכניס לסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו.

אנחנו אומרים ״אני״ כאילו מדובר ביחידה אחת, אבל ה״אני״ הוא קומפוזיציה זמנית של קולות, זיכרונות, תפקידים, מבטים ותחושות גוף שאינם מתיישבים לחלוטין. אני אוהב ורוצה לברוח. אני זקוק ומתבייש בצורך. אני רוצה להיראות ומתכווץ כאשר רואים. אני נושא אחרים ומבקש שמישהו יישא אותי. אני יודע מה טוב עבורי — ורוצה לפעמים לפגוע דווקא באדם הטוב, האחראי והמתפקד שהצלחתי להיות. אלה אינם סדקים באדם שלם יותר המסתתר מתחתיהם; הם מן החומרים שמהם האדם נוצר.

ויניקוט תיאר את האינטגרציה של האני לא כנקודת מוצא אלא כהישג התפתחותי. תחושת ״אני אחד״ אינה נמצאת שם בשלמותה מן ההתחלה; היא נוצרת בתוך יחסים ובאמצעותם. מה שאנחנו מכנים זהות, אגו או אישיות אינו ביטול השבר אלא דרך מסוימת לסדר אותו: לתת לקולות מסוימים לדבר בשם האדם, להרחיק אחרים, ליצור רצף בין אתמול למחר, לזכור הבטחה, להגיע לעבודה, להישאר אבא גם כשאנחנו רוצים לברוח, לאהוב אותו אדם גם כשהרגש משתנה.

הקומפוזיציה הזאת אינה שקר. היא מאפשרת חיים. אבל היא נוטה לשכוח שהיא קומפוזיציה, ומתחילה לדבר בשם האדם כולו: כך אני מדבר; זה מה שאני מרגיש; זה מה שאני לא עושה; הקול הזה אינו שלי; המחשבה הזאת אינה שייכת לי; את הדבר הזה אסור לומר אפילו לעצמי.

והחלקים שאינם מתאימים אינם נעלמים. הם מתקיימים כמתח בגוף, כחלום, כבדיחה שאי אפשר להסביר, כמשיכה לדבר שהאדם בז לו, ככעס שאין לו כתובת, כתולעת שהוא ממהר לדרוך עליה לפני שמישהו אחר יבחין בה.

האלכוהול אינו יוצר את השבר. הוא מפריע לזמן־מה לקומפוזיציה השלטת להמשיך להציג את עצמה כאדם כולו.

האלכוהול אינו מסיר מסכה

מקובל לומר שאלכוהול ״מסיר עכבות״, אבל הדימוי פשוט מדי. הוא מניח שבתוך האדם כבר ממתינים כעס, תשוקה, וידוי או אמת שלמה, ושומר פנימי עומד בדלת ואינו מאפשר להם לצאת. לעיתים אין מאחורי הדלת משפט מוכן. המשפט נוצר כאשר הוא נאמר: החיבור בין הזיכרון שעלה, האדם שיושב מולנו, המוזיקה, תחושת הגוף והמילים שאנחנו שומעים את עצמנו אומרים — לא התקיים קודם באותה צורה.

האלכוהול אינו רק פותח דלת אל תוכן קבור. הוא משנה את חוקי החיבור בין החומרים. דבר שולי נעשה מרכזי; זיכרון רחוק נוגע בתשוקה עכשווית; בדיחה נושאת אבל; בושה הופכת לסיפור; אדם זר נעשה לרגע האדם היחיד בעולם שמבין. הגוף, שהיה כל היום אמצעי להובלת הראש ממשימה למשימה, נעשה גוף רוקד, נצמד, רעב, מתרברב, בוכה.

תיאוריית ״קוצר הראייה האלכוהולי״ של קלוד סטיל ורוברט ג׳וזפס מתקרבת לכך מן הצד הקוגניטיבי: האלכוהול מצמצם את טווח העיבוד, כך שרמזים בולטים ומיידיים מקבלים כוח רב יותר, בעוד השלכות רחוקות, הסתייגויות וקולות מתחרים נעשים נגישים פחות. הממונה על הרלוונטיות נחלש. ״זה לא קשור.״ ״אל תעבור לשם.״ ״זה מגוחך.״ ״תחזור לנושא.״ ״זה לא אתה.״ הקולות האלה מאבדים מעט מכוחם, ודברים שלא היו אמורים להיפגש נעשים שכנים.

גם הציפייה מן האלכוהול משתתפת בכך. החומר אינו עובד לבדו: הטקס, החברה, השעה, המוזיקה, הידיעה ש״עכשיו מותר״, האדם שמולנו — כולם משתתפים באדם שנוצר. האדם של הלילה אינו מיוצר בידי מולקולת האתנול לבדה.

אבל אני חושב שהדף הזה צריך ללכת עוד צעד. לא רק: אלכוהול מאפשר לנו להיות מורכבים אחרת. אלא: אנחנו מכניסים לפעמים אל חיינו דבר דווקא משום שאיננו שולטים לחלוטין באדם שהוא עשוי לעשות מאתנו.

מה בחיים אפשר לקבל רק אם איננו שולטים לחלוטין במה שהוא יעשה לנו?

זו אינה רק שאלה על אלכוהול. אהבה. מין. אבל. מוזיקה. יצירה. חברות. טיפול. הורות.

יש דברים שאפשר להשתמש בהם בלי שהם ישנו אותנו, ויש דברים שערכם קשור בדיוק לכך שאנחנו נותנים להם כוח עלינו. אני יכול לנסות לאהוב בלי להיות תלוי, בלי לתת לאדם האחר אפשרות ממשית לפצוע אותי — אבל אז הוצאתי משהו מן האהבה. אני יכול ליצור רק דברים שאני כבר יודע כיצד ייגמרו — אבל אז החומר אינו באמת יכול לענות לי. אני יכול להיכנס לטיפול רק בתנאי שאצא אותו אדם, מתפקד קצת יותר טוב — אבל אז כבר קבעתי מראש אילו שינויים רשאים לקרות.

אנחנו אוהבים את המילים agency, בחירה, שליטה, גבולות. אבל יש שאלה אחרת: אילו דברים אפשר לקבל רק כאשר אנחנו מוכנים לתת להם לעשות בנו משהו שלא אישרנו מראש?

הסיכון אינו המחיר של השחרור

קל מאוד לומר: שחרור הוא טוב, אבל הוא כרוך בסיכון. זו עדיין עסקה — בצד אחד המתנה, בצד השני המחיר. אבל אולי היחסים ביניהם אינם כאלה. הסיכון אינו המחיר שאנחנו משלמים תמורת השחרור; הסיכון הוא חלק ממה שהופך את השחרור לשחרור. אם אני יודע מראש בדיוק עד לאן אלך, מה אומר, מה ארגיש ומי אהיה לאחר מכן — משהו אולי התרופף, אבל שום דבר לא באמת קיבל כוח עליי.

״שחרור מבוקר״ הוא במובן הזה מושג מוזר. אני מרפה — אבל נשאר המנהל של ההרפיה. אני ספונטני — במסגרת שאישרתי לספונטניות. אני מוכן להשתנות — ובלבד שאדע מראש לאן. אנחנו רוצים את המתנה בלי הסיכון; אבל אולי יש מתנות שאי אפשר לקבל כך.

אנשים שהם ״מפוכחים כמעט באופן מביך״

פין סקורדרוד שם לב לדבר נפלא: כאשר עדיין היה מותר לפרסם אלכוהול במקומות מסוימים, האנשים בפרסומות נראו לדבריו כמעט מפוכחים באופן מביך. המשפט מצחיק, אבל הוא חושף עולם שלם. התרבות מוכרת את הבקבוק, אבל מתקשה להראות את השכרות. האדם בפרסומת נעשה יפה יותר, חברותי יותר, משוחרר יותר, סקסי יותר, בטוח יותר — אבל הוא לא מדבר חזק מדי, לא בוכה על צווארו של אדם שפגש לפני שעה, לא הולך עקום, לא אומר דבר שאי אפשר להחזיר, לא נעשה מגוחך.

כלומר: אנחנו רוצים את סימני השכרות בלי השכרות.
ספונטניות בלי מבוכה.
יצירתיות בלי כישלון.
אהבה בלי תלות.
מין בלי אובדן שליטה.
שינוי בלי האפשרות שלא נאהב את מי שנהיה.

אנחנו רוצים חיים משוחררים — ובלבד שיישארו כמעט מפוכחים באופן מביך.

אנשים שותים מפני שאלכוהול עובד — אבל זה עדיין לא מספיק

כתבתי בעבר שאנשים שותים מפני שאלכוהול עובד, ואני עדיין חושב שזה נכון. השפה הפסיכולוגית פוגשת לעיתים קרובות את האלכוהול רק לאחר שהפך לבעיה: היא פוגשת את הבוקר, החרטה, השינה שנשברה, היחסים שנפגעו — ואז היא מתארת את הערב כ״פתרון מדומה״. אבל אנשים אינם חוזרים שוב ושוב לדבר שאינו עושה עבורם דבר. אלכוהול משנה את קצב השיחה, מפחית לפעמים מרחק בין זרים, מסמן שיום אחד הסתיים, מאפשר לחבורה ליצור זמן אחר.

אבל עכשיו אני חושב שגם המשפט ״אלכוהול עובד״ לכוד בתוך משהו. כי למה האלכוהול צריך לעבוד? למה עלינו להצדיק אותו באמצעות פונקציה — קרבה, יצירתיות, הפחתת חרדה, bonding, מעבר מן העבודה לפנאי? אולי ברגע שאני מוכיח שהשכרות מועילה, כבר החזרתי אותה בדיוק אל העולם שממנו היא ניסתה לצאת.

יש דברים שנעשים מועילים מפני שהם מתנגדים לתועלת

סקורדרוד כותב על היין משפט פרדוקסלי: הוא נעשה מועיל מפני שהוא מתנגד לתועלת.

״תועלת״ נשמעת כמו מילה תמימה, אבל היא מניחה עולם. בעולם הזה, דבר מקבל את ערכו ממשהו שיקרה אחריו. אני עובד כדי לייצר; ישן כדי לתפקד; מתעמל כדי להיות בריא; נח כדי לחזור יעיל יותר; יוצא לחופשה כדי למנוע שחיקה; הולך לטיפול כדי להשתפר; משחק כדי להיות יצירתי יותר; נפגש עם חברים כדי ״לתחזק קשרים״. גם הפנאי עובד. גם המשחק עובד. גם המנוחה עובדת. גם האדם עובד על עצמו.

וכך אפשר לומר ששתייה חברתית מועילה משום שהיא יוצרת bonding; שאמנות מועילה משום שהיא משפרת בריאות נפשית; שחוסר תועלת מועיל משום שהוא מאפשר לנו לחזור אחר כך יעילים יותר. וברגע הזה התועלת בלעה גם את ההתנגדות אליה. הקרנבל הפך לסדנת גיבוש; המשחק לכלי לחדשנות; החופשה לטיפול מונע בשחיקה; האמנות לכלי רגשי. החיים נעשו מערכת שבה כל דבר נדרש להציג את התוצאה שהוא מייצר.

אולי לא הכול צריך לעבוד

הכוס יכולה לומר: היום הסתיים; אינך חייב להיות יעיל עכשיו; השיחה אינה צריכה להגיע למסקנה; אפשר לספר שוב את אותו סיפור; מותר להיות טיפש; מותר לבזבז ערב, לא ללמוד דבר, לא לצמוח, לא להפוך לגרסה טובה יותר של עצמך. לא כל שעה צריכה להחזיר תשואה.

אנחנו אומרים ״בזבזתי ערב״ — אבל כדי שאפשר יהיה לבזבז זמן צריך להניח שהוא היה אמור להניב משהו. אולי לא כל החיים הם השקעה.

סקורדרוד מתאר את היין כ־time-out, אבל אומר דבר חשוב יותר: ה־time-out חושף כמה מתיש ה־time-in. והבעיה המודרנית היא שגם כשאנחנו יוצאים מן העבודה, אנחנו ממשיכים לעבוד על עצמנו — מימוש עצמי, תובנה עצמית, עצמאות, עזרה עצמית. האדם נעשה העובד והמנהל של עצמו. לפעמים אנחנו אולי שותים לא כדי לשפר את העצמי, אלא כדי לקבל לכמה שעות חופשה מן הדרישה להיות כל כך הרבה עצמי.

בודלר: ריבוי האינדיבידואליות

שארל בודלר נתן למסה שלו על יין וחשיש שם שכמעט אפשר היה לתת לדף הזה: ״על היין והחשיש בהשוואה כאמצעים לריבוי האינדיבידואליות״.

ריבוי האינדיבידואליות. לא רגיעה. לא ויסות. לא טיפול בחרדה. האדם אינו מסתפק בהכרח בצורה אחת של עצמו. בודלר כותב שהתשוקה האנושית לחומרים שמעצימים את האישיות מעידה על משהו גדול באדם — על רצונו להתרחב מעבר לגבולות הצורה הרגילה שלו.

ובדיון שלו באופיום, דרך תומס דה־קווינסי, מופיעה הבחנה מדהימה. היין, הוא אומר, מערער את כוחות הנפש ומפקיע מן האדם את ממשלתו על עצמו; האופיום עושה כמעט את ההפך — מכניס סדר והרמוניה, מרגיע את מה שנסער, מרכז את מה שהתפזר, והופך את ממשלת העצמי רגועה וגמישה יותר.

אם כך, דווקא היין אינו החומר המווסת. הוא החומר שמפר את הממשלה. הוא יכול להעלות יחד אהבה ושנאה, הערצה ובוז, רגשנות, התפארות, דמעות, שבועות חברות נצחיות. האדם אינו נעשה פשוט ״רגוע יותר״ — הוא נעשה פחות צפוי לעצמו.

אבל גם בודלר נבהל מחוסר התועלת

ופה הוא מעניין אפילו יותר. כשהוא משווה יין לחשיש הוא אומר שהיין מעורר את הרצון, עושה את האדם חברותי, מחזיר אותו אל פעולה; החשיש, לעומתו, מבודד. ואז הוא אומר כמעט במפורש: היין מועיל, הוא מניב תוצאות; החשיש חסר תועלת ומסוכן.

זו אינה רק הבחנה פרמקולוגית. זו מטפיזיקה שלמה. האדם הראוי צריך לפעול, לעבוד, ליצור, להיות אזרח, להיות עם אחרים. גם השיכרון מקבל אצל בודלר לגיטימציה כאשר הוא חוזר ומשרת חיים יצרניים וחברתיים. כלומר אפילו בודלר, שכתב על גן העדן המלאכותי ועל הכמיהה לאינסוף, עומד עם רגל אחת בתוך עולם התועלת. ודווקא הסתירה הזאת מעניינת: הוא נמשך אל החומר שמוציא את האדם מעצמו — ואז דורש ממנו לחזור ולהוכיח שהמסע היה מועיל.

״צריך להיות תמיד שיכור״

ובמקום אחר בודלר הולך רחוק הרבה יותר. בפואמה בפרוזה Enivrez-vous הוא אומר: צריך להיות תמיד שיכור. יין, שירה או מידה טובה — כרצונכם; העיקר לא להישאר עבדי הזמן.

כאן השכרות כבר אינה רק תוצאה של אתנול. היא נעשית שם לכל מה שמסוגל להפר את משטר התודעה היחיד. שירה יכולה לשכר. אהבה יכולה לשכר. מוזיקה. אמנות. אולי גם מחשבה. לא משום שהן מטשטשות את המציאות, אלא משום שהן משנות את העולם שבתוכו משהו נחשב מציאות.

Druk: להתחיל באופטימיזציה ולגמור בריקוד

הסרט Druk מתחיל כמעט כפרודיה מושלמת על עולם התועלת. ארבעה מורים לוקחים רעיון אירוני שיוחס לסקורדרוד — כאילו נולדנו עם חצי פרומיל פחות מדי בדם — והופכים אותו לניסוי: מינון, שעות, כללים, מדידה, 0.5 פרומיל. זו כמעט גרסת biohacking לשכרות. האלכוהול אמור לעשות אותם טובים יותר: מורים טובים יותר, בני זוג חיים יותר, אנשים בטוחים יותר. שכרות כאופטימיזציה.

הטריילר הרשמי של Druk (״עוד סיבוב״), בבימוי תומאס וינטרברג, 2020.

אבל משהו משתבש — ולא רק במובן של ״הם שותים יותר מדי״. החומר מפסיק להיות כלי; הוא מתחיל לעשות בהם דברים שלא הוזמנו בניסוי. וזה הרגע שבו הסרט נעשה מעניין. מרטין אינו רק נעשה יעיל יותר: הגוף שלו חוזר, הוא משחק, הוא צוחק, הוא רוצה, הוא רוקד. וגם דברים אחרים קורים. אין דרך להפריד מראש בין מה שנרצה לקבל לבין מה שנרצה להשאיר מחוץ לדלת. זו בדיוק הנקודה: השכרות מפסיקה להיות שימושית כאשר היא מתחילה להיות שכרות.

טומי אינו החשבון שהסרט מגיש לנו

קל מאוד להשתמש במותו של טומי כדי לסדר את הסרט: מרטין מייצג את המתנה, טומי את המחיר, ומכאן נלמד למצוא מינון נכון. אבל הסרט מסרב כמעט באלימות לסיכום הזה. מותו של טומי אינו הופך בדיעבד את כל מה שהיה ביניהם לשקר. החברים שותים אחריו. ובסיום מרטין שותה ורוקד. הסרט אינו מנקה את הכוס מן הפריים כדי לאפשר לנו מסר אחראי; הוא משאיר אותה שם.

הריקוד אינו אומר: מצאתי את הדרך הבריאה לשחרר שליטה. הוא אומר משהו מסוכן יותר: אני מוכן שוב לכך שהחיים יעשו בי משהו.

בריק מחכה לקליק

ב״חתולה על גג פח לוהט״ שותה בריק ומחכה לרגע מסוים — לקליק שמופיע בראשו ועושה אותו שליו.

הקליק אינו פותר דבר. סקיפר עדיין מת. מגי עדיין רוצה אותו בחיים. המשפחה עדיין משקרת. אביו עדיין עומד למות. רק המרחק משתנה: לפני הקליק העולם חם מדי, כל מילה נוגעת בגוף; אחרי הקליק הדברים עדיין שם, אבל הם אינם צמודים כל כך לעור. בריק אינו מחכה לאמת. הוא מחכה למרחק.

יש אנשים שאינם שותים כדי לאבד את עצמם; הם שותים כדי להפסיק להיות צמודים כל כך לעצמם. אבל אני כבר לא רוצה לקרוא למרחק הזה ״מרחק שאול״. שאול ממי? האם המרחק שמוזיקה מאפשרת לי הוא שלי? המרחק שאדם אהוב נותן לי? המרחק שטיפול מאפשר? אנחנו ממילא נעשים באמצעות דברים שאינם אנחנו, והרעיון שעלינו לייצר בעצמנו, מתוכנו, את כל מצבי התודעה הראויים שלנו הוא עצמו חלק מן הפנטזיה של האדם הריבוני.

מרמלדוב אינו מחפש מרחק

מרמלדוב של דוסטויבסקי אומר שהוא שותה כדי לסבול פי שניים.

הוא אינו שותה כדי שהעולם יתרחק; הוא שותה כדי שהעליבות תתקרב. האלכוהול אינו מאלחש את ההשפלה — הוא הופך אותה לבמה. מרמלדוב מבקש רחמים, אבל כדי לזכות בהם עליו להוכיח תחילה שאינו ראוי להם: הוא יורד, מספר, משפיל את עצמו, מניח את התולעת על השולחן ומכריח אדם אחר להביט בה. הוא אינו אומר שמתחת לעליבות נמצא האדם האמיתי והטוב. הוא אומר: אל תמהרו לנקות אותי כדי שתוכלו לאהוב אותי.

בריק שותה כדי שהחלקים ישתקו; מרמלדוב שותה כדי שלא יוכלו עוד לשתוק. אצל האחד האלכוהול מכבה את האור בבית; אצל האחר הוא מדליק אור במרתף. אנחנו שותים כדי להתרחק מן התולעת — ואנחנו שותים כדי לאפשר לה לעלות על השולחן.

התולעת אינה האמת

קל להפוך את כל זה לרומנטיקה של השכרות, כאילו מתחת לאדם האחראי מסתתר עצמי פראי, אמיתי וחופשי יותר. אני לא חושב כך. התולעת אינה טהורה יותר מן האדם המתפקד. האדם השיכור אינו אמיתי יותר מן האדם המפוכח. גם התולעת היא קומפוזיציה; גם האדם של הבוקר; גם האדם של הלילה.

האלכוהול אינו מוציא מן המרתף אמת שכבר חיכתה שם בשלמותה. הוא משנה יחסי כוחות: חלק אחד נחלש, אחר נעשה מרכזי, ומשפט שלא היה קיים נוצר. האדם של הלילה אינו האמת — אבל גם האדם המפוכח אינו בית המשפט העליון של האמת.

בייטסון: אולי הקפטן הוא הבעיה

גרגורי בייטסון תקף במאמרו על האלכוהוליזם את הדימוי המערבי של אדם כקפטן המפקד על גופו ועל נפשו. העצמי, אצלו, אינו יחידה סגורה אלא חלק ממערכת של גוף, אחרים, סביבה ומעגלי משוב; הניסיון לשלוט בעצמי כאילו הוא דבר נפרד מן העולם הוא כבר טעות בדרך שבה אנחנו מבינים את המבנה שבתוכו האדם מתקיים. בייטסון הציע שהכניעה לשכרות יכולה להיות מעין קיצור דרך חלקי וסובייקטיבי אל מצב תודעה אחר — תיקון זמני לאפיסטמולוגיה הנוקשה של האדם המפוכח.

האלכוהול אינו רק מפיל את הקפטן מכיסאו. הוא מפריע לעולם שבו מובן מאליו שחייב להיות קפטן.

יצירתיות: המעבדה עדיין שואלת לשם מה

יש מחקרים שבדקו אם אלכוהול מתון משפר פתרון יצירתי של בעיות. בחלקם נמצאה תועלת מסוימת במשימות של קישור מרוחק; במחקרים אחרים לא נמצא שיפור כללי ביצירתיות. זה מעניין — אבל גם כאן השאלה עצמה חושפת את עולם התועלת: האם האלכוהול משפר ביצועים יצירתיים?

המעבדה שואלת אם הנבדק פתר יותר חידות. הכותב שואל אם נוצר קול. אלה אינן אותן שאלות. האפשרות היצירתית של השכרות אינה חייבת להיות יצירה טובה יותר שנכתבת תחת השפעת אלכוהול; היא יכולה להיות רגע שבו דימוי הגיע לפני שהעורך מחק אותו, חיבור בין שני דברים שלא היו אמורים להיפגש, משפט שהפתיע את האדם שאמר אותו — לא מפני שהמשפט היה קבור בו, אלא מפני שהוא נוצר בתוך מצב תודעה שלא התקיים קודם.

ומה חוזר בבוקר?

בבוקר הגוף דרוך. השינה נשברה. הפה יבש. הדופק מקבל נוכחות גדולה מדי. יש כאן Hangxiety ממשי.

אבל אז חוזר גם דבר נוסף: התפקיד. מי הייתי אתמול? מה אמרתי? למה עשיתי את זה? האם זה באמת אני? על מה עליי להתנצל? מה צריך למחוק? איך אני חוזר עכשיו לעבודה?

הבוקר מחזיר את הדרישה להיות אדם אחד. הוא אוסף את חומרי הלילה ומתחיל למיין: זה הייתי אני; זה היה האלכוהול; זו הייתה אמת; זו הייתה שטות; כאן פגעתי; כאן רק נחשפתי; הדבר הזה יכול להישאר; את הדבר ההוא צריך לגרש.

אבל הבוקר אינו נקודת מבט נטולת תנאים. גם הוא קומפוזיציה: גוף עייף, מערכת עצבים דרוכה, זיכרון חלקי, אור יום, ילדים, עבודה, הבטחות. העולם שוב דורש מאתנו תוצאה.

הבוקר אינו רגע האמת

אנחנו רגילים להניח שהלילה שיכור והבוקר צלול, ומכאן מתגנבת מסקנה נוספת: הבוקר יודע. אבל אולי הבוקר אינו יודע יותר; הוא פשוט נמצא תחת חוק אחר.

ייתכן שאמרתי בלילה שטות. ייתכן שפגעתי. ייתכן שאמרתי דבר שהיה עליי לומר מזמן. ייתכן שהמצאתי אמת שלא תשרוד אור יום. ייתכן שהייתי אדם נדיב יותר. ייתכן שהייתי אכזרי. אין נוסחה שתפתור את זה. האדם של הלילה אינו שקר; הוא גם אינו פסק הדין הסופי על האדם; והבוקר אינו השופט העליון שלו.

כאשר השחרור מקבל שער אחד בלבד

גם כאן צריך להיזהר ממסקנה נוחה — לא מפני ש״יותר מדי אלכוהול רע״; זה ידוע. השאלה המעניינת יותר היא מה קורה כאשר עולם שלם נעשה נגיש רק דרך שער אחד. רק אחרי שתייה אני יכול לבכות. רק אחרי שתייה אני יכול לרצות. רק אחרי שתייה אני מסוגל להיות עם אנשים. רק כך היום נגמר. רק כך הגוף שלי מפסיק לעבוד. רק כך התולעת רשאית לדבר.

במצב כזה השכרות אינה נעשית בעייתית משום שפעם העזנו לאבד שליטה. הבעיה אחרת: המרחב שנפתח נעשה צר. החומר שהיה אחד הדברים שיכלו לעשות בי משהו נעשה הדרך היחידה שבה משהו יכול לקרות. אותו משקה, אותו לילה, אותו מונולוג, אותה מריבה, אותה התנצלות.

לא משום שחזרה היא תמיד מוות — גם אהבה חוזרת, גם טקס, גם מוזיקה. השאלה היא אם עדיין משהו יכול להפתיע בתוך החזרה, או שהטקס כבר יודע מראש מי עליי להיות בו. תלות אינה הוכחה שהשחרור היה שקר; לפעמים היא מצב שבו השחרור עצמו איבד כמעט את כל הדרכים האחרות שלו.

התרבות מוכרת לנו גם את ההפרה שלה

התרבות המערבית דורשת מאתנו להיות קומפוזיציה יציבה מאוד: שם, מקצוע, תפקיד, לוח זמנים, תוצאות, תוכניות. עלינו לדעת מי אנחנו, מה אנחנו רוצים וכיצד אנחנו מתקדמים. גם העצמי נעשה פרויקט.

א״פ תומפסון תיאר כיצד הקפיטליזם התעשייתי הפך את הזמן למדיד, נסחר וממושמע: זמן עבודה, זמן פנאי, איחור, תפוקה. אבל אי אפשר להחזיק את הצורה הזאת ברציפות, ולכן אותו סדר שמלמד אותנו לשלוט בעצמנו מוכר לנו גם את הרגע שבו מותר להפסיק. קפה כדי להיכנס ליום; אלכוהול כדי לצאת ממנו.

האיש בקולנוע האמריקאי חוזר הביתה, מוריד עניבה, שם קרח בכוס ומוזג ויסקי. הוא בדרך כלל אינו שיכור — וזה חשוב. הוא עדיין שולט באופן שבו שליטתו מתרופפת. אפילו ההתפרקות נשארת פרטית, עצמאית ונרכשת. המוצר עושה את המעבר. הלילה הפרוע יכול לשמר את השבוע הממושמע; הפורקן יכול להחזיר את האדם לתפקיד; המרד מחויב בכרטיס אשראי.

אבל לא כל מה שקורה בתוך ההפרה נשאר בבעלות הסדר. הבדיחה יכולה להפוך לווידוי; השיחה המתוזמנת לקשר ממשי; האדם ששתה כדי לשכוח את עבודתו יכול לגלות שאינו מוכן לחזור אליה. המערכת יכולה למכור בקבוק; היא אינה יכולה להבטיח איזה אדם ייוולד סביבו.

אז למה אנחנו שותים?

אין תשובה אחת.

כדי להתרחק. כדי להתקרב. כדי להפסיק את היום. כדי להתחיל את הלילה. כדי להשתיק. כדי לדבר. כדי להיות טיפשים. כדי להיות גדולים יותר. כדי לסבול פעמיים. כדי לא לסבול עשר דקות. כדי להיות חלק מחבורה. כדי לא להיות כל כך הרבה עצמי.

ולפעמים פשוט משום שנעים לשתות. סקורדרוד מסיים את המסה שלו כשהוא נזכר פתאום שדה אמיצ׳יס כמעט לא כתב על האפשרות הפשוטה הזאת: אנחנו שותים יין גם משום שהוא טעים. אחרי כל הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, התרבות והפילוסופיה — נשארת גם הכוס.

אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר

אלכוהול אינו מגלה מי אנחנו, והוא גם אינו רק משבש אדם שהיה קודם שלם. הוא אחד הדברים שבני אדם משתמשים בהם כדי לשנות את התנאים שבתוכם אדם מסוים נעשה אפשרי.

אבל אולי הוא חושף דבר גדול ממנו. אנחנו מוקפים בשפה שאומרת לנו להיות בעלי הבית של עצמנו: לשלוט, לווסת, לבחור, לנהל סיכונים, להשתנות באופן בריא, להפיק תועלת. ואילו חלק מן הדברים שאנחנו מייחסים להם את הערך הגדול ביותר בחיים מתקיימים דווקא במקום שבו משהו מקבל כוח עלינו — אדם אחר, גוף, אהבה, יצירה, מוזיקה, אבל, יין.

השאלה איננה אם אובדן שליטה טוב; זו עדיין שאלה שמבקשת פסק דין. השאלה שמעניינת אותי יותר היא מה בחיים אפשר לקבל רק אם אנחנו מוכנים לכך שלא נשלוט לחלוטין במה שהוא יעשה לנו.

אנחנו יכולים לדרוש מן האלכוהול להיות מועיל: לשפר קרבה, להפחית חרדה, להגדיל יצירתיות, להחזיר אותנו רעננים יותר לעבודה. אנחנו יכולים לדרוש מן השחרור להיות בטוח, מן הסיכון להיות מחושב ומן הלילה להגיש בבוקר דין וחשבון. אפשר אפילו לחיות כך: להיות משוחררים בדיוק במידה שאינה מסכנת דבר; יצירתיים בדיוק במידה שמייצרת תוצאה; קרובים בדיוק במידה שאינה מאפשרת להיפגע; שיכורים בדיוק במידה שנישאר מפוכחים.

אבל אולי יש גם חיים שנעשים, בסופו של דבר, כמעט מפוכחים באופן מביך.