זקנה וייאוש הם נושאים בהם כל פסיכולוג ברחובות נתקל ומטפל, ראוי להתייחס אליהם.

פסיכולוג ברחובות על טיפול פסיכולוגי כסוג של תפירת קרעים  -Anne Bothuon. הסוד של זקנה טובה הוא פשוט חוזה מכובד עם בדידות."- גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות.

שמי יולי אני עוסק בשני תחומים עיקריים -האחד הוא אמנות (הוראה ועשיה) ובשני - אני פסיכותרפיסט ברחובות. על הגישה והתהליך תוכלו לקרוא במאמרים השונים באתר. שני התחומים הללו מבחינתי משלימים זה את זה ומשפיעים זה על זה.

למידע נוסף על טיפול ניתן ללחוץ על הצילום:

"הרגשות לא מזדקנים יחד עם הגוף. הרגשות הם חלק מעולם שאני לא מכיר, אבל זה עולם שבו אין זמן, רק מרחב, אין גבולות".-- פאולו קואלו, ברידה. פסיכולוג רחובות על חיפוש יצירתי של הבנה אחרת של אתגרי הגיל המבוגר.

פסיכותרפיה כפי שאני רואה אותה היא אינה תהליך שהמודל שלה הוא רפואי, אין אנו מרפאים את האדם מעצמו, , אלא תהליך שהמטרה שלו יצירתית. זהו מסע אל תוך עצמנו ואל תוך הפצע שלנו כדי להשתמש בו בצורה שתחבר אותו לחיים ולא תנתק אותנו מהם. אין אנו מנסים למנוע כאב, מאידך אנחנו גם לא מתמכרים לכאב, אלא מנסים להכניס אותו להקשר חדש, כזה שיאפשר צמיחה. הקשר שבו הכאב והאובדן הופך לעומק. התהליך הזה חייב להיות יצירתי ולא סכמתי. הוא בנוי על דיאלוג בן שני אנשים ועל דיאלוג של האדם עם עצמו.

"אתמול כרתו את ענפי הצאלון שצמח לגובה ולרוחב בשאיפתו אל האור בחצר הפנימית, כי הצלו על החלונות ואיימו להיכנס פנימה אל חדרי השינה והמטבחים. כרתו אותם למעננו, אבל גזלו ממני את משחק האור והצל, את כתמי האור הנעים והמשתובבים. ועכשיו בבוקר האור בחלון המזרחי חריף ומכאיב ואינו מותיר מקום לדמיון. נלקח ממני משהו עוד טרם יבוא חורף. ואיך אֵנַצֵּל?"-רות אלמוג

תמר תבדיונלי-חוג פיסול קרמי-כי זקנה היא הזדמנות לא פחות/ מהנעורים עצמם, אם כי בלבוש אחר,/ וכשדמדומי הערב מתפוגגים/ השמים מלאים בכוכבים, בלתי נראים ביום."- הנרי וואדסוורת' לונגפלו, השירים השלמים. פסיכולוג רחובות על מבט על הזקנה כסיפור חדש ואחר.

אחת מתוצאות שנות הקורונה, הייתה והינה חידוד והגברת המועקה והלחץ של החלק המבוגר באוכלוסייה. לתוצאה זו היו גורמים חברתיים רבים: בידוד ובדידות של האוכלוסייה המבוגרת, סתירה בן שמירה על חייהם ובריאותם של המבוגרים והחופש האישי ודרך החיים של הצעירים, חרדות שגרמו להסתגרות וסיבות רבות נוספות. חלק אוכלוסייה זה גם מודע פחות לאפשרויות של טיפול נפשי בגילו ורואה את הפסיכותרפיה כפחות רלוונטית לחייו ומקומו בחיים.

אנשים לא אוהבים אחד את השני בגילנו, מרתה - הם משמחים זה את זה, זה הכל. מאוחר יותר, כשאתה זקן וחסר אונים, אתה יכול לאהוב מישהו. בגילנו אתה פשוט חושב שכן. זה כל מה שזה
- אלבר קאמי, מוות מאושר
.פסיכולוגים ברחובות על הגיל השלישי כגיל של תובנות רגשיות אחרות

שאלה החוזרת על  עצמה בתחילת טיפול עם אדם מבוגר - היא- לשם מה? מה זה ייתן לי? מה אני צריך בגילי טיפול פסיכולוגי או פסיכותרפיה. מה המטרה של זה? 

אין לי תשובה מוכנה. אני גם לא בטוח שאותה תשובה נכונה לכולם. חלק מהתשובה  לדעתי הוא הפניית זרקור לשאלה עצמה: אימוץ הרעיון שהגיל הוא המשתנה הרלוונטי ביותר לגבי התשובה לשאלה זו הוא מה שמוזר, או חלק מהבעיה. מבוגרים (כמו מגזרים אחרים) מאשימים לא פעם את החברה ב"גִּילָנוּת". סטראוטיפים ודיעה קדומה כנגד מבוגרים. אבל כמו שהוכח בלא מעט מחקרים (וכמובן טבעי)-אותם סטריאוטיפים הופנמו על ידי האוכלוסייה הבוגרת במובנים רבים.

"החושים נחלשים לעת זקנה. הם מתקלקלים כמו השיניים והעור. אבל אין בשבילם תותבות." -רות אלמוג

"בדבר אחד לא השתנית, חבר יקר," אמר אראגורן: "אתה עדיין מדבר בחידות." "מה? בחידות?" אמר גנדלף. "לא!  דיברתי לעצמי בקול. זהו הרגל של זקנים: הם בוחרים את האדם הזמין החכם ביותר לדבר איתו; ההסברים הארוכים הנדרשים לצעירים מעייפים."-טולקין, שני המגדלים. פסיכולוג רחובות על פרספקטיבה אחרת במבט של אדם מבוגר.

אני מאמין שהייאוש שונה ובעל תהודה אחרת ונוכחות אחרת- בחייהם של מבוגרים וצעירים. צעירים עשויים להיות חסרי מנוחה ואלימים כלפי עצמם. התנודות הרגשיות שלהם לעיתים חדות מאוד. הם חסרי פרספקטיבה והבנה כיצד הזמן משנה וישנה את הדברים, סוף העולם עבורם לעיתים ,אינו אלא לילה קשה או חודש קשה, אלו דברים שניתן לתקן-יש לזה זמן, - אבל ייאוש אינו המצב הטבעי שלהם. כפי שהם נופלים הם קמים, השינויים חדים  גם באמצע החיים, מבוגרים צעירים רבים עשויים לזעום ולכעוס, גם על בעיות חברתיות שונות, על חוסר הצדק, על התרבות האלימה, על גזענות  והשפלה סביבתית. אבל רובם עדיין מלאי תקווה שמחכה עתיד טוב יותר, ותקווה זו היא גם התרופה לייאוש וגם האנטיתזה לייאוש.

"עתה גם אני חשה כך, אימה. ולא רק מחמת הווירוס שמכפיל את עצמו במהירות בשולי הריאות ואוכל את רקמתן. אלא בעיקר מחמת הנורמות החדשות של בוז למוסר הבסיסי, המוסר היהודי של נביאי ישראל כפי שתפשנו אותו פעם, והאמנו כי אֵיתן הוא. הנורמות החדשות הבזות למוסר בסיסי מכפילות את עצמן ואוכלות את הרקמה הבריאה של ריאות העם. לאט לאט, אבל לבטח. יש להן לגיטימציה. וזה מבהיל אותי יותר מן הווירוס."-רות אלמוג

קצב המגיפה בשנתיים האחרונות שינה את תפיסתנו  לגבי חלוף הזמן. במיוחד עבור אנשים מבוגרים בעשורים או השנים האחרונות של החיים, כשהייאוש משתלט עלינו, זה בגלל שאיבדנו את התקווה שדברים ישתפרו במסגרת זמן הרלוונטית.

"הזמן התמלא בדברים כה עצובים עד שאבד לי הכושר לאמוד את המֶשֶך"-רות אלמוג. פסיכולוג רחובות על הזקנה כעצב.

הסופר האמריקאי  סקוט פיצג'רלד כתב שבלילה האפל האמתי של הנשמה, השעה תמיד שלוש לפנות בוקר. עבור אנשים רבים בגילאים הללו, השעה שלוש לפנות בוקר תמיד, לא משנה מה השעה.

 וכאשר הם מתעוררים בשעות המוקדמות, בין חלומות שהם זוכרים רק למחצה, דברים מרגישים לעתים קרובות כאילו הם השתנו לנצח. 

האמונה שאפשר לעשות שינוי הכרחית לנו. האמונה שבדרך כלשהיא העתיד יוכל להשפיע גם על העבר. שיש לנו עדיין אפשרות לתקן.  וכל אחד מאתנו צריך לתקן בדרכו. לתקן את ההורות שלנו, לתקן את האנושיות שלנו, לתקן את הנדיבות שלנו, לתקן את ההקשבה שלנו, לתקן את המשמעות שלנו. וכדי לתקן אנחנו זקוקים לזמן. ההבנה כמה הזמן הוא משאב שמתכלה במהירות היא ההבנה של אנשים זקנים. אין לנו זמן, ובמובנים אחרים הזמן אין סופי ובולע אותנו. הזמן לא מתמלא במשמעות.  

האמת היא שאני מזדקן, אמרתי. אנחנו כבר זקנים, אמרה באנחה. מה שקורה זה שאתה לא מרגיש את זה .מבפנים, אבל מבחוץ כולם -יכולים לראות את זה.- גבריאל גרסיה מרקס, זיכרונות מהזונות העצובות שלי

פסיכולוג רחובות על הפער בן תחושת הגיל הכרונולוגי לגיל הפנימי בחייו של אדם מבוגר.

מה קורה לנו כשהזמן אוזל, או שאנחנו הופכים להיות לא רלוונטיים לחיי אלו שאותם אנחנו צריכים?

 מטבע הדברים בגיל מבוגר הפרספקטיבה שלנו אחרת ועוסקת באנשים הסובבים אותנו. בחברה או בסביבה. חשבון הנפש במובן מסוים נכפה עלינו. אם נרצה או לא. איך אפשר כבר לא לעסוק בעבר?. באף גיל אחר היחס בן העתיד והעבר אינו יחס כזה, באף גיל אחר אין לעבר משמעות כזו במעט העתיד שנשאר.

לפעמים קשה ליצור אבחנה בן מושג הייאוש לכל המילים העצובות האחרות הקרובות, כמו דיכאון, דכדוך ,בדידות ושיממון. ייאוש הוא גם כל אלה וגם אף אחד מאלה, הוא יותר.  בתקופה זו הייאוש קשה כפליים. הבריאות הפיזית, הנפשית והרגשית של האני האישי שלנו, כמו גם של התרבות וחברה סביבנו,  מתוחים עד קצה גבול היכולת. לעיתים דומה שאנו יכולים לעסוק רק בהישרדות והמתנה.

 לאן אפשר לגדול בזקנה? האם יש שינויים שאנחנו עדיין יכולים לעשות?

ישנן מספר תאוריות ותפיסות פסיכולוגיות  העוסקות בהתפתחות לאורך החיים במיוחד של אדם אחרי אמצע חייו. אני מרגיש שהתפיסה המקובלת בה השינויים הגדולים והמשמעותיים קורים בגילאים צעירים, אינה לגמרי נכונה. כשאני מסתכל בחיים של האנשים הסובבים אותי-לעיתים השינויים האישיותיים המשמעותיים ביותר-נעשים בגיל מאוחר. צעירים יכולים להצטייר במרדנים או בעלי יכולת לעשות מהפכות, אבל הם גם לא פעם שמרניים למדי, וקונפורמיסטים יותר משנדמה להם. הזיכרון וההיסטוריה של מבוגרים יכולים אומנם להפוך למגבלה, אולם בתנאים מסוימים הם יתרון.

"וזה הפרדוקס המוזר ביותר של ההרפתקה האנושית; אנו חיים בתוך כל ניסיון, אבל מותר לנו להעיד רק כלפי חוץ. כזו היא חידת החיים וסיפור חלוף ימינו".
- הווארד תורמן

"לך

אל תוותר מראש/ רק בגלל החשש שלא תצליח

לו קיבצתי יחדיו/ את כל מה שלא הצלחתי בו/  בתשעים ושש שנותי/  היה נערם הר

כיבוד אבי ואימי / חינוך ילדי/  והרבה דברים אחרים/ שהייתי צריכה ללמוד

השתדלתי ככל יכולתי/ היש דבר חשוב מכך?

אז עמוד על רגליך/ מצא משהו להיאחז בו/ לבל תותיר חרטות."

שיבטה טויו

 

 אחד התאורטיקנים הראשונים שניסה להתייחס להתפתחות לאורך החיים  הוא הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי הדני אמריקאי- אריק אריקסון יליד גרמניה (1902-94).

 במיוחד תיאורו את השלב האחרון של החיים, שלטענתו עדיין מציע הזדמנות לצמיחה והתפתחות חיובית, כזו שבה היושרה יכולה להפחית אם לא למחוק את הייאוש.

בתיאוריית התפתחות האדם בת שמונת השלבים שלו, אריקסון תיאר תהליך של שינוי וצמיחה לאורך תוחלת החיים. מינקות ועד סוף הזקנה.  בכל גיל, בכל שלב- מתמודדים  -עם משבר התפתחותי המהווה נקודת מפנה מרכזית בהתפתחות. עמידה ופתרון מוצלח של האתגרים בכל שלב- מוביל להופעתו של השלב הבא. בעוד שחמשת השלבים הראשונים מינקות ועד הישג האינדיבידואליזציה ניתנים לזיהוי בקלות ומתרחשים בסדר כרונולוגי פחות או יותר.  שלושת השלבים האחרונים הם נקודות מפנה חשובות בבגרות, וכאשר לא מתגברים עליהם בהצלחה, הם מונעים צמיחה פסיכו-סוציאלית נוספת.

 התפיסה המרכזית העולה  מעבודתו של אריקסון אם כן היא שההתפתחות שלנו בנויה כמו עליה בסולם  המתפצל לצמתים. עליה לשלב הבא בנויה על כך שהצלחנו לעבור את השלב הקודם. החוויה שלנו בכל שלב בחיים מעוצבת בחלקה על ידי האופן שבו התמודדנו עם השלב הקודם - וזה מציע רמזים להתמודדות טובה יותר בשנותינו הבאות. (אריקסון מציע תפיסה לינארית מאוד ודטרמיניסטית של התפתחות, מעניין להציג מול תיאור ההתקדמות שלו את התיאור של גיל שיהי המתבסס במידה רבה על התאוריה של לויניסון-שבה ההישג של כל שלב-הופך להיות המכשלה עליה צריך להתגבר בשלב הבא)

 השלב האחרון של החיים על פי אריקסון -מתחיל בגיל 65 ומשתרע עד לסוף החיים. אריקסון מעמת את ההישג החיובי האפשרי- יושרה -עם תוצאת הכישלון האפשרי המוביל לייאוש. התאוריה של אריקסון למרות כל הביקורות הנכונות עליה שאנסה למנות, משמשת עד היום כתאוריה המרכזית עליה בנויה הפסיכותרפיה לגיל השלישי. ההישג המרכזי שאולי קשה לנו להבחין בו בתאוריה של אריקסון, הוא עצם תפיסת הזקנה כשלב התפתחות ולא כשלב דעיכה. יש לאן לגדול.

אני כבר לא מפחדת מהלבן הראשון בשערי,/ או אפילו מפני הגיל עצמו, הנעל הקלה,/ המקל, הידיים המקומטות, הכיסא המיוחד:/ הזמן, שעושה לי את זה, עשוי לשנות גם כן/ את הייסורים שלי, למשהו שאני יכולה לשאת. עדנה סנט וינסט מילי. פסיכולוג רחובות- הזמן כנותן מתנות טובות. שינויים חיוביים.

 בספר -הסיפור שאינו נגמר-מאת מיכאל אנדה, על הגיבור לעבור שלושה שערים. כישלון במעבר או בתשובה יביא למותו. השער השני או המבחן השני אותו צריך לעבור אוטריו -הגיבור -בדרך להצלת העולם מה"לא כלום" האוכל אותו, מהחידלון והייאוש- הוא שער המראה. במראה על אוטריו לראות את האני האמתי שלו, עצמו ביושר-ללא הפחתה או הגבהה של עצמו. לא הערכת יתר הנובעת ממנגנוני הגנה וללא הנמכה הנובעת ממנגנוני הגנה אחרים.  היושרה מוצגת כאתגר לא פשוט-המכשיל את מרבית האנשים.

יושרה על פי אריקסון מתייחסת ליכולת של אדם להסתכל אחורה על חייו בתחושת הישג והגשמה. המאפיינים של יושרה כוללים:

קַבָּלָה, תחושה של שלמות, חוסר חרטה, שלווה, תחושת הצלחה, הרגשה של חוכמה וקבלה.

ייאוש מאידך- מתייחס להסתכלות אחורה על החיים עם רגשות של חרטה, בושה או אכזבה. מאפייני הייאוש כוללים:

מְרִירוּת, חֲרָטָה, הרהורים על טעויות, הרגשה שהחיים מבוזבזים, תחושת חוסר פרודוקטיביות, דִכָּאוֹן, חוסר תקווה.

ההישג של פתרון מוצלח של הקונפליקט בשלב הזה יוביל לשלמות אגו: פיתוח של מה שאריקסון כינה הכללה או שלמות אגו.

שלווה והגשמה: אנשים מסוגלים להסתכל אחורה על חייהם בתחושת סיפוק ולהתמודד עם סוף החיים בתחושת חוכמה וללא חרטות.

חוכמה: אריקסון הגדיר חוכמה זו כ"דאגה מושכלת ועם זאת ועם זאת מעט מרוחקת מול  החיים ומול המוות עצמו". (שתי אסוציאציות עולות בראשי מול היאור הזה-האחת היא מושג "המרחק הנכון"-והשניה סוג החוכמה המעט מנותקת שמציעה תפיסת הזן והמדיטציה.)

אלה שחשים גאים בהישגיהם ירגישו תחושת שלמות. סיום שלב זה פירושו להסתכל אחורה עם מעט חרטות ותחושת סיפוק כללית. אנשים אלה ישיגו חוכמה, אפילו כשהם מתמודדים עם המוות.

"מרגע שהחלטתי לחיות לבדי

נעשיתי לאשה חזקה מאוד

הבנתי כי אומץ משמעותו

לקבל בהכרת תודה

כול הושטת יד המופנית לעברך"-שיבטה טויו

אני מעדיף את המורכבות הנרמזת בספר הילדים של אנדה  על תאורו האמריקאי  לטעמי של אריקסון -את היושרה. יושרה נידמת לי לעיתים בתיאור שלו כמעט כמנוגדת ליושר. אדם ללא חרטות מתמיה אותי ויוצר בי תחושה עזה של אי אמינות. אני מעדיף לראות את את כוונתו של אריקסון כמורכבת יותר, וכוללת מתח דינמי בן הקוטב שהוא מכנה יושרה, לבן הקוטב שהוא מכנה ייאוש, מתח הנוטה לצד החיובי והאופטימי.

כיון שאני מעמיד במרכז התפיסה הפסיכותרפיסטית שלי את היצירתיות והתנועה, ויצירתיות במידה רבה נובעת ממה שפרויד כינה "חוסר נחת". יצירתיות שואבת את כוחה מחוסר שלמות, מאי הגעה ליעד, מחיפוש מתמיד. קשה לי עם תיאור גן העדן שלכאורה התגבר על הקושי  וכולל בתוכו גם את פרי עץ הדעת. זה נשמע לי כמו תיאור פרסום נדלן לבית אבות יקר. לפיכך אני מעדיף ליצור לי אריקסון משלי.-מה שהוא מכנה יושרה אני הייתי מכנה היכולת להכלת טוב. היכולת להחזיק בטוב גם תוך כדי ראיית הרע. היכולת להכיל סתירות בלי לדון את עצמך לכף חובה או רק לכף חובה.

סוד

פעמים רבות רציתי למות

אבל מאז שהתחלתי לכתוב שירים

אנשים רבים מעודדים אותי

עד כי שוב אינני מתלוננת או בוכה

אפילו עכשיו כשאני בת תשעים ושמונה

עודי מתאהבת

עודי חולמת

רוצה לרכוב על ענן"

"שמחה-שיבטה טויו

השבוע רחצה אותי האחות

בני החלים מצינון

ואכלנו יחד תבשיל קארי

השבוע ליוותה אותי כלתי

לביקור אצל רופא השיניים

איזו שמחה יום אחר יום

בראי הכיס הקטן

משתקפות פני הזורחות."

טויו שיבטה (柴田 トヨ, שיבטה טויו, 26 ביוני 1911 - 20 בינואר 2013) נחשבת לאחת המשוררות היפניות המצליחות מעולם. היא התאלמנה והתגוררה לבדה בפרברי טוקיו עבדה עד גיל מופלג במסעדה יחד עם בעלה. טויו החלה לכתוב שירה בגיל 92, לאחר שכאבי גב אילצו אותה  לוותר על תחביבה-ריקוד יפני קלאסי, לפי הצעת בנה קניצ'י(בנה היחיד), וכתבה עד למותה בגיל 101.  החל משנת 2011 היא כתבה שירים לאנתולוגיה שנייה.   . האנתולוגיה הראשונה שלה Kujikenaide ("אל תאבד לב"), שפורסמה ב-2009, נמכרה ב-1.58 מיליון עותקים. (לשם השוואה, מכירות ספרי שירה של 10,000 נחשבות למצליחות ביפן). האנתולוגיה שלה גם הגיעה לראש טבלת רבי המכר של אוריקון ביפן. הספר יצא בהוצאה עצמית במקור, אך לאחר שראה את הצלחתו, המו"ל Asuka Shinsha הוציא אותו מחדש, עם שירים נוספים, ב-2010. הוא מכיל 42 שירים. השירים תורגמו לעברית על ידי פרופ' איתן בולוקן.

על תאוריות ותפיסות אחרות ומאוחרות יותר בקשר להתפתחות לאורך החיים אפשר לקרוא כאן.