חוג ציור בתל אביב-אמנות כערובה לשפיות

ההקדמה שלי ליום עיון שנערך בחוג לציור בתל אביב, ובחוג לפיסול בתל אביב שניהלה אפרת מישורי מסביב לאומנות פלסטית ופסיכואנליזה: 

"הצעה אחרת -לואיז בורז'ואה"

"אמנות היא ערובה לשפיות" הוא ציטוט מפורסם (החקוק במתכת של עבודתה "נוזלים יקרים") של מי שנחשבת "בכירת האמנים מכווני-הפסיכואנליזה בעידן המודרני", כפי שכינה אותה דונלד קספיט (Kuspit)- לואיז בורז'ואה.

אני מרגיש שנדרשת יומרה רבה כדי לדון דרך מושגים פסיכואנליטיים ביצירתה של בורז'ואה, למרות שלכאורה היא היא יותר מכל אמן אחר מזמינה את הדיון הזה לאור כתיבתה בעקבות הפסיכואנליזה שעברה והמושגים הפרוידיאניים המצויים למכביר בעבודותיה. דיונים כאלו מצויים בשפע ואם להזכיר כמה מהם, ספרה של אליזבט ברונפן (Elisabeth Bronfen)-"לואיז בורז'ואה-חזרתו של המודחק"-דונלד קספיט, וגם הפסיכולוג הישראלי ד"ר דניאל מילמן שקיים קשר מכתבים איתה במשך שנים. (לואיז עצמה הכחישה שעברה פסיכואנליזה, למרות שעברה כזו וארוכה 1952- 1985).

בורזואה כפי שסירי הסטווסדט הגדירה אותה "רחוקה מלספק לצופים אמנות שנוחה לפרשנות או שנארזת בצורה נוחה בתוך סיפור אחד. לואיז בורז'ואה היא ג'וקר מרקד של גבולות עמומים ומתמזגים. "

הפסיכואנליזה במיטבה היא סוג של הבניית מיתולוגיה אישית (כפי שכבר פרויד ציין), יצירה של משמעות חדשה על ידי סיפור אחר המשתמש בשדות כוח שונים. ברוז'ואה עוברת דרך דפוסי המיתולוגיה הפרוידיאנית  , משתמשת בה, אבל ממשיכה הלאה, חורגת מגבולותיה. יותר מכך, היא מציגה אלטרנטיבה מעצם השימוש שלה בציורים ופסלים- בסמלים לא מילוליים, כאלה הניתנים להכפפה לסיפורים שונים ולמשמעויות רבות בו זמנית (למרות שגם סמלים מילוליים יכולים להיות כאלו-הרי שסמלים ויזואליים יכולים להיות מורכבים בכמה רמות-לא רק רמת המשמעות וההקשר אלא מורכבות האובייקט כשלעצמו). 

"זהו בדיוק המרחק, האחרות של האמנות שמציעה הקלה וסיפוק. אמנות היא ה'אני' שאינו 'אני'. הזר המוכר. " (הסטווסדט)

החוג לציור בתל אביב-הרצאות אמנות-בורז'אה

האמא הטובה-ציור מ2008.

האלטרנטיבה שלה לריפוי בדיבור הפסיכואנליטי היא היצירתיות הפלסטית עצמה. המגע בחומר, דרך פיסול וציור ועיצובו לסמלים, מבנים ומשמעויות המאפשרים תנועה הלאה. השפה בכלל, והשפה הפסיכואנליטית בפרט היא חלק מזה, אבל היא כלי ולא מטרה. כלי שנזנח במובנים רבים לאחר שהוא ממלא את תפקידו, כלי שחייב להיזנח.  התנועה הפרשנית והסיפורית של העצמי אינה נעצרת , היא תהליך המתהווה תמידית, אין שלם ואין יעד אין בריאות נפשית כיעד. יש תהליך מתמיד של שבירה והרס כדי ליצור חדש. כמו פיקאסו (שאולי הוא הדמות היחידה שניתן להשוות לבורז'ואה במהפכנות והיצירתיות לאורך כל החיים) בורז'ואה משתמשת בזעם והרס ככוחות יצירתיים-"זעם יציב-יכול להיות יצירתי"-"אני הופכת זעם לאהבה דרך אמנות"-היא אומרת. קשה לי לדמיין אותה כבולה בפרשנות זו או אחרת. אני יכול לראות אותה בעיני רוחי מגיבה בזעם או בבוז לכל ניסיון כזה. יש משהו מגמד בפרשנויות הפסיכואנליטיות הנוגעות לאמנית בסדר גודל כזה, האמת שיש משהו מגמד בכל פרשנות פסיכואנליטית שמטרתה אינה שימוש באחר כדי להביא את עצמך לדיון. כל דיון באחר מתוך יומרה שניתן להבין או להסביר אותו, להכיל אותו במסגרת של תיאור אחד חוטאת לו  ובעיקר לך. מבחינה זו אמנות עדיפה בעיני -"האני" מצוי בכל תיאור של האחר, ולפיכך מראש מסייג את יכולת ההבנה של האחר ומצד שני מאפשר לו לפעול עלי בצורה בלתי אמצעית, לא מובנת עד סופה. המספר באמנות הוא תמיד  "מספר בלתי מהימן" במובן העמוק, אנחנו מודעים לנקודת המבט האישית שלו.  אין פה אמירה כנגד הפסיכואנליזה או הטיפול הפסיכואנליטי אלא נקודת מבט נוספת. בורז'ואה עצמה משתמשת בפסיכואנליזה שעברה כחומר גלם אומנותי, ובמובן זה , אני חושב שזהו טיפול מוצלח מאוד, הוא אינו מרפא אותה מהיצירתיות ומההרסנות שהיא חלק מהותי ממנה הוא אינו מרפא אותה מעצמה. ג'ולייט מיטשל קוראת לאנליזה שעברה לואיז -"הכשרה בלהיות אמן". ("למטפל פסיכואנליטי העוסק במקצועו, הדבר החשוב ביותר הוא להיות ולהישאר תמיד מטופל" היא אומרת בהערת רקע) .


החוג לפיסול בתל אביב-הרצאות-בורז'ואה

fillette-(תינוקת) (הגרסה המתוקה) פסל ביציקת לטקס.1968-1999

אני חושב שהיא הייתה מאמצת את מילותיו של תומס אוגדן שהינו בעצמו גם פסיכואנליסט ואמן(יכולתי לצטט גם את אלפרד ביון בנושא זה) בהקדמה לספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה."

"משנכתב ספר זה, (משצויר ציור זה, כשפוסל פסל זה)-הוא הופך לחלק מהקיים, ועל קוראיו ומחברו להתגבר עליו במחשבתם, משנכתב הוא אינו משתנה ואינו הופך עוד למשהו אחר ממה שהוא, ערכו הפוטנציאלי של ספר זה טמון במידה שהוא מאפשר לקורא, באמצעות הפרוש שהוא עצמו נותן, להתגבר על הקיים (שספר זה הוא כעת חלק ממנו) באופן חדש ופורה יותר.

כאנליטיקאים, כאמנים, אנו מנסים לסייע למטופל במאמציו לשחרר את עצמו  מתבניות של חוויה מאורגנת (הידע המודע ובלתי מודע שלו על עצמו), אשר לוכדות אותו ומונעות ממנו לשאת את חווית אי הידיעה מספיק זמן, כדי שיוכל ליצור הבנות באופן שונה. הערך של פיתוח דרכי ידיעה חדשות אינו רק בכך שהאדם משיג הבנה עצמית רבה יותר, אלא -באותה מידה של חשיבות- גם בכך שטווח רחב יותר של מחשבות, רגשות ותחושות עשוי להתחיל להתקיים. כל תובנה רבת ערך ככל שתהייה, נגזר עליה להפוך להתנגדות הבאה, בכך שהידע הנוסף שנרכש נעשה כבר חלק מהידוע הבלתי משתנה, ויש להתגבר עליו עדי שיתאפשר לדעת משהו חדש.

הן השיח האנליטי בן אנליטיקאים  והן הדו שיח האנליטי בין אנליטיקאי ומטופל חייבים  לשמש כ"מכלים"  לחוויה של בלבול ואי ידיעה. אם הכל מתנהל כראוי בתהליך היצירתי והאנליטי, אין מנוס מכך שהמטופל יתלונן כי הוא מבין כעת פחות ממה  שהבין בתחילת האנליזה,(ליתר דיוק, הוא מבין פחות ממה שחשב שהוא יודע בתחילת האנליזה, והוא לומד לשאת את אי הידיעה).".

עכביש-(אמא) פסל ביציקת מתכת, 1997

מה שמרתק אותי והופך את בורז'אה לסמל ומודל עבורי היא היכולת שלה להמשיך ליצור. להמשיך להתפתח עד סופה. בגילאי תשעים פלוס היא יוצרת אולי את האמנות המהפכנית והטובה ביותר שלה. היא מורדת הן בגיל והן בתפיסה שלנו את הפוריות והיצירתיות כתלויות גיל, מבחינה זו היא מהווה איזה סוג של ציון דרך לכל אמן באמצע הקריירה שלו. העיקר עוד ניצב לפניך. 

אני רוצה לטעון יותר מזה. אני רוצה לטעון שלואיז בורז'אה  באמירתה 'אמנות היא הערובה לשפיות' מציגה מודל חדש הקורא במובנים רבים תיגר על המודל הפרוידיאני של שפיות, ובריאות ואפילו של מהי התבגרות. מודל הקרוב לדרך שבה אני מבין את האנרגיה התת קרקעית המנחה את דונלד ויניקוט ("הו אלוהים עשה שאהיה חי כשאמות") . אם המודל הפרוידיאני רואה בחוויית הכאב הנוירוטי חלק מהמחלה ומנסה להרגיע, לנרמל להפוך אותו ל"כאב רגיל" . בורז'ואה נאחזת באותו כאב כי הוא הגרעין היצירתי שלה. אין לה עניין ב"להבריא", יש לה עניין בלהישאר יצירתית. אין לה עניין בטוויית סיפור אודות גן עדן, הרמוניה, ואינטגרציה -באותו מובן אנרגטי שבו סכינים הופכים לכריות. גן עדן הוא בית אבות במובנו הרע, עבורה. היא מספרת לנו שכריות הן כלי רצח נורא ומכבד פחות מסכינים. או בעצם מכבד לא פחות אם חושבים על פסלי הבד שלה.  התנועה והשינוי, הדחף להרוס וליצור שוב ושוב את עצמך, להמציא את עצמך מחדש-מהשברים-מהקרעים, הם המרכיבים המרכזים דרכם היא מגדירה חיים בעלי משמעות.

זו מהות החיים השפויים עבורה- הבחירה להשאיר את הפצע פתוח, לעסוק בריפוי מתמיד שלו, אבל גם במשחק בגלד, כל דבר אחר הוא למות בעודה חיה, להיקבר בחייה.   ניתן לראות בזה התמכרות לטראומה או לכאב כמרכיב זהותי-אבל אפשר לראות בזה גם מודל אחר לשפיות-שפיות של אמן-מודל המתכתב למשל עם התפיסה של מריון מילנר ודונלד ויניקוט והולך מעבר להם, דרך תומס אוגדן ואחרים -אל היצירתיות כמרכז חיי הנפש. . 

לואיז בורז'אה היא בעניין של המצאת מודלים אחרים (בלי לקרוא להם כך), האמנות שלה נשית לא במובן המגביל הסקטוריאלי, אלא במובן שאמנות נשית יצרה מהפכה באמנות בכלל, באותו מובן שהאישי והביוגרפי והאינטימי- בעיקר האינטימי, מקבלים ערך אוניברסלי, באותו מובן שפרידה קאלו לפניה הפכה את הפצע שלה לאמנות. האם האמנות שלה תרפיה, או שחומרי גלם תרפויטיים הופכים אצלה לאמנות? התשובה היא גם וגם. ושתי השאלות במובן עמוק, כמו כל שאלה שהציגו לה-הן תמיד השאלות הלא נכונות. וזה עוד מודל של לואיז בורז'אה, השאלה היא לעולם השאלה הלא נכונה. כל שאלה שנשאל על האמן או על האמנות שלו היא כזו. האמנות היא הספינקס, היא עונה בחידות, בשאלות משלה.  

לכן היא אמנית גדולה כל כך ולכן היא נחשבת לאם האמנות הפמיניסטית ולאחת האמניות המשפיעות ביותר.

פיסול בבד