פיסול תל אביב, חוג, סדנה קורסים וסטודיו

פיסול תל אביב, חוג, סדנה קורסים וסטודיו — החלה ההרשמה המוקדמת לשנת 2026/7. הלימודים יחלו באוקטובר. קורסי פיסול למבוגרים בתל אביב, וסדנאות פיסול. חוגי הפיסול ואמנות לנוער וילדים, וקורסי פיסול לילדים ונוער בתל אביב. עברנו לסטודיו גדול ברחוב בית אלפא 13.

קבוצות פיסול חדשות יתקיימו בימי שלישי — בוקר 10:00 עד 12:30 וערב 19:00 עד 21:30. הקבוצות הישנות ימשיכו בפעילותן כרגיל.

המחיר במסגרת סדנה שנתית (10 חודשים, פעם בשבוע) הינו 1000 שח' לחודש בהוראת קבע (כולל חומרים וכלים). כרטיסיה: 1140 שח' ל-4 מפגשים (כולל חומרים).

"הסדנה" הינה מרכז לימודי אמנות וטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים — הנהנים וצריכים ליצור עבור עצמם ועקב כך מאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בחיות בבריאות הנפשית. אנחנו לא עוסקים בתרפיה באמנות — והחוגים שאנו מציעים אינם באוריינטציה טיפולית — אלא רואים באמנות וביצירתיות בפני עצמה מרכיב של בריאות נפשית.

לימודי פיסול תל אביב

אני רוצה להאמין שדרך הוראת הפיסול אצלי שונה מהדרך בה מלמדים במקומות אחרים.

הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.

חוג פיסול בתל אביב — גוף, חומר

בעולם האמנות המודרני, כשחושבים על פיסול עכשווי, חושבים לעיתים קרובות דרך מושגים, הפשטה, רעיון, שפה, הקשר. לא מדובר רק בעולם האמנות. אנחנו חיים יותר ויותר בעולם שמתווך על ידי מדיומים הנוטלים מאיתנו מגע וחיכוך עם המציאות החומרית והבין־אישית.

אנחנו רואים דרך מסכים, מדברים דרך מערכות, יוצרים דרך ממשקים, ולעיתים הולכים ומאבדים את המפגש הישיר עם המציאות החומרית שלנו ושל החלל סביבנו. התנגדות, משקל, לכלוך, גוף, חומר ונוכחות. כבר היום אמנות הנעשית בבינה מלאכותית ומנוהלת דרך הגדרות מילוליות, קודים והוראות, תופסת חלק הולך וגדל מן המרחב התרבותי. וזהו תהליך שרק יקצין עם השנים.

מול זה, הפיסול עליו אני חושב, מכוון למשהו בסיסי יותר. פיסול, כמו האדם עצמו, אינו מתחיל רק מרעיון מופשט. הוא מתחיל מן הגוף. מן המגע של הגוף במרחב. מן הזמן. מן העובדה הפשוטה שיש לנו ידיים, עור, נשימה, דופק, משקל, מגבלות, כוח, עייפות, סבלנות, התנגדות.

לפני שיש צורה, לפני שיש פסל, לפני שיש החלטה ברורה, יש אדם. יש דפיקות לב. יש נשימה. יש עמידה מול חומר. יש מרחק. יש יד שנשלחת. יש מגע ראשון. יש משקל, חיכוך, לחץ, קרבה, דחיסות, לכלוך, חום, יובש, רטיבות, סירוב של החומר להיענות מיד.

הגוף אינו רק הכלי שמבצע את הפסל. הגוף הוא המקום שבו הפיסול מתחיל לחשוב. אבל במקרה הזה מחשבה אינה דבר המתרחש בראש בלבד. מחשבה היא קיום. היא חוויה. היא התערבות. היא מגע המשנה את מה שהוא נוגע בו — ומשנה את הנוגע בחזרה.

בחוג הפיסול בתל אביב אני מלמד פיסול לא רק כטכניקה, אלא כדרך להיכנס ליחסים ממשיים עם חומר, חלל ונוכחות. הפסל אינו אובייקט מנותק שמונח מולנו. הוא אינו “דבר” שאנחנו מביטים בו מבחוץ. הוא נוצר דרכנו, איתנו וכנגדנו. הוא חולק איתנו אותה מציאות פיזית. אנחנו נוגעים בו וננגעים על ידו. אנחנו יוצרים אותו, והוא בתורו יוצר אותנו.

העבודה בפיסול אינה רק מבט על חומר. היא כניסה לתוך מערכת יחסים עם חומר. אנחנו לוחצים, חותכים, מחברים, שוברים, מדביקים, מכופפים, מלטשים, בונים, מפרקים, מחזיקים, מאזנים, מייצבים. החומר מגיב. הוא נכנע, נסדק, מתעוות, קורס, מתקשה, מתייבש, נפתח, מתנגד, מלמד אותנו גבול.

הפיסול עליו אני מדבר, הוא לא רק אמנות של עין המסתכלת מבחוץ. הוא גם לא רעיון שמחפש ביצוע. פיסול הוא דיאלוג גופני וחומרי בין כוחות חיים המשנים זה את זה. גוף חי פוגש חומר חי בתוך חלל חי — ומתוך המפגש הזה נוצרת לא רק צורה, אלא מציאות אחרת.

אנחנו לא רק מקיפים את הפסל, מתקרבים אליו, מתרחקים ממנו, סובבים אותו, אותה איכות תלת מימדית המבדילה פיסול מציור. אמנות הפיסול עבורי היא לעולם סוג של פרפורמנס. העבודה עצמה מכניסה אותנו לתוך מצב הוויה אחר: מצב שבו אי אפשר להישאר צופה. צריך להתערב. צריך לגעת, צריך ללכלך את הידיים. צריך להפעיל כוח. צריך להרגיש מתי הכוח גדול מדי. צריך להבין דרך מגע, לא דרך הסבר.

פיסול הוא התערבבות. לא במובן מטושטש או רומנטי, אלא במובן הממשי ביותר: החומר נכנס לגוף דרך התנגדות, דרך מאמץ, דרך זיכרון שרירי, דרך קצב העבודה. הגוף נכנס לחומר דרך סימני היד, דרך לחץ, דרך חיתוך, דרך עקבות פעולה. בסוף לא ברור לגמרי היכן נגמר הרעיון והיכן מתחיל החומר, היכן נגמרת היד והיכן מתחילה הצורה.

לכן חוג הפיסול בתל אביב אינו רק מקום ללמוד בו טכניקות פיסול. אני חושב עליו כמקום המלמד כיצד להפוך לפסל כעמדה מול העולם ועצמך. מקום לחזור אל מגע. אל חיכוך. אל גוף. אל מציאות שאינה נענית רק למילים. אל חומר שאי אפשר להחליק אותו באמצעות ניסוח יפה. אל עבודה שבה כל החלטה צריכה לעבור דרך האנושיות שלנו שחלק מהותי ממנה מצוי בגוף המוגבל שלנו.

בתוך עולם שהולך ונעשה מופשט, מתווך, מילולי ודיגיטלי יותר, פיסול הוא פעולה כמעט נגדית: חזרה אל המציאות החושנית. לא בריחה מן המחשבה, אלא מחשבה אחרת. מחשבה שיש לה משקל. מחשבה שיש לה אבק, התנגדות, זמן, שריטות, ריח, קושי וחום.

זהו המקום שממנו מתחיל חוג הפיסול בתל אביב: מן ההבנה שפיסול אינו רק יצירת אובייקט, אלא מפגש שבו אדם וחומר משנים זה את זה. לא ייצוג של חוויה, אלא יצירה של חוויה. לא הסתכלות מבחוץ, אלא השתתפות. לא רק ראייה — מגע. לא רק מגע — התערבבות.

מגע, שבר והתערבבות

רק המגע מספר לנו בצורה בלתי אמצעית על קיומנו.

אפשר לראות מרחוק. אפשר לחשוב באופן מופשט. אפשר לדבר על דברים, להגדיר אותם, לנסח אותם, לייצר דימויים שלהם. אבל מגע הוא אחר. הוא אינו מתווך באותה דרך. הוא קורה בגבול שביני לבין העולם. במקום שבו אני נוגע — וגם ננגע.

המגע אומר לי שיש לי גוף. שיש לי עור. שיש לי גבול. שיש משהו מחוץ לי שאינו נענה מיד לרצון שלי. שיש מציאות שאינה רק מחשבה, דימוי או שפה. במובן הזה, פיסול מחזיר אותנו אל החוש הבסיסי ביותר: אל הידיעה שאני קיים מפני שיש לי גבולות מפני שאני פוגש התנגדות.

החומר אינו רעיון. הוא לא מחמיא לנו. הוא לא ממהר להבין אותנו. הוא נסדק, מתעייף, קורס, מתייבש, נקרע, נמתח, נשבר, מתקשה, מסרב. יש לו מגבלות. יש לו חוקים. יש לו זיכרון. ולעיתים דווקא המגבלות האלו הן המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית.

שבר בחומר אינו רק תקלה. הוא צומת. הוא מכריח אותנו להפסיק ללכת בדרך שבה הלכנו. הוא מאלץ אותנו לשאול מחדש: האם לתקן? האם להסתיר? האם להבליט? האם להפוך את השבר לחלק מן הצורה? האם לוותר על הרעיון המקורי ולתת לדבר אחר להופיע?

במובן הזה, העבודה עם חומר ממשי מלמדת משהו עמוק על זהות. גם אנחנו איננו נבנים כשלמות חלקה. אנחנו נבנים מתוך שברים, מעקפים, תיקונים, צלקות, התאמות, כישלונות קטנים, דרכים שנחסמו ופתחו אחרות. החומר מלמד שהזהות אינה דבר סגור ומוכן, אלא צורה שנוצרת מתוך מפגש מתמשך בין רצון, מגבלה, שבר ואפשרות.

יש רגעים בפיסול שבהם הולכים לאיבוד. לא יודעים אם העבודה טובה. לא יודעים אם להמשיך. לא יודעים אם הרסנו אותה או פתחנו אותה. הידיים ממשיכות, אבל הראש כבר אינו שולט לגמרי. זה רגע מפחיד, אבל הוא גם אחד הרגעים היצירתיים ביותר.

חומר מאפשר לנו ללכת לאיבוד. וללכת לאיבוד פירושו לקחת סיכון לצמוח בדרך שלא תכננו. כל עוד אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים, אנחנו בדרך כלל חוזרים על מה שכבר ידענו. רק כאשר העבודה חומקת מאיתנו, כאשר החומר מפנה אותנו מן המסלול, כאשר טעות או קריסה מכריחות אותנו להמציא תגובה חדשה — רק אז יכולה להופיע צורה שלא הייתה קיימת קודם.

כאן נכנס התסכול. פיסול הוא אמנות של תסכול לא פחות משהוא אמנות של צורה. החומר לא תמיד מציית. היד לא תמיד מצליחה. המבנה נופל. הפרופורציה משתבשת. מה שנראה נכון אתמול נראה מת היום. אבל בתוך התסכול הזה נוצרת התמדה מסוג אחר: לא התמדה עיוורת, אלא התמדה קשובה. היכולת להישאר עם דבר שאינו מצליח עדיין. לא לברוח מיד אל פתרון קל. לא למחוק כל קושי. ללמוד להבחין מתי להתעקש, מתי לשנות, מתי להרוס, מתי להמתין.

במובן הזה, היצירתיות בפיסול אינה רק הברקה או השראה. היא נולדת מן המתח בין כאוס לסדר. בין שליטה לחוסר שליטה. בין הרצון לכוון את החומר לבין ההכרח להקשיב למה שהוא עושה. יותר מדי שליטה הורגת את העבודה. יותר מדי כאוס מפרק אותה. הפיסול מתרחש במרחב שביניהם: במקום שבו אני מנסה ליצור צורה, אבל מסכים שהצורה תשנה אותי בחזרה.

זהו אחד ההבדלים העמוקים בין פיסול לבין פעולה דיגיטלית או מילולית בלבד. בפיסול אי אפשר רק להגדיר. אי אפשר רק לבקש מן החומר להיות משהו. צריך להיכנס איתו למאבק, למשא ומתן, להתערבבות. צריך לשאת את הזמן של ההתייבשות, את מגבלת המשקל, את סכנת הקריסה, את עקבות היד, את חוסר הניקיון, את העובדה שכל פעולה משאירה סימן.

לכן פיסול אינו רק דרך ליצור אובייקט. הוא דרך לפגוש את המציאות במקום שבו היא אינה מצייתת לדימוי שלנו עליה. הוא מחזיר אותנו אל גוף, אל גבול, אל חיכוך, אל סבלנות, אל כוח ואל פגיעות. הוא מלמד אותנו שהחיים אינם נוצרים מתוך שליטה מלאה, אלא מתוך היכולת לעבוד עם מה שנשבר, עם מה שמתנגד, עם מה שמתעייף, עם מה שלא הלך כפי שתכננו.

בחוג הפיסול בתל אביב, העבודה עם חומר ממשי הופכת לכן למעשה כמעט הכרחי בעולם שהולך ונעשה מתווך, מילולי ודיגיטלי יותר. זהו מקום לחזור אל מגע. אל שבר. אל התנגדות. אל תסכול. אל התמדה. אל האפשרות ללכת לאיבוד — ולגלות שמתוך האיבוד הזה יכולה להיווצר צורה חדשה.

לא רק בפסל. גם באדם שיוצר אותו.

מה מייחד את הסדנה בתל אביב?

תל אביב אינה רק מיקום גיאוגרפי היא מצב נפשי והוויה אחרת, היוצרת סוג אחר של עבודה.

בניגוד למרחב הכפרי והפתוח של רחובות־גבתון שם נמצא המרכז האחר שלנו, תל אביב היא מרחב דחוס, עירוני, שאינו נח ואינו הולך לישון לעולם. היא רוח נעורים, תאבון ארוטי לחיים, מקדש לגוף. היא בנויה מקרבה, רעש, קירות, מדרכות, חדרי מדרגות, חלונות, תנועה, אנשים, חזיתות, חומרים תעשייתיים, שאריות, מקצבים מהירים, מבטים מצטלבים, מתח מיני. העיר אינה רק רקע. היא מצב תודעה. תל אביב ממקמת אותך על הקצה, היא בלון מנופח עד הסוף — מעט לפני שהוא מתפוצץ.

לכן הפיסול בתל אביב מקבל אופי אחר. הוא קרוב יותר לגוף העירוני: לדמות האנושית הנמצאת תמיד בין קירות, הנמצאת תמיד בתנועה, בדרך אל.

עיר על שפת הים התיכון, הכלואה בין ההרים והפריפריה, בין רעיונות גדולים מהאדם, בתרבות שאינה מותירה מקום לחיים, המחפשת מחדש להגדיר אדם אחר. לכן התנועה בה היא כלפי מעלה, הכל רוצה לטפס למעלה יותר, האנשים, הבניינים חדרי המדרגות הקולות. היא מכוונת לחומר שנמצא בתוך החיים ולא מחוץ להם. יש כאן פחות מרחב של התפשטות ויותר מרחב של ריכוז. פחות עבודה שמבקשת שטח פתוח, ויותר עבודה שמבקשת דיוק, נוכחות, מתח, אינטנסיביות ויחסים בתוך חלל מוגבל.

העיר מלמדת אותנו משהו על פיסול: הכל תופס מקום. למקום יש מחיר, איך גוף נמצא ליד גוף אחר. איך חומר נדחס, נלחץ, נחתך, נחשף. איך נוכחות קטנה יכולה לשנות חלל שלם.

ללמוד לפסל מתוך מפגש

בחוג נלמד טכניקות פיסול שונות: עבודה בחימר, בניית שלד, פיסול ברשת מתכת, חוט ברזל, גבס, עיסת נייר, חומרים מעורבים, עבודה עם אובייקטים, פני שטח, מרקמים, צבע, חיבורים וגימורים.

אבל הטכניקה אינה עומדת בפני עצמה. היא תמיד מחוברת לשאלה עמוקה יותר: מה הגוף מבין לפני שהראש יודע להסביר? מה קורה כאשר אני משנה מרחק מן העבודה? מה הפסל עושה לחלל שבו הוא נמצא? איפה החומר מתנגד לי, ואיפה הוא מוביל אותי? האם אני בונה צורה — או מגלה נוכחות? מה משתנה בי כאשר אני נאלץ להקיף את העבודה שוב ושוב ולראות אותה אחרת?

פיסול אינו העתקה של מודל ואינו ביצוע של נוסחה. הוא תהליך שבו הראייה, הידיים, הגוף, החומר והחלל משתתפים יחד ביצירת דבר שלא היה קיים קודם.

הפיסול כדרך לשנות נוכחות

בדרך שבה אני חושב — הן כמורה לאמנות והן כמטפל — האמנות אינה רק ביטוי רגשי, ואינה רק דרך לגלות ידע. היא דרך לשנות מצב הוויה.

כאשר אדם מפסל, הוא אינו רק מייצר אובייקט. הוא נכנס לתהליך שבו משהו משתנה במערכת היחסים שלו עם העולם: עם חומר, עם גבול, עם משקל, עם טעות, עם זמן, עם מבט, עם הגוף שלו עצמו.

הפסל שנוצר בסוף חשוב, אבל הוא אינו הדבר היחיד שנוצר. נוצרת גם צורת נוכחות אחרת. יכולת לעמוד מול חומר שאינו מציית מיד. יכולת לשאת חוסר ודאות. יכולת לראות דבר מכמה צדדים. יכולת להבין שהמציאות אינה שטוחה, שאי אפשר לתפוס אותה מנקודת מבט אחת, ושכל שינוי קטן ביחס בין גוף, חומר וחלל משנה את כל העבודה.

זהו אולי אחד הדברים העמוקים שפיסול מלמד: אנחנו לא עומדים מחוץ לעולם ומעצבים אותו מרחוק. אנחנו בתוכו. אנחנו נוגעים בו והוא נוגע בנו בחזרה.

למי מתאים החוג?

חוג הפיסול בתל אביב מתאים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם בפיסול. העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי, כך שכל משתתף יכול לעבוד בקצב שלו ולפתח שפה משלו.

יש מי שיימשכו לדמות האנושית. אחרים יגלו עניין באובייקטים, במבנים מופשטים, בחומרים עירוניים, בחיבורים, במרקמים, ביחסים בין גוף לחלל, או במתח שבין חומר גס לבין צורה מדויקת.

אפשר להגיע מתוך רצון ללמוד טכניקה. אפשר להגיע מתוך צורך לעבוד בידיים. אפשר להגיע מתוך סקרנות. אבל העבודה עצמה כמעט תמיד פותחת יותר מזה. היא מחזירה אותנו אל שאלות של צורה, גוף, מקום, נוכחות, התנגדות ושינוי.

התהליך היצירתי

כלי העבודה עליו אני שם דגש הוא התהליך היצירתי עצמו.

שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.

כשמורה מלמד — במיוחד בתחום האמנות — הוא מלמד את עצמו, את אישיותו, את מה שצבר במהלך השנים — מאידך צורת ההוראה שבה אני מאמין היא צורה של הקשבה אקטיבית.

ולכן הוראה היא מבחינתי מפגש בן שני אנשים ודיאלוג — לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה, אלא תהליך פתוח של חיפוש וגילוי.

• אני רואה ביצירת האמנות תקשורת בן שני בני אדם לפחות (גם לקבוצה יש חשיבות) — המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת, כדי להבין זה את זה בדרכים רבות וסותרות. אני מאמין שתהליך של התפתחות אמנותית במסגרת לימודית עוסק בהתנסות של שני אנשים "שחיים חוויה יחד" (ויניקוט 1945). שני אנשים לפחות, כיוון שלבד זהו מונולוג (שגם הוא סוג של דיאלוג פנימי), לבד יש לנו נטייה לשחזר את עצמנו, כדי לצעוד למקום חדש אנו נזקקים לאדם נוסף.
• שימוש בכמה שפות פיסוליות ואמנותיות, גישה רב תחומית. לחשוב בעזרת ודרך חומרים שונים. הכלים והחומרים שאנו משתמשים יוצרים אותנו ואת החשיבה שלנו. (אני מתעקש ללמד וללמוד — ציור ופיסול ועיצוב. לגעת בבד ולגעת בברזל, בחימר ובאפוקסי, לצלם ולבהות). החשיבה בכלל והחשיבה היצירתית בפרט עובדת כשפה, חומרים וטכניקות הם סוגים של שפות. פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורות ודימויים עובדים בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות. לדרך אחרת של חשיבה.
• פיסול יצירתי נעשה דרך שני קטבים מנוגדים. מצד אחד לימוד דרך עשיית סדר, הבניית סדר. ומצד שני דרך מגע בכאוטיות, דרך פריעת הסדר.
• פרדוקסים, סתירות, מתח — החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.
• מרחב של חוסר ודאות — של אי ידיעה — עבודה בפיסול ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה". לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור — לדעת הכל על עצמך — זה להרוג את המרחב היצירתי.
• יצירתיות דורשת לקיחת סיכונים. פעולה כרוכה בחרדה. הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.
• מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור זו הנכונות למרוד בעצמם — למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה (היה זה פיקאסו שאמר "כל פעולה של יצירה, היא קודם פעולה של הרס").
• אני מאמין גדול במקומו של האין — של החלל הנגטיבי — בפיסול במיוחד, אבל גם באמנות באופן כללי.
• התמסרות — היכולת להיכנע לתהליך, ללכת עם החומר — ולא רק לשלוט בו. אני מאמין שהכמיהה לאבד את עצמנו ביצירה היא אחד מהצרכים הגדולים הדוחפים אותנו לאמנות.
• "המרחק הנכון" — להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט ופרספקטיבה, להתרחק ולהתקרב. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
• והחשוב ביותר — הנכונות לגמגם, למעוד, לעשות שגיאות, ללמוד, לקחת סיכון, להתיימר, ללכת לאיבוד. איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה? איך אפשר לעשות משהו חדש בלי זה?

על נושאים אלו ועוד, תוכלו ללמוד במאמרים באתר.

פיסול בטכניקות שונות

1

פיסול בחימר וקרמיקה

שינוי בהרכב הטכני של החומר הפיסולי מאפשר להגיע לפרטים עדינים ומורכבים.

לדף הטכניקה →

2

שילוב חומרים שקופים בפיסול

פיסול בטכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כעץ וקרמיקה עם חומרים שקופים.

לדף הטכניקה →

3

פיסול ברשת מתכת

פיסול ברשת מתכת ערומה, ליצירת שקיפות; פיסול ברשתות מתכת מסוגים שונים בציפויים שונים — מבטון ועד פוליאוריטן ואפוקסי.

לדף הטכניקה →

4

פיסול בבטון בטכניקות שונות

פיסול בבטון בטכניקות מורכבות: יציקה בתבנית, ציפוי רשתות, וטכניקות שפיתחנו בסדנה עם חומרי קישור לחומרים פלסטיים.

לדף הטכניקה →

5

פיסול בחוטי ברזל

פיסול בחוטי ברזל — קווי מתאר במרחב, צורות פתוחות, שילוב עם בטון או אפוקסי.

לדף הטכניקה →

6

יציקות פוליסטירן ופוליאוריטן

שימוש בחומרים מוקצפים בפיסול — קל, גמיש, ניתן לעיבוד וציפוי. מאפשר עבודות גדולות בעלות נמוכה.

לדף הטכניקה →

7

פיסול בסיליקון

פיסול ביציקות סיליקון — חומר עכשווי המאפשר אבטיפוסים מורכבים, פסלים גמישים, וטיפול בפני שטח רגישים.

לדף הטכניקה →

8

פיסול בפרספקס

עבודה בפרספקס (אקרילי שקוף) — שילוב של חיתוך, חימום, הרכבה, ויצירת אובייקטים אופטיים שקופים או צבעוניים.

לדף הטכניקה →

9

סדנת אפוקסי

הסדנה היא מחלוצות השימוש באפוקסי ליצירה בארץ. אנו גם מייבאים ומציעים אפוקסי לקנייה תוצרת אולין גרמניה.

לדף הטכניקה →

10

פיסול בנייר ועיסת נייר

טכניקה קלאסית של פיסול בעיסת נייר — חומר זמין, גמיש, בעל אסתטיקה ייחודית של מרקם נייר וטקסטורה ארגונית.

לדף הטכניקה →

11

פיסול בבד וסיבים

שימוש בבדים, סיבים וחומרים רכים בפיסול — שילוב של תפירה, מבנה תמך, ותחושת מגע שונה לחלוטין מחומרים קשים.

לדף הטכניקה →

12

פיסול באור ותאורה

פיסול בגופי תאורה — שילוב חוטי ברזל, זכוכית ואפוקסי ליצירת אובייקטים פונקציונליים-אמנותיים.

לדף הטכניקה →

13

פיסול ויציקת ברונזה

פיסול ויציקת ברונזה — תהליך מלא מפיסול בחומר רך ועד ליציקה במתכת מוצקה.

לדף הטכניקה →

לקריאה נוספת

חוג פיסול וקרמיקה — דף ראשי | פיסול בחימר וקרמיקה | פיסול בבטון | פיסול בחוט ברזל | פיסול ברשת מתכת | פיסול בעיסת נייר | סדנת פיסול למבוגרים | חוג ציור תל אביב

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).