הגלות כיסוד נפשי

הפסיכותרפיה של הגלות — מסע לחיפוש שייכות — "אני רוצה הביתה"

שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי ה-American Psychological Association, ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול אונליין (שירות "פסיכולוג אונליין"). אני רואה ביצירתיות — במובנה הרחב והעמוק ביותר — את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות, זו הפנימית וזו החיצונית. "להיות אותנטי", כותבת סימון דה בובואר, "פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו." הסדנה מציעה גם טיפולי נוירופידבק כטיפול קצר מועד בליווי פסיכותרפיה או כטיפול בלעדי. כמי שגר בתל אביב — המפגש בזרות ובגלות לא זר לי. ערים גדולות הן מקומות של גולים. כפי שהצהירה שרלוט פרקינס גילמן על "ניו יורק — אותה עיר לא טבעית שבה כל אחד הוא גולה, גם מי שאמריקאי."

הגלות היא דרך להיות בעולם מבלי להיות בעולם. אם ההגדרה המקורית שלה עוסקת במרחק גאוגרפי, ההגדרה הנפשית שלה מתייחסת למרחק המפריד — או יותר נכון המחבר — בין האדם לחיים.

לצייר אדם. "רק חוסר המזל של הגלות יכול לספק את ההבנה המעמיקה ואת נקודת המבט הכוללת על המציאויות של העולם." — סטפן צווייג. פסיכולוג תל אביב על הגלות כמהות תרבותית.

הגלות כמצב נפשי מאז ומעולם עניינה אותי. גדלתי בישראל, מעולם לא חוויתי גלות. אבל גלות, יותר משהיא תיאור של מצב טכני, הפכה לדימוי של מצב נפשי באין-ספור מישורים: ("גלות היא יותר ממושג גיאוגרפי. אתה יכול להיות גולה במולדת שלך, בבית שלך, בחדר שלך", אמר מחמוד דרוויש — משורר הגלות הגדול. או: "כפי שהיא עומדת, האימהות היא מעין שממה שדרכה כל אישה פורצת את דרכה, חלקה מעונה, חלקה חלוצה; תפנית שממנה יש נשים השואבות רגשות גבורה, בעוד שאחרות חוות תחושת גלות מהעולם שהכירו." — רייצ'ל קאסק).

ישנן נקודות השקה רבות בין חוויית הזרות לחוויית הגלות. הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית מתייחסות אל הגלות כמטאפורה לקיום האנושי. "גלות ומלכות" של אלבר קאמי ([1956] 1975) ו"הבחילה" של ז'אן-פול סארטר מבליטות מצב בסיסי של זרות. האדם הוא גולה כפול: מנוכר הן כלפי עצמו והן לסביבתו האנושית (המילה עצמה — "ניכור", מהמילה נֵכר — מגלה כמה הגלות היא מצב נפשי). התוצאה היא תחושת גלות קיומית האופפת את האדם לנוכח האבסורד שבו הוא שרוי.

"כל אחד חייב לצאת מגלותו בדרכו שלו." — מרטין בובר. פסיכולוג תל אביב על הגלות כשלב התפתחות נפשי.

לזהות היהודית והישראלית יש שיח מורכב עם הגלות. הזהות של היהודי כזר במשך אלפי שנים הבנתה את הדרך בה בחרה היהדות להעדיף את המרחב הרוחני והשכלי על פני זה הפיזי והגופני. פרויד, בספרו המאוחר "משה האיש והדת המונותיאיסטית", טוען כי הבשורה האוניברסלית של היהדות לעולם מתבטאת במעבר מעולם החומר אל עולם הרוח. הגלות היא הטריטוריה הנפשית שבה מתממשת שליחותה של היהדות. הישראליות מאידך היא מרד בגלות בכל המישורים האפשריים, החל ממושג ההתיישבות וההתנחלות, דרך האידאל הפיזי של הצבר השזוף כאידאל מועדף על זה הרוחני, ועד להתהפכות של הקורבן למקרבן — הגולה שמגלה עם אחר ממקומו.

"אנו לומדים חמלה, גדלים והופכים לרחומים ונדיבים דרך הגלות לא פחות מדרך השיבה הביתה, דרך הפסד לא פחות מרווח, דרך מסירת דברים לא פחות מדרך קבלת מה שאנו מאמינים שמגיע לנו." — דיוויד וייט. גלות מתרחשת כתוצאה מהאילוץ לעזוב את המרחב או המקום (המדינה) שלך. ויקיפדיה מדגישה: "הגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות." כלומר הגלות הינה סוג של עונש מוות או "אדם מת מהלך". הפחד מפני הגלות הפסיכולוגית נושא צורה של פחד "להיקבר בעודי חי", להיות מנושל ורחוק מהחיים. הגדרה שהיא מוטיב החוזר בצורות שונות בכל הדיון בגלות.

"האושר הוא לא רק תקווה, אלא גם באופן מוזר כלשהו זיכרון... כולנו מלכים בגלות." — G.K. צ'סטרטון, הדבר: למה אני קתולי. פסיכולוג תל אביב על הגלות הנפשית כמצב קיומי.

לפי מריה זמברנו, הגלות היא סדרה של צעדי מעבר מחוויה אחת לאחרת שהאדם הגולה עובר בעקבות גירושו. הגלות לא מרגישה כזו עד הרגע בו מתחילים להרגיש נטושים. נטוש ושכוח ורחוק מהלב — זו תמצית הגולה. זה מה שמבדיל באופן ספציפי את חוויית הגלות מחוויית הפליט. הפליטות היא הצעד הראשון בגלות: הפליט עוסק בבריחה ובהישרדות. הוא מוצא את המרחב שלו, נוח או פשוט נסבל, היכן שגופתו שוכבת לאחר הגירוש. בשלב השני, הגולה מרגיש חסר בית ואדמה ומלא געגועים. אין לו את הבית והאדמה מהם גורש ולא את הארץ אליה הגיע, כי ה"מולדת" החדשה הזו לא יכולה להחליף את האדמה המקורית. תחושת השייכות שלו נשללה: "בנטישה הגולה הוא בעליו של מה שכבר לא קיים. לפיכך הוא אינו הבעלים של עצמו, הוא אינו שייך לעצמו, השייכות היא רק שלילה, חוסר אפשרות".

לפסל אדם. "אנחנו, כל אחד מאיתנו, לא מוגדרים רק על ידי סידור מולקולות החלבון בתאים שלנו, אלא גם על ידי הדברים שאנו מכנים שלנו." — אנדרה אסימן. פסיכולוג תל אביב — הגדרת זהות דרך בעלות.

גם אחרים הבינו את מהותה של הגלות כהימצאות בסוג של לימבו — "לא-מקום". אני לא שייך לעבר שלי, ואני לא שייך להווה ולעתיד, אני נופל מחוץ לזמן ולמקום. אני ריק מבפנים ונמצא בעולם ריק. כל מה שאני יכול להיאחז בו הוא געגועים למה שלא קיים. לעבר שלעולם לא יצמח לעתיד. הגלות היא אובדנה של המולדת. המקום ממנו נוצרנו, המקור שלנו. לפיכך היא קשורה ביתמות ובבדידות. באובדן מה שקושר אותנו — מי אנחנו ללא קשר? האם נוכל לחיות כשאנו קשורים לעצמנו בלבד? שואל היתום. האם נוכל לגדל את עצמנו? קודם היה לנו כוכב לכת לסבוב סביבו, כוחות המשיכה קרקעו אותנו — האם נוכל לשרוד כחללית ללא כוכב? הגלות מגלה לנו את הכוח השקוף שאנחנו לא רואים במצב נורמלי, המשפיע על קיומנו באין-ספור דרכים. כוח המשיכה הנפשי, תחושת השייכות. אנשים בודדים נודדים בעולם ומחפשים שייכות בכל דרך אפשרית, בכל מחיר: משפחה, קהילה, מדינה, בית. הגולה, נטול היכולת ליצור שייכות כזו לעולם — הוא נכה נפשית, הוא גידם נפשית.

"גלות מושכת באופן מוזר לחשוב עליה אבל נוראית כחוויה. זהו קרע בלתי ניתן לריפוי שנכפה בין האדם למקום בו הוא נולד, בין העצמי לביתו האמיתי: לעולם לא ניתן להתגבר על העצבות המהותית שלו. ואמנם זה נכון שהספרות וההיסטוריה מכילות פרקים הרואיים, רומנטיים, מפוארים ואפילו ניצחונות בחייו של גולה, אבל אלה אינם אלא מאמצים שנועדו להתגבר על הצער המשתק של הניכור." — אדוארד ו. סעיד, הרהורים על גלות ומאמרים אחרים. פסיכולוג תל אביב על הגלות כטראומה ועל הגולה כפוסט-טראומטי.

הגלות נחווית כחוסר האפשרות להיות חלק. יותר מכך, לעיתים הפיתוי של להיות חלק מהארץ החדשה, מהמקום החדש, להפוך מגולה למהגר — נתפס כבגידה. בגידה בשכול, באבל, במה שהגולה חש כקשר היחידי שעדיין מחבר אותו אל החיים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הגלות היא זהות. "התבוללות" היא אובדן זהות. אפשר להבין את חרדת ההתבוללות היהודית כחרדה של גולים — מי שיש לו בית חרד פחות מהתבוללות.

הגלות מופיעה כ"לא-מקום" שבין שתי אי-אפשרויות: חוסר האפשרות להיות במולדת שלנו, וחוסר האפשרות למצוא לה תחליף ראוי. זה מוביל למצב של "השעיה". זמברנו מנסחת זאת כך: "חוסר האפשרות לחיות למרות שאתה מבין את חוסר האפשרות למות. הגבול בין חיים למוות שבו כל אחד דוחה את השני. ההחזקה בגבול זה היא הדרישה הבלתי נמנעת הראשונה של כל הגולים".

ציור סוריאליסטי. "זה התוצר המיידי ביותר של הגלות, של העקירה: השתלטות הבלתי מציאותי על הממשי. כולם חלמו חלומות של עבר ועתיד, על עבדות וגאולה, על גני עדן בלתי סבירים, על אויבים מיתיים ובלתי סבירים באותה מידה; אויבים קוסמיים, מעוותים ועדינים, שחודרים הכול כמו האוויר." — פרימו לוי, הזהו אדם. פסיכולוג תל אביב — הגלות כיקום זר, סוריאליסטי ולא מציאותי.

סולנס (Solanes J. Los nombres del exilio. Caracas: Monte Ávila Editores; 1993) מכנה את הגלות "לא-מרחב" (desespacio) — "המרחב העצום, המדבר האינסופי, אי-קיום, האופק והשמיים המתמשכים... כאוקיינוס ללא שום אי באופק, ללא צפון, יעד או מטרה אמיתיים". אין מדובר באובדן של נקודות ייחוס, אשר מייצגות הבדלים כמותיים לגבי "היכן המקורי", אלא זו התייחסות לחוסר היציבות של הרעיון של נקודות ייחוס. לעצם הרעיון של בית כאפשרות. הגולה כופר ברעיון שיש בית. "אפילו רעיון המרחב האנושי מאוים על ידי החוויה הזו שבה איננו מבינים את הרעיון של תוכנית, גבולות ונטיות; זה מראה רעיון אחר: הרעיון של הלימבו" — מכאן גם האמונה בגלות כייעוד: "ייתכן שהיהודי בתפוצות שרד כדי להיות אורח — אורח לא רצוי עד אימה גם כיום, אורח שדלתות רבות כל כך נעולות בפניו. ואולי ייעודנו הוא להתפרץ פנימה, כדי לומר לבני האדם בעולם כולו שעליהם ללמוד לחיות אלה עם אלה כ'אורחים לחיים'" (סטיינר, 2001).

"גולה מזהה שינויים בדרך בה הוא קורא זמן, זיכרון, עצמי, אהבה, פחד, יופי: דרך מפתח האובדן." — אנדרה אסימן

הקרבה בין הגלות לאבל באה לידי ביטוי כאמור בנפילה מחוץ לזמן. אבל בעוד האבל מחויב לוותר על התקווה ועל העתיד במובן מסוים, אצל הגולה התקווה היא חרב פיפיות — היא משאירה אותו תלוי באוויר. על פי סולנס, ישנן שתי תנועות רגשיות שעוזרות לנו להבין כיצד אנשים גולים חווים את הזמן; למרות שהן עשויות להתערבב זו עם זו, אנחנו מדברים על עבר ועתיד: נוסטלגיה ותקווה. הנוסטלגיה באה להבטיח את המשכיות העצמי ומזהירה מפני הזר שעלול לתפוס את מקומו של הגולה: הגולה לא רק יוצא ממולדתו, אלא גם משאיר את העצמי שלו מאחוריו. הנוסטלגיה, כביכול, נאבקת נגד אובדן העצמי. "מי שהיינו, אנחנו עדיין (...) נוסטלגיה מכריזה על המשכיות אישית". התקווה היא ההמתנה לסוף הגלות, הנחשבת לזמן קצוב; למרות שזהו רגע בלתי מוגדר, יהיה קץ לזמניות החוויה. "במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן". הפונקציה השנייה של הנוסטלגיה בגלות היא פונקציה עתידית: לחיות למען השיבה. ואין זה אומר רק שלחיי הגלות אין מטרה אחרת מלבד החזרה הביתה; זה מרמז על משהו קיצוני יותר: שהחיים כרגע אינם חיים אלא המתנה לחיים, שיתרחשו רק לאחר שהחזרה תתרחש. הזמן עומד מלכת.

הגלות היא דרך להיות בעולם מבלי להיות בעולם. אם ההגדרה המקורית שלה עוסקת במרחק גאוגרפי, ההגדרה הנפשית שלה מתייחסת למרחק המפריד — או יותר נכון המחבר — בין האדם לחיים.

"רוב האנשים מודעים בעיקר לתרבות אחת, מסגרת אחת, בית אחד; הגולים מודעים לשתיים לפחות, והריבוי הזה מוביל למודעות לבו-זמניות של המציאויות עצמן..." — קובנה מרסר. "כנראה שכולנו, סופרים וקוראים כאחד, יוצאים לגלות, או לפחות לסוג מסוים של גלות, כאשר אנו משאירים את הילדות מאחור... המהגר, הנווד, הנוסע, הסהרורי כולם קיימים, אבל הגולה אינו קיים, שכן כל סופר הופך לגולה פשוט על ידי כתיבה, וכל קורא הופך לגולה פשוט על ידי פתיחת ספר." — רוברטו בולניו, בין סוגריים: מאמרים ונאומים, 1998–2003. האמנות כסוג של גלות. האמן תמיד חייב ליצור שפה משלו, שפה אחרת. אמן תמיד מדבר בשפה זרה. פסיכולוגים תל אביב על הגולה כנוסע בין המציאויות.

לקריאה נוספת: הפסיכולוגיה של המסעות — למה נסיעה משנה את מי שאנחנו.

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).