הפסיכולוגיה של הקשבה אקטיבית

אני מאמין גדול בסתירה הפנימית. בפרדוקסליות של תופעות. במתח הפנימי שקיים בין אספקטים שונים של אותה תכונה או מופע. וכיוון שאני מלמד הבעה — יש לי צורך לדבר על הקשבה.

הקשבה היא אחת הפעולות המורכבות ביותר שניתן לדבר עליהן, ואשר אנו ממעיטים בערכן. אנחנו בעידן שבו ההבעה והדיבור הם המרכז.

הבעה ודיבור נתפסים כמשהו אקטיבי, לעומת הקשב הנתפס כפסיבי. או אם תרצו: דיבור הוא גברי והקשבה היא נשית, כי "קול באישה ערווה". דיבור הוא כוח — הוא דומיננטיות, הוא עמדה של כוח. ואין לזה בהכרח קשר לתוכן. אני זוכר את התגלית המפעימה שלי בגיל ההתבגרות בה גיליתי שככל שאני צועק את עצמי בקול רם יותר — אחרים משתתקים ומסתכלים עליי בהתפעלות. ועוד גיליתי שזה לא משנה מה אני צועק. אי אפשר לבטא עמדה מורכבת בצעקות, אבל אפשר לזלזל בקלות באחרים ובעיקר באחרות — וזה עובד נפלא. השנים עברו ואני מגלה שאותה חוקיות עברה אבולוציה ושדרוג — וחוף הים שבו ישבנו והסתכלנו על בנות ותרגלנו גבריות בנהימות, הפך להיות הרשתות החברתיות והפוליטיקה והמציאות. וגם נשים יודעות להשמיע קול בנהימות. וכולם רוצים להיות זאבים וזאבות ואין מקום לכבשים או איילות.

פיסול בעיסת נייר — שרי בכרך

דיבור ככוח, הקשבה כעמדה "נחותה"

הקשבה כהתמסרות

יש קשר בין הקשבה להתמסרות — בהקשבה אתה מפנה את החלל בתוכך לאדם אחר, מנסה להבין דברים מנקודת מבטו, להיות הוא במובן מסוים, אבל להיות הוא-אתה. להבין אותו דרך המפגש שלו עם חוויית החיים שלך. ואם לא תמצא בתוכך חוויה פנימית המאפשרת הזדהות איתו — לא באמת תוכל להקשיב לו.

הוראה כפי שאני מאמין בה — הוראה בתחום האמנות בפרט — נוצרת משילוב של הקשבה והבעה: דיאלוג. הוראת אמנות אינה יכולה להיות טכנית גרידא אלא צריכה להעביר תקשורת רגשית רחבה ככל האפשר בין הצדדים. כדי לעשות זאת יש ליצור חלל בטוח — חלל שבו ניתן מקום לביטוי גם של חלקים קשים, קיצוניים, בלתי מקובלים, מביישים. הקשבה נעשית תמיד במעבר של הממברנה הפנימית של המקשיב. דרך הבטן שלו, האוזן הפנימית.

גם זו תופעה פרדוקסלית — מצד אחד הרצון להקשיב עוסק בחוץ. אנחנו רוצים להקשיב כפי שביון ציין, "למחוק את הזיכרון, את ההבנה ואת התשוקה", אולם אנו מבינים רק דרך עצמנו — רק במפגש בין עצמנו לאחר. לפיכך המרחב הפנימי של המקשיב, עולמו הרגשי — רלוונטי למה שיישמע. אני אוהב את המושג של אוגדן, "השלישי האנליטי" — ואני מפקיע אותו מתחום הטיפול אל הסדנה לאמנות. בכל אינטראקציה של עבודת אמנות נוצר גוף שלישי שהוא צירוף של האנשים שעוסקים בעבודה. של שתי נקודות המבט — של שני העולמות. מושג אחר של ביון שאוגדן עושה בו שימוש נרחב הוא ה-"Reverie" — אותה הקשבה מרחפת גם לאסוציאציות ולתחושות שלכאורה לא קשורות.

הקשבה, כמו גם יצירתיות, קשורות לא פעם להמתנה ולציפייה. אתה ממתין לחכות מה יתגלה, אתה מקשיב ומחכה. היכולת לשהות באי-ידיעה היא מרכיב חשוב.

יאיר אסקפה — חוג פיסול בחימר

חוג קרמיקה — אורית דוזי

פיסול בבד — ירונה קדר. סיבים והקשחה באפוקסי — במסגרת סדנת אפוקסי.

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).