מחיקוי לבריאה

השפעה, העתקה, סטייה והולדתו של קול

הפרק השני מתוך שבעה · לשער האשכול «שפה אישית»

בסיפורו של חורחה לואיס בורחס, „פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה", מחליט סופר צרפתי בן המאה העשרים לכתוב מחדש את דון קיחוטה. לא לעבד אותו. לא לתרגם אותו. לא להעתיק אותו. מנאר מבקש ליצור, מתוך חייו וזמנו, עמודים שיהיו זהים מילה במילה לעמודיו של סרוונטס. הבדיחה הפילוסופית של בורחס היא ששני הטקסטים אכן זהים — ובכל זאת אינם אותה יצירה. משפט שנכתב בספרד של המאה השבע־עשרה אינו אומר בדיוק את מה שאותו משפט אומר כאשר הוא נכתב בידי סופר צרפתי מאות שנים אחר כך. ההיסטוריה, המחבר, הכוונה והקורא שינו אותו, אף שלא השתנתה בו אף מילה. בורחס לוקח את רעיון ההעתקה עד קצה האבסורד ומגלה דבר בסיסי: גם העתק מושלם אינו יכול להיות זהה למקור. הקו יכול להיות אותו קו. המשפט יכול להיות אותו משפט. התנועה יכולה להיראות זהה. אבל יד אחרת הניחה אותו. גוף אחר נשא אותו. זמן אחר העניק לו משמעות אחרת. האדם המחקה כבר נמצא בתוך ההעתקה — ולכן משנה אותה.

אין קול אישי בראשית הדרך

אנו אוהבים לדבר על „מציאת הקול האישי" כאילו הקול הזה נמצא בתוכנו מראש, נקי ושלם, ומחכה שנפסיק לחקות כדי שיוכל להישמע. אבל אין קול אישי בראשית הדרך. המילים הראשונות שלנו הן מילים של אחרים. אנו מחקים צלילים, הבעות פנים ותנועות. לומדים כיצד לבקש, כיצד לסרב, כיצד להצחיק, כיצד להסתיר כאב וכיצד להישמע משכנעים. גם האמן מתחיל מתוך שפה שלא יצר. הוא לומד להחזיק מכחול כפי שראה אחרים מחזיקים אותו. הוא מעתיק קו, יחס, גוף או קומפוזיציה. הוא בוחן כיצד רמברנדט יוצר אור, כיצד סזאן בונה תפוח, כיצד ג׳קומטי מעמיד גוף בחלל. לפני שיש לו עיניים משלו, הוא שואל עיניים מאחרים. לפני שיש לו יד משלו, הוא מפקיד את ידו בתוך תנועה שמישהו כבר גילה. אלברט בנדורה הראה עד כמה למידה אנושית תלויה בהתבוננות במודלים. איננו צריכים לגלות כל פעולה באמצעות ניסוי וטעייה אישי; אנו רואים אחרים, שומרים את פעולתם בזיכרון ומנסים לשחזר אותה. תיאוריית הלמידה החברתית שלו הבחינה בין תשומת לב, שימור, יכולת ביצוע ומוטיבציה — כלומר, בין עצם ראיית הפעולה לבין האפשרות להפוך אותה למעשה שלנו. החיקוי חוסך מאיתנו את הצורך להתחיל את התרבות בכל דור מחדש. אבל הוא עושה יותר מכך. הוא מאפשר לנו לנסות לזמן מה להיות מישהו אחר.

לשאול גוף מאדם אחר

כאשר תלמיד מעתיק ציור, הוא אינו מעתיק רק את הדימוי. הוא מנסה להיכנס אל מערכת ההחלטות שיצרה אותו. היכן האט האמן. היכן הפעיל לחץ. מה בחר להשאיר ריק. איזה פרט ראה ואיזה השמיט. כיצד חילק את המשקל על פני הבד. העתקה טובה אינה רק שחזור של תוצאה. היא ניסיון ללמוד את המחווה שהולידה אותה. במובן הזה, התלמיד שואל לזמן קצר גוף מאדם אחר. הוא מנסה להרגיש בידו תנועה שלא נולדה בה, לראות דרך הבחנות שעין אחרת למדה לעשות. אבל הגוף המושאל לעולם אינו מתאים לו לחלוטין. ידו כבדה יותר או מהססת יותר. הקצב שלו אחר. הוא אינו מבין מה ראה האמן המקורי. החומר שנמצא לפניו אינו אותו חומר. גם כאשר הוא מציית, הוא טועה. כאן מתחילה אפשרות של שפה אישית. לא מפני שכל טעות היא מקורית, אלא מפני שהפער בין המחווה שנלמדה לבין הגוף שמבצע אותה חושף דבר שאי אפשר להעביר בשלמותו. המורה יכול להדגים תנועה. הוא אינו יכול להעביר לתלמיד את היד שביצעה אותה.

אנחנו מחקים גם דרכי ראייה

ג׳ון ברגר פותח את דרכי ראייה במשפט: „הראייה קודמת למילים". הילד מביט ומזהה לפני שהוא מסוגל לדבר. אבל אין פירוש הדבר שהראייה היא פעולה טהורה, הקודמת לכל השפעה. ברגר מוסיף כי האופן שבו אנו רואים מושפע ממה שאנו יודעים ומאמינים בו. איננו לומדים רק את שמות הדברים. אנחנו לומדים גם על מה להביט, מה נחשב מרכז ומה נשאר ברקע; איזה גוף נועד להתבוננות ואיזה גוף רשאי להתבונן; מה נחשב יפה, בעל ערך, ראוי לציור או בלתי־נראה. לכן תלמיד המעתיק ציור אינו מחקה רק קווים, צבעים וקומפוזיציה. הוא נכנס לזמן מה אל דרך הראייה של אדם אחר. הוא לומד כיצד רמברנדט מפנה אור אל פנים ומותיר את שאר העולם בחושך; כיצד סזאן מסרב לראות בתפוח עצם יציב ופשוט; כיצד ג׳קומטי רואה גוף כמרחק וכמעט כהיעלמות. הוא אינו רק שואל מהם טכניקה. הוא שואל מהם עולם שבו דברים מסוימים נעשים נראים. ברגר כתב כי „כל דימוי מגלם דרך ראייה". הדימוי אינו רק תיאור של דבר שהיה לפני האמן. הוא עדות לאופן שבו אדם מסוים בחר להעמיד את הדבר ביחס לעצמו ולעולם. גם הצופה אינו רואה את היצירה באופן ניטרלי. הוא מגיע אליה עם זיכרונותיו, ידיעותיו, תשוקותיו וההנחות של התרבות שבה למד לראות. לכן דרך ראייה אינה עוברת מן האמן אל התלמיד כיחידה סגורה. היא פוגשת דרך ראייה אחרת ומשתנה בתוכה. כאן מתרחש המעבר מחיקוי לבריאה. התלמיד מתחיל בכך שהוא מנסה לראות דרך עיניו של אדם אחר. אבל בהדרגה הוא מגלה שאינו יכול לעמוד בדיוק במקום שבו עמד אותו אמן. גופו אחר, זמנו אחר, והעולם מבקש ממנו להביט בדברים שקודמו אולי לא יכול היה לראות. השפה האישית אינה נולדת ברגע שבו האדם נפטר מכל דרכי הראייה שלמד. היא נולדת כאשר הוא נעשה מסוגל לראות דרכן — וגם כנגדן.

הטעות אינה עדיין שפה

קל להפוך את הסטייה מן המקור למיתוס רומנטי נוסף: העתקתי לא נכון — ולכן גיליתי את קולי. אבל רוב הטעויות אינן יוצרות שפה. לעיתים קו אינו מדויק מפני שעדיין חסרה מיומנות. לעיתים התלמיד אינו רואה את היחסים, אינו שולט בחומר או אינו מבין את הפעולה שהוא מנסה לבצע. לא כל כישלון הוא מרד. לא כל חוסר יכולת הוא מקוריות. שפה אישית אינה הצדקה לכך שאין צורך ללמוד. היא נוצרת דווקא כאשר אדם מכיר היטב את הצורה שקיבל, מסוגל במידה מסוימת לבצע אותה — ואז מגלה מדוע אינה מספיקה לו. יש הבדל בין מי שאינו מסוגל לצייר יד כפי שהיא נראית לבין מי שמסוגל לעשות זאת ובוחר לעוות אותה מפני שהעיוות אומר דבר שהדיוק אינו יכול לומר. אבל גם ההבחנה הזאת אינה מוחלטת. לעיתים מגבלה טכנית חושפת אפשרות שהאמן לא היה מגיע אליה מתוך שליטה מלאה. היד שאינה מצליחה לציית מייצרת קו שמתחיל להראות לו עולם אחר. השאלה אינה אם הסטייה הייתה מכוונת. השאלה היא מה האדם עושה לאחר שהופיעה. האם הוא מוחק אותה מיד כדי לחזור אל המקור? האם הוא הופך כל טעות באופן אוטומטי ל„ייחוד"? או שהוא מסוגל להתבונן בה ולשאול אם נולד בה דבר שכדאי ללכת אחריו? היצירתיות אינה הטעות עצמה. היא היכולת לזהות מתי הטעות פתחה דלת.

חרדת ההשפעה

הרולד בלום הציע תיאור אלים יותר של היחסים בין היוצר לבין קודמיו. המשורר הצעיר אינו עומד מול המסורת רק כתלמיד אסיר תודה. היצירות הגדולות שקרא מעוררות בו גם חרדה. הן מוכיחות שהמילים שבהן ביקש להשתמש כבר נאמרו בעוצמה רבה לפני שנולד. העבר אינו רק מעניק לו שפה. הוא גם תופס את המקום שבו ביקש לעמוד. כדי ליצור, טען בלום, המשורר החזק מבצע „קריאה שגויה" יוצרת של קודמו. הוא מסיט אותו, משלים אותו, מצמצם אותו או מעניק למילותיו משמעות אחרת. כך הוא מספר לעצמו שהיצירה הקודמת לא הייתה סופית — שהיא נעצרה במקום שבו עליו להמשיך אותה. אין זו בהכרח החלטה מודעת לזייף את העבר. זהו מאבק על מרחב פנימי. היוצר הצעיר צריך לאהוב את מי שקדם לו כדי ללמוד ממנו, אבל גם להרחיק אותו כדי שיוכל לנשום. הוא אומר למקור: אתה לימדת אותי לראות. אבל אינך יכול לקבוע את כל מה שאראה. אתה נתת לי שפה. אבל אינך בעליה האחרון.

הקריאה השגויה היוצרת

אנחנו רגילים לחשוב שהבנה נכונה מקרבת אותנו אל המקור, ואילו אי־הבנה מרחיקה אותנו ממנו. בלום הופך את היחס הזה. לעיתים דווקא הקריאה השגויה היא המעשה היוצר. אדם נאחז בפרט צדדי ביצירה של קודמו, מפרש אותו כאילו היה המרכז, ומפתח מתוכו עולם שהמקור עצמו לא התכוון אליו. מבחינה היסטורית, זו אולי טעות. מבחינה יצירתית, היא נעשית התחלה. כל מסורת חיה מתקיימת באמצעות עיוותים כאלה. אילו כל דור היה מבין את קודמו בדיוק כפי שהקודם הבין את עצמו, הוא היה רק משמר אותו. ההשפעה הייתה נעשית העברה נאמנה של עבר סגור. אבל היוצר קורא את העבר מתוך שאלות שהעבר לא הכיר. הוא רואה בו אפשרויות שלא היו גלויות בזמן שנוצר. כך ההשפעה פועלת בשני כיוונים. העבר יוצר את ההווה. אבל היצירה החדשה משנה בדיעבד גם את האופן שבו אנו רואים את העבר. לאחר שהופיעה יצירה חדשה, אנחנו עשויים לגלות אצל קודמיה דבר שלא ידענו שהיה שם. הבן אינו רק יורש את האב. לפעמים הוא יוצר את האב שממנו יוכל לרשת.

חיקוי, גניבה והתמרה

ט״ס אליוט כתב כי „משוררים לא־בשלים מחקים; משוררים בשלים גונבים". אבל המשפט אינו מסתיים שם. משוררים גרועים, הוא מוסיף, משחיתים את מה שנטלו; הטובים הופכים אותו לדבר טוב יותר — או לפחות לדבר אחר. הגניבה אצל אליוט אינה הסתרת המקור ואינה פלגיאט. היא התמרה: דבר שנלקח מיצירה קודמת נכנס למערכת חדשה של יחסים ומשמעות, עד שאינו ממלא עוד את התפקיד שמילא במקור. ההבדל בין חיקוי ל„גניבה" אינו מוסרי בלבד. המחקה נשאר כפוף לזהותו של המקור. הוא מבקש שהצופה יראה עד כמה הצליח להתקרב אליו. היוצר לוקח את הדבר אל תוך מערכת חדשה של צרכים, חומרים ומשמעויות, עד שאינו יכול עוד להחזיר אותו כפי שקיבל. הוא אינו מוחק את המקור. אבל הוא מפרק את בעלותו עליו. רעיון, תנועה או צורה עוברים דרכו ונעשים חלק ממשהו שהמקור לא היה יכול ליצור. זה אינו פוטר אותו מן החובה להכיר בהשפעותיו או מן ההבדל בין יצירה לבין פלגיאט. הסתרת המקור אינה הופכת העתק ליצירה. ההתמרה אינה מתרחשת מפני שהיוצר מחק את עקבות מה שלקח. היא מתרחשת מפני שהדבר כבר אינו ממלא אצלו את אותו תפקיד.

החומר מעוות את מה שקיבלנו

השפעה אינה עוברת רק דרך תודעה. היא עוברת דרך חומר. אפשר לנסות להעביר קומפוזיציה מציור לפיסול, אך המעבר משנה אותה. קו שהיה קל על הנייר נעשה מוט מתכת שצריך לשאת משקל. כתם צבע נעשה גוש. מחווה מהירה נעשית מבנה שיכול לקרוס. החומר אינו כלי שקוף של הכוונה. הוא מפרש אותה. הוא מאפשר דברים מסוימים ומונע אחרים. הוא מאלץ את האדם להתאים, לוותר, להמציא חיבור או לקבל עיוות שלא תכנן. לכן גם כאשר התלמיד מתחיל בחיקוי, המפגש עם החומר עשוי להוציא אותו מן הדרך שסומנה לו. הוא מבקש לשחזר צורה. החימר קורס. הוא מחזק אותה, והיא נעשית כבדה יותר. הכובד החדש משנה את הדמות. מה שהתחיל כחיקוי מקבל לפתע חוקיות משלו. השפה האישית אינה נמצאת רק במה שהאדם רצה לעשות. היא מופיעה גם באופן שבו הוא מגיב למה שהחומר לא אפשר לו לעשות.

המורה והסכנה שבהצלחה מהירה מדי

מורה יכול לעזור לתלמיד לראות את המקור באופן מדויק יותר. הוא יכול להראות כיצד נבנתה הצורה, מדוע הקו נע בכיוון מסוים ואיפה התלמיד איבד את היחסים. אבל המורה עלול להפוך את ההעתקה למבחן נאמנות. כך לא מחזיקים מכחול. כך לא בונים פנים. כך לא מערבבים צבע. כך לא פותרים את הבעיה. לעיתים התיקון נחוץ. בלי משמעת טכנית, התלמיד עשוי להישאר כלוא באותן מחוות מקריות. אבל תיקון רב מדי מלמד אותו שהשפה כבר גמורה ושעבודתו היא להתקרב אליה. המורה היצירתי מחזיק מתח כפול: עליו ללמד את התלמיד להעתיק היטב. ועליו לדעת מתי להפסיק לדרוש ממנו להיות נאמן. הוא צריך להבחין בין טעות החוסמת את העבודה לבין סטייה שהעבודה מתחילה לחיות מתוכה. הסכנה אינה רק שהתלמיד ייכשל בחיקוי. הסכנה הגדולה יותר היא שיצליח בו כל כך, עד שלא יישאר מקום לידו שלו.

מילים מושאלות בטיפול

גם בטיפול אדם משתמש תחילה בשפה שאינה לגמרי שלו. הוא לומד לומר „גבולות", „חרדה", „התקשרות", „ויסות" או „טראומה". לפעמים המילים האלה מעניקות לראשונה צורה לחוויה שהייתה מבלבלת וחסרת שם. הוא עשוי גם לשאול את מילותיו של המטפל: „אולי אני כועס." „אולי מה שחוויתי היה אובדן." „אולי לא הייתי אדיש, אלא מנותק." בתחילה המשפט נשמע זר. האדם מנסה אותו כפי שתלמיד מנסה מחווה של מורה. הוא בודק אם המילה מתאימה לגופו, לזיכרונותיו ולאופן שבו העולם מופיע לו. הפנמה אינה צילום של קול המטפל. המילה עוברת דרך חייו של המטופל ומשתנה. לפעמים הוא מקבל אותה. לפעמים דוחה אותה. לפעמים מחזיר אותה למטפל בצורה שאיש מהם לא התכוון אליה. טיפול חי אינו דורש מן המטופל לדבר את השפה הפסיכולוגית „נכון". הוא מאפשר לו להשתמש בה, לעוות אותה ולבסוף אולי להיפרד ממנה. מילה של המטפל נעשית מועילה לא כאשר המטופל חוזר עליה בנאמנות, אלא כאשר הוא מסוגל לומר באמצעותה דבר שהמטפל עצמו לא יכול היה לומר במקומו.

כשההשפעה נעשית כלא

אין יצירה ללא השפעה. אבל אפשר להישאר כלואים בה. אמן עשוי להמשיך לצייר כמו המורה שאהב משום שהחיקוי מעניק לו ביטחון והכרה. מטופל עשוי לדבר בשפה הטיפולית שרכש מפני שהיא מסודרת יותר מן החוויה. אדם עשוי להישמע רהוט, בשל ומודע — ובכל זאת לא לומר דבר שנעשה באמת שלו. הקול של האחר יכול להיטמע בנו עד שאיננו שומעים עוד שהוא זר. מצד אחר, גם המאבק בהשפעה יכול להפוך לכלא. אדם עשוי לפסול כל דמיון בינו לבין אחרים מפני שהוא חייב לחוות את עצמו כמקורי. הוא נמנע מללמוד, להודות בחוב או להשתייך למסורת. אבל מקוריות שאינה מסוגלת לשאת קרבה לאחרים היא לעיתים רק פחד מהשפעה. שפה אישית אינה שפה שאין בה קולות זרים. היא שפה המסוגלת לשאת אותם בלי להיבלע בתוכם.

הקול שלי מלא באחרים

הרעיון הרומנטי של קול אישי טהור אינו עומד במבחן. אנו מורכבים מציטוטים, חיקויים, זיכרונות ומחוות שקיבלנו. אפילו המרד שלנו נעשה באמצעות כלים שהעולם נתן לנו. אבל מכאן לא נובע שהקול האישי הוא אשליה. הייחוד אינו טמון בטוהר החומרים, אלא באופן שבו הם מתחברים בתוך חיים מסוימים. אותו משפט נאמר בפיות רבים, אך לא באותו רגע ולא באותו מחיר. אותו קו נלמד בידי תלמידים רבים, אך הוא עובר דרך גוף אחר בכל פעם. אותה יצירה משפיעה על אנשים שונים, אך כל אחד נאלץ לעוות אותה כדי שתוכל להיכנס לעולמו. שום חומר אינו מתחיל בי. אבל איש אינו יכול לבצע במקומי את ההתמרה שלו. השפה האישית אינה הקול שנשאר לאחר שהסרנו את כל האחרים. היא הקול שנולד כאשר מה שקיבלנו מפסיק להיות דבר שאנחנו רק משחזרים — ונעשה חומר שאנחנו מסוגלים לשנות, לסכן ולהעביר הלאה.

לא להשתחרר מן ההשפעה — להיעשות ראוי לה

המסע מחיקוי לבריאה אינו מסע שבו האדם נעשה עצמאי לחלוטין. אין רגע שבו הוא משיל מעליו את קודמיו ומתחיל לדבר מתוך ריק. הוא לומד לשאת את השפעתם באופן אחר. בתחילה הם מדברים דרכו. אחר כך הוא נאבק בהם. לבסוף, אולי, הוא יכול לשמוע אותם בלי לציית ולקחת מהם בלי להיעלם. הוא אינו צריך להרוג את אבותיו הרוחניים, אבל הוא גם אינו יכול להישאר ילדם לנצח. עליו לקחת את השפה שקיבל מהם ולתבוע בתוכה מקום שלא היה קיים לפניו. לא כדי למחוק את המקור. כדי להוכיח שהמקור עדיין חי דיו להשתנות. אנו מתחילים בחיקוי מפני שאיננו יכולים להתחיל לבד. אנו יוצרים כאשר גם החיקוי כבר אינו יכול להישאר כפי שקיבלנו אותו. הקול האישי נולד ברגע שבו האדם מפסיק לשאול: האם הצלחתי להיות כמוהו? ומתחיל לשאול: מה נעשה הדבר שלו לאחר שעבר דרכי?

← האדם הראשון  |  האמנות אינה מתארת את העולם →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).