מאמר 9 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

מעבר לוויסות רגשי: דרכים שונות לארגן חוויה ולפעול

מעבר מניהול לצורה

"The medium is the message." — Marshall McLuhan

מה אם ויסות רגשי הוא רק אחת הדרכים — ולא הדרך?

כשאנחנו מתמודדים עם חוויה קשה, נדמה שהשאלה ברורה: איך לזהות את הרגש, איך להבין אותו, איך לשנות את התגובה.

אבל מה אם זו רק דרך אחת לשאול את השאלה?

ייתכן שהמושג "וויסות רגשי" אינו מתאר את האופן שבו חוויה חייבת להופיע — אלא מציע צורה מסוימת לארגן אותה. צורה שבה יש רגש, יש עצמי, ויש פעולה של ניהול.

אם כך, השאלה אינה רק מה עובד — אלא אילו אפשרויות אחרות קיימות. לא כדי להחליף שיטה אחת באחרת, אלא כדי לראות שהשדה רחב יותר.

מה כל מודל מניח

מקלוהן טען שהמדיום הוא המסר: שהאמצעי שבו דבר־מה עובר אינו מעטפת ניטרלית לתוכן, אלא מה שמעצב את מה שאפשר בכלל להעביר. הטענה הזאת חלה גם כאן. אופן הארגון של חוויה אינו כלי שמונח על חוויה קיימת; הוא קובע איזו חוויה תוכל להופיע מלכתחילה.

לכן פירוקו של מושג הוויסות אינו מותיר אחריו ריק שיש למלא. הוא חושף שמה שנראה כמבנה טבעי של חוויה ושל פעולה הוא למעשה אחת האפשרויות בלבד. מה שנדרש אינו להחליף שיטה בשיטה, אלא לפרוס את השדה שבתוכו הוויסות מופיע כאפשרות מסוימת.

אין מדובר בסקירה של שיטות טיפול. כל מודל שיוצג כאן אינו רק אופן פעולה, אלא גם הנחה מובלעת על מהי חוויה, מהו עצמי, ומה פירושו של שינוי.

שלושה מן המודלים כבר נדונו באשכול, ודי כאן בסימונם:

הוויסות עצמו — החוויה נחתכת ליחידות, מולן מוצב עצמי שאמור לזהות ולנהל, והפעולה היא פעולה על רכיב. מבנה זה נפרש במלואו קודם, וכך גם ההמרה שהוא תלוי בה.

מצבי תודעה — לא אוסף רכיבים אלא תצורה כוללת: זמן, גוף, אפשרות, יחס. השאלה אינה מה מרגישים אלא באיזה עולם נמצאים, והשינוי הוא מעבר בין מצבים ולא פעולה על רכיב.

הצורה האסתטית — האמנות אינה מתקנת חוויה אלא מארגנת אותה אחרת. בתוך צורה מסוימת החוויה אינה יכולה להישאר כפי שהייתה — לא מפני שפעלו עליה, אלא מפני שהמבנה שבתוכו היא מתקיימת השתנה.

ומכאן אל מה שטרם נדון.

הטקס: שינוי דרך מעבר

בטקסים, השינוי אינו מתרחש דרך עבודה על עולם פנימי. הוא מתרחש דרך יצירת מעבר: יציאה מן הסדר הרגיל, כניסה לזמן ולמרחב אחרים, ושיבה במבנה שונה.

זהו מודל שונה מן היסוד, משום שהוא אינו מניח שהבעיה נמצאת בתוך האדם. הסבל אינו בהכרח כשל פנימי אלא שיבוש ביחסים — עם קהילה, עם עולם סמלי, עם סדר או עם כוח. ולכן גם הפעולה אינה מכוונת אל רכיב פנימי, אלא אל היחס עצמו.

מה שעושה את הטקס למודל ולא רק למנהג הוא שהוא פועל דרך מבנה ולא דרך תובנה. אין דרישה שהמשתתף יבין מה משתנה בו, יזהה מה הוא מרגיש או ידווח על כך. השינוי מתרחש דרך המעבר: דרך היציאה, השהות במצב אחר, והחזרה למקום שכבר אינו אותו מקום. גם באבל, בחתונה או בחניכה, מה שפועל אינו הסבר אלא מסגרת שנושאת זמן.

אלה אינם שרידים של עולם קדם־מודרני. הם מזכירים שאפשר להשתנות דרך צורה משותפת, ולא רק דרך עבודה פרטית של אדם על עצמו.

הנדסה של תודעה

המרחב הספקולטיבי מציע מודלים אחרים — אך כדאי לראות בו פחות מערך שיטתי של חלופות, ויותר שדה שמקצין וחושף קווי אפשרות שכבר קיימים במציאות. אפשר להבחין בו בין שני דמיונות שונים לגמרי של שינוי.

מן הצד האחד, מדע בדיוני טכנולוגי מציג שינוי כהנדסה של תודעה: עריכת זיכרון, פיצול עצמי, סימולציה, מעבר למציאות חלופית. מודלים אלה אינם רק תרגילים מחשבתיים; חלקם כבר מופיעים בגרסאות קליניות או פרה־קליניות — טיפול בחשיפה דרך מציאות מדומה, סביבות סימולציה לאימון, מציאות רבודה.

כאן השינוי נתפס כעיצוב מחדש של תנאי החוויה דרך מניפולציה של מידע, תפיסה או זיכרון. ולכן זהו הקו שיש להיזהר בו במיוחד: הוא נראה כמו חריגה משיח הוויסות, אך למעשה הוא ממשיך אותו ואף מקצין אותו. אם הוויסות תובע מן האדם לנהל את מה שמופיע בו, ההנדסה מבקשת לעצב מראש את מה שיוכל להופיע. לא עוד שליטה ברגש, אלא שליטה בתנאים שבהם רגש נוצר.

זו אינה טענה שהכלים הללו חסרי ערך. זו טענה שהם אינם יוצאים מן הדקדוק — הם מרחיבים את רדיוס הניהול במקום לפרק אותו.

לה גווין: התארגנות של יחסים

מן הצד האחר ניתן לזהות קו שונה לחלוטין, כפי שהוא מופיע ביצירתה של אורסולה לה גווין. כאן השינוי אינו הנדסה של תודעה ואף לא מניפולציה של חוויה, אלא התארגנות מחודשת של יחסים בתוך עולם.

בעולמה של "ארץ־ים", לכל דבר יש שם אמיתי, ולדעת אותו פירושו לעמוד ביחס נכון אליו — לא לשלוט בו. הכוח קיים, אך הוא כרוך תמיד באיזון: כל פעולה מסיטה משהו במקום אחר, וחוכמה פירושה לדעת מתי לא לפעול. השינוי אינו נובע משליטה טובה יותר על הפנים, אלא משינוי באופן שבו האדם ממוקם בתוך מארג של משמעות.

זהו מודל קוסמולוגי־יחסי: לא רגש כאובייקט, ולא תודעה כמערכת לעיבוד, אלא עולם שבתוכו גם העצמי וגם חוויותיו מקבלים צורה. והוא מציע משהו ששיח הוויסות אינו יכול להציע — את האפשרות שהתשובה הנכונה לקושי אינה פעולה טובה יותר, אלא מיקום אחר.

וגם: המפגש, והממשק

שני מודלים נוספים ייבחנו בהמשך האשכול, ורק נסמנם כאן.

הפרפורמנס מחדד את שאלת הצורה עוד יותר: כאן אין מדובר רק בארגון של צורה, אלא ביצירת צורת מפגש. מבט, שתיקה, משך, קרבה או זרות אינם אמצעים לביטוי, אלא תנאים שבתוכם החוויה מתעצבת. במבנה כזה לא "עובדים על" החוויה, אלא משנים את הארכיטקטורה שבתוכה היא מופיעה. המשמעות של כך לטיפול נדונה בפרק הבא.

הבינה המלאכותית מציעה מודל שבו החוויה נתפסת כדפוס הניתן לניסוח ולעיבוד, והעצמי מופיע כממשק. מודל זה מממש במידה רבה את חלום הניהול — אך גם מערער אותו, שכן הוא חושף עד כמה השפה עצמה מייצרת את החוויה, ומדגיש את מה שחסר בהיעדר גוף, סיכון ומפגש חי. הדיון המלא בהמשך.

מה הריבוי הזה עושה

אין צורך לבחור בין המודלים הללו או להעמיד אחד מהם כתחליף מלא לאחר. הם אינם שיטות מתחרות, והם אינם שקולים זה לזה: חלקם מבנים מגובשים, אחרים כיוונים או דמיונות מבחן.

אבל דווקא הריבוי הלא־אחיד הזה הוא שעושה את העבודה. הוא מראה שמושג הוויסות אינו נקודת מוצא טבעית אלא אפשרות אחת מבין רבות — ושיש לבחון אותה לא רק לפי תוצאותיה, אלא לפי התנאים שהיא נדרשת להעמיד כדי לפעול.

ומכאן משתנה גם אופייה של השאלה. לא עוד איזה מודל עובד טוב יותר, אלא איזה עולם כל מודל מניח ומייצר: איזה עצמי, איזה זמן, איזה יחס בין אדם לחווייתו, ואיזה סוג של שינוי הוא הופך לאפשרי.

מבין כל אלה, אחד נוגע ישירות במה שקורה בחדר הטיפול. אם השינוי אינו מתרחש רק דרך פעולה על רכיב פנימי — ואם צורת המפגש עצמה יכולה לשנות את מה שמופיע בתוכה — אז גם הטיפול עצמו נראה אחרת: לא כהתערבות במערכת, אלא כעיצוב של תנאים שבתוכם אדם פוגש את חווייתו.

מקורות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).