חשיבה יצירתית: הצלחה מדעית  ואמנות

 ב1958 הפסיכולוג ברני אדיסון שעסק ברוב מחקריו בעולם הפסיכולוגי של המדענים וחשיבה יצירתית, - ( Bernice Eiduson)

גייס למחקר 40 מדענים צעירים בעיקר  מUCLA ו CalTech- בניסיון לבדוק את שורשי ההצלחה המדעית. 

הנסיינים הסכימו לעבור סדרות של מבחנים פסיכולוגיים שונים, מבחני - אי קיו, וראיונות אישיים מידי חמש שנים.

במשך 20 השנים הבאות נאסף מידע רב -שנותח סטטיסטית בניסיון למצוא משתנים מהותיים. 

עד 1978 -4 חברים מקבוצת המחקר זכו בפרס נובל, שניים אחרים הוכרזו כמועמדים לפרס מספר פעמים, ו11 נבחרו

לאקדמיה האמריקאית למדעים.

על פי מדדי איכות הפרסומים, מרבית שאר המדענים -ניהלו קרירה ממוצעת, ולא מעט מתחת לממוצע, והיו שפרשו מקריירה מדעית .

בניסיון לאבחן הבדלים בן שתי הקבוצות הוצלבו הנתונים תוך צפייה לגלות גורמים מהותיים המנבאים הצלחה מדעית. 

גורמים כאלו לא נמצאו עד מותו של ברני אדיסון באמצע שנות ה80, לא ניתן היה לאבחן הבדלים בן מדענים מצליחים

לאלו שלא על בסיס הנתונים שנאספו.

ב1988 נעשה ניסיון נוסף להשתמש במידע שנצבר, - האספקט שנבחן היה -עיסוק באמנות, תחביבים, טכניקות ניהול זמן,

 וכלים מנטליים שאותם אנשים פיתחו לצורך פתרון בעיות.

הפעם נוצרו אבחנות סטטיסטיות בעלות משמעות.

1.למדענים זוכי פרס נובל וחברי האקדמיה היו הרבה יותר תחביבים ונושאי עניין -לא מדעיים מאשר למדענים הממוצעים. רובם בתחום האמנות.

פיינמן תופף , פוליג ניגן על גיטרה.

2. המצליחים האמינו באופן גורף שידע אומנותי, ציור, פיסול, שירה הם חלק מהידע הדרוש למדען.

3.המצליחים דיברו על דרכים שבהם אותם תחביבים תרמו לעבודה המדעית שלהם.

4.הם השתמשו ביותר כלי חשיבה מהממוצעים, כלים שכללו בן השאר,אמצעי המחשה שונים,הדמיות שונות,

כלים ורבליים ושיחות, כתיבה, דיאגרמות וכ'.

המסקנה הכללית מן המחקר הייתה שמגוון הכלים המנטליים בהם משתמש מדען מנבא בצורה הטובה ביותר הצלחה מדעית.

דומה היה שאמנויות שונות הציעו בדיוק את אותו מגוון של כלים מנטליים. שירה ופרוזה הציעו חשיבה מילולית,

ציור -חשיבה ויזואלית , הוסיף אלמנטים של מגע ותלת ממד, ותנועה וכך הלאה.

יכולות התרגום, השימוש בשפות הבעה שונות, כמו בשדות משמעות שונות- היוו נושא קריטי. כמו

 גם היכולת להשתמש בדימויים, וקשרים בן תחומים שאין ביניהם קשר.

ניהול הזמן של המדענים המצליחים היה קשור באותם עיסוקים, הם נתפסו כ"עצלנים" למרות שעבדו לא פחות מהאחרים,

-כיוון שהקדישו זמן רב לתחביבים.

הפחות מצליחים היו עם פחות תחומי עניין ,ותחביבים, ונטו להתלונן שאלו פוגעים בעבודתם המדעית,

הם האמינו יש קשר בן כמות הזמן שבילו במעבדה לבין הצלחה מדעית, לפיכך צמצמו את עצמם למעט תחומי מחקר

ככל האפשר, מתוך הנחה שרק התמקדות תוביל לתוצאה.

המצליחים נטו לקטוע תחומי מחקר כושלים מהר, ולעבור הלאה,.

תפיסה זו של יצירתיות -וכלים מנטליים מגוונים  כמו גם מיקוד בהתפזרות ,לא פחות מאשר במיקוד,

,בדרגש על תהליך ולא רק בתוצאות, עומדת בהתאמה למחקרים ולתפיסות עכשוויות על יצירתיות וחשיבה-

למשל התפיסה של "אינטליגנציות מרובות" של גרדנר

קישור למחקר כאן

אני כמובן לא כותב על המחקר הזה במקרה, המחקר מתאים לאינטואיציות שלי על הדרך הנכונה ללמד ציור,

ללמד פיסול וללמד אמנות ויצירתיות , ועל תרומת האמנות  לסך הכולל של המבנה האינטלקטואלי והנפשי של האדם והילד.

אם ארצה או לא ארצה זוהי הדרך שבה אני מלמד ומאמין, זה מבנה נפשי לא פחות מאמונה אינטלקטואלית. 

 אנחנו נוגעים במגוון אין סופי של טכניקות וצורות הבעה בסדנה, וזה עוד לפני שדיברנו על הדינמיקה הרגשית

בקבוצות הלימוד שיש לה חשיבות רבה, כמו גם העובדה שכל אחד עסוק בתחום אחר, והשהות יחד מעוררת לחשיבה בכיווניים מגוונים.

תהילה סיטבון כתה ח'