חוסר אונים וגדילה נפשית יצירתית

"מה שעושה אותנו או שובר אותנו בצורה מוחלטת — היא הדרך בה אנו מתייחסים אל הדברים בהם אנו לא יכולים לשלוט." — מרטי רובין

"בתבוסות ובפחדים שלנו — אנו מפסלים לנו אלים, מעצבים דתות וטקסים שיאפשרו לנו להודות בחוסר האונים שלנו, התלות שלנו בכוחות גדולים מאיתנו שאיננו מבינים." — אורסולה לה גווין, לוויניה

"אל תביאני לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון" — ברכת השחר

חוסר אונים — פיסול בטכניקה מעורבת

במקומות אחרים דיברתי על התמסרות, גמגום, תסכול ואפילו תחושת כישלון ותבוסה כחוויות חיוניות לנו כבני אדם, ובמיוחד בתהליך היצירה של אמנות, אבל התחושה הקיצונית מכולן עבורי — היא תחושת חוסר האונים. עצם ההגדרה של טראומה נפשית נשענת על תחושת חוסר האונים. הפחד המקפיא, האשמה שלוקח הקורבן על עצמו, תחושת שיתוף הפעולה עם התוקפן, התיעוב העצמי — כל אלו נובעים מחוויית חוסר האונים ומקבעים ומגבירים את הפצע.

טכניקה מעורבת — פיסול בחימר — יציקת אפוקסי — במסגרת סדנת אפוקסי. פסיכותרפיה של חוסר האונים.

האם אפשר לדבר במושגים חיוביים על חוסר אונים? בפרשנות שלו לפרויד ("הפרויד שלי") מגדיר אדם פיליפס — אחד מהכותבים הפסיכואנליטיים המעניינים של המאה ה-21, שכתב ביוגרפיה של פרויד (Becoming Freud: The Making of a Psychoanalyst) — את חוסר האונים כאיכות האנושית ביותר של חוויית החיים. חוסר האונים הוא הבסיס של הכול. הוא הצב עליו עומד הפיל הנושא את העולם האנושי. הוא החומר ממנו אנו מפסלים את חיינו. יוצרים את התרבות שלנו, הדת, המוסר, והאמנות שלנו.

האדם הוא חיה יוצאת דופן באורך שלב הינקות שלה, שלב בו התינוק אינו יכול לעמוד בפני עצמו, לספק את צרכיו ולהגן על עצמו. יש יחס ישר בין התארכות מצב חוסר האונים לבין התפתחות. אנו חושבים על תינוק כחסר אונים, משם גדלנו, וכולנו דורשים תיקון לפצע ראשוני זה. חוסר האונים הופך לחוסר אונים כשהוא לא נענה, כשאין גורם (אימא) שיספק את הצרכים. הרחם אינו יוצר חוסר אונים. כשאין התאמה, כשנוצר פער בין הצורך וסיפוק הצרכים על ידי הסביבה, מתגלה חוסר האונים והתגובה הראשונית המובנית של התינוק היא הבכי, הזעקה. זו צורת התקשורת הבסיסית ביותר ואם היא נענית על ידי האם, התינוק זוכה למזון ואהבה — לסיפוק צרכיו. אם כך אומר פרויד (בפיו של פיליפס): חוסר אונים וסיפוק כרוכים יחד. ללא חוויית חוסר האונים לא הייתה אפשרות לסיפוק וללא סיפוק לא היה טעם לחיים. הנכונות שלנו להסתכן במצב של רצייה או של רעב למשהו נוסף קשורה ביחסים ובהיסטוריה שלנו עם חוסר האונים. האם נסתכן ברעב שלא ייענה? הרעב חסר הגבולות והמסוכן שלנו תמיד ייתקל בסופו של דבר בחוסר האונים. התרבות היא אודות יצירת גבולות לרעב, היא סוג של חינוך בחוסר האונים.

תקשורת, שיתוף פעולה ואמפתיה נובעים מחוסר אונים. ההסבר לתרבות, למוסר, לדת, לאמנות, לדרך שבה הבנינו את החברה האנושית — הוא חוויית חוסר האונים וההתגוננות מפניה. החיים האישיים והחברתיים מאורגנים סביב ועל ידי חוסר האונים. (האם חוסר האונים הראשוני שלנו הופך אותנו למוסריים? או האם מוסר הוא תגובה לתלות שלנו באחרים? — הוא שואל.)

פרויד דוחק בנו לדמיין איך היו נראים החיים אם היינו חסרי אונים כל הזמן, ואם היינו מנסים לטשטש, להעלים ולהכחיש זאת. בעצם הוא אומר — זו המציאות; חוסר האונים אינו מצב זמני שניתן להתגבר עליו. הוא קודם למיניות ולתוקפנות — הוא מגדיר אותנו בצורה היסודית ביותר, הוא מי שאנחנו. חוסר האונים שלנו רק צומח ומתגבר.

האדם בורח, מכחיש או מחפש פתרון (זמני) לחוסר האונים על ידי תחושת קומפטנטיות, עצמאות, חוסר תלות — אנחנו בתהליך גמילה מתמיד כאילו התלות היא לא עובדת חיים. אנחנו מדברים על היפרדות ואינדיווידואליות בלי לראות את גבולות הגזרה הצרים בהם אנו משחקים. בצורה קיצונית הופכת בריחה כזו לנרקיסיזם. האדם מעמיד את עצמו במרכז ולכאורה לא רואה אף אחד זולתו. ועם זאת נרקיסיזם הוא התלות המובהקת, "רודנות הצורך באחר".

דרך אחרת להתמודד עם חוסר האונים היא חיפוש דמות הורה סמכותית, או אל. פרויד מקדיש תשומת לב רבה לדת כמבנה שנועד להתמודד עם חוסר האונים האנושי. כל הדתות הן כאלו ("אמונה בדת היא כמו האמונה שבגרות היא הפתרון לילדות"). אלוהים מציע ישועה לחוסר האונים מעבר לכוחות האנושיים. אלוהים הומצא על ידי חוסר האונים ואם כך גם עצם מושגי הטוב והרע שנעוצים בהתפתחות הדת.

כאלו הם גם הפילוסופיה, הקפיטליזם, התרבות באופן כללי ותרבות הצריכה בפרט, האמנות וכמעט כל מוסד רוחני, חברתי וטכנולוגי שהמציא האדם.

התחשבות באחר, ראיית האחר, הם צורך הישרדותי. זו עוד דרך בה חוסר האונים הצמיח את המוסר — מי שלא זקוק לאחרים לא מחפש עקרונות מוסריים. פרויד מדבר על ראייה אחרת של הצורך בחוסר אונים שחייב להתקיים, לצד הצורך לשלול את חוסר האונים. ללא חוסר אונים אין סיפוק, הוא מזכיר לנו, וללא סיפוקים — טעם החיים אובד. חוסר האונים שלנו כמו הרעב שלנו לעולם לא מסתיים, הסיפוק הוא זמני.

פיליפס מעמיד את הפגיעות האנושית במרכז. רק פגיעות מאפשרת כוח. אבל במחיר יקר. אנחנו בנויים על הטראומות והחסכים שלנו — אין דרך להימנע מהכאב. הפצע הוא אנחנו. החיים הם חיים, עם כאב כרוני בגרסה האחת, או עם רעב כרוני בגרסה אחרת.

טכניקה מעורבת — פיסול.

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).