ציור ורישום למתקדמים: המחלה כציור או פסל

"כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים, אף על פי שכולנו

מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מה –

להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא", 'המחלה כמטפורה'/סוזאן סונטג.

אין זכות לבריאים לכתוב על המחלה, כיוון שזו ארץ אחרת, רק למי שנמצא בה מותר לתאר אותה.

איך אתה יכול לתאר כמה כאב הוא מתיש? כמה מעט נשאר לך לכל דבר אחר. איך אתה יכול לספר

עד כמה החרדה מבודדת אותך? איך אפשר להעביר את משמעות בגידת הגוף למי שגופו והוא חד הם?

יש משהו יומרני בכתיבה על מחלה ויצירתיות יחד, כמו שמציינת ג'ינה מ. שוֹ: "מחלה אינה מתנה, מתנות נותנות

ואילו הסרטן הוא 'הגנב שלוקח בלי הפסק'". מכיוון שמחלות לוקחות מאתנו יותר ויותר, ככל שהן מתארכות

ומחריפות, עלינו לדחות כל ניסיון לעטוף את המחלה הזאת במעטה חיובי של מידות טובות, של אמת, או של כל דבר אחר.

מסוכן להפוך את החולי לציפייה ליצירתיות. מחלות כנראה מאכלות את היצירתיות יותר מכפי שהן מגלות אותה. ובכלל

למי ששונא את דת הפסיכולוגיה החיובית כמוני יש משהוא מרתיח בהפיכת המחלה ללימונים שצריך להפיק מהם לימונדה.

כיוון שזו עוד דרך לשפוט ולהרשיע את החולה, שנכשל פעמיים. פעם במחלה שהביא על עצמו בחוסר החיוביות שלו 

ופעם שנייה בלהפוך אותה לסרט קולנוע הוליוודי על אושר בין האינפוזיה לבין הזונדה.

עם זאת בערעור הזה של העולם המוכר והבריא, בהבנה של קיום ארעי ושביר, נתקלתי בלא מעט מקרים שאנשים מגלים

את היצירתיות.

כמו מכתבים ממסע לאותה ארץ אחרת, היצירתיות מאפשרת להפוך ולו לרגעים את כיוון הכיליון. זהו ניצחון קטן על השיתוק

ועל ההיעדר. זהו ניצחון בעצם האפשרות לדבר מול הפחד, ומול מה שאין לו מילים.

ניטשה טען שגם אם סבל גדול אינו הופך אותנו לאנשים טובים, הרי הוא הופך אותנו לעמוקים יותר

– החולי הוא המשחרר הגדול של הרוח. לפעמים זה נכון לפעמים ההפך הוא הנכון.

ציור בטכניקה מעורבת -דנה

שרון בן יהודה-פיסול בחוטי ברזל ובטון

אורית כהן חוג פיסול בחימר נס ציונה