כששפת הטיפול הופכת נשק: טראומה, גבולות וגזלייטינג

כלי הפסיכותרפיה הופכים לנשק: 'שפת הטיפול' שוחקת את הקשרים שלנו?

בעשורים האחרונים חלה תופעה מסקרנת: "שפת הטיפול" יצאה מקליניקת הפסיכולוג, הסתננה למדיה החברתית, וכבשה את השיח הציבורי. מונחים כמו "טראומה", "גזלייטינג" ו-“גבולות” הפכו לטרנדים ויראליים, וחלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו – משיחות סלון ועד פוסטים בטיקטוק. מצד אחד, זו מהפכה חיובית: הסטיגמה סביב בריאות הנפש הולכת ומתמוססת, ושיח חדש נולד סביב רגשות, פגיעות ויכולת ההכלה שלנו. מצד שני – התמונה פרדוקסלית הרבה יותר.

"שפת הפסיכותרפיה" הפכה לטרנד ויראלי: האם היא משחררת או כובלת אותנו?

מילים, שפותחו במקור לאבחון קליני, ונועדו לשקף מורכבויות נפשיות ולעזור לאנשים למצוא ריפוי והעצמה, עוברות פופולריזציה, ומשהו אובד בדרך. המורכבויות  נעלמות  והטרמינולוגיה הופכת לסלוגן, לכלי חד-ממדי. גרוע מכך – השפה הפסיכותרפויטית לעיתים מתהפכת על עצמה: "גבולות" הופך להצדקה לניתוק פתאומי, ו-“גזלייטינג” מואשם בכל אי-הסכמה קטנה. במקום לפתור קונפליקטים, השפה משמשת לפעמים כחומה ומנגנון הגנה, או מנגנון התקפה -נשק שמונע תקשורת אמיתית.

המתח המסוכן: בין מקצועיות לוויראליות

הרשתות החברתיות, הפכו לזירה בה כל אחד הופך למאבחן, מטפל חובב או שופט-על של המציאות הנפשית. התוצאה פרדוקסלית: מצד אחד ולידציה (תחושת תיקוף, הכרה וקבלה), מצד שני בלבול, אבחון שגוי ולעיתים טריוויאליזציה של טראומה אמיתית.
הניתוח בנוי מארבעה חלקים. ראשית, נציג הסבר בסיסי של מונחים קליניים מרכזיים ונעמת אותו עם "הצד האפל" המתועד של הפסיכותרפיה עצמה, המכונה נזק יאטרוגני. חלק זה חושף "שטח מת" היסטורי בקהילה המקצועית בנוגע לדיווח שיטתי על השפעות שליליות, פער מידע קריטי שהשיח הציבורי מנסה כעת למלא.

שנית, נבחן את ההתפשטות הפופולרית של השפה הטיפולית, המונעת על ידי המדיה החברתית. נבחן את המשיכה הפסיכולוגית של מתן תוויות עצמיות ואת הפרדוקס של תיקוף (וולידציה) בסביבה דיגיטלית שמקדמת בו-זמנית אבחון שגוי וטריוויאליזציה של טראומה אמיתית.

שלישית, נדבר על ההיבט המזיק ביותר במגמה זו: הפיכת השפה הטיפולית לנשק. נפרט כיצד נעשה שימוש לרעה במונחים פסיכותרפיסטיים כדי להתחמק מאחריות ולחסום תקשורת כנה, ובכך הופכים באופן מהותי את מטרתם המקורית.

לבסוף, נהיה מעט נאיבים, יומרניים ומנותקים ונציע דרך להחזיר ולהשביח את השיח. ההמלצות כוללות מעבר מתיוג להקשבה, יצירת דיווח נזקים שיטתי במחקר, ומחויבות לתקשורת אתית מבוססת ראיות כדי להבטיח שלקסיקון הטיפולי  ישמש גשר, ולא מכשול, לקשר אנושי.

פסיכולוג בתל אביב-שפת הטיפול כהתחמקות מאחריות וחסימת תקשורת כנה.

 א':  מהקליניקה לטיקטוק: מקור שפת הטיפול הנפשי

למה המילים האלה כל כך חשובות? הדיוק שמאחורי הטראומה והגזלייטינג

השפה הטיפולית, שנולדה במקור מתוך מאבק עיקש להכרה בסבל אנושי ולמתן מסגרת לריפוי, הפכה בשנים האחרונות לאוצר מילים יומיומי. מושגים ואבחנות רפואיות, הפכו לפוסטים בטוויטר ולסרטוני טיקטוק. אך מאחורי הפופולריזציה עומדת היסטוריה עשירה – ולעיתים גם כואבת – שמזכירה לנו: לשפה הזו יש שורשים עמוקים, והיא נושאת עמה כוח, אחריות וגם סיכון.

אימוץ מונחים מהפרקטיקה הטיפולית לשפה היומיומית הוא חלק מתהליך הדמוקרטיזציה של הידע ומשקף עניין חברתי הולך וגובר ברווחה נפשית. עם זאת, המשמעות של מושגים פסיכולוגיים אלו נטועה בהתפתחות מורכבת של הידע דרך מחקר קליני ומאבק להכרה. לפני הפופולריזציה שלהן, מונחים אלו סיפקו מסגרת קריטית להבנה ולטיפול בסבל שהיה בעבר בלתי נראה או מוגדר כפתולוגי. חשוב לציין  שהמשמעות של מונחים פסיכולוגיים לא נולדה ישירות ממחקר קליני בלבד, אלא מהצטלבות של מדע, תרבות ופוליטיקה. לעיתים מושגים אלו אכן שימשו כפריצת דרך, שהעניקו שם לסבל שהיה מושתק. אך לא פעם הם גם פגעו: חיילים שחוו חרדה במלחמת העולם הראשונה הוגדרו כבעלי ‘פגם באופי’, ונשים שסבלו מתסמינים שונים סומנו ב"היסטריה". במקרים אחרים, עצם קיומו של מונח יצר מסגרת חדשה לחוויה, עיצב את הדרך שבה אנשים הבינו את עצמם, ולעיתים גם נעל את סבלם בקטגוריה מצמצמת. במילים אחרות — השפה הטיפולית לא רק חשפה מציאות קיימת, אלא גם יצרה אותה, תוך כדי מאבק מתמשך על הכרה, דיוק ואתיקה.

המושג 'טראומה' פסיכולוגית, למשל, התפתח במשך מאות שנים. שורשו האטימולוגי הוא המילה היוונית τραῦμᾰ, או traûma, שהתייחסה במקור לפצע פיזי. רק בשלהי המאה ה-19 החל הנוירולוג הצרפתי ז'אן-מרטן שארקו לחקור "היסטריה" ואת הקשר שלה לפצעים פסיכולוגיים, והניח את היסודות להבנה מורכבת יותר. עם זאת, ההכרה המוסדית בטראומה פסיכולוגית הייתה מסע ארוך בהרבה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגובות הפסיכולוגיות של חיילים להפגזות הכבדות יוחסו ל"הלם פגזים", אך נמשכה הגישה הרווחת שתגובות אלה הן סימן ל"פגם באופי".  רק בשנת 1980 הצליחה קבוצה של ותיקי מלחמת וייטנאם ופסיכואנליטיקאים לפתח באופן רשמי את האבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ב-DSM. זה היה הישג מונומנטלי, מכיוון שהוא נתן לגיטימציה לסבלם של ותיקי מלחמה שאובחנו בעבר באופן שגוי עם מצבים כמו התמכרויות, אלכוהוליזם, דיכאון וסכיזופרניה. ההיסטוריה של הגדרת  'טראומה' שהורחבה מאז מאוד, וכוללת מושגים כ-פוסט טראומה, טראומה מורכבת וצמיחה פוסט טראומטית מדגימה שפה טיפולית המציעה אוצר מילים משותף לתיאור חוויות שפעם נדחו או הוגדרו כפתולוגיות.

באופן דומה, למונח 'גזלייטינג' יש היסטוריה הנעוצה בפעולה ספציפית של התעללות ומניפולציה פסיכולוגית. המונח נגזר מהמחזה משנת 1938 ומהסרט שבא בעקבותיו בשנת 1944, אורות הגז (Gaslight), שבהם בעל מניפולטיבי גורם לאשתו לפקפק בשפיותה על ידי שינוי עדין של סביבתה, כמו עמעום אורות הגז, ולאחר מכן הכחשת השינויים. בפסיכולוגיה קלינית, 'גזלייטינג' מתייחס לטקטיקה מכוונת ושיטתית המשמשת כדי לגרום לאדם לפקפק במציאות שלו, במחשבותיו ובזיכרונותיו. מטרתו היא להשיג כוח ושליטה על הקורבן על ידי יצירת בלבול ותלות. צורה זו של התעללות רגשית מאופיינת בהתנהגויות כמו שקרים מוחלטים, הכחשת אירועים שהיו עדים להם, זלזול ברגשותיו של הקורבן (למשל, "את/ה רגיש/ה מדי"), והפצת שמועות. אדם הנתון להתעללות חוזרת זו יכול לחוות אובדן ביטחון עצמי, חרדה, בידוד, ובמקרים חמורים, טראומה פסיכולוגית ו-PTSD.5 המונח הוא כלי אבחוני רב עוצמה עבור קלינאים, המעניק שם מדויק לדינמיקה מזיקה עמוקה.

ההבחנה בין שימוש קליני לשימוש יומיומי ניכרת אולי במיוחד במקרה של 'נרקיסיזם'. המונח הקליני, הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD), הוא אבחנה רשמית ב-DSM-5-TR, המוגדרת כדפוס נרחב, בלתי גמיש ומותאם באופן לקוי של גרנדיוזיות, צורך עמוק בהערצה, וחוסר אמפתיה. בעוד שאנשים רבים משתמשים בנרקיסיזם כתיוג בעייתי  כדי לתאר מישהו שהוא פשוט מרוכז בעצמו או מתפאר, המציאות הקלינית מורכבת הרבה יותר. אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית מציגים לעתים קרובות מימד משמעותי של פגיעות, חוסר ביטחון, בושה ופחד, שיכולים להשתנות עם התנהגויותיהם הגרנדיוזיות. הם עשויים לנוע בין תחושת עליונות לתחושות עמוקות של נחיתות, והאתגרים הבין-אישיים שלהם נובעים מיכולת לקויה למחויבות, שיתוף פעולה והדדיות. האבחנה, אם כן, לוכדת מאבק פנימי עדין ולעתים קרובות נסתר, שהוא רחוק מהתווית החד-ממדית של "נרקיסיסט" המשמשת בשיחה יומיומית.

המושג 'קשר טראומטי' או היקשרות טראומטית (Trauma Bonding) הוא מונח נוסף בעל יישום קליני ספציפי ורציני. הוא מתייחס לקשר רגשי עמוק הנוצר בין מתעלל לקורבן במערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית המאופיינת במחזור של התעללות לסירוגין וחיזוקים חיוביים. הקורבן נקשר למתעלל, ומתקשה להבחין בין ה"הפצצת אהבה" האינטנסיבית לבין ההמעטה בערך וההתעללות שלאחריה. המונח משמש כדי להסביר מדוע קורבן עשוי למצוא זאת קשה לעזוב מערכת יחסים מזיקה, לא, כפי שנעשה בו שימוש בשפה יומיומית, כדי לתאר שני אנשים שמחוברים דרך חוויה כואבת משותפת.

פסיכולוגים רחובות: כשהטיפול עצמו פוגע

המושג 'רעיל' (Toxic) עצמו, בהקשר של מערכות יחסים, היא גם בעלת היסטוריה מתועדת. המונח שימש לראשונה בכתב העת Voices, שפורסם על ידי האקדמיה האמריקאית לפסיכותרפיסטים, בשנת 1972, מאוחר יותר הוא הפך לפופולרי על ידי הסופרת ליליאן גלאס בספרה משנת 1995, Toxic People, כדי לתאר מערכות יחסים הבנויות על קונפליקט, תחרות, וצורך של אדם אחד לשלוט באחר. הקשר היסטורי זה ממחיש מגמה רחבה יותר של מושגים פסיכולוגיים הנכנסים ללקסיקון הפופולרי, ומכין את הקרקע לתופעה המודרנית של "שפת הטיפול".

ביטויים בולטים נוספים מהשפה הפסיכולוגית שהפכו נפוצים בשיח היומיומי ועברו תהליך של השטחה או שימוש שגוי:

 OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית)

ההגדרה הקלינית: OCD היא הפרעה נפשית חמורה ומתישה המאופיינת במחשבות טורדניות (אובססיות) חוזרות ונשנות, ובהתנהגויות כפייתיות (קומפולסיות) שהאדם מרגיש חייב לבצע. מחשבות אלו גורמות למצוקה ניכרת, והן אינן תואמות את רצונותיו וערכיו של האדם (אגו-דיסטוניות). האבחנה ניתנת רק כאשר המחשבות והפעולות הללו גוזלות למעלה משעה ביום ופוגעות באופן משמעותי בשגרת החיים. לדוגמה, מחשבות תוקפניות חוזרות או פחד עז מזיהומים, שמובילים לצורך לבצע "טקסים" שוב ושוב.  

השימוש היומיומי השטחי: בשיח הציבורי, הביטוי "אני כל כך OCD" משמש לעיתים קרובות כדי לתאר חיבה לסדר, ארגון או ניקיון יתר. שימוש שטחי זה עלול לזלזל ולהמעיט בחומרת ההפרעה האמיתית ובסבל הרב שהיא גורמת למתמודדים איתה.  

Love Bombing (הפצצת אהבה)

ההגדרה הקלינית: 'הפצצת אהבה' היא טכניקת מניפולציה אגרסיבית שאינה בריאה, שבה אדם מרעיף על אחר שבחים, מתנות ותשומת לב מוגזמת ומוקדמת במטרה לזכות בשליטה וליצור תלות. זוהי אינה התרגשות של התאהבות חדשה, אלא טקטיקה שנועדה להפיל את ההגנות של הקורבן, ומופיעה לעיתים קרובות בתחילתן של מערכות יחסים אלימות.  

השימוש היומיומי השטחי: המונח משמש לעיתים בצורה חיובית או בהומור כדי לתאר ביטויים אינטנסיביים של אהבה או חיבה בריאה, ובכך הוא מבלבל ועלול לטשטש את הגבול בין רגשות כנים לבין טקטיקה מניפולטיבית.  

Codependency (תלות שיתופית)

ההגדרה הקלינית: תלות שיתופית היא מצב רגשי והתנהגותי המאופיין בקשר לא מאוזן ולא בריא, שבו האדם מתמקד יתר על המידה בצרכים של בן זוגו (לרוב מכור או בעל בעיות אחרות), תוך הקרבת צרכיו ורצונותיו שלו. זהו דפוס התנהגות שבו הערך העצמי של האדם תלוי במצב האחר, והוא מונע על ידי צורך כפייתי להציל או לטפל באחר, לרוב בשל הערכה עצמית נמוכה ופחד עמוק מנטישה.  

השימוש היומיומי השטחי: בשיח הפופולרי, המונח התרחב ומשמש לעיתים כדי לתאר כל מערכת יחסים שבה יש אדם "נותן" ואדם "מקבל", או פשוט יחסי תלות הדדית חזקים, ובכך הוא מפספס את המשמעות הקלינית החמורה והפתולוגית של ההפרעה.  

מ-OCD ועד "הפצצת אהבה": הפשטה המסוכנת של מונחים פסיכולוגיים

ADD/ADHD (הפרעת קשב וריכוז)

ההגדרה הקלינית: ADHD (Attention Deficit Hyperactivity Disorder) הוא מונח רפואי המגדיר הפרעה נוירו-התפתחותית עם תסמינים של חוסר קשב, אימפולסיביות והיפראקטיביות. המונח ADD, למרות שאינו משמש עוד באבחון רשמי, עדיין משמש לעיתים עממית כדי לתאר מצב של חוסר קשב ללא היפראקטיביות.  

השימוש היומיומי השטחי: המונחים משמשים לעיתים קרובות כתירוץ או בדיחה על הסחת דעת קלה, חוסר ארגון או חוסר מנוחה, מבלי להבין את האתגרים המשמעותיים היומיומיים שההפרעה גורמת למאובחנים בה.  

'Toxic Positivity' (חיוביות רעילה)

ההגדרה הקלינית: 'חיוביות רעילה' אינה מונח קליני רשמי, אך היא מתארת ב"פופ-פסיכולוגיה" את התופעה שבה אנשים דוחים ומדחיקים רגשות שליליים, במקום להכיר בהם ולעבד אותם.  

השימוש היומיומי השטחי: המונח יכול להיות מנוצל כדי לפסול או לזלזל בהשקפת עולם חיובית ואופטימית אמיתית של אדם אחר, ובכך לנטרל רגשות חיוביים לגיטימיים.  

כשהטיפול עצמו פוגע: הצד האפל ולא מדובר של הפסיכותרפיה

המטרה העיקרית של שפה טיפולית היא להעצים ולרפא, אך הפרקטיקה הקלינית שממנה היא נגזרת אינה נטולת פוטנציאל נזק. הדבר ידוע כנזק יאטרוגני, או השפעות שליליות הנובעות ישירות מהטיפול הפסיכולוגי עצמו. הקהילה הטיפולית מתועדת כבעלת היסטוריה של כישלון לדווח באופן שיטתי ולטפל בתוצאות שליליות אלו, ויוצרת "שטח מת" משמעותי בתחום.  בעוד שניסויים תרופתיים מדווחים באופן שגרתי על השפעות שליליות, דוחות מניסויים קליניים של טיפולים פסיכולוגיים נוטים הרבה פחות לעשות זאת, פער שנמשך כבר עשרות שנים. חוסר שקיפות זה הגביל את ההתקדמות בהבנה ומניעת נזק, למרות כמות בולטת של עדויות אישיות של מטופלים שחוו השפעות שליליות.

מחקר על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) מצא כי בעוד ש-74% מהמטפלים דיווחו בתחילה כי לא היו תופעות לוואי אצל מטופליהם, ראיון מובנה באמצעות רשימת בדיקה גילה כי 43% מהמטופלים חוו לפחות אירוע שלילי אחד. פער זה מצביע על כך שפסיכותרפיסטים רבים עשויים להיות לא בקיאים בזיהוי ומניעת השפעות שליליות אלה, ייתכן בשל חוסר הכשרה. כישלון זה בטיפול נאות בסיכונים פוטנציאליים משמעו גם שמטופלים מתבקשים לעתים קרובות לספק הסכמה מדעת לטיפול ללא דיון בנזקים פוטנציאליים.

שכיחותן של השפעות יאטרוגניות אינה מבוטלת. מחקרים מצביעים על כך שבין 5% ל-20% ממטופלי הטיפול הפסיכולוגי חווים אירועים לא רצויים או תופעות לוואי, כאשר מחקרים מסוימים מראים שיעורים גבוהים עד 43% אצל מטופלי CBT. הידרדרות של תסמינים, כאשר מטופל מסיים טיפול במצב גרוע יותר מזה שבו החל, נמצאה בכ-3% עד 10% מהמטופלים, כאשר דוחות מסוימים מציינים שיעורים גבוהים עד 11% ל-38%, נזק זה יכול להתבטא בצורות שונות, כולל הופעת תסמינים חדשים, עלייה במחשבות אובדניות, או לחצים ביחסים משפחתיים.

הגורמים התורמים לתוצאות שליליות אלו הם רב-גוניים, וכוללים את המטפל, את המטופל ואת הטיפול עצמו. גורמים הקשורים למטפל כוללים חוסר אמפתיה, טכניקה לקויה, העברה נגדית שלילית, והתמקדות יתר בטכניקות טיפוליות על חשבון בניית קשר חזק בין המטפל למטופל. סיכונים הקשורים למטופל יכולים לכלול רמה גבוהה של קשיים בין-אישיים, מוטיבציה ירודה וציפיות לא מציאותיות שהטיפול יהיה נטול כאב.23, 24 גם בעיות מערכתיות משחקות תפקיד, כגון עומס מטופלים גדול, לחץ ארגוני, והיעדר ניטור התקדמות שיטתי כדי לזהות ולהפוך מגמות שליליות.

פיסול בחוט ברזל: האדם כלוא בלולאות הד חוזרות

הכישלון ההיסטורי של הקהילה הקלינית להתמודד ולדווח על נזק יאטרוגני יצר חלל מידע ואתיקה משמעותי. במשך עשרות שנים, לציבור הייתה גישה מוגבלת למידע מקצועי ושקוף על הסיכונים הפוטנציאליים של טיפול. בעולם שבו יש צורך הולך וגובר בתמיכה בבריאות הנפש ונגישות הולכת וגדלה למידע, הציבור החל לחפש תשובות במקומות אחרים. האימוץ הפופולרי, ולעתים שימוש לרעה, של שפה פסיכולוגית הם, בחלקם, ניסיון למלא את החלל הזה, אם כי באמצעות לקסיקון שהורחק מההקשר הקליני שלו. השיח הציבורי הרעיל סביב "שפת הטיפול" הוא אפוא השתקפות ישירה, אם כי פגומה, של "הצד האפל" הלא-נבחן של המקצוע עצמו. 

ספקטרום הנזק בפסיכותרפיה

הידרדרות תסמינים

שכיחות: השיעורים משתנים, עם הערכות הנעות בין 3% ל-10% מהמטופלים החווים החמרת תסמינים, אם כי מחקרים מסוימים מדווחים על שיעורים גבוהים עד 11% ל-38% עבור קבוצות מסוימות.14, 16, 19, 20

התבטאות: מצב נפשי מוחמר לאחר הטיפול, כולל הופעת תסמינים חדשים.15, 19, 21 יכולה להיות גם עלייה במחשבות אובדניות ואלימות.14

תופעות לוואי נפוצות

שכיחות: מחקרים מראים טווח רחב, מ-5% עד 20% מהמקרים.16, 18 מחקר CBT מצא כי 43% מהמטופלים חוו לפחות תופעת לוואי אחת.16

התבטאות: "רווחה שלילית/מצוקה" (למשל, בכי בלתי נשלט), "לחצים ביחסים משפחתיים" ותחושות של הצפה או פחד מהמטפל.16, 21

ביקורות ברמת המטופל

שכיחות: בסקר של מקבלי שירות, 1 מכל 20 דיווח על השפעות שליליות מתמשכות מהטיפול שקיבלו.15 ממצאים איכותניים אחרים מראים שמטופלים חשו נשפטים, מבוטלים, או שהמטפל שלהם חסר יכולת.25, 23

התבטאות: מצוקה מוגברת, חוסר עניין בחיפוש שירותי בריאות נפש בעתיד, קשיים ביחסים, ותחושה מתמשכת של דיסוננס קוגניטיבי.19, 25

ב': מ"טיפול" ל"טרנד": עליית שפת הטיפול הפסיכולוגי ברשתות החברתיות

 

פסיכולוג נס ציונה: הסכנות של אבחון עצמי

כהמטפלים הופכים לאינסטגרמרים: כיצד הטיקטוק הפך לחדר הטיפולים?

התפשטות "שפת הטיפול" קשורה באופן מהותי לעידן הדיגיטלי, שבו המדיה החברתית הפכה לכלי מרכזי לשיח על בריאות הנפש. פלטפורמות כמו טיקטוק שימשו כמגברים רבי עוצמה, והציגו מושגים פסיכולוגיים מורכבים ושפה חדשה לקהל רחב, ובכך הפכו את הגישה ללקסיקון מיוחד זה לדמוקרטית. מגמה זו הונעה על ידי התמקדות חברתית הולכת וגוברת במודעות רגשית, שהתעצמה על ידי אירועים גלובליים אחרונים, והפכה שיחות על בריאות הנפש לנגישות יותר ופחות מסומנות בסטיגמה.

מניע מרכזי של תופעה זו הוא הצורך האנושי הבסיסי בתוויות ובהירות. בהקשר של מערכות יחסים, תוויות מספקות מפת דרכים רגשית קריטית, קובעות ציפיות, מגדירות גבולות ויוצרות תחושה של הבנה הדדית. בתחום בריאות הנפש, תווית אבחונית יכולה להיות בעלת תוקף רב, לתת שם לסבלו של אדם ולעזור לו להרגיש נראה ומובן. תחושת השייכות הזו, של להיות חלק מקהילה שחולקת מאבק דומה, יכולה להיות מקור רב עוצמה לתמיכה והעצמה. תנועת הפסיכולוגיה הפופולרית של שנות ה-60, עם הדגש שלה על מימוש עצמי וצמיחה אישית, הניחה את היסודות לכך, וקידמה את הרעיון שהבנה עמוקה יותר של העצמי נגישה לכולם, לא רק לאליטה.

מגמה זו אינה רק סקרנות תרבותית אלא היא גם תוצאה ישירה של מחסומים מערכתיים לטיפול רפואי. במדינות רבות, רשימות המתנה ארוכות לאבחון מקצועי, שיכולות להגיע עד 40 שבועות עבור ילדים, וחוסר נגישות פיננסית לטיפול פרטי, מאלצות אינספור אנשים לחפש תשובות ברשת. עבור רבים, תיוג עצמי הופך לצעד ראשון הכרחי במסע אבחוני שנעצר מסיבות שאינן בשליטתם. בהקשר זה, המרחב הדיגיטלי, עם המידע הנגיש שלו והקהילות התומכות, מספק חלופה חיונית, אם כי עם סיכון גבוה.

פסיכולוגים תל אביב:  תיוג עצמי כצעד ראשון הכרחי במסע אבחוני

המלכודת הדיגיטלית: ולידציה של לייקים מול אבחנה עצמית מסוכנת

בעוד שהפופולריזציה של ‘שפת הטיפול’ מעניקה לרבים תחושת תיקוף ולעיתים גם קהילה תומכת, אותה דינמיקה עצמה יכולה להפוך למלכודת: אלגוריתמים ברשתות החברתיות מגבירים לא רק ידע וחשיפה אלא גם הכללות פשטניות, אבחונים שגויים ולעיתים זילות של חוויות טראומטיות אמיתיות. כך נוצר מרחב כפול־פנים — מקום של שייכות והכרה, אך גם של בלבול, תיוג יתר והשטחת מורכבות אנושית.
 הסכנות של אבחון עצמי מתועדות היטב. הסתמכות על תוכן מקוון יכולה להוביל אדם לאבחון שגוי של התסמינים שלו, מכיוון שמצבים רבים, כמו דיכאון ו-ADHD, חולקים סימנים חופפים. אבחון עצמי לא מדויק יכול גם להוביל לטיפול עצמי לא הולם, שעלול להסוות תסמינים ולעכב או למנוע מאדם לחפש טיפול פסיכולוגי מקצועי.  סיכון עמוק יותר הוא הפנמת תווית, שבה האבחון העצמי של אדם הופך לחלק מהותי מזהותו. זה יכול להוביל ל"תפקיד החולה", שבו השאיפות והביטחון העצמי של האדם פוחתים, והם מתחילים להאמין שהם "פגומים ללא תקנה", מצב של ייאוש שדווח גם על ידי חלק מהמטופלים שלא חוו השפעות טיפול חיוביות בטיפול פסיכולוגי מקצועי.

החיפוש אחרי תיקוף רגשי ברשתות החברתיות חושף משתמשים לפיתוי מבני מסוכן — הטיית אישור אלגוריתמית עמוקה. די בצפייה אחת בסרטון על חרדה או טראומה, כדי שהאלגוריתם יתחיל להציף תוכן דומה, ובכך ליצור תא הד מידע שמבסס אמונות קיימות גם כשהן אינן מדויקות. מחקרים מצביעים, למשל, על כך ש־סרטונים פופולריים ב-TikTok בנושא ADHD מציגים פעמים רבות את ההפרעה באופן רומנטי או קליל, ושהאלגוריתם מחזק אותם – מה שמוביל לאבחון עצמי מוגזם ולא מדויק.

במקביל, דו״ח של Johns Hopkins Medicine מזהיר כי תוכן כזה לא רק עלול להטעות, אלא גם להגביר חרדה ולדחות פנייה לטיפול מקצועי. הוא אף עלול להוביל להפנמת תוויות שגויות עד כדי יצירת זהות מקובעת.

המחקר האקדמי מצביע על כך שמודלים אלגוריתמיים עצמם יוצרים לולאות הד חוזרות, שמגבירות מעורבות סביב תוכן שטחי או מטעה. כך, מה שמתחיל ככלי לתמיכה ולוולידציה עלול להפוך ל“כלוב זהותי”: האדם מאמץ תוויות כמו ‘טראומטי’ או ‘קורבן גזלייטינג’, מרגיש מחויב לשמרן, ולעיתים אף חושש שאבחון מקצועי ישלול ממנו את זהותו החדשה. במובן זה, כלי ההעצמה עצמו הופך למנגנון מגביל שמרחיק ריפוי אמיתי.

יתר על כן, השימוש לרעה הנרחב במונחים קליניים עלול לזלזל ואף לבטל את החוויות האמיתיות של אנשים שחוו טראומה או התעללות. כך, למשל, מחקר שפורסם ב־Journal of Psychiatric Research מצביע על כך שהרחבת השימוש במונח ‘טריגר’ לתיאור אי־נוחות יומיומית מפחיתה מהמשמעות שלו עבור אנשים עם PTSD, עבורם טריגר הוא אירוע קונקרטי ובעל השפעה פיזיולוגית ונפשית קשה. באופן דומה, מחקר שניתח שימוש במונח ‘גזלייטינג’ במדיה החברתית מצא כי במקרים רבים המונח מופעל על מצבים של אי־הבנה זוגית פשוטה, מה שעלול לערער את הלגיטימציה של מי שסובל מהתעללות רגשית אמיתית.

דינמיקה זו ממחישה נקודה קריטית: בעוד ששפה טיפולית יכולה להעניק קול לסבל מושתק, שימוש קלוקל בה בשיח הציבורי עלול להמעיט במשמעותה המקורית והעמוקה. זוהי למעשה צורה של ביטול מחדש — מחיקה של אותן חוויות טראומטיות שהשפה נולדה מלכתחילה כדי להאיר

	הגדרות קליניות	שימוש קולוקוויאלי שגוי
טראומה	תגובה רגשית לאירוע נורא, ולעתים קרובות משנה חיים, שיכולה להוביל לאבחנה רשמית של PTSD.1 מקור המונח ב"פצע" פיזי מדגיש את משקלו הקליני.1	כל חוויה קשה או לא נוחה, לעתים קרובות מפשטת יתר על המידה את משמעותה.31 לדוגמה, "אני כל כך בטראומה מהתספורת הרעה שלי."
גזלייטינג	צורה ספציפית ושיטתית של התעללות פסיכולוגית ורגשית שבה אדם אחד מניפולטיבי באופן מכוון כדי לגרום לקורבן לפקפק במציאות שלו כדי להשיג שליטה.5, 7	אי הסכמה פשוטה או אי הבנה בין שני אנשים, המשמשת כדי להאשים את האחר במעשה זדוני.31, 38
נרקיסיסט	אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD), אבחנה קלינית מה-DSM-5-TR, המאופיינת בדפוס נרחב של גרנדיוזיות וחוסר אמפתיה, לרוב עם פגיעות נסתרת שמתחת לפני השטח.8, 9	תווית רחבה ולא רשמית לכל מי שנתפס כאנוכי, יהיר או מרוכז בעצמו.38
קשר טראומטי	קשר רגשי לא בריא הנוצר בין מתעלל לקורבן, הנובע ממחזור של חיזוקים לסירוגין והתעללות, מה שמקשה על הקורבן לעזוב.10, 11	מונח יומיומי לשני אנשים או יותר שמתחברים על חוויה קשה משותפת.10, 31

ג': מגן או נשק? כששפת הטיפול הפכה לכלי מניפולטיבי

היישום הרעיל ביותר של שפה טיפולית פופולרית הוא הפיכתה לנשק — הסרתה מהקשר קליני נקי והעברה לידיים ציבוריות עושים ממנה כלי לשליטה, התחמקות מאחריות וחסימת תקשורת כנה. במקום לקדם ריפוי ובהירות, היא הופכת לרטוריקה של קונפליקט.

"אלה גבולות שלי!" איך שפה פסיכולוגית מאפשרת לנו להתחמק מאחריות

המושג “להציב גבולות”, שהיה אמור לשרת בתור כלי להגנה עצמית בקליניקה, עובר פישוט תרבותי נרחב. מחקר בספרייה מדעי הבהיר כיצד “therapy‑speak” — שימוש רופף במונחי טיפול — מנבא שחיקה של עומק משמעות, וכתוצאה, מונחים כמו "גבולות" מאבדים את כוונתם המקורית ונהפכים לנשק מילולי בתוך יחסים יומיומיים.

באופן דומה, “גזלייטינג” עבר הרחבה ושחיקת משמעות. מה שהיה במקורו מונח המתאר מניפולציה פסיכולוגית מתמשכת הפך כיום לשפת יומיום — ולעיתים קרובות לשימוש יתר בהקשרים של אי־הבנות יומיומיות. אך כפי שמדגישה החוקרת Paige L. Sweet במאמרה The Sociology of Gaslighting (2019), אין מדובר רק בתופעה פסיכולוגית פרטית אלא בתופעה חברתית מושרשת:

"Gaslighting is primarily a sociological rather than a psychological phenomenon. Gaslighting should be understood as rooted in social inequalities, including gender, and executed in power-laden intimate relationships."
 (ASR – American Sociological Review, 2019)

Sweet מבהירה כי מנגנון הגזלייטינג נשען על סטריאוטיפים מגדריים ואי־שוויון מוסדי, המאפשרים למבצע למנף מבני כוח קיימים כדי לערער את תחושת המציאות של הקורבן. הרחבת השימוש במונח לשיח הציבורי השגרתי מטשטשת את הממד הזה ומקטינה את הכובד של החוויה עבור מי שבאמת חווים התעללות רגשית שיטתית.

לסיכום: מה שהתחיל ככלי למתן קול ושפה אישית ולהעצמה, עלול להידרדר לפרקטיקה של הדרה — מצב שבו שפה שנועדה ליצור קרבה ואמון הופכת לכלי של ניכור, האשמה וחסימת קשר אנושי אמיתי.

המחיר של שפת הטיפול: כשמילים הופכות קפואות וקשרים נשחקים

מעבר להתחמקות מאחריות, עצם ההישענות על "שפת הטיפול" עלולה לשחוק את האותנטיות של יחסים. כששיחה יומיומית נצבעת במונחים קליניים, היא מאבדת את החום והישירות שהופכים אותה לאינטימית. במקום משפט פשוט וכנה כמו “אני מרגיש/ה מוצף/ת וצריך/ה רגע להירגע”, רבים בוחרים לומר “אני צריך/ה קצת מרחב לעצמי כרגע” — ניסוח שנשמע תקין, אבל בפועל יבש ומרוחק.

כך, אינטראקציות שהיו יכולות להיות ביטוי לרגש אנושי הופכות לסדרה של סיסמאות טיפוליות. מאמר ב־The Atlantic מתאר כיצד therapy-speak — שימוש רופף בשפה טיפולית — הפך נפוץ ברשתות החברתיות, אך לעיתים קרובות מעקר את השיחה מהחום האנושי שבה. התוצאה מזכירה קליפ ויראלי: קצר, מלוטש — אך שטוח.

הבעיה אינה רק בסגנון אלא גם בגישה: השפה הזו מעודדת תיוג במקום הקשבה. במקום להתאמץ להבין אדם במורכבותו, מצמידים לו תווית: “נרקיסיסט”, “את/ה עושה לי טריגר”. מחקר על שימוש יתר במונחים קליניים במדיה החברתית מצביע על כך שהפופולריזציה של מונחים טיפוליים מעודדת תיוגים פשטניים שמצמצמים מורכבות אנושית למסגרות פתולוגיות.

וכך, במקום לשמש כלי לבניית אמון ואינטימיות — המבוססים על כנות, אמפתיה ונכונות להקשיב באמת — השפה הטיפולית הופכת לשריון. היא מגנה על הדובר, אך גם חוצצת ומרחיקה, ומונעת את האפשרות למפגש כנה בין בני אדם.

ד': כך נחזיר את שפת הפסיכותרפיה למקורותיה: כלים לריפוי ולמניעת נזק

הפופולריזציה של שפה טיפולית היא חרב פיפיות: מצד אחד, היא פתחה את הדלת לשיחות חיוניות על בריאות הנפש והפחיתה סטיגמות; מצד שני, השימוש לרעה בה והפיכתה לנשק מאיימים לחתור תחת מטרתה המקורית. כדי להתקדם, גם הציבור וגם הקהילה הטיפולית חייבים לנקוט צעדים מכוונים שיחזירו את העומק והאמפתיה לשיח, ויבטיחו שהלקסיקון הטיפולי ישמש כגשר ולא כמחסום.

הציבור כמטפל: מ"אתה נרקיסיסט" ל"אני מרגיש"

•  כדי להתמודד עם השימוש לרעה ב"שפת הטיפול", מקובל להמליץ לאנשים להעדיף שיח אישי ואמפתי על פני תיוג האחר. במקום לומר “את/ה עושה לי גזלייטינג”, מוצע ניסוח עדין יותר: “כשאת/ה אומר/ת זאת, אני מרגיש/ה שלא רואים את נקודת המבט שלי”. רעיון זה מבקש להמיר האשמות בהבעת רגש ולפתוח פתח לאמפתיה. (The Atlantic, 2023).עם זאת, הגישה הזו אינה חפה מבעיות. ראשית, ביחסי כוח לא שוויוניים או במצבי פגיעה ממשית, שפה רכה עלולה להחמיץ את ההגדרה המדויקת של ההתנהגות הפוגענית ואף לסכן את הקורבן. לא בכל הקשר עדיף להימנע מתוויות — לעיתים דווקא יש ערך קריטי בלקרוא לגזלייטינג או לנרקיסיזם בשמם.

• חשוב לתעדף הקשבה על פני תיוג מיידי. שימוש בביטויים כמו “עזור לי להבין מאיפה את/ה מגיע/ה” יכול לפתוח מרחב לשיחה אמיתית ולמנוע מהאי־הבנות להסלים. מחקרים על תקשורת מקרבת מצביעים על כך שהיכולת לשאול שאלות פתוחות מפחיתה קונפליקטים ומחזקת אמון (Journal of Positive Psychology, 2022). עם זאת עבור חלק מהאנשים — למשל מתמודדי טראומה, ADHD או אוטיזם — תווית היא מקור להגנה, שייכות וגישה לזכויות. שלילתה המוחלטת עלולה לפגוע במקום להועיל.

• יש חשיבות לאימוץ ספקנות וניואנסים. עצות פסיכולוגיות קצרות מדי — שמופצות לעיתים בקליפים ויראליים — עלולות לפשט יתר על המידה חוויות אנושיות מורכבות. כאן עולה האזהרה מפני תופעת ה־concept creep, כלומר שחיקת המשמעות של מונחים פסיכולוגיים כאשר הם מורחבים יתר על המידה עד לאיבוד דיוק (Haslam, 2016).

• יש להכיר בכך שהמלצות מסוג זה משקפות יותר עמדה נורמטיבית מאשר ראיות אמפיריות. מחקרי שטח על תקשורת זוגית או קבוצתית עדיין אינם מוכיחים באופן חד־משמעי ששימוש קבוע בנוסח “אני מרגיש/ה” מפחית נזק או משפר מערכות יחסים. כדי למנוע אשליה של ודאות, חשוב להבחין בין ערכים רצויים לבין ממצאים מוכחים — ולקרוא למחקר נוסף שיבדוק את ההשלכות בפועל.

לבסוף, הציבור חייב להכיר בכך שהנטייה לאבחן את עצמנו ברשת אינה נובעת רק מסקרנות, אלא גם מכשלים מערכתיים: רשימות המתנה ארוכות, מחסור במשאבים וחסמים כלכליים לטיפול מקצועי. דו״ח של ה־OECD מצביע על כך שבמדינות רבות ההמתנה לאבחון פסיכולוגי יכולה להימשך חודשים רבים, מה שמאלץ אנשים לחפש תשובות באינטרנט. החברה כולה צריכה לפעול כדי שאבחון עצמי יהפוך לבחירה מודעת — לא לברירת מחדל.

	אמירה מזיקה ומשמשת כנשק	הנזק שמאחורי הדברים	אלטרנטיבה בריאה ובונה	הערך שמאחורי הדברים
גבולות	“אני מציב/ה גבול ולא אעשה זאת.”	התחמקות מאחריות על התנהגות אנוכית או עוינת, מציבה את ה"גבול" כאמת שאינה ניתנת לערעור.39, 40	“אני מרגיש/ה מוצף/ת וצריך/ה לקחת צעד אחורה מהדיון הזה כדי לחשוב בבהירות.”	הבעת חוויה אישית ללא שיפוט, מזמינה אמפתיה והבנה.39
גזלייטינג	“את/ה עושה לי גזלייטינג.”	תיוג ושיפוט התנהגותו של אדם, לעתים קרובות כדי לחסום ויכוח או להאשים את הצד השני באי הבנה.31, 38	“כאשר את/ה אומר/ת זאת, זה גורם לי להרגיש שנקודת המבט שלי לא מקבלת הכרה.”	התמקדות ברגשות אישיים במקום בהאשמות, מזמינה פתרון שיתופי.39, 40
נרקיסיסט	“הבוס שלי הוא נרקיסיסט.”	מצמצם אדם מורכב לתווית פשטנית, ועלול לבטל את תכונותיו החיוביות או את ניואנסים של התנהגותו.42	“אני מתמודד/ת עם דפוס התנהגות של הבוס שלי שבו הוא מנצל אחרים וחסר אמפתיה כלפי העבודה שלי.”	מתאר התנהגות ספציפית במקום אבחון אישיות, ומזמין שיחה ממוקדת יותר על בעיה.24, 38

אחריות מקצועית: המדריך החדש למטפלים בעידן של שקיפות

הקהילה הטיפולית נדרשת להנהיג תהליך עמוק של השבחת השיח הציבורי—תיקון השטח המת ההיסטורי מול נזק יאטרוגני ושחיקת אתיקה. להלן ההמלצות, יחד עם ביקורת מהותית וסימוכין אקדמיים:

1. דיווח שיטתי על נזק וטיפול להשלמת התמונה

מה צריך לקרות: חיוני שרק מחקרים המודיעים באופן מלא על תופעות שליליות יהיו כשירים לפרסום, בדגש על הבחנה בין החמרות, תופעות לוואי והתנהלות לא אתית.
 איך זה מתרחש בפועל: סקירה מ-2021 מעריכה את שיעור ההחמרות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ומדגישה הצורך ב"framework" ברור לדיווח עליהן. PMC
 אתגר: קידום כזה דורש ביקורת פנימית ושינוי תרבותי—ללא אמון במנגנון דיווח עצמאי, יש סיכון לדיווחים חלקיים.

2. הכשרה לזיהוי וניהול נזקים יאטרוגניים

מה צריך לקרות: הכנה משופרת שתכלול זיהוי סימנים של נזק, מניעתו וטיפול בו, גם בתנאים של קושי רגשי חזק אצל המטפל.
 מקור תמיכה: מודל שנוסח לאחרונה מציע מדדי התנהגות של מטפלים שיכולים לגרום לנזק, כמו ב-‘ABC-11 checklist’. ResearchGate
 אתגר: שינוי דרמטי זה דורש משאבים, הכרה בכך שטיפול יכול גם להזיק, ונסיגה ממעמד הטיפול כמוקד סומך על עצמו.

3. הסכמה מדעת מחושבת ורב-ממדית

מה צריך לקרות: מעבר מהסכמה טקסית לדיאלוג אמיתי—כולל דיווח פנימי על סכנות פוטנציאליות וסקירה מתמשכת של השפעות הטיפול.
 תמיכה עיונית: מחקר משנת 2024 מצא ש־69% מהמטופלים חוו לפחות אירוע שלילי אחד במהלך טיפול, מה שמעיד על חשיבות דיווח וניטור רציפים. PMC
 אתגר: הפרקטיקה היום כמעט לא כוללת זאת—נדרש שינוי עקרוני בהכשרה, בפרקטיקה ובאחריות החוקית של המטפל.

4. נוכחות אתית במדיה חברתית

מה צריך לקרות: לינק לשפה ברורה, מבוססת ראיות, שתאפשר ניטרול דיסאינפורמציה ושיפור אמון. שיש רגישות לשפה מכבדת(non-stigmatizing) שמכבדת את המטופל.
 תעדות מחקרית: ל־90% מהמטפלים יש נוכחות דיגיטלית — אך רק כ־59% קיבלו הכשרה אתית בשימוש ברשתות חברתיות. jswve.org
 אתגר: הפער בין הציפיות המקצועיות למידע ממשי—ללא כללים חוצי פלטפורמות ואכיפה, ההתחייבות לרף אתי גבוהה עלולה להישאר בגדר אידיאל.