מאמר 12 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

בינה מלאכותית ורגשות: האם מה שקורה "בפנים" הוא בעצם ממשק?

כשהפעולות הפנימיות ביותר מתבצעות מחוץ לנו

מה קורה כשמערכת חיצונית יכולה לעשות עבורנו את מה שחשבנו שקורה "בתוכנו"?

אנחנו מתארים מה עובר עלינו — והיא עוזרת לנסח, להבחין, לשיים, להציע דרכי פעולה. היא מארגנת את החוויה, מחלקת אותה, משקפת אותה בחזרה. פעולות שנראו עד כה כחלק מעבודה פנימית — הבנה, זיהוי, עיבוד — מתבצעות כעת מחוץ לנו, בשיחה, על גבי מסך.

אפשר לראות בכך כלי חדש. אך ייתכן שהמפגש הזה חושף דבר עמוק יותר: שמה שחשבנו עליו כ"פנים" — כמקום של עומק, של חוויה בלתי־אמצעית — כבר היה מלכתחילה מאורגן אחרת. לא כעומק סגור, אלא כמרחב של פעולות.

רגע שכולנו מכירים

אדם יושב מול מסך בשעה מאוחרת ומקליד משהו כמו: "אני לא יודע מה קורה לי היום, הכול היה בסדר ואז אחרי הפגישה בעבודה משהו נסגר ואני לא מצליח."

התשובה חוזרת מסודרת. משהו בסגנון: נשמע שיש כאן שילוב של תסכול ושל תחושה שלא ראו אותך. לפעמים כשמשהו נאמר בפורום מקצועי, מה שנפגע הוא לא רק העמדה אלא ההרגשה שיש לך מקום. רוצה לבדוק מה בדיוק בפגישה הפעיל את זה?

ולעיתים קרובות — והנה הנקודה — האדם קורא את זה ומרגיש שזה מדויק. מדויק יותר ממה שהוא עצמו כתב.

זהו הרגע שראוי להאט בו. המערכת לא ראתה את הפגישה, לא מכירה את האדם, ואין לה גישה לשום דבר "בתוכו". מה שהיא עשתה הוא לקחת ניסוח מפוזר ולהחזיר אותו בפורמט: רכיב מזוהה, שם, טריגר, אופק פעולה. ואם התוצאה נחווית כאמת — מה בדיוק אושר כאן? לא נאמנות לאובייקט פנימי, שהמערכת מעולם לא פגשה, אלא התאמה לצורה. משהו נעשה קריא, וקריאוּת נחווית כדיוק.

והדבר אינו מוגבל לשיחה. יישומים למעקב אחר מצב רוח מבקשים לדרג את היום בסולם, לבחור תגית מתוך רשימה, ולראות בסוף השבוע גרף. גם כאן, מה שנראה כתיעוד של חוויה הוא בפועל אימון בפורמט שבו חוויה אמורה להופיע.

הפנים כשלב, לא כסוף

אם נעקוב אחר הקו ההיסטורי שנפרש לאורך האשכול, ניתן לתאר תנועה רבת־שלבים: מצורות חוויה המופיעות בעולם — בגוף, ביחסים, בזמן ובמרחב — אל תוך "פנים" מובחן; ולאחר מכן, מתוך הפנים, אל התייצבות של עמדה המנהלת את מה שמופיע בו.

אך תיאור זה אינו שלם. הוא מניח כי הפנים הם נקודת הסיום של התהליך — המקום שבו הסובייקט נעשה נוכח לעצמו. הבינה המלאכותית מאפשרת לראות שייתכן שהתהליך לא הסתיים בפנימיות, אלא במשהו אחר: בממשק.

כדי לראות זאת, יש להתעכב על הנחה יסודית של שיח הוויסות. שיח זה מניח כי האדם יכול להיות קריא לעצמו: שהוא מסוגל לזהות מה הוא מרגיש, לתת לכך שם, להבחין בין מצבים, לדרג עוצמה, ולבחור דרך פעולה. יכולת זו מוצגת לעיתים כמיומנות שיש לפתח, ולעיתים כתכונה טבעית. אולם מבט קרוב יותר מגלה כי אין זו שקיפות מיידית של חוויה לעצמה, אלא סדרה של פעולות: ניסוח, שיום, הבחנה, השוואה, סיווג ובחירה.

לא די "להרגיש". כדי שהרגש ייעשה למה ששיח הוויסות מזהה כ"רגש", עליו להיעשות לנתון.

הדיבור הפנימי כממשק ראשון

הדבר מתחדד כאשר משווים בין החוויה הגופנית לבין האופן שבו היא מופיעה בשיח הוויסות. הגוף אינו "מחזיק רגשות" כיחידות מובחנות. הוא מצוי בתנועות: מתח, עוררות, האצה, האטה, כיווץ, פתיחה, הצפה או קריסה. כדי שמשהו מכל אלה ייעשה ל"כעס", "חרדה" או "עצב", נדרש תהליך של חיתוך, שיום וארגון — והוא אינו מתרחש ברמה הגופנית עצמה, אלא בתוך שפה.

כאן מתברר תפקידו של הדיבור הפנימי. הוא מאפשר לאדם לפנות אל עצמו כאילו היה אחר: לשאול "מה אני מרגיש", לענות, לנסח, לתקן ולבחור. לב ויגוצקי טען שהדיבור הפנימי אינו יכולת מולדת אלא דיבור חברתי שהופנם — תחילה מדברים אלינו, אחר כך אנו מדברים אל עצמנו, ולבסוף הדיבור נעשה שקט ונחווה כמחשבה. אם זה נכון, אז גם הפנייה העצמית שנראית כביטוי מובהק של פנימיות הייתה מלכתחילה מבנה שהגיע מבחוץ.

במובן זה, הדיבור הפנימי אינו רק ביטוי של חוויה, אלא התנאי לכך שהחוויה תיעשה לאובייקט שניתן לפעול עליו. הוא מתפקד כממשק — הראשון, וזה שהתרגלנו אליו עד שחדל להיראות כזה.

ההיפוך: "אני יודע מה אני מרגיש, משמע אני קיים"

נקודה זו מאפשרת לנסח מחדש גם את הקשר למהלך הקרטזיאני. אצל דקארט, החשיבה מבטיחה את נוכחותו של הסובייקט לעצמו: אני חושב, משמע אני קיים. בשיח הוויסות, אין מדובר עוד במחשבה במובן זה, אך הרגש מקבל תכונה דומה: הוא נעשה קריא, ניתן לשיום, לדירוג ולהתערבות. הסובייקט אינו רק מי שחווה, אלא מי שאמור לדעת מה הוא חווה.

אך כאן מתרחש היפוך מכריע. לא עצם ההרגשה מבטיחה את נוכחותו של הסובייקט לעצמו, אלא היכולת לדווח עליה, למסגר אותה ולפעול עליה.

לא "אני מרגיש, משמע אני קיים", אלא: אני מסוגל לומר מה אני מרגיש, ולכן אני מופיע כסובייקט היכול לנהל את עצמי.

שיח הוויסות הוא, במובן זה, צורה מאוחרת של קרטזיאניזם: לא של מחשבה, אלא של קריאוּת.

מה שהמכונה חושפת

וכאן נכנסת הבינה המלאכותית — לא כדי להמשיך את המהלך, אלא כדי לחשוף אותו.

מערכות אלה אינן "חוות", אך הן פועלות בדיוק בתוך אותו פורמט: מקבלות ניסוחים, מארגנות אותם, משיימות, מבחינות, מציעות פרשנויות ודרכי פעולה. כאשר אדם פונה אל מערכת כזו ומתאר את מה שעובר עליו, מתברר שהפעולות שנחשבו עד כה כפנימיות — שיום, הבחנה, ארגון, שיקוף — יכולות להתקיים גם מחוץ לו.

וברגע שהפרוטוקול מועבר החוצה, מתברר שהוא ניתן להפרדה מן הסובייקט שזוהה עמו. ה"אני" שמזהה, מדרג ובוחר אינו מקור הכרחי של הפעולה, אלא עמדה הנוצרת בתוך ארגון מסוים של החוויה.

יש להבחין כאן בין שני מהלכים כרוכים אך שונים. הבינה המלאכותית חושפת רטרואקטיבית שהפנימיות הניהולית כבר הייתה פרוטוקול; ובה בעת היא מקצינה אותו, משום שהיא דורשת מן החוויה להיעשות עוד יותר מנוסחת, עוד יותר מסווגת, ועוד יותר מוכנה לעיבוד. מה שאינו כזה — עמימות, ריבוי לא מוכרע, חיוּת שטרם קיבלה צורה — נדחק לשוליים או מופיע כחוסר.

מדוע זה מוליך לאופטימיזציה

לא כל ניהול הוא עדיין אופטימיזציה. אך מרגע שהחוויה נעשית לנתון בר־השוואה, בר־דירוג ובר־בחירה, היא נכנסת למסלול של כיול. האופטימיזציה אינה תוספת חיצונית למנגנון, אלא ההיגיון הפנימי שלו: כאשר ניתן למדוד, ניתן לשפר; כאשר ניתן להשוות, ניתן לדרג; וכאשר ניתן לנהל, ניתן לכוון לתוצאה.

זהו גם ההקשר שבו הופכת החוויה למשאב. מערכות שמנסחות עבורנו את מה שאנו מרגישים אינן פועלות בחלל ריק; הן פועלות בתוך כלכלה שבה נתונים על מצבים פנימיים הם בעלי ערך. מה שנדמה כשיחה פרטית הוא גם רישום.

ומכאן משתנה גם השאלה על ויסות רגשי. אם הרגש הוא כבר תוצר של ארגון ממשקי, ואם פעולת הניהול יכולה להתקיים גם מחוץ לאדם, אז הוויסות אינו עוד פעולה של עצמי על אובייקט פנימי, אלא חלק ממערך רחב יותר של ניסוח, שיקוף, תנאים ותשתיות. השאלה אינה עוד כיצד לנהל טוב יותר את מה שיש "בפנים", אלא כיצד מתארגן הממשק שבתוכו החוויה נעשית בכלל לקריאה, לעיבוד ולפעולה.

אם קודם נדרש האדם להיות קריא לעצמו, כעת הוא נדרש להיות קריא גם למערכת. לא מדובר רק באופן פעולה, אלא בכיוון של היווצרות.

וכאן מגיעה השאלה האחרונה. אם הפנימיות היא פרוטוקול, ואם הפרוטוקול ניתן להפרדה מן האדם — מה נשאר? האם יש דרך לחיות מחוץ לדקדוק הזה, או שכל ניסיון לצאת ממנו נבלע בו מחדש? ובעיקר: האם האדם חייב להופיע לעצמו כמי שמנהל את מה שעובר עליו?

מקורות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).