אימה קיומית: כשהעולם מפסיק להחזיק

פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה... וְרוּחַ עַל־פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. יַעֲמֹד וְלֹא־אַכִּיר מַרְאֵהוּ.

— איוב ד׳, י״ד–ט״ז

החדר שבו המילים חדלו להגיע

בסן־קלו, בחורף של שנת 1890, ישב אדוארד מונק בחדר שכור וכתב, באותו ערב הוא ניסה לעבוד.

הוא הוציא ציור שלא נגע בו כמה ימים והוסיף לו משיכות צבע אחדות. לרגע נדמה היה לו שהציור נעשה טוב יותר, שיש בו חיים. דבר מה התחמם בו. האור התבהר.

ואז הכול נעשה שוב זר.

לא הייתה התרחשות חיצונית שאפשר היה להצביע עליה. איש לא נכנס לחדר. דבר לא נשבר. אביו היה שם, הולך הלוך ושוב. אחותו עמדה ליד החלון. דודתו ישבה ועבדה. השמש שקעה מאחורי הבתים והטילה אל החדר אור צהוב. בחוץ הצטבר כחול כהה. אדום השתקף בחלון.

כל הדברים נמצאו במקומם. אבל הצבעים חדלו להיות אותם צבעים.

הצהוב נעשה חד מדי. האדום בער. הכחול שבחוץ לא היה עוד מרחק או שמים, אלא נוכחות קודרת החודרת פנימה. הדמויות שישבו בחדר נעשו אפלות ומאיימות, לא מפני שמישהו מהן איים עליו, אלא מפני שלא הצליח עוד להגיע אליהן בדרך הרגילה.

הן דיברו. מונק שמע כל מילה. אבל המילים לא התחברו למשמעות.

הוא העביר את מבטו מאדם לאדם, ניסה לעקוב אחר השיחה ולא הצליח. הקולות הגיעו אליו ברורים ורחוקים בעת ובעונה אחת. הוא רצה שיפסיקו לדבר — לא משום שלא רצה לשמוע את תוכן דבריהם, אלא משום שהדיבור עצמו נעשה בלתי־נסבל: רצף צלילים מוכרים שלא הצליח עוד להפוך לעולם משותף.

קשר התהדק בחזהו. לבו הלם כמכות פטיש, ואז נדמה שעצר. האנשים סביבו המשיכו לשבת, לדבר ולעבוד, עיוורים לכך שהחיים נעשו פתאום דבר איום כל כך.

הוא התיישב על הספה. האור המשיך להיכנס דרך החלון. המנורה הודלקה. אביו והאחרים התיישבו סביב השולחן, אבל ראשיהם נדמו לו רחוקים וקטנים.

הוא ניסה להחזיק מחשבה ולא הצליח. אמר לעצמו: אינך יכול לחשוב. אחר כך: אתה עומד להשתגע. ואחר כך: אולי אתה כבר משוגע. הוא עצם את עיניו, אטם את אוזניו, פקח אותן שוב — והמחשבה לא חזרה.

הידיים שלו היו קרות כקרח. הוא לא ידע אם זהו שיגעון או מוות. הוא קרא לאביו ואמר שקר לו, שמשהו מוזר קורה, שאינו מסוגל לחשוב. בני המשפחה הסירו את מגפיו ונגעו בכפות רגליו הקפואות. הם השכיבו אותו. זיעה קרה כיסתה אותו, גופו רעד, שריריו נמתחו והוא חיפש אוויר.

במחברתו כתב על אותו רגע:

העולם הוא לא־כלום — לא עצוב בדיוק, אלא מאיים, מעורר חרדה, נורא.

לא דבר מסוים בעולם הפחיד אותו. העולם עצמו הפסיק להגיע אליו כעולם.

מונק ראה את החדר, אבל לא הצליח עוד לשכון בו. הוא שמע את המילים, אבל לא יכול היה להשתתף בשיחה. הוא הכיר את האנשים, אבל המרחב המשותף שבו הם אב, אחות, דודה ומשפחה התפורר. הוא ידע שצבע הוא צבע, קול הוא קול וחדר הוא חדר — אך הידיעה לא הצליחה עוד להשיב לדברים את מקומם.

הצבעים לא דהו — הם נעשו ממשיים מדי. הקולות לא נחלשו — הם נעשו ברורים מדי מכדי לשאת משמעות. העולם לא נעלם. הוא נותר נוכח לאחר שאיבד את החיבורים הסמויים שהופכים נוכחות לחיים שאפשר להשתתף בהם.

זו אינה רק חרדה חזקה. זו פגיעה ביחסים שבין גוף, מחשבה, אחרים ומציאות.

מונק אינו יודע עדיין אם הוא מפחד מן המוות או מן השיגעון. שני השמות עולים רק אחרי שהחוויה כבר השתלטה על החדר. תחילה קורה דבר יסודי יותר: הוא אינו יכול לסמוך עוד על כך שהראייה תביא אליו עולם, שהדיבור יחבר אותו לאחרים, שהמחשבה תשוב כאשר יקרא לה, או שהגוף יישאר המקום שבתוכו הוא קיים.

האימה קודמת להסבר שלה.

פחד מצביע; אימה משבשת את המפה

פחד יודע, לפחות בקירוב, היכן נמצא האיום. הכלב רץ אליי. תוצאות הבדיקה יגיעו מחר. האדם שאני אוהב עלול לעזוב. מקום העבודה בסכנה. גם כאשר איני יודע מה יקרה — וזוהי חרדת הציפייה על כל צורותיה — העולם שבתוכו הדבר עתיד לקרות עדיין עומד. על החרדה הזאת, חרדה מפני עתיד לא ידוע בתוך עולם שעדיין מחזיק, עוסק האשכול על חרדה, אי־ודאות ותקווה.

אימה קיומית מתחילה במקום קדום יותר. לא רק: מה יקרה לי? אלא: מהו ה״לי״ הזה? מה הופך חיים לחיים שלי? כיצד מילים נעשות עולם משותף? מה מבטיח שהגוף, הזיכרון והמחשבה שייכים לאותו אדם? מדוע הדברים שסביבי אמורים להמשיך להיות ממשיים?

מונק יודע היכן הוא. הוא מזהה את אביו, את אחותו, את דודתו, את החלון ואת השולחן. הוא שומע את המילים. לא חסר לו מידע — ואף אחת מן הידיעות האלה אינה עוזרת. מה שנפגע אינו הידע שלו על העולם, אלא הדרך שבה ידע, תחושה, גוף ואחרים מתחברים לעולם שאפשר לחיות בתוכו.

אימה קיומית אינה אבחנה, והיא גם אינה שם מהודר לכל חרדה עזה. היא הרגע שבו לא רק דבר בתוך העולם נעשה מאיים, אלא אחת ההנחות המאפשרות לנו להיות בעולם מפסיקה להיות מובנת מאליה: שהגוף ימשיך להיות שלי; שהעבר והעתיד שייכים לאותו אדם; שהדברים ממשיים; שאנשים אחרים נמצאים באותו עולם שבו אני נמצא; שהמילים שלהם מגיעות אליי והמילים שלי מגיעות אליהם; שהמחשבה תשוב כאשר אחפש אותה; שהעולם המוסרי לא יתהפך עלינו; שיהיה מחר; ושאפשר יהיה, כשיגיע הזמן, גם לחדול.

פסקל כתב על אימת שתיקתם של המרחבים האינסופיים. קירקגור קשר את החרדה לאפשרות ולחופש: האדם מגלה שהוא יכול לפעול, לחרוג, ליפול ולהפוך לאחר, ואין מבנה חיצוני שיבחר במקומו. היידגר תיאר מצב שבו הדברים המוכרים אינם נעלמים, אך מאבדים את כוחם להחזיק את האדם בתוך המשמעות היומיומית: החרדה אינה רק מספרת שאמות — היא חושפת שחיי סופיים, מושלכים, ואיש אחר אינו יכול לחיותם במקומי. יאספרס דיבר על מצבי גבול — מוות, סבל, אשמה ומאבק — שבהם צורות השליטה וההסבר הרגילות אינן מספיקות עוד. וטיליך הבחין בין חרדת המוות והגורל, חרדת האשמה והגינוי, וחרדת הריקנות וחוסר המשמעות: אדם יכול לא לפחד במיוחד מן המוות, ובכל זאת להתעורר אל השאלה אם חייו ראויים, אם החמיץ אותם, או אם אין עוד דבר שהמשך החיים יכול להיות מופנה אליו.

אירווין יאלום סידר את המרחב הקליני סביב ארבעה ״נתוני קיום״: מוות, חירות, בידוד וחוסר משמעות. המפה הזאת נתנה לפסיכותרפיה דרך לשמוע בתוך פחדים יומיומיים שאלות רחבות יותר: תלות עשויה להגן מפני בדידות, חיים עמוסים עשויים להגן מפני ריקנות, וסירוב לבחור עשוי להסתיר את אימת החירות.

אבל המפה הזאת מתחילה מאדם שכבר יש לו עצמי, עולם ושפה. יש מי שיכול לפחד מן המוות, להירתע מן החופש או לחפש משמעות — ויש אימות שמתחילות לפני שנוצרה אפילו הקרקע הזאת.

לפני שיש מי שיוכל לפחד

ויליאם ג׳יימס הביא ב״החוויה הדתית לסוגיה״ עדות של אדם שנכנס לחדר בשעת דמדומים ולפתע הוכה בפחד נורא מעצם קיומו. בדמיונו הופיעה דמותו של מטופל שראה במוסד — גוף מכווץ, מבט זר, אדם שנדמה לו כמי שאיבד את צורתו האנושית. המחשבה שנכנסה בו לא הייתה רק: גם זה עלול לקרות לי. היא הייתה חדה יותר: הצורה הזאת היא אני, בכוח.

לא נשאר עוד מרחק בטוח בין המתבונן לבין האדם שממנו נחרד. ההבדל ביניהם נראה פתאום מקרי וזמני. במשך חודשים התקשה לצאת לבדו אל החושך. הוא לא גילה טענה פילוסופית בלבד — הוא איבד את התחושה הטבעית, הבלתי־מורגשת כמעט, שקיים מרחק יציב בין אני לבין התפרקותי.

אצל ג׳יימס מופיעה לפתע אפשרות האסון. אצל מונק גם הכלים שאמורים לזהות את האסון מתחילים להיכשל. האם הוא מת? האם הוא משתגע? האם לבו נעצר? האם החדר השתנה או רק יכולתו להיות בתוכו? כאשר האדם אינו יכול עוד לסמוך על המחשבה שתאמר לו מה קורה, גם השאלה ״ממה אני מפחד?״ מגיעה מאוחר מדי.

דונלד ויניקוט כתב על ״חרדות שלא ניתן לחשוב אותן״ ועל ״ייסורים ראשוניים״: להתפרק לחלקים, ליפול לנצח, לא להיות קשור לגוף, לאבד כל כיוון, לאבד את ממשות העולם. אלה אינן מחשבות על מה שעלול לקרות; אלה מצבים שבהם עדיין אין עצמי שלם דיו שיוכל לומר: דבר נורא קורה לי. החוויה מאיימת לא רק על האדם אלא על עצם האפשרות שיהיה מי שיחווה אותה — וזו גם שורשה העמוק של החרדה שכתבתי עליה במקום אחר, הפחד מהרס.

ביון תיאר כיצד חוויה גולמית שאינה מוצאת נפש אחרת המסוגלת לקלוט, לשאת ולעבד אותה יכולה לחזור אל האדם כאימה חסרת שם. אין לה צורה, זמן או מושא; היא נחווית כמשהו שחודר ומציף מפני שלא נוצר עדיין מקום פנימי שבו אפשר לומר: אני מפחד.

מונק מנסה לחשוב ואינו מצליח. מבחינה אחת, זהו פרט קטן בתוך התקף. מבחינה אחרת, הוא לב החוויה: כאשר המחשבה אינה יכולה לקלוט את מה שקורה, האימה אינה נעשית דבר שאדם חש. היא נעשית הסביבה כולה שבתוכה הוא מנסה להמשיך להתקיים.

רונלד לאינג קרא לתחושה הבסיסית שאני ממשי, רציף ושוכן בגופי ״ביטחון אונטולוגי״. אדם בעל ביטחון כזה יכול להיות מאוים, מושפל או חרד — ועדיין להרגיש שהוא קיים כמרכז כלשהו של החוויה. בחוסר ביטחון אונטולוגי, קשר אנושי רגיל עלול להיחוות כסכנה של בליעה, חדירה או התמוססות. לא רק: האחר עלול לפגוע בי. אלא: אם אתקרב אליו, אולי לא יישאר מי שהוא אני.

הפנומנולוג מתיו רטקליף הציע לקרוא לשכבה הזאת ״רגשות קיומיים״. אין מדובר ברגש המכוון לדבר מסוים, אלא בתחושת הרקע של מה אפשרי בעולם: האם הדברים נגישים, האם אחרים קרובים, האם העתיד פתוח, האם אני שייך למציאות. בדרך כלל איננו מבחינים בשכבה הזאת, כשם שאיננו מבחינים באוויר. אנו מבחינים בה כשהיא משתנה — כאשר מצב התודעה כולו הוא שמשתנה, לא רגש אחד בתוכו.

בדה־פרסונליזציה האדם עשוי להרגיש שהוא צופה בעצמו מבחוץ, שהגוף אינו שלו או שאין ממשות ברגשותיו. בדה־ריאליזציה העולם נראה חלומי, מלאכותי, שטוח או מצולם מבעד לזכוכית.

אצל מונק העולם אינו נעשה חיוור או שטוח. להפך: הצבעים מתחדדים, האור בוער, קולות נשמעים בבהירות. אבל החדות אינה מחזירה ממשות; היא נעשית הוכחה לכך שממשות אינה רק עוצמתו של הגירוי. אפשר לראות יותר מדי ועדיין לא לפגוש עולם. אפשר לשמוע כל מילה ועדיין לא להיות בתוך שיחה. האדם יודע שהחדר אמיתי, אבל הידיעה אינה מצליחה להחזיר את תחושת האמיתיות. לא חסרה לו עובדה; נפגעה הדרך שבה עובדות נעשות עולם.

זהו התיקון הראשון לכל רומנטיזציה של אימה קיומית: לא כל מי שמתפרק רואה את המציאות עמוק יותר. לפעמים הוא מאבד את הכלי שבאמצעותו אפשר לראות, לחשוב ולהבחין בין גילוי לבין אימה.

אולי הצבעים רואים נכון

לאחר שההתקף חולף, הצהוב חוזר להיות צבע על קיר. הכחול חוזר להיות ערב מחוץ לחלון. בני המשפחה חוזרים להיות אנשים שאפשר לדבר אתם.

אבל האם העולם חזר להיות אמיתי — או רק מוכר?

זו אחת השאלות המסוכנות שהאימה משאירה אחריה. אולי דווקא בזמן ההתקף נפלה שכבה של הרגל. אולי הצבעים הרגילים תמיד היו אלימים כל כך, המילים תמיד היו מנותקות כל כך, והיחסים בין הדברים תמיד היו מקריים — אלא שבדרך כלל התודעה מרככת אותם כדי שאפשר יהיה לחיות.

אולי האימה אינה עיוות. אולי היא רואה נכון.

הפסימיזם הפילוסופי מתחיל מן החשד הזה. הוא אינו שואל רק כיצד להרגיע את האדם כדי שיוכל לשוב לחיים, אלא אם החיים הרגילים עצמם אפשריים מפני שאיננו מרשים לעצמנו לראות אותם במלואם.

במסה ״המשיח האחרון״ טען הפילוסוף הנורווגי פטר וסל צאפֶּה שהתודעה האנושית היא מעין עודף אבולוציוני: יכולת לראות רחוק יותר מכפי שאורגניזם מסוגל לשאת. האדם יודע שימות, רואה את מקריות קיומו, מבין את סבלם של אחרים ומבחין באדישות העולם. כדי להמשיך לחיות הוא מצמצם את תודעתו באמצעות ארבע תנועות: בידוד של מחשבות בלתי־נסבלות, עיגון בערכים ובזהויות, הסחה באמצעות פעילות, וסובלימציה — ההופכת את האימה ליצירה או למחשבה.

צאפֶּה חשוב מפני שאינו מאפשר חלוקה נקייה בין אמת להגנה. הוא אומר בעת ובעונה אחת: האימה אולי רואה נכון, ואי אפשר לחיות אם רואים כך כל הזמן.

פסקל כתב לא רק על שתיקת המרחבים אלא גם על ההסחה: הפעילות המתמדת שמונעת מן האדם להישאר לבדו ולפגוש את מצבו. צ׳וראן, ליגוטי והאימה הקוסמית לקחו את החשד רחוק יותר: אולי התודעה אינה מתנה שהעולם הכין עבורה מקום, אלא אירוע מקרי שנעשה מודע מדי למלכודת שבתוכה הוא חי.

אין הכרח להסכים אתם, אבל אסור לפטור אותם רק כאנשים שהפכו דיכאון לפילוסופיה. הם מציבים בפני הפסיכולוגיה שאלה קשה: מי אמר שהחיים המתפקדים רואים נכון יותר?

ומצד אחר, גם מי שמכריז כי ראה את המציאות כפי שהיא בונה לעצמו לעיתים עיגון חדש: זהות של מי שהתעורר בין הישנים. האימה יכולה לחשוף אשליה, והיא יכולה ליצור אשליה של עליונות למי שנעשה שבוי בה.

העובדה שמונק הצליח מאוחר יותר לתת צבע וצורה לחוויותיו אינה מוכיחה שההתקף היה גילוי שהאמנות נדרשה לתרגם. היא גם אינה מוכיחה שהיה רק תקלה שהציור ריפא. היצירה עושה דבר צנוע ומורכב יותר: היא מעבירה את הצבע מן החדר שבו הוא בלע את העולם אל משטח שבו אפשר להתבונן בו, להתרחק ממנו, להתקרב אליו ולחלוק אותו עם אדם אחר. היא אינה מכריעה אם הצבע שיקר. היא מונעת ממנו להיות העולם כולו.

התרבות כחיץ

ארנסט בקר טען שהידיעה על המוות קשה מכדי להישאר גלויה בתודעה, ולכן בני אדם יוצרים מערכות של משמעות המעניקות להם תחושה שהם שייכים לדבר שימשיך אחריהם. תרבות, אמונה, לאום, משפחה, הישגים וערך עצמי אינם רק מטרות; הם גם דרכים להשתתף באופן סמלי במשהו שאינו מת עם הגוף.

תיאוריית ניהול האימה ניסתה להפוך את הרעיון הזה למחקר ניסויי. בניסויי ״בולטות המוות״ הזכירו לאנשים את מותם, ולאחר השהיה בדקו אם יגנו ביתר חריפות על השקפת עולמם, ישפטו מתנגדים בחומרה או יחזקו את זהותם. במשך שנים נדמה היה שנמצא אפקט יציב — אלא שניסויי שחזור גדולים, ובהם Many Labs 4, לא הצליחו לשחזר כמה מן הממצאים הקלאסיים.

אין בכך הפרכה של כל מחשבתו של בקר. תרבויות אכן מעניקות צורה לסופיות, לזהות ולשייכות. אבל אי אפשר עוד לעבור בקלות מן העובדה שבני אדם יודעים שימותו אל הטענה שתזכורת קצרה למוות מפעילה באופן אמין מנגנון אוניברסלי של הגנת השקפת עולם. ייתכן שהאימה הקיומית אינה גירוי קטן שאפשר להפעיל באמצעות שתי שאלות; אולי היא שקועה באופן שבו לאדם יש עולם.

אליפז, שחזיונו עומד בראש הדף הזה, עושה תנועה עתיקה יותר מן המעבדה. משהו חסר פנים עומד מולו בלילה; שערות גופו סומרות; דממה וקול נשמעים. אבל כמעט מיד החוויה נהפכת לתורה: מן הדבר שאי אפשר לזהות הוא עובר אל קביעה על האדם, הצדק והאשמה. האימה חסרת הצורה נעשית סמכות.

גם התרבות עושה לעיתים כך. היא אינה רק מגינה מפני האימה; היא מעניקה לה פנים, אויב, חוק וסיפור שאפשר לפעול בתוכו.

מונק, ברגעי ההתקף, אינו מצליח לתת לאימה שם. שיגעון, מוות, מחלה — כל שם מופיע לרגע ואינו מצליח לארגן את החוויה. אליפז עושה את התנועה ההפוכה: הוא מעניק מיד פירוש למה שאין לו מראה, ומשתמש בפירוש כדי לדבר על אשמתו של אדם אחר.

הבעיה אינה שאנו בונים חיץ — אי אפשר לחיות בלי קירות. השאלה היא מה הקירות מאפשרים לראות, ואת מי הם כולאים בחוץ.

לא הפחד מן האין — האימה מן היש

המסורת הקיומית הציבה לרוב את המוות, הסופיות או האין במרכז האימה. עמנואל לוינס הפך את הכיוון.

בנדודי השינה האימה אינה שהקיום עומד להיפסק. היא שהקיום אינו מפסיק. האני אינו מצליח להירדם, להיעלם מעצמו או לעבור אל מנוחה שבה דבר אינו דורש ממנו להיות נוכח. הלילה אינו רק חשוך; הוא נעשה קיום אנונימי שאינו נותן מוצא. לא ״אני ער״ — אלא כאילו הערוּת עצמה ערה בי.

זו אימה אחרת.

• לא שאמות.
• שלא אוכל לחדול.
• שהזמן ימשיך בלי להתקדם.
• שהכאב יימשך בלי להגיע לאירוע שאחריו יהיה אפשר לומר ״היה״.
• שהתודעה תישאר מוארת כשאין עוד דבר שאני רוצה לראות.

לוינס קורא לכך il y a — ״ישנו״ או ״יש״ אנונימי. הדברים איבדו את צורתם, העצמי איבד את מרכזו, ובכל זאת הקיום רוחש. אין ריק נקי שאפשר לנוח בו.

מוריס בלאנשו ובקט כתבו, בדרכים שונות, מתוך קיום שההמשך בו נעשה גם חובה וגם אסון. אצל בקט אין עוד הצדקה להמשיך, אבל גם אין רגע שבו אפשר להפסיק; הדיבור נמשך אחרי שהסיבות לדבר נגמרו.

ברנרד ויליאמס הוסיף את אימת האלמוות. חיים אינסופיים אינם בהכרח הגשמת הרצון לחיות; הם עשויים לשחוק את הרצונות, הזהות והאפשרות שדבר יהיה חד־פעמי. אם שום דבר אינו אובד, שום דבר גם אינו מקבל את צורתו מתוך גבול. המוות אינו רק אויבם של החיים — הגבול הוא גם מה שמעניק לבחירה משקל ולמפגש חד־פעמיות.

לפעמים האדם אינו פוחד שלא יהיה. הוא פוחד שיהיה בלי סוף, בלי עולם, בלי עצמי ובלי אפשרות לצאת.

החוויה של מונק כוללת את שתי האימות בעת ובעונה אחת. הוא שואל אם זהו המוות, ובאותו זמן אינו מסוגל לצאת מן התודעה שאינה מצליחה לחשוב. הוא פוחד להיעלם — ופוחד גם מן ההמשך של רגע שאין לו יציאה.

השאלה שאינה נענית באותו חומר שממנו נשאלה

קהלת אינו אומר רק שהחיים חסרי משמעות. המילה ״הבל״ מאפשרת לשמוע דבר אחר: נשימה, אֵד, דבר הנראה לרגע ומתפזר. לא בהכרח אין דבר — יש עבודה, אהבה, חוכמה, עושר ודורות, אבל אי אפשר לאחוז בהם באופן שהאדם מבקש. האימה אינה רק שהעולם ריק. היא שהוא מלא בדברים שאינם נשארים.

איוב מציב שאלה אחרת. עולמו המוסרי נהרס. הוא אינו רק סובל; הוא יודע שהסבל סותר את הסדר שעליו חונך, והוא דורש הסבר שיחזיר את הקשר בין מעשה, צדק וגורל.

מן הסערה לא ניתן לו הסבר. ניתן לו עולם.

ים שנסגר בדלתיים. בוקר שיש לו מקום. חיות שאינן מצייתות למוסר האנושי. לידה, טרף, חושך, ברד, כוכבים ומפלצות ים. אלוהים אינו מגלה לאיוב מדוע מתו ילדיו או מדוע נפגע גופו; הוא משנה את קנה המידה ואת המקום שממנו השאלה נשאלת — תנועה שהמחקר העכשווי מכנה, בלשון חיוורת יותר, יראה. השאלה אינה נפתרת; האדם ששאל אותה אינו עומד עוד באותו מקום.

אין בכך לומר שהסערה מנחמת. עולם רחב יותר אינו מחזיר את המתים. אבל איוב מגלה אפשרות של מענה שאינו עשוי מאותו חומר שממנו עשויה השאלה: הוא ביקש טענה וקיבל מפגש; הוא ביקש סיבה וקיבל מציאות שאינה מצטמצמת לסיבתיות שביקש.

גם אצל ר׳ נחמן מברסלב יש שאלות שאינן נפתרות באמצעות עוד טיעון. בתורת החלל הפנוי הוא מתאר פרדוקס: כדי שעולם נפרד יוכל להתקיים, האינסוף צריך כביכול לצמצם את עצמו ולהותיר מקום הנראה פנוי ממנו; אבל שום דבר אינו יכול להתקיים באמת מחוץ לאינסוף. יש קושיות שמקורן בחלל הזה — הן אינן חוסר מידע זמני, הן נולדות מן המבנה הפרדוקסלי שעליו עצם קיומו של עולם נפרד נשען.

ר׳ נחמן אינו מציע אמנות במובן המודרני. הוא מדבר על אמונה, על צדיק ועל ניגון היכול לעבור במקום שהשפה הטיעונית אינה יכולה ללכת. אסור להפוך זאת מיד לסיסמה על כוח הריפוי של היצירה; הניגון נשען על עולם אמוני מסוים. ובכל זאת הוא מעלה שאלה: האם יש מצבים שבהם המענה אינו תשובה לשאלה, אלא יצירת צורה שבתוכה אפשר לעבור במקום שהשפה אינה יכולה לסגור?

מונק אינו מנגן את החלל הפנוי, והציור שלו אינו מקבילה חילונית לאמונה של ר׳ נחמן. אבל גם אצלו מופיע מעבר מחומר אחד לחומר אחר: מן המילים שהפסיקו להגיע, אל צבע וקו שאינם נדרשים להסביר את החוויה כדי לתת לה נוכחות.

ברנר מביא את השאלה אל החיים המודרניים בלי סערה, בלי הבטחת נצח ובלי פתרון מטפיזי. החיים אינם מקבלים הצדקה מן החוץ, ובכל זאת הם דורשים להיחיות. ה״אף על פי כן״ אינו תשובה לאימה; הוא תנועה המתרחשת כאשר ההצדקה חסרה — לא מפני שנמצא יסוד מוצק, אלא מפני שגם בתוך חוסר היסוד צריך לקום בבוקר.

השאלה שנעשתה מכונה

מונק ניסה להחזיק מחשבה ולא הצליח. האדם בן זמננו, ברגע דומה, מושיט יד אל הטלפון. הוא כותב: למה העולם מרגיש לא אמיתי. מוחק. כותב: איך יודעים שלא משתגעים. מוחק.

פותח מאמר על דה־ריאליזציה. סרטון על סימולציה. דיון על רצון חופשי. עדות של אדם שהרגיש בדיוק כך והשתכנע שגילה אמת מסוכנת שאחרים אינם מסוגלים להבין.

כל תשובה פותחת שאלה מדויקת יותר. אם העולם אמיתי, כיצד אני יודע? אם אי אפשר להוכיח אותו, מדוע איני מפחד כל היום? אם המוח יוצר את תחושת המציאות, האם כל מה שאני חווה הוא רק ייצוג? אם אנשים אחרים קיימים, כיצד אוכל לצאת מתוך התודעה שלי ולאמת זאת? אם זו רק חרדה, כיצד אדע שהמחשבה שזו חרדה אינה עוד מנגנון המכסה את האמת?

השאלה אינה עוד דבר שאני חושב עליו. היא מתחילה לחשוב אותי.

״OCD קיומי״ אינו אבחנה נפרדת רשמית, אלא שם שניתן למופע שבו שאלות על ממשות, תודעה, חופש, מוות או משמעות נעשות מוקד של אובססיה וכפייתיות. ההבדל בין פילוסופיה ללולאה אינו תוכן השאלה — גם פילוסוף יכול לשאול אם העולם ממשי. ההבדל נמצא בדרישה. האובססיה דורשת ודאות מלאה לפני שתאפשר לחיים להימשך: היא שולחת את האדם לעוד בדיקה, עוד טיעון, עוד הרגעה ועוד הפרכה. ההקלה שמתקבלת מתשובה מחזיקה זמן קצר, ואז עצם העובדה שנזקק לה נעשית סיבה חדשה לחשוד.

כאן הצימוד לר׳ נחמן נעשה חד: שניהם מכירים בקיומן של שאלות שהשכל אינו יכול לפתור. אבל הלולאה האובססיבית אינה מסוגלת להכיר בגבול הזה. היא אומרת: עוד מחשבה אחת, עוד ניסוח מדויק, עוד מקור — ואז ייפתח המעבר. הניגון מתחיל אולי במקום שבו חדלים לדרוש מן הטיעון להיות הגשר היחיד.

אין בכך הוראה לאדם עם OCD לפנות למיסטיקה או להפסיק לחשוב. להפך: לולאה אינה נשברת באמצעות טענה רוחנית נוספת שאפשר לבדוק בלי סוף. השאלה הקלינית היא אחרת: מתי החשיבה נאמנה לדבר שאסור לנו להפסיק לשאול, ומתי היא נעשית מכונה האוסרת על החיים להתחיל לפני שתתקבל תשובה שאין אפשרות לקבל?

לא כולם עומדים מול האין באותו מקום

הפילוסופיה הקיומית דיברה לעיתים על ״האדם״ כאילו כולנו עומדים מול המוות, החופש והבדידות מאותה נקודה. אבל אין אדם מופשט כזה.

פרנץ פאנון כתב על ״אזור של אי־הוויה״ שאליו נדחק האדם השחור בעולם קולוניאלי וגזעני. כאן האיום הקיומי אינו רק הידיעה שאמות: האדם נתקל בעולם המסרב להכיר בו מלכתחילה כסובייקט שלם. גופו, שפתו ואפשרויותיו כבר נקבעים מבחוץ — לעיתים קרובות דרך הטיות שאיש אינו מודה בהן. הוא אינו רק חופשי ונחרד מן הבחירה; הוא נאבק לקבל את המקום שממנו בחירה יכולה בכלל להיות מיוחסת לו. יש אימה מפני אי־הוויה מטפיזית, ויש עולם חברתי העושה בני אדם ללא־קיימים בעוד גופם נמצא בתוכו.

גם פגיעה מוסרית מתקנת את ההנחה שהאימה נוצרת רק מחוסר משמעות. לעיתים המשמעות ברורה מדי: עשיתי דבר שאיני יכול לחיות אתו; לא מנעתי דבר שהייתי חייב למנוע; המפקד, הארגון, המדינה או המקצוע שבהם האמנתי דרשו ממני לפעול נגד הדבר שחשבתי שמגדיר אותי; ראיתי בני אדם עושים דבר שלא ידעתי שבני אדם מסוגלים לו.

האדם אינו זקוק בהכרח לעוד משמעות. הוא נאבק במשמעות שכבר נחרתה בו. אי אפשר לטפל בכך כאילו מדובר רק בשינוי מחשבה — נדרשים אמת, אחריות, הכרה, ולעיתים גם תיקון בעולם, לא רק בנפש שנפגעה ממנו.

האימה אינה מחולקת באופן שווה. לא כולם מקבלים אותה קרקע לאבד.

העתיד עצמו נעשה בלתי־מובן

במוות האישי קיימת בדרך כלל הנחה סמויה: אני לא אהיה, אבל העולם ימשיך. אחרים יקומו בבוקר, הילדים יגדלו, מישהו יקרא את הספרים, יספר את הסיפור, יתאבל וימשיך את הדבר שהתחלתי.

האימה האפוקליפטית פוגעת גם בהנחה הזאת.

הפצצה הגרעינית פתחה אפשרות חדשה: לא רק מותם של בני אדם רבים, אלא מחיקת העולם האנושי כמרחב שבו מוות מקבל זיכרון ומשמעות. גינתר אנדרס כתב על הפער שבין יכולת הייצור שלנו לבין יכולת הדמיון והרגש: אנו יכולים ליצור תוצאות שהנפש אינה מסוגלת להמחיש לעצמה במלואן. יש רגעים שבהם אנחנו חרדים מדי, ויש סכנות שלגביהן איננו מסוגלים להיבהל די הצורך.

חרדת האקלים מוסיפה צורה אחרת. העתיד אינו רק בלתי־ידוע; הוא נעשה מקום שלא ברור אם יהיה ראוי או אפשרי לחיות בו. בסולסטלגיה, גם הבית עצמו משתנה בעוד האדם עדיין חי בתוכו: אין לאן לחזור, מפני שלא עזבת. אתה נעשה גולה במקום שבו נשארת.

גם הדיון בבינה מלאכותית מרכז אימות שונות: אובדן עבודה ומעמד, אובדן ייחוד אנושי, קושי לדעת אם שפה ויצירה מגיעות מאדם, ריכוז כוח, שחיקת מוסדות, ולצד כל אלה תרחישים ספקולטיביים של אובדן שליטה. אין צורך להפוך את כולם לאיום אחד. המשותף להם — ואולי זה מה שעושה את תקופתנו לעידן של חרדה — הוא שינוי בדקדוק העתיד: העתיד אינו עוד המקום שאליו החיים מתקדמים גם בלעדיי. הוא עצמו נעשה מושא של ספק.

פירוק, הארה או פגיעה

לא כל התפרקות של העצמי נחווית כאסון.

במסורות מיסטיות וקונטמפלטיביות, התרופפות הגבולות בין עצמי לעולם יכולה להיתפס כהתעוררות: האדם חדל לחוות את עצמו כמרכז נפרד, ודווקא משום כך חש שייכות רחבה יותר או שחרור מפחד המוות. אבל אותה משפחת חוויות יכולה להופיע גם כאימה — הגוף אינו שלי, אין מרכז לחוויה, העולם אינו ממשי, אני נעלם, אין דרך לחזור.

מחקר החוויות הקונטמפלטיביות המאתגרות תיעד טווח רחב של שינויים בגוף, ברגש, בתפיסה, בחשיבה ובתחושת העצמי בעקבות תרגול מדיטטיבי. הוא אינו מאפשר לסמן חוויה מראש כהארה או כפגיעה: משמעותה ומהלכה תלויים בעוצמת התרגול, בהיסטוריה של האדם, במסגרת, בפרשנות ובמידת הפגיעה בתפקוד.

גם מחקרי פסילוסיבין בקרב חולי סרטן מצאו ירידה מבטיחה בחרדה, בדיכאון ובמצוקה קיומית במסגרת שכללה הכנה, ליווי ואינטגרציה; חוויה מיסטית חזקה נקשרה בחלק מן המחקרים לשיפור. אבל המדגמים היו קטנים, ואין בסיס לומר שהמרכיב המרפא הוא דווקא פירוק האני, או שמעבר דרך אימה הוא טיפול אוניברסלי.

הטעות תהיה לבחור בשם אחד מראש. אם נקרא לכל התמוססות ״הארה״, נפקיר אנשים שנפגעו בשם סיפור רוחני; אם נקרא לכל התרופפות של העצמי ״פתולוגיה״, נהפוך צורות עמוקות של שינוי אנושי לסימפטום בלבד.

לא עצם ההתפרקות קובעת אם התרחש שינוי או אסון. השאלה היא אם נותרה אפשרות לשוב: האם האדם יכול לנוע בין החוויה לבין העולם, האם הוא יכול לתת לה צורה בלי שתבלע את כל הצורות האחרות, והאם היא מרחיבה את יכולתו להיות בקשר — או מנתקת אותו.

מונק חזר מן ההתקף, וגם נתן לחלק מן החוויה צורה אמנותית. אין להסיק מכך שהחזרה והאמנות היו מובטחות בתוך ההתפרקות עצמה. השאלה אינה רק מה האדם ראה כאשר הגבולות נפתחו; השאלה היא אם נשארה דרך חזרה אל גוף, זמן ואנשים אחרים.

מה טיפול יכול לעשות מול אימה שאינה דבר אחד

כאשר מונק כבר לא הצליח לחשוב, בני משפחתו לא נתנו לו תשובה על המוות, השיגעון או משמעות החיים. הם הסירו את מגפיו, נגעו בכפות רגליו הקפואות, השכיבו אותו.

אפשר לקרוא את הפעולות האלה כאירוע ביוגרפי שולי, כמעט מביך בפשטותו, לאחר כל המחשבות הגדולות שהדף הזה מעורר. אבל ייתכן שהן מלמדות דבר יסודי: לפני שאפשר לשאול מה האימה אומרת, צריך לפעמים להשיב לגוף את האפשרות להיות גוף — מקום שיש לו חום, נשימה, גבולות ומגע עם אדם אחר.

הפעולות אינן מפריכות את האימה. הן אינן מוכיחות למונק שהעולם ממשי, והן גם אינן הופכות את בני משפחתו למטפלים מושלמים או את המגע לפתרון. הן עושות דבר מוקדם יותר: הן מכניסות אל החדר פעולות שאינן האימה. יש מגף שאפשר להסיר; יש כף רגל שאפשר לגעת בה; יש מיטה שאפשר להשכיב עליה גוף; יש אדם נוסף שמגיב למה שקורה, גם כאשר אינו מבין אותו.

אותה אימה יכולה להגן על האדם מפני הצפה גדולה יותר, לחשוף דבר אמיתי בחייו, ובאותו זמן לפגוע ביכולתו לחשוב. טיפול אינו צריך להכריע מראש מהי. כאשר הטיפול רואה בכל אימה מסר עמוק, הוא עלול להפקיר אדם בתוך התפרקות ולהעניק לה הילה פילוסופית; כאשר הוא רואה בכל אימה תקלה שיש לווסת, הוא עלול להשתיק ידיעה שהאדם אינו יכול עוד להרשות לעצמו לא לדעת.

העבודה מתחילה בשאלות אחרות. מה בדיוק נמצא בסכנה — האם האדם פוחד שימות, שיתפרק, שייבלע, שיישאר לנצח, שיהיה אשם, שלא ייחשב, שלא יהיה עתיד, או שאין עדיין מילים המסוגלות להבחין בין אלה? האם האימה פותחת מחשבה או סוגרת אותה? האם אפשר לנוע ממנה אל אדם אחר, אל פעולה, אל שינה או אל חומר — ולחזור? מה היא מונעת, ומה היא מסרבת לתת לנו לשכוח? האם נדרש פירוש, או שהפירוש עצמו הוא כרגע עוד עומס? האם דרוש גבול, תרופה או דרך טיפול אחרת, שינה, פעולה ממשית בעולם, גוף אחר בחדר?

ויניקוט וביון מזכירים שלפני משמעות נדרשת לעיתים החזקה: לא תשובה, אלא תנאים שבהם החוויה לא תצטרך להרוס את מי שחווה אותה. החזקה אינה הרגעה ריקה ואינה הבטחה שהכול בסדר. היא נוכחות של אדם שאינו נבהל מן האימה עד כדי כך שהוא משליך אותה בחזרה, אבל גם אינו מוקסם ממנה עד כדי כך שהוא מניח לה לבלוע את האדם.

לעיתים צריך להפחית את עוצמת האימה כדי שאפשר יהיה לחשוב. לעיתים צריך להפסיק להפחית אותה מספיק זמן כדי לשמוע מה בחיים נעשה בלתי־אפשרי. ולעיתים רק בדיעבד נדע אם רגע מסוים היה גילוי, הגנה או תחילת התפרקות.

כשהחדר חוזר להיות חדר

בסוף תיאור ההתקף כתב מונק שתי מילים:

ואז נרגעתי.

אין במשפט הסבר. הוא אינו אומר שהבין ממה פחד, שהשתכנע שאינו משתגע או שמצא משמעות לחיים. אין בו מסקנה פילוסופית שתשיב את החדר למקומו. האימה שככה.

אולי הנשימה חזרה לפני המחשבה. אולי הדם שב אל כפות הרגליים לפני שהעולם שב להיות מובן. אולי קולות בני המשפחה חזרו תחילה להיות קולות, ורק אחר כך מילים. אולי הצהוב היה שוב צבע על קיר, בלי שאיש הכריע אם בזמן ההתקף הוא חשף אמת או עיוות אותה.

החדר אינו חוזר להיות עולם באמצעות טיעון אחד. הוא חוזר דרך שכבות:

• הגוף מפסיק לרעוד.
• האוויר נכנס.
• אדם אחר נשאר.
• מילה אחת מתחברת למילה הבאה.
• צבע מקבל גבול.
• הזמן מתחיל שוב לעבור.

אין מקום שממנו אפשר להשליך את האימה החוצה. היא יודעת דברים על הסופיות, על חוסר הקרקע, על הפגיעוּת ועל האפשרות שהעולם שאנו מכירים אינו הכרחי. היא גם יכולה לשקר: להפוך תחושה לאמת מוחלטת, שאלה למכונה והתפרקות להתגלות. לכן לא די להקשיב לה ולא די להשתיק אותה. צריך לבדוק מה היא עושה לעולם — האם היא פותחת בו ממדים נוספים, גם אם בכאב, או משאירה בו רק את עצמה.

האמנות אינה מוכיחה שהאימה טעתה, והיא גם אינה מקדשת אותה כאמת עמוקה יותר מן החיים הרגילים. במקרה הטוב היא נותנת לצבע, לקו, לצליל או לחומר מקום שבו יוכלו לשאת את האימה מבלי להיות העולם כולו. והמפגש הטיפולי, במיטבו, אינו מבטיח שהקרקע לעולם לא תישמט שוב. הוא יכול להיות מקום שבו, כאשר היא נשמטת, האדם אינו נדרש להחזיק לבדו את הגוף, את המחשבה ואת העולם.

מי שהגיע לכאן מתוך חדר משלו — הדפים על חרדה, אי־ודאות ותקווה עוסקים בחרדות שיש להן עדיין עולם; הדפים על טראומה, אבל ואובדן עוסקים ברגעים שבהם העולם כבר נפגע; בדף על אמנות ושיגעון אפשר לקרוא על האופן שבו מונק ואמנים אחרים נתנו צורה לחוויות שאיימו לפרק את יכולת הצורה עצמה; ובאשכול כיצד אני מטפל אפשר לקרוא על הדרך שבה מפגש טיפולי מחזיק שאלות שאין להן תשובה.

מקורות תאורטיים מרכזיים