ציור נס ציונה, חוג, קורסים, סדנאות

כמה דקות ממרכז נס ציונה לכיוון דרום, הסדנה לאמנות (גבתון), מציעה גישה אחרת ללימוד ציור.

אני רוצה להאמין שדרך הוראת הציור אצלי שונה מהדרך בה מלמדים במקומות אחרים.

כלי העבודה עליו אני שם דגש הוא התהליך היצירתי עצמו. 

כשמורה מלמד- במיוחד בתחום האמנות- הוא מלמד את עצמו, את אישיותו , את מה שצבר במהלך השנים .

ולכן הוראה היא מבחינתי מפגש בן שני אנשים ודיאלוג.  

אני לא דוגל בתכנית עבודה נוקשה אלא  במבנה חי שמתפתח מתוך הדינמיקה של השיעור.

# תהליך יצירתי מערב מתח בן ניגודים-מתח בן סדר לכאוס, מתח בן שליטה וחוסר שליטה.

 מתח בן צבעים, מתח סיפורי-ומתח של קומפוזיציה.

#אני מאמין בשמירה על מרחב של אי ודאות בתהליך הציור, באי ידיעה  מסוימת.

#יש עיסוק בהרס כחלק מתהליך היצירה או בפחד להרוס כחסם יצירתי.

#"מרחק הנכון" מהעבודה. הוא נושא חשוב.

#לקצב העבודה האישי והבשלה יש משמעות גדולה.

#הפרדוקס -או הסתירה הם חלק מיצירת האמנות וחשוב לשמור עליהם.

שימוש בכמה שפות אמנותיות במקביל מהווה יתרון. הוא מאפשר לחשוב בצורה אחרת על הנושא

(אני מעדיף ללמד ציור ופיסול יחד).


#יש צורך בידע טכני, אבל הנדסה ציורית, התייחסות אל מרכיבים טכניים כמרכז מהותי , כסוג של דת.

 מתאימה לציירים מסוימים ולאחרים פחות.

וכמובן זכות הגמגום

יש עוד עוד מרכיבים רבים של החוויה היצירתית בציור במיוחד-המפוזרים במאמרים באתר-תוכלו לקרוא עליהם

כאן

חוגי ציור

לימודי רישום

לימוד ציור

הסדנה לציור

וכיוון שאי אפשר בלי טכניקה -להלן כמה בהן ניגע בסדנה:

חוג ציור נס ציונה

משה נורדאו- טכניקה רב שכבתית בצבעי שמן

קורסי רישום נס ציונה

אלי מתן- רישום עפרון ופסטלים

לימוד ציור נס ציונה

ציור עם האצבעות-רינה מרש


חוגי ציור למבוגרים נס ציונה

ציור באקריליק -יובל לוי

ציור ורישום נס ציונה

טכניקב מעורבת פחם וצבע שמן, סריטות

קורס ציור בדיו נס ציונה

ציור בדיו

חוג ציור למבוגרים נס ציונה

ציור מים ופסטלים יבשים-אורית

חוג ציור נס ציונה

שפכטל צבעי שמן

המציאות לחוד,והחיים לחוד"- יעל

חוגי וסדנאות ציור נס ציונה

רונית ברזילי-חוג ציור לנוער וילדים
קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות"-דון דלילו.


חוג ציור בצבעי מים -נס ציונהסדנת ציור בצבעי מים-אפרת מישורי

קורסי רישום וציור נס ציונה

כריסטינה טרופה

ומכאן אמנות מהעולם-וסתם זרם תודעה:

פרנסיס ביקון

"בימים אחרים התמונות חשוכות ברובן ואילמות, מים שחורים שאני מפרפרת בהן כמו דג מיוגע.

אבל מה שקרה והסיפור על מה שקרה הם תמיד שני דברים שונים." 

איריס לעאל-לא העזנו לדעת

גרהרד ריכטר


"זה קשה להסביר כיצד אתה יכול להמשך לשני כיוונים מנוגדים בו בזמן, וכמובן 

מידה מסוימת של חוסר היגיון חלומי היא דרישת יסוד."

ניק הורנבי

Lionello Balestrieri

"(חודשיים אחר כך כששאלתי את יולי מה מכל הדברים האיומים הוא הנורא מכולם, היא אמרה בקולה החדש

שנשמע כאילו הוא מגיע משאול תחתיות: "כשאני מבינה שזהו זה באמת נגמר"

היא לא אמרה שהבית נהפך לקטלוג ממשי של זה באמת נגמר, שהיא כבר לא מוצאת

שערות שלו בכיור, שהיא לא מצליחה להריח אותו מהמגבות או לשמוע אותו נושם בחדרו, אבל אני ידעתי שזה מה שקורה.")

איריס לעאל-לא העזנו לדעת

Giuseppe Gradella

"ואז קיבל אבי  הצעה ממשרד החקלאות  ונסע לשליחות באפריקה, צמד מילים שעד היום 

משפיע עלי כמו עילפון של הרעלת קיבה. 

בהעדרו  השאיר לי את הכורח לדמיין, להמציא את החלקים החסרים של

 כל סיפור שהושמע לי, להיעשות סופרת בעל כורחי."

כל ילדה נטושה היא בילבי בת גרב.

איריס לעאל-לא העזנו לדעת

Rauha Mäkilä - Spoon Me, 2016

"מסיבה זו היגון הוא אנוכי, רולאן בארת צודק, ונטשה טועה: מה שלא הורג אותנו לא בהכרח מחשל אותנו.

רבים מאתנו פורר עד דק. העולם מלא בהם: ניצולי שואה, אסירים  ועצורים שעברו עינויים, אנשים שהיו עדים 

להתעללות או השתתפו בה, אנשים שהתעללו בהם, קרבנות אונס, ומי שהטרגדיה הכתה בחייהם."

Juyeon Kim - Yisook Ⅰ, 2002, textile 7 washbasin, clothing length 350 cm


המציאות היא בשביל מי שלא יכול להתמודד עם סמים (באדיבות הדר)
האמנות -הציור , הפיסול- תמיד שאלו שאלות על תפיסת המציאות.

בעצם בזה אמנות  עוסקת-בדרך שבה נקלטת המציאות החיצונית בתוכנו.

וככל שזו גרסה מודרנית יותר  של האמנות, כך  המיקוד שלה עוסק יותר בחוויית המשתמש ופחות במציאות כמשהו אובייקטיבי.

הסוראליסטיים למשל העמידו במרכז את היחס שבן המציאות לחלום. בן המציאות למילים ולסמלים. מאגריט לומד לצייר מקטרת ולכתוב תחתיה  "זו לא מקטרת"

מרסל דושן מכריז על אוטונומיה של האמנות- האמנות לא עוסקת יותר בתיאור מציאות, ולא פועלת על פי החוקיות של המציאות-היא ממציאה חוקיות משלה, חוקיות -לא עקבית.

אם ניט'שה הכריז על מות האלוהים, האמנות הכריזה על מות המציאות עוד לפני פייסבוק , טראמפ וביבי נתניהו.

אבל לא רק האמנות, החיים שלנו מתפרקים מתחושת המציאות המוצקה.

אנחנו חיים בעולם עם מציאות נוזלית יותר ויותר.  לאט לאט אנחנו משתכנעים שכל מה שאנחנו צריכים זה יחסי ציבור טובים , אין שום דבר אמתיי,
מדהים מחדש כל פעם לגלות אפילו ברמה הפיזית כמה שברירית היא תחושת המציאות שלנו, על זה יכול להעיד כל מי שעבר תאונה, או מחלה קשה או פשוט כאבי גב-ומבין פתאום שכל תחושת הביטחון שלנו במוצקות ובהמשכיות של העולם. בנויה על חוויה פיזית שיכולה להשתנות כהרף עיין.

המציאות פתאום מתבררת כנגזרת מיכולת התנועה שלנו, או ממוצקות הגוף, או מתחושת שווי המשקל.  שלא לדבר על טראומות נפשיות או יקומיות כמו מירי רגב.
לאוליבר סקס יש ספרון קטן בשם "מקרה רגל" ובו הוא מתאר ומצייר כיצד אירוע לכאורה קטן של שבירת רגל -מערער עבורו את תחושת האחדות של העולם, ואת תחושת המציאות והשליטה בה.
לא פחות מזה דן הספר במציאויות השונות , זו של המטופל שעבר פגיעה, לעומת זו של הרופא העסוק בהסתכלות במדדים טכניים, צילומים, בדיקות רפואיות וכ'
וכמה קשה לגשר על הפער ביניהם.

ג'אן דידיון פותחת את ספרה המפורסם על "שנה של מחשבות מופלאות" במילים:

"החיים משתנים במהירות. החיים משתנים ברגע. את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים. שאלת הרחמים העצמיים"
כן-הכל יכול להתערער והכל יתערר-ולא יהיה במה להיאחז-זה ודאי.

עיוורון-ההתעלמות מהמציאות -מפחידים אותנו, . הפסיכולוגיה המודרנית עסקה בעיוורון הזה כמוקד-מצד אחד ה"לא מודע" המקום החשוך הזה שמנהל אותנו-שעושה לצחוק את היכולת שלנו לראות את המציאות הן הפנימית והן החיצונית, ומאידך עצם הגדרת השפיות כקשר למציאות.

יותר מידי מציאות תהרוג אותך, תבטל את העולם הפנימי והאת הגמישות ואת היצירתיות-תהפוך אותך ל"נורמופט"  פחות מידי מציאות תהרוג אותך,  תשקע בעולם פרטי, תשמע קולות, תראה מפלצות, יהיו לך כל הנתונים להפוך לראש מדינה. או להתאשפז.

מייקל איגן-הגדיר את השפיות כמרחק הנכון- המרחק הנכון מהמציאות הפנימית, ומהמציאות החיצונית.

כמי שמלמד ציור ורישום עיוותי התפיסה של המציאות נוכחים כמשהו ממשי מאוד, , מי שלומד רישום מוכיח יכולת מרשימה להתמיד באמונתו על מה שהם רואים, למרות שאתה מנסה להראות להם את העיוות.

ביחסים למשל, אני שם לוח זכוכית בינם לבן האובייקט ומבקש מהם לצייר עליו בטוש את מה שהם רואים. ומצביע על ההבדל , הם בטוחים שהרישום על לוח הזכוכית הוא ששגוי. ואני לא מדבר על ציורים של תווי פנים או אנשים שנגועים עוד יותר בעיוותים רגשיים.

לראות כרוך במאמץ, מאמץ  של ביטול של מציאות ישנה, מאמץ של אימוץ מציאות חדשה.

ר.ד.לאנג( "the politics of expererience" למשל) מעלה את הטענה שחווית הסכיזופרניה בנויה על מסרים סותרים לגבי המציאות שחווה החולה, פערים שאי אפשר לגשר בניהם בן מה שהוא חווה כמציאות לבן מה שנאמר לו שהיא המציאות.  וליאנט במחקר הארוך בן שישים השנה שלו על מהות האושר כותב -"הדרך הטובה להתמודד עם המציאות היא לסלף אותה "העיוות המתמיד של המציאות הוא אחד מסימני היכר של האדם המסתגל .ישנן אין ספור עבודות סוציולוגיות המדברות על הבניית המציאות כהסכם חברתי("הצגת האני בחיי היום יום" של ארווינג גופמן למשל) .גופמן מדבר אפילו על חווית המוות כסוג של הבניית מציאות בהסכם חברתי. שלא לדבר על חווית האושר,או חוויות אחרות שברור שמעצם טיבן הן נתונות יותר לפרשנות חברתית. כל מי שהיה לבד תקופות ארוכות  לבד ,מכיר את התחושה הלא מציאותית שיוצרת הבדידות( במובן שאתה פיקציה,שהמצאת את עצמך-ריליקה) ואת התקפות המציאותית שיוצר הדיבור ולו עם עם נפש אחרת אחת.

אין ספק שההבנה של כמה המציאות נוזלית קיימת בליבתם של כל תפיסות  העידן החדש ולעתים מובילה לאבסורד(כל פעם שאני שומע את ההטפה לראיה של המחלות כסוג של מטפורות נפשיות אני חושב על תמי שלא רק שחלתה בסרטן אלא שצריכה גם להרגיש אשמה שבהנהלותיה הרגשיות הביאה על עצמה ועל הסובבים אותה את הכאב הזה"(את פשוט אוכלת את עצמך-זה לא פלא" אמרה לה בפניה אחת המרפאות הטבעוניות .).בכלל יש אגף שלם של העידן החדש שמשתמש ברעיון שהמציאות מובנית מבפנים-מתוך האדם כדי לנטרל אשמה אמפתיה,ומחויבות חברתית(העניים יצרו את המציאות שלהם). כשאני עומד לעתים מול הטיעונים הללו בצורתם הקיצונית אני שואל אם הכל מבפנים -בשביל מה אנחנו צריכים ידיים .

ולעתים המציאות אפילו מנחמת