הכאב שמבקש קול

על טיפול פסיכולוגי כמעשה של יצירה

"האמנות אינה מעתיקה את הנראה, אלא עושה אותו נראה." — פאול קלה

הטיפול הפסיכולוגי היצירתי מתחיל מן המקום שבו פירוש כבר אינו מספיק.

אנחנו חיים בעולם של הסברים פסיכולוגיים. הם נגישים לנו מגיל צעיר, החל מסרטי ילדים כמו "הקול בראש" וכלה בקומדיות סיטקום. יש פעמים ומקומות שכל אדם מכיר, שבהם אני ואתה יודעים את ההסבר. אני יודע לספר מה קרה לי, מה חסר לי, מה השתבש, מה חזר על עצמו. מטופלים מספרים לי בקול רועד על דפוסי ההיקשרות שלהם, על הילדות, על הטראומה, על החרדה, על הדיכאון, על היחסים, על ההגנות.

הסברים אלה חשובים ובעלי ערך: הם נותנים צורה למה שהיה מפוזר, יוצרים רצף במקום שבו הייתה התפרקות, ומאפשרים לי ולך להרגיש שאנחנו לא רק כאב ופצע ששובר אותנו — לא רק כאוס.

אבל יש רגע שבו ההסבר, חשוב ככל שיהיה, אינו מספיק עוד. הוא מספר עליי — ועדיין אינו מזיז אותי. הוא נותן משמעות — ועדיין משהו נשאר לכוד.

במקום הזה, טיפול אינו יכול להיות רק ניסיון להבין את האדם מבחוץ, או לפרש אותו מבפנים. הוא צריך להפוך למרחב שבו מתאפשרת צורה חדשה של קיום. לא רק לדעת משהו על עצמי, אלא להיעשות עצמי אחרת. לא רק לגלות משמעות נסתרת, אלא ליצור תנאים שבהם חוויה שלא יכלה להתרחש, לפעמים שמסרבת להתרחש — תוכל להתחיל להתרחש.

ויניקוט כותב: "הפחד מהתמוטטות הוא פחד מהתמוטטות שכבר נחוותה. אבל מאחר שהחוויה המקורית לא יכלה להיאסף אז אל תוך האגו, היא אינה יכולה להיכנס אל זמן עבר. לכן האדם ממשיך לחפש בעתיד את פרט העבר שעדיין לא נחווה" (D. W. Winnicott, "Fear of Breakdown").

"נוצרנו כדי ליצור" — זו אינה רק סיסמה אמנותית. בעיני זו אמת ביולוגית, אבולוציונית ורגשית. אנחנו יוצרים לא רק חפצים, תמונות, טקסטים או עבודות אמנות. אנחנו יוצרים את עולמנו, את יחסינו, את שפתנו, את האופן שבו אנו מבינים את מה שעברנו, ואת האפשרויות שעדיין פתוחות בפנינו. במובן העמוק ביותר, אנחנו יוצרים גם את עצמנו — דרך מגע עם אחרים, עם המציאות, עם כאב, עם מגבלות, עם בחירות.

יצירתיות היא הגרעין של תחושת החיות שלנו. אבל לא פחות מכך, היא הדרך שבה אנו גדלים נפשית. אנו צומחים לא רק כאשר אנחנו "מבינים" את עברנו, אלא כאשר אנחנו מצליחים ליצור יחס חדש אליו. כאשר אנחנו מפסיקים להיות רק תוצאה של מה שקרה לנו, ומתחילים להפוך למי שיכול לעבוד עם מה שקרה לו. ליצור ממנו צורה. קול. תנועה. בחירה.

סימון דה בובואר כתבה שלהיות אותנטי פירושו להפוך ליצירתי ולתבוע בעלות על מי שאנחנו — על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו. במובן הזה, אותנטיות אינה נוסטלגיה וחזרה אל "אני אמיתי" שכבר קיים מתחת לשכבות. היא פעולה. היא תהליך המכוון אל העתיד. היא יצירה מתמשכת של עצמנו.

אמנות לא במובן האמנותי

כשאני מדבר על יצירתיות, אינני מתכוון רק לאמנות במובן הצר — לציור, פיסול, כתיבה או מוזיקה. אני מתכוון ליכולת של חיים להמשיך להיווצר מתוך מגע עם מה שאינו הם: עם אדם אחר, עם חומר, עם גוף, עם זיכרון, עם כאב, עם מגבלה, עם מציאות שאינה נענית מיד לרצוננו.

לכן דיאלוג אינו רק שיחה, ובוודאי אינו רק שיחה טיפולית. דיאלוג הוא כל מצב שבו משהו בי פוגש משהו שאינו אני — ונדרש להשתנות ביחס אליו. אמן נמצא בדיאלוג עם חומר שאינו מציית לו. אדם נמצא בדיאלוג עם גופו, עם עברו, עם אהוביו, עם פחדיו, עם העולם. גם שתיקה יכולה להיות דיאלוג. גם התנגדות. גם כישלון. גם הרגע שבו המציאות מסרבת להיכנס אל הסיפור שכבר הכנתי לה.

במובן הזה, הטיפול אינו מרחב מדומה של החיים ואינו ארגז חול שבו מתאמנים על מציאות אחרת. הוא עצמו מציאות. הוא מפגש ממשי, שיש בו גוף, מבוכה, תלות, כעס, העברה, שתיקה, רצון להיעלם, רצון להיראות, צורך לשלוט, פחד להישמע. מה שקורה בו אינו "על החיים" בלבד; הוא חלק מן החיים.

הקרבה בין טיפול לאמנות אינה נובעת מכך שבטיפול משתמשים באמצעים אמנותיים. היא נובעת מכך ששניהם עובדים עם מציאות חיה שאינה נכנעת לגמרי לידיעה. בשניהם אין שליטה מלאה בתוצאה. בשניהם החומר מגיב. בשניהם משהו שאינו מודע, שאינו מנוסח, שאינו מוסכם עדיין — מתחיל לקבל צורה דרך המפגש.

לכן טיפול פסיכולוגי יצירתי אינו טיפול באמנות. אינני מציע לאדם לצייר את מצוקתו במקום לדבר עליה, ואינני מחליף שפה בדימוי. אני מתעניין באופן שבו שפה, דימוי, גוף, זיכרון, כאב, יחסים, חומר ושתיקה יוצרים יחד את המציאות הנפשית. הטיפול הוא אחד המקומות שבהם אפשר לשהות בתוך הדיאלוג הזה בלי למהר לסגור אותו בפירוש; מקום שבו מה שלא הצליח להיאמר, להיראות או להיחוות — יכול להתחיל לקבל צורה.

הסדנה לתהליכים יצירתיים-דימוי, גוף, זיכרון, כאב, יחסים, חומר ושתיקה יוצרים מציאות הנפשית

אוגדן וההבטחה הגדולה של הפסיכואנליזה

תומס אוגדן, מן ההוגים החשובים של הפסיכואנליזה בת זמננו, מכנה את הכיוון הזה "פסיכואנליזה אונטולוגית" — פסיכואנליזה העוסקת לא רק בידיעה עצמית, אלא בהוויה, בקיום, ביכולת להיות.

בספרו להתעורר בחדר הטיפולים הוא כותב כי מטרת הטיפול היא לסייע למטופל לחוות חוויה של גילוי יצירתי בעבור עצמו: חוויה של קיום והתהוות לכדי חיות מלאה יותר; חוויה שבה הוא נעשה עצמו באופן מלא יותר. הוא כותב גם שלתקשורת האנליטית יש פוטנציאל להיות חוויה שופעת יצירתיות — "אמנות" במובן הרגיל ביותר של המילה.

זו אמירה מרחיקת לכת. היא מעבירה את מרכז הכובד של הטיפול מן הפירוש אל ההתהוות. מן השאלה "מה זה אומר?" אל השאלה "איזו אפשרות של חיים יכולה להיוולד כאן?". האדם אינו רק טקסט שיש לקרוא אותו. הוא תהליך שיש להשתתף בו.

ובכל זאת, גם אצל אוגדן נשארת משיכה חזקה אל הפירוש. המטפל מקשיב לרוורי, לחלום בהקיץ, לתנועות העדינות של השדה הטיפולי — ואז לעיתים קרובות חוזר אל השאלה מהי המשמעות הנסתרת, מה המטופל מבקש לומר מבלי לדעת שהוא אומר, מהו "השלישי האנליטי" שנוצר בין המטפל למטופל.

זה אינו כישלון של אוגדן. להפך. דווקא משום שהוא הרחיק לכת כל כך, הפער הזה חשוב. הוא מראה עד כמה חזקה המשיכה של הפסיכולוגיה לפרש, להבין, לתרגם, להפוך חוויה למשמעות. אפילו כשהיא נוגעת באמנות, היא נמשכת שוב אל הפרשנות.

אבל אולי יש אפשרות אחרת. אולי טיפול יצירתי באמת אינו מסתפק בפירוש של החוויה. אולי הוא מנסה לשנות את התנאים שבתוכם החוויה יכולה להופיע.

לצייר את הצעקה, לא להקפיא את הזוועה

"ציור"-פרנסיס בייקון 1946

כאן האמנות יכולה ללמד את הפסיכולוגיה משהו עמוק, אבל צריך לדייק את הדבר שהיא מלמדת.

כאשר ז׳יל דלז כותב על פרנסיס בייקון, הוא מבחין בין ציור של הזוועה לבין ציור של הצעקה. קל להבין את ההבחנה הזו כאילו בייקון אינו מצייר את הדבר הנורא עצמו, אלא רק את הכוח שפועל מאחוריו: את הלחץ, את העיוות, את התחושה לפני שהיא קפאה לסיפור, לדמות, לאבחנה. אבל נדמה לי שהדבר מורכב יותר. הזוועה אצל בייקון אינה נעלמת. היא אינה רק פרשנות, ואינה רק סיפור שמולבש על הגוף מבחוץ. היא צורת הופעה. היא נוכחת בגוף, בבשר, בעיוות, בפה הנפתח, במתח שבין הדמות לבין מה שמפרק אותה.

בייקון לא בחר את הצעקה במקום הזוועה. הוא סירב לנתק ביניהן. הצעקה שלו היא הזוועה כשהיא עדיין חיה, עדיין פועלת, עדיין עוברת דרך הגוף. לא זוועה שכבר הפכה לסיפור שאפשר לסכם אותו, ולא צעקה מופשטת המנותקת מן הגוף הנושא אותה. הדמות עדיין שם, הגוף עדיין שם, הכאב עדיין שם — אבל הם אינם נסגרים בתוך פירוש אחד.

זו הבחנה מכרעת גם לטיפול.

כאשר אדם סובל, אפשר לנסות לפרש את הזוועה: מה קרה, מדוע קרה, כיצד זה קשור לילדותו, לטראומה, להוריו, לדפוסי היחסים שלו, להגנות שלו. לעיתים זה חיוני. לפעמים השם הוא רחמים. "זו חרדה" יכול להיות היד הראשונה שאדם אוחז בה אחרי חודשים של נפילה בלי קרקעית. הסבר יכול להיות מנוחה. נרטיב יכול להחזיק אדם שלא יתפזר. אנחנו זקוקים לשמות; בלעדיהם אין מחשבה, אין שפה משותפת, אין דרך לשאת יחד את מה שאין לו צורה.

לכן הפירוש אינו האויב. מעולם לא היה.

אבל יש פירוש שסוגר. פירוש שנעשה הכול. פירוש שמחליף את הדבר בשמו ומאמין שסיים. "זו חרדה", ואז שקט, כאילו נאמר הכול. "זו טראומה", "זו היקשרות", "זו הגנה", "זה דפוס" — וכל אחת מן המילים הללו יכולה להיות נכונה, ובכל זאת להחמיץ את הדבר החי שהיא אמורה לגעת בו. שם, במקום להיות יד לאחוז בה, נעשה מכסה. במקום לפתוח אפשרות לתנועה, הוא מקבע את האדם בתוך זהות של כאב.

אולי כאן הכאב הגופני מלמד משהו על הכאב הנפשי. כאשר כואב לי הגב והכאב מקרין לרגל, התגובה הראשונית היא להיעצר. לא לזוז. להגן. לצמצם את העולם כדי לא להחמיר. הכאב נחווה מיד כאיום על שלמות הגוף. אבל הפיזיותרפיה אינה אומרת פשוט: "הכאב לא קיים", וגם אינה אומרת: "תתעלם ממנו". היא מלמדת יחס אחר. להקשיב לכאב בלי להמליך אותו. להבחין בין כאב שהוא סכנה לבין כאב שהוא סף, גבול זמני, שלב בתהליך. ללמוד לזוז איתו.

זהו שינוי עמוק. המטרה אינה תמיד להעלים את הכאב תחילה ורק אחר כך לחזור לתנועה. לפעמים הדרך הפוכה: לחזור בזהירות לתנועה, ומתוך התנועה לאפשר לכאב לשנות את משמעותו. כאב שהיה פקודה לעצור הופך למשהו שאפשר לעבוד איתו. הוא נשאר ממשי, אבל אינו תופס עוד את כל שדה המציאות. הוא מפסיק להיות הוכחה לכך שאני מתפרק, והופך לחלק מתהליך שבו אני לומד מחדש את גבולותיי, את פחדיי, את יכולתי לנוע.

כך גם בכאב נפשי. חרדה, דיכאון, טראומה, אובדן או בושה אינם רק רגשות; הם יכולים להפוך למרחב סגור שבו כל תנועה נחווית כמסוכנת. האדם מפסיק לנסות. מפסיק לדבר. מפסיק לרצות. מפסיק לפגוש. הכאב נעשה לא רק מה שהוא מרגיש, אלא גם מה שמארגן את כל יחסו לעולם.

במקום הזה, טיפול אינו יכול להסתפק בהסבר מדוע הכאב נוצר. הוא גם אינו יכול לדרוש מן האדם "להתגבר" עליו. הוא צריך לעזור לו לשוב ולנוע בתוכו. לא למחוק את הכאב, לא לנצח אותו, לא לפרש אותו עד שייעלם — אלא ליצור תנאים שבהם אפשר יהיה לשאת אותו בלי לקפוא. לפעמים זו תנועה קטנה מאוד: לומר משפט אחד שלא נאמר; להישאר רגע נוסף במקום שבו תמיד בורחים; להרגיש כעס בלי להפוך אותו מיד לאשמה; להרגיש פחד בלי להסיק ממנו שהכול אבוד.

במובן הזה, טיפול דומה פחות לניתוח ויותר לפיזיותרפיה של הנפש. לא משום שהנפש היא שריר, ולא משום שכאב נפשי הוא כאב גופני בתחפושת, אלא משום שגם כאן העבודה מתרחשת דרך תנועה מדודה בתוך אזור שהיה קפוא. דרך חזרה איטית אל אפשרות. דרך למידה שהכאב אינו תמיד סוף התנועה; לפעמים הוא המקום שממנו התנועה צריכה להתחיל אחרת.

ומכאן אפשר לחזור אל בייקון. הזוועה אצלו אינה נעלמת, אבל היא גם אינה קופאת לתמונה סגורה. היא נשארת בתנועה. היא פועלת על הגוף, מעוותת אותו, דוחפת אותו, פותחת בו פה, קול, צעקה. הצעקה אינה תחליף לזוועה; היא הזוועה כשהיא עדיין לא איבדה את החיות שלה בתוך הסבר. היא הכאב לפני שהפך לזהות. לפני שהפך למקרה. לפני שהפך למשפט שאפשר לומר עליו: הבנו.

וזה מה שאני מנסה, נכשל בו, ומנסה שוב. לא להפסיק לפרש. לפרש — ולהישאר אחראי למה שהפירוש לא הצליח להחזיק. לתת שם, אבל להשאיר אותו נקבובי. לאפשר לו להיות התחלה של תנועה, לא סוף שלה. לקחת את המרחק ההכרחי כדי לא לטבוע בכאב, אבל לא להפוך את המרחק למקום מסתור. להיות קרוב די כדי לדעת שתחת הידיים יש גוף חי, ולהיות מרוחק די כדי לא לקרוס יחד איתו.

אולי זה הדבר הקשה באמת: לא לבחור צד. לא לומר רק פירוש, ולא לומר רק נוכחות. לא לומר רק שם, ולא לומר רק צעקה. הפחד אינו שאבחר לא נכון, אלא שאין בחירה שפוטרת. שאני חייב לתת שם וגם להישאר, להקשיב וגם לחשוב, להיות קרוב וגם לשרוד, וזה אינו נפתר. וזה אינו כשל בשיטה. זו השיטה. החיות נמצאת בסירוב לתת למתח להירגע.

פיסול בנייר, קול דרך חומר

אמנות אינה תוספת לפסיכולוגיה

אם זה מה שקורה בחדר — שהעבודה אינה לפרש מבחוץ אלא להחזיק את המתח ולשנות את התנאים שבתוכם משהו מתחיל להישמע — אז הקרבה בין טיפול לאמנות חדלה להיות דימוי נאה. היא נעשית שאלה של ממש: מהו, בעצם, היחס בין השניים? האם האמנות היא כלי עזר לטיפול, מטפורה מוצלחת, או משהו רחב יותר?

איתמר לוי כותב במאמרו "אמנות ופסיכואנליזה: לחשוב דברים קשים לחשיבה" שאפשר לדבר על היצירה כמכשיר ליצירת מחשבות. אמנים ופסיכואנליטיקאים, הוא כותב, מנסים לחשוב דברים קשים לחשיבה. לעיתים הפסיכואנליזה מקדימה את האמנות ומפרה אותה, ולעיתים האמנות מקדימה את הפסיכואנליזה. אולי עדיף, הוא מציע, שלא לדבר בשפה היררכית של מי מפרש את מי, אלא על דיאלוג מפרה בין שני סגנונות חשיבה.

אני רוצה ללכת צעד נוסף.

בעיני, האמנות אינה עומדת לצד הפסיכואנליזה. היא רחבה ממנה. היא כוללת אותה. לא משום שהאמנות "טובה יותר" או "עמוקה יותר", אלא משום שהאמנות היא אחת הדרכים המרכזיות שבהן בני אדם יוצרים צורות לחשוב, להרגיש, לראות, להאמין, להתנגד, להתפרק ולהיבנות מחדש.

הפסיכואנליזה עצמה נולדה בתוך השיחה התרבותית הגדולה של המודרניזם. פרויד לא הופיע מחוץ לאמנות, לספרות, לפילוסופיה ולשפה של זמנו. אדם פיליפס כותב כי הפסיכואנליזה הגיונית רק כחלק מן השיחה התרבותית הגדולה יותר של המודרניזם; וינה של פרויד הייתה אחת מעיני הסערה של המודרניזם ושל הפילוסופיה הלשונית שעיצבה את המאה העשרים.

במובן הזה, הפסיכואנליזה אינה רק פרשנית של האמנות. היא עצמה חלק ממעשה אמנותי רחב יותר: יצירת צורות חדשות של הקשבה, של דיבור, של עצמי, של זיכרון, של חלום, של אמת.

גם הפילוסופיה של דלז על בייקון אינה עומדת מעל הציור ומסבירה אותו. היא רצה לצידו. היא הופכת בעצמה לצורה של אמנות. היא אינה מפרשת את הציור מבחוץ, אלא יוצרת יחד איתו דרך חדשה לחשוב מהו גוף, מהי תחושה, מהו כוח, מהי צורה.

לכן טיפול פסיכולוגי יצירתי אינו "משלב אמנות" בתוך טיפול. הוא מבין את הטיפול עצמו כמעשה יצירתי: לא יצירת אובייקט, אלא יצירת אפשרות.

בין מדע, אמנות, פילוסופיה ודת

אם הטיפול הוא יצירת אפשרות ולא יצירת אובייקט, נשאלת מיד שאלה מטרידה: ומה עם המדע? הרי הטיפול אינו רק אמנות. הוא נשען על תיאוריה, על מחקר, על ידע קליני מצטבר. הוא אינו התרחשות פרטית ומסתורית בלבד. כאן, נדמה לי, הטיפול חי במקום מוזר — לא במדע, ולא מחוצה לו, אלא בחלל שבין מדע לבין אמנות, פילוסופיה ודת. הוא מבוסס על תיאוריה פסיכולוגית, על מחקר, על ניסיון קליני, על טכניקות. פסיכולוגים לומדים כיצד לעזור לאנשים להתמודד עם חרדה, דיכאון, טראומה, אובדן, יחסים, משברים, דפוסים הרסניים.

אבל החיים מורכבים ועשירים יותר מכל תיאוריה. הם כוללים סתירות, פרדוקסים, משמעויות פרטיות, אמונות, סיפורים פנימיים, זיכרונות גופניים, פנטזיות, פחדים ותקוות. מחקרים רבים מראים עד כמה האמונות שלנו, הסיפור שיצרנו על עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו משפיעים לא רק על הרגשתנו אלא גם על גופנו. ובכל זאת, אין נוסחה אחת הקובעת איך אדם נעשה שלם יותר.

טיפול יכול לעזור בהפחתת סימפטומים. לעיתים זה הכרחי. אדם הסובל מחרדה קשה, מדיכאון עמוק או מכאב נפשי חריף צריך הקלה. אבל טיפול שמטרתו היחידה היא להעלים סימפטומים עלול להחמיץ את האדם שמאחוריהם. לפעמים הסימפטום הוא לא רק תקלה שיש לתקן, אלא צורת ביטוי של משהו שלא הצליח למצוא דרך אחרת להיאמר.

אוגדן וגלן גברד הזהירו מפני התמקדות יתר בריפוי סימפטומים, משום שהיא עלולה לחתור תחת מטרות עמוקות יותר של הטיפול. טיפול כזה עלול להפוך את האדם לשטח יותר מן הכאב שלו. הוא עלול לשאול רק "איך מפסיקים את זה?" ולא "מה מבקש להיוולד כאן, בתוך מה שכואב?".

הטיפול הפסיכולוגי, כמו האמנות, זקוק ליכולת למרוד. למרוד במה שהאדם "יודע" על עצמו. במה שהוא מספר לעצמו. במה שנראה סגור, מוכרע, בלתי ניתן לשינוי. אוגדן כותב שהטיפול צריך לאפשר לאדם לקרוא תיגר על מה שהוא חושב על עצמו, על מה שהוא מספר לעצמו ועל מה שהוא "יודע" על עצמו — באמצעות תהליך היוצר מרחב פסיכולוגי פנימי שבו האדם פוגש את הדרכים שבהן הוא מרמה ומגביל את עצמו.

הרצון לחיים מלאים יותר

ניטשה, ושופנהאואר לפניו, ניסחו רעיון קרוב דרך מושג הרצון לעוצמה. "החיים עצמם הם הרצון לעוצמה", כותב ניטשה. לא מדובר ברצון לכבוש, לשלוט או להתעשר, אלא בדחף של החיים להפעיל את כוחם, להתרחב, ליצור, להיעשות למה שהם יכולים להיות.

במובן זה, הרצון לעוצמה הוא הרצון לחיים מלאים יותר. הרצון לא להישאר רק בצורה שנכפתה עלינו. הרצון להמציא אפשרויות, ליצור את עצמנו, לממש פוטנציאל שאינו נתון מראש אלא נוצר תוך כדי חיים.

אוגדן מנסח זאת בשפה טיפולית: הצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא להיות ולהתהוות לכדי עצמו באופן מלא יותר. להיות נוכח יותר, חי יותר, ער יותר למחשבותיו, לרגשותיו ולמצביו הגופניים. לחוש את הפוטנציאלים היצירתיים הייחודיים שלו ולמצוא צורות לפתח אותם. לדבר את רעיונותיו בקולו שלו. להפוך לאדם גדול יותר — אולי נדיב יותר, חומל יותר, אוהב יותר — בקשריו עם אחרים.

זו אינה מטרה חיצונית. אין כאן יעד אחד שאליו כולם צריכים להגיע. אין אדם "תקין" שעלינו להידמות לו. יש דרך. יש תהליך. יש תנועה שבה האדם מגלה, יוצר, מאבד ומוצא מחדש את צורות החיים האפשריות שלו.

האדם כיוצר, כצופה וכיצירה

אבל אם אין צורה נתונה שאליה חותרים, ואם האדם יוצר את עצמו תוך כדי חיים — עולה שאלה על עצם המושג "ליצור את עצמך". הרי איננו יוצרים מן האַיִן. אז מהו בדיוק היחס הזה, שבו אדם הוא בו-זמנית זה שיוצר, וזה שנוצר?

היידגר, בספרו הוויה וזמן, מתאר את ההבנה העצמית של האדם לא כתוצר של התבוננות אובייקטיבית, אלא כפרשנות אקטיבית ומתמשכת של קיומו. האדם אינו קודם כול אובייקט החוקר את עצמו מבחוץ. הוא יצור שנמצא כבר בתוך עולם, בתוך יחסים, בתוך שפה, בתוך זמן, ונדרש לפרש את עצמו מתוך חייו.

אפשר לומר זאת בשפה קרובה יותר לאמנות: אנחנו גם האמנים, גם הצופים וגם היצירה עצמה.

אנחנו יוצרים את עצמנו, אבל לא מחומר חופשי לגמרי. אנחנו עובדים עם חומר שכבר ניתן לנו: גוף, היסטוריה, משפחה, טראומה, אהבה, אובדן, תרבות, מגבלות, פחדים. כמו אמן, איננו בוחרים את כל תנאי העבודה. אבל בתוך התנאים הללו, אפשר לפעמים למצוא תנועה חדשה. אפשר לשנות יחס. להוסיף שכבה. למחוק. לחזור. להעז. לחכות. לראות אחרת.

הטיפול הוא המקום שבו העבודה הזאת יכולה להיעשות יחד עם אדם אחר.

לצייר היעדר- טיפול כיצירה

המטופל שדיבר — ואמר שאינו מדבר

וכל המופשט הזה — יוצר, צופה, יצירה — נבחן רק במקום אחד: כשאדם ממשי יושב מולך וכואב לו. עולה בדעתי מטופל צעיר, בשנות העשרים לחייו, לאחר אירוע פסיכוטי. הוא אמר שאינו מדבר. הוא אמר זאת במילים. למעשה, הוא דיבר הרבה. הוא דיבר בלי הפסקה. אבל הוא הרגיש שאינו מדבר.

כל פרשנות של המקרה הזה, אני מרגיש, תקטין אותו.

אפשר היה לומר שהוא מתאר נתק בין דיבור לבין תחושת עצמי. אפשר היה לומר שהוא מדבר בלי להרגיש שיש סובייקט שמדבר. אפשר היה לקשור זאת לטראומה, לאירוע הפסיכוטי, לחרדה, ליחסים מוקדמים. כל זה אולי היה נכון, ואולי גם מועיל ברגע מסוים. אבל באותו רגע, הדבר החשוב לא היה לפרש אותו. הדבר החשוב היה לשמוע מה הוא אומר כשהוא אומר שאינו מדבר. היה מקום לפירוש — אחר כך, במקום אחר. האמנות לא הייתה לוותר על הפירוש; היא הייתה לדעת שהרגע הזה מבקש נוכחות, לא משום שהנוכחות תמיד מנצחת, אלא משום שרק היא יכלה לאפשר למשהו להתחיל להישמע.

כי במובן עמוק, זהו אחד הדימויים המדויקים ביותר לכאב נפשי.

אדם יכול לדבר, ועדיין להרגיש שאינו נשמע. הוא יכול להסביר את עצמו, ועדיין להרגיש שאין מישהו שפוגש את המקום שממנו הדברים נאמרים. הוא יכול לדעת הרבה על עצמו, ועדיין להרגיש שהוא אינו קיים בתוך הדיבור שלו.

כדי לדבר באמת, צריך להאמין שמישהו מקשיב בצורה הנכונה.

להקשיב בצורה הנכונה אין פירושו להבין מיד. לעיתים הבנה מהירה מדי היא צורה של אי-הקשבה. היא סוגרת את החוויה לפני שהספיקה להיוולד. להקשיב נכון פירושו לאפשר למה שעדיין אינו יודע את עצמו להישאר חי עוד רגע. לא למהר להפוך צעקה למשמעות. לא למהר להפוך כאב לסיפור. לא למהר להפוך אדם למקרה.

במובן הזה, טיפול אינו בהכרח לידה של זרימה חופשית או דיבור רהוט. אולי להפך. לפעמים הוא המקום שבו אפשר סוף סוף להגיע אל הגמגום והחיכוך.

לא הגמגום כתקלה שצריך לתקן, לא הגמגום ככשל בדרך אל ביטוי "נכון", אלא הגמגום כמקום שבו משהו אמיתי יותר מן הרהיטות מתחיל להופיע. יש רהיטות שמסתירה. יש דיבור זורם וחלק מדי, מסודר מדי, שיודע להסביר הכול ולכן אינו נוגע בדבר עצמו. הגמגום שהוא פצע נפשי נורא ביכולת הביטוי — אבל דווקא משום כך הוא קרוב יותר למקום שבו החוויה עדיין חיה.

הטיפול, במובן הזה, אינו מבקש להוליך את האדם מן הגמגום אל דיבור תקין. הוא מבקש ללוות אותו אל המקום שבו הוא מגמגם, לא כדי שיתגבר עליו מיד, אלא כדי שיוכל לשהות בו, להתמלא מעוצמת החוויה שהוא נושא, להכיר בכך שהשבר בביטוי אינו רק חסר אלא גם עדות. משהו שם ניסה לדבר שנים רבות ולא הורשה. משהו עוות, נדחק, הושפל, הפך לתולעת, לדבר שאסור להראותו.

ומתחת לכול, לרוב, יש בושה. לא רק כאב — בושה. לא רק "כואב לי", אלא "אסור שיראו את זה". זה הדבר הקשה ביותר להביא אל החדר, משום שעצם הבאתו הוא כבר חשיפת מה שכל חייך הסתרת.

כאן המטפל הוא אולי מיילד, אבל לא מיילד של ילד נורמלי. לא מיילד של עצמי נקי, מתוקן, חברתי, מסתגל. הוא מלווה לידה קשה יותר: לידה של הנדכא, של המעוות, של החלק התולעי, המביש, הלא־מתקבל, זה שהאדם עצמו למד לשנוא או להסתיר. "ואנוכי תולעת ולא איש" — התולעת אינה סתם דימוי של גועל; היא הצורה העתיקה של מי שאיבד את זכותו להיחשב אדם. לא כדי לטהר אותו. לא כדי להפוך אותו מיד לכוח יפה. אלא כדי לתת לו מקום בעולם הנפשי.

כי לפעמים הריפוי אינו בכך שהגמגום נעלם, אלא בכך שהוא מפסיק להיות גירוש. הוא נעשה קול. לא קול רהוט בהכרח, לא קול יפה, לא קול שמסביר את עצמו היטב — אבל קול שיש לו זכות להישמע. ושם, דווקא שם, מתחילה אפשרות אחרת של חיים: לא חיים שבהם החלק הפגוע הוחלף באדם "בריא", אלא חיים שבהם גם החלק שנדחה יכול להיות נוכח בלי להימחק.

וזו, אולי, הצורה הקיצונית ביותר של מה שאמרנו לאורך כל הדרך. הרהוט הוא הזוועה שקפאה לסיפור. הגמגום הוא הצעקה — הכוח לפני שהוכנע לצורה מיושבת. ולתת לו מקום אין פירושו להמיר אותו במשפט חלק, אלא לתת לצעקה להישאר צעקה עד שתמצא קול משלה. מגומגם. לא מיושר. אבל שלה.

אם עץ נופל

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?"

השאלה הישנה מקבלת בחדר הטיפול משמעות אחרת. אדם יכול לקרוס, לכאוב, להישבר, לצעוק — אך אם אין מי ששומע אותו בצורה שמאפשרת לו להתקיים בתוך חווייתו, משהו בו נשאר כאילו לא התרחש. לא משום שלא קרה דבר, אלא משום שהדבר לא מצא עדות חיה. לא מצא אוזן. לא מצא מקום. לא מצא צורה.

וכאן חוזרת השורה שבה פתחנו: האמנות אינה משכפלת את הנראה — היא עושה נראה את מה שעדיין אין לו צורה. לא נותנת שם למה שכבר היה, אלא מולידה לראייה את מה שאחרת היה נשאר חסר צורה, בלתי-נשמע, כאילו לא היה. טיפול פסיכולוגי יצירתי עושה את אותו הדבר. הוא אינו מבטיח אושר, תיקון מהיר או פתרון לכל כאב. הוא מציע מרחב שבו אפשר להתחיל ליצור יחס אחר — אל הכאב, אל העבר, אל הגוף, אל היחסים, אל האפשרות להיות.

וזה, שוב, אינו לבחור בין השם לצעקה. לפעמים נותנים שם; לפעמים שוהים. המלאכה אינה לוותר על אחד מהם, אלא לסרב לתת לאף אחד מהם להיות הכול — להשאיר את השם פתוח אל מה שלא תפס.

ולפעמים, כאשר הצעקה נשמעת נכון, היא אינה חדלה להיות צעקה. היא מוצאת צורה. היא נעשית קול.

שאלות נפוצות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).