האם נרקיסיסטים יודעים שהם נרקיסיסטים — והאם זה משנה?
מה אנשים עם רמות גבוהות של נרקיסיזם יודעים על עצמם ועל הדרך שבה אחרים רואים אותם — ומה המרחק בין מודעות, רצון להשתנות ושינוי בפועל.
„מוקדם בחיי נאלצתי לבחור בין יהירות כנה לענווה צבועה. בחרתי ביהירות כנה, ומאז לא ראיתי סיבה לשנות את הבחירה.”
— Frank Lloyd Wright
האם נרקיסיסטים יודעים שהם נרקיסיסטים? כן. לפחות במובן מסוים, ולעיתים יותר מכפי שנהוג לחשוב.
מחקרים מראים שאנשים עם רמות גבוהות של נרקיסיזם יכולים לדעת שהם נתפסים כיהירים, לדעת שאחרים רואים אותם פחות בחיוב מכפי שהם רואים את עצמם, ואפילו להיות מודעים לכך שהרושם החיובי שהם יוצרים בתחילת היכרות נשחק או מתהפך עם הזמן.
זה אינו מתאים לדימוי הפשוט של אדם נרקיסיסטי שחי בתוך אשליה ואינו רואה כלל את מה שכל האנשים סביבו רואים.
אבל כבר כאן צריך לעשות הבחנה שתלווה את הדף כולו. רוב המחקרים המפתיעים על „מודעות של נרקיסיסטים” אינם מחקרים על אנשים שאובחנו בהפרעת אישיות נרקיסיסטית — NPD. הם מודדים נרקיסיזם כתכונה רציפה באוכלוסייה: אדם מקבל ציון גבוה או נמוך יותר במדד של נרקיסיזם בלי שהדבר אומר שיש לו הפרעת אישיות.
כשנעבור בהמשך לנרקיסיזם פתולוגי ול־NPD, זו כבר תהיה אוכלוסייה אחרת.
ב־2011 Carlson, Simine Vazire ו־Thomas Oltmanns ניסו לבדוק לא רק כיצד אנשים בעלי ציוני נרקיסיזם גבוהים רואים את עצמם, אלא כיצד אחרים רואים אותם — וכיצד הם חושבים שאחרים רואים אותם.
תוצאות המחקר הראשון לא התאימו לדימוי המקובל של אדם שחי כולו בתוך אשליה עצמית.
אנשים גבוהים בנרקיסיזם ידעו שאחרים רואים אותם פחות בחיוב מכפי שהם רואים את עצמם. הם תיארו בעצמם תכונות כמו יהירות, והיו מודעים במידה מסוימת לכך שהרושם החיובי שהם יוצרים בתחילת היכרות נעשה שלילי יותר ככל שמכירים אותם.
„האם אתה נרקיסיסט?”
ב־2014 פיתחו Sara Konrath, Brian Meier ו־Brad Bushman את מדד הנרקיסיזם בעל פריט יחיד — Single Item Narcissism Scale (SINS).
במקום שאלון של עשרות פריטים הם שאלו למעשה שאלה אחת:
עד כמה הקביעה „אני נרקיסיסט” מתאימה לך?
פרט חשוב שנוטה להיעלם בסיקור המחקר הוא- החוקרים הסבירו למה הם מתכוונים במילה נרקיסיסט: אדם אגוצנטרי, מרוכז בעצמו ויהיר.
האם אפשר לזהות נרקיסיסט אם שואלים אותו ישירות אם הוא כזה?
ב־11 מחקרים, עם 2,250 משתתפים, התשובה לשאלה היחידה הזאת הייתה קשורה למדדים ארוכים יותר של נרקיסיזם. החוקרים עצמם הדגישו ששאלונים מרובי־פריטים עדיפים. השאלה האחת הזו אינה כלי לאבחון הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
הממצא המעניין הוא שאנשים גבוהים יותר בנרקיסיזם לא בהכרח נמנעים מלהגיד על עצמם: כן, יש בי משהו אגוצנטרי, מרוכז בעצמו ויהיר.
אבל יש הבדל עצום בין לענות בשאלון: „כן, אני די אגוצנטרי ויהיר.”
לבין לשמוע מאדם קרוב באמצע עימות: „אתה נרקיסיסט.”
הראשון הוא תיאור עצמי. השני יכול להיות גם האשמה, עלבון, מאבק על הגדרה ואיום על הערך העצמי.
אדם יכול להכיר בתכונה בתנאי מחקר ועדיין להגיב אליה אחרת לגמרי כשהיא נאמרת לו בתוך קשר.
ויש צורה שלישית. בטיקטוק צמחה קהילה שנקראת NarcTok: אנשים שאומרים „אני נרקיסיסט” מול מצלמה, וחלקם מדווחים שאובחנו ב־NPD. לי האמוק הגיע לאבחנה, לדבריו, אחרי שאשתו קראה לו נרקיסיסט בוויכוח. מאז צבר כ־1.3 מיליון עוקבים, ואמר ל־VICE:
„אילו קראתי לעצמי מרפא מודע לעצמו במקום נרקיסיסט מודע לעצמו, הייתי מקבל תגובה שונה לגמרי.”
כאן ההכרה אינה תשובה בשאלון ואינה האשמה.
היא במה.
לדעת שאני יהיר אינו אותו דבר כמו לחשוב שזו בעיה
השאלה הקשה יותר היא: גם אם אדם יודע שהוא יהיר, וגם אם הוא יודע שאחרים רואים אותו כך — איזו מסקנה הוא מסיק מן הידיעה?
האם בכלל קיימת מסקנה אחת?
יש מי שיראו ביהירות, בביטחון המופרז או באדישות לביקורת פגם. אחרים יכולים לראות בהם עצמאות, כוח, כריזמה או חופש מן הצורך באישור.
כלומר, אפשר להסכים על התיאור ולחלוק על המשמעות שלו.
וזה בדיוק מה שמצאה Erika Carlson.
מחקר ההמשך שאל שאלה קשה יותר.
היתכן שהם יודעים שהם יהירים, אבל אינם מבינים את ההתנהגות הנלווית לנרקיסיזם או את המשמעות שלה?
גם כאן התשובה הייתה מורכבת.
אנשים גבוהים יותר בנרקיסיזם הסכימו עם אנשים שהכירו אותם שהם מתנהגים בדרכים נרקיסיסטיות מפורשות, למשל מתרברבים. ככל שהציון ב־NPI היה גבוה יותר, הם נטו יותר לראות בתכונות נרקיסיסטיות דבר בעל ערך עבור עצמם, אף שלא ייחסו להן באותה מידה תוצאות חיוביות ביחסים עם אחרים; התכונות האלה גם היו קרובות יותר לתיאור העצמי האידיאלי שלהם.
כלומר, הפער אינו בהכרח בין אדם שאינו רואה את עצמו לבין אנשים סביבו שרואים אותו כפי שהוא.
אלא במשמעות אותה נותנים לאותה תכונה או התנהגות.
„כן, אני שחצן.”
„כן, זה מרחיק חלק מהם.”
ועדיין אפשר לחשוב:
„זה המחיר של להיות חכם יותר מאחרים.”
המחקרים טוענים: הכרה בתכונה אינה מחייבת הערכה שלילית שלה.
וכאן מתפרקת הנחה מקובלת:
אם אדם רק יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים אותו — הוא ירצה להשתנות?
לא בהכרח.
האם נרקיסיסטים יודעים איך אחרים רואים אותם?
כן, לא תמיד וזה מורכב.
במחקר אחר Carlson ו־Nicole Lawless DesJardins עקבו אחר מעמד ופופולריות בקבוצות. אנשים גבוהים יותר בנרקיסיזם נטו להשיג בתחילה יותר מעמד ולאבד אותו בהמשך — והם היו מודעים במידה מסוימת לכך שהמעמד שלהם יורד.
אבל באותו זמן הם נטו לחשוב שהם פופולריים יותר מכפי שהיו בפועל.
אפשר אפוא לדעת ולא לדעת במקביל.
מחקר מ־2024 מסבך עוד יותר את הדימוי של הנרקיסיסט המשוכנע שכולם מעריצים אותו. בארבעה מדגמים, בסך הכול 1,537 משתתפים, אנשים גבוהים ב־narcissistic admiration — הערצה נרקיסיסטית נטו לצפות לרושם חיובי בתחומים מסוימים, אבל הציפייה שלהם לא הייתה באופן שיטתי חיובית יותר מן הרושם שיצרו בפועל. אצל אנשים גבוהים יותר ב־narcissistic rivalry — יריבות נרקיסיסטית הופיעה לעיתים דווקא ציפייה לכך שאחרים יראו אותם באופן שלילי יותר.
כלומר, אדם בעל עצמי גרנדיוזי אינו חייב לחשוב שגם כולם סביבו רואים אותו כגדול.
אפשר לחשוב על עצמך באופן חיובי מאוד ולדעת היטב שהאדם מולך אינו מסכים.
ועדיין אסור להפוך עכשיו את הסיפור בכיוון השני ולהגיע למסקנה שאנשים גבוהים בנרקיסיזם רואים את עצמם באופן מדויק במיוחד.
מטא־אנליזה של 36 מחקרים, 6,423 משתתפים ו־171 מתאמים מצאה קשר בין נרקיסיזם לבין האדרה עצמית — הפער בין האופן החיובי שבו אדם רואה את עצמו לבין הערכות של אחרים או מדדים חיצוניים. הקשר היה חזק יותר בתכונות הקשורות ליכולת, הישג, מנהיגות ומעמד מאשר בתכונות קהילתיות כמו חום ואכפתיות.
אדם יכול אפוא לדעת:
„אתה חושב שאני יהיר.”
ובאותו זמן לחשוב:
„ואתה פשוט אינך מבין עד כמה אני מוכשר.”
הכרה בפער אינה בהכרח סגירה של הפער.
נרקיסיזם אינו אומר אותו דבר בכל מקום
יש עוד סיבה לכך שידיעה עצמית אינה פשוטה. המציאות עצמה אינה נותנת לאותה תכונה תמיד אותו משוב.
במקום העבודה ביטחון, מוחצנות, נכונות לתפוס מקום והצגה עצמית יכולים לעזור לאדם להיראות כמנהיג. מחקרים אכן מצאו קשר בין נרקיסיזם לבין הסיכוי לצוץ כמנהיג. זה אינו אותו דבר כמו לומר שככל שהנרקיסיזם גבוה יותר כך המנהיגות יעילה יותר.
כלומר, אין לנו סיפור ליניארי אחד שבו המציאות שוב ושוב מלמדת את האדם שהתכונות שלו „רעות”.
אותה תכונה יכולה לעזור לו להשיג מעמד, ליצור רושם או להצליח במקום אחד, ובאותו זמן לגבות מחיר במקום אחר.
האם האדם עצמו מחבר את הדברים?
האם הוא יודע שהתכונה שמקדמת אותו בזירה אחת קשורה למה שמקשה עליו בזירה אחרת?
אין לנו תשובה טובה לכך.
מחקרי Carlson מראים שאנשים גבוהים בנרקיסיזם יכולים לקלוט שהמוניטין שלהם משתנה עם ההיכרות. הם אינם מראים שהם בהכרח אומרים לעצמם:
„מה שעוזר לי כאן הוא מה שפוגע בי שם.”
ייתכן שהם אינם מחברים את הדברים. ייתכן שהם מחברים אותם היטב ופשוט מגיעים למסקנה שהיתרון במקום אחד שווה את המחיר במקום אחר.
לראות את המחיר אינו אותו דבר כמו לרצות להפסיק לשלם אותו.
האם נרקיסיסט יודע מה הוא עושה לך?
עד עכשיו שאלנו מה אדם יודע על עצמו.
אבל עבור מי שחי לצדו זו אינה תמיד השאלה החשובה ביותר.
האם הוא יודע מה זה עושה לך?
וגם כאן המילה „יודע” דורשת פירוק.
אני יכול לדעת שאתה כועס. אני יכול להבין שנפגעת. אני יכול אפילו לדעת שמה שעשיתי קשור לפגיעה.
אבל האם אני מבין מה נפגע בך? האם אני מרגיש משהו מן הכאב שלך? האם אני חושב שיש לי חלק במה שקרה? והאם הפגיעה שלך מקבלת מספיק משקל כדי לשנות את הפעולה שלי?
המחקר על אמפתיה אינו תומך בטענה הפשוטה שלאנשים גבוהים בנרקיסיזם „אין אמפתיה”. מטא־אנליזה של 100 מחקרים ו־31,630 משתתפים מצאה דפוסים שונים לפי המרכיב של הנרקיסיזם ולפי סוג האמפתיה; האנטגוניזם והזכאות נקשרו באופן ברור יותר לאמפתיה רגשית וקוגניטיבית ולדאגה אמפתית נמוכות יותר, בעוד מרכיבים אחרים הראו קשרים חלשים יותר או שונים.
לכן אפשר לדעת שאתה נפגע בלי בהכרח להרגיש את הפגיעה. ואפשר להרגיש משהו ממנה בלי להגיע למסקנה שאני אחראי לה. כמה פעמים שמעתם את המשפט: „זה שלך, זה לא שלי.”?
ויש במשפט הזה אמת.
העובדה שנפגעת אינה מוכיחה שאני הפוגע. אדם יכול להיפגע מגבול לגיטימי, מדחייה שאי אפשר למנוע, ממשמעות שהוא נותן לדבר שעשיתי, או מתוך היסטוריה שאני איני אחראי לה.
אבל מן האמת הזאת אפשר לעשות צעד נוסף שאינו מתחייב ממנה:
הרגש הוא שלך — ולכן אין לי חלק ביצירתו.
זה לא אותו דבר.
אני יכול לדעת שהאדם שמולי נפגע ולהסביר לעצמי את הפגיעה באמצעותו: הוא רגיש מדי; היא אינה יכולה לשאת ביקורת; זו הטראומה שלו; היא מפרשת כל דבר כהתקפה.
וחלק מן ההסברים האלה יכולים אפילו להיות נכונים.
לכן השאלה אינה אם מותר לומר „זה שלך”. השאלה היא איך אני מחליט מה בתוך הפגיעה שייך לך ומה קשור אליי.
יש הבדל בין שני משפטים שנשמעים כמעט זהים:
„אני יודע שנפגעת.”
ו־
„אני יודע שפגעתי בך.”
הראשון מתאר את מה שאני רואה אצלך. השני כבר כולל טענה על עצמי ועל הקשר הסיבתי בינינו.
מי אשם?
גם כאן יש מחקר רלוונטי, אבל הוא אינו מאפשר את הקפיצה הפופולרית ל„נרקיסיסט תמיד מאשים אחרים”.
במחקר על 422 משתתפים בתחרות קבוצתית, הערצה נרקיסיסטית ניבאה נטייה חזקה יותר לקחת קרדיט אישי על הצלחה. כאשר התוצאה הייתה שלילית, היא נקשרה גם יותר לייחוס התוצאה לחוסר הוגנות מצד הקבוצה היריבה. לעומת זאת, ההשערה שיריבות נרקיסיסטית תנבא באופן ייחודי האשמת אחרים בכישלון לא קיבלה תמיכה.
זה אינו מחקר על זוגיות וגם אינו מחקר על אנשים עם NPD. אי אפשר לעבור ממנו ל„הנרקיסיסט תמיד מאשים את בן הזוג”.
ובכל זאת הוא מחדד דבר חשוב.
אפשר להסכים על העובדה:
נפגעת.
ועדיין לחלוק לחלוטין על ההסבר:
„נפגעת בגלל מה שעשיתי.”
„נפגעת בגלל הדרך שבה אתה בנוי.”
או:
„לשני הדברים היה חלק.”
אדם יכול לדעת הרבה על מה שקרה ועדיין לספר לעצמו סיפור סיבתי אחר מזה שמספר האדם מולו.
האם הידיעה משנה משהו?
זו שאלה אחרת.
המחקרים של Carlson מראים שאנשים גבוהים בנרקיסיזם יכולים לדעת על עצמם דברים שאולי היינו מצפים שיכחישו.
הם לא בדקו אם הידיעה הזאת גורמת להם להשתנות.
אין כיום בסיס טוב למשוואה פשוטה:
מודעות לנרקיסיזם → שינוי בנרקיסיזם.
והמחקר של Carlson עצמו כבר מסביר מדוע המעבר אינו מובן מאליו. אדם יכול לזהות בעצמו תכונה ובכל זאת לראות בה משהו שטוב עבורו.
כאן המילה „לדעת” מתפרקת שוב. לדעת אפשר בכל מיני רמות. לדעת בראש אינו לדעת רגשית.
לדעת שיש בי תכונה אינו לדעת מה המחיר שלה.
לדעת את המחיר אינו לחשוב שהוא גבוה מדי.
לחשוב שהוא גבוה מדי אינו לרצות להשתנות.
לרצות להשתנות אינו לדעת כיצד להשתנות.
ולדעת כיצד להשתנות אינו בהכרח להצליח לעשות משהו אחר כאשר אותו מצב חוזר.
זה נשמע כמעט מובן מאליו לאחר שמפרקים את הדברים, אבל הרבה מן השיח על נרקיסיזם מדלג על כל השלבים האלה.
„אם רק היה מבין.”
אבל אולי הוא מבין חלק.
אולי הוא אפילו מסכים.
והשאלה האמיתית היא מה עוד צריך לקרות כדי שהידיעה תעשה משהו.
ומה קורה כשהידיעה כואבת ומערערת?
יש כאן עוד בעיה.
מידע על עצמנו אינו מגיע בתנאים ניטרליים.
וגם כאן כדאי להיזהר מהנחה סמויה: שרוב האנשים, כאשר הם מקבלים מאדם אחר תמונה לא מחמיאה של עצמם, פשוט מעדכנים את התמונה ופועלים אחרת.
אנחנו לא בנויים כך.
מחקרים על self-verification מראים שאנשים אינם מחפשים רק מידע חיובי על עצמם. הם נוטים גם להעדיף מידע שמתאים לתפיסה שכבר יש להם על עצמם — אפילו כאשר התפיסה הזאת שלילית. כלומר, לעיתים יציבות ועקביות של העצמי חשובות לא פחות מן הרצון להרגיש טוב יותר.
ומצד שני, מידע שסותר את האופן שבו אני רואה את עצמי כן יכול לשנות אותי.
במחקר שפורסם ב־2025 נבדק בדיוק המעבר הזה. בשישה מחקרים, עם יותר מ־3,500 משתתפים, ככל שאנשים חשבו יותר על משוב שסתר את תפיסת העצמי שלהם, כך תפיסת העצמי השתנתה יותר. בניסוי שבו עודדו את המשתתפים להרהר במשוב במקום להסיח את דעתם ממנו, השינוי בתפיסת העצמי היה גדול יותר.
כלומר, עצם העובדה שאדם שומע משהו על עצמו אינה זהה לכך שהמידע נעשה חלק מן האופן שבו הוא חושב על עצמו.
כדי שזה יקרה, המידע צריך להיתפס כרלוונטי. והאדם שמוסר אותו צריך להיחשב בעיניי כמקור שאפשר ללמוד ממנו.
הפער בין מה שחשבתי על עצמי לבין מה ששמעתי צריך להיות כזה שאפשר להישאר איתו מספיק זמן כדי לחשוב עליו. ואז גם לא מובטח שאגיע למסקנה שעליי להשתנות.
אני יכול לשמוע: „אתה יהיר.” ולהגיע למסקנה: „נכון.”
אני יכול להסכים ש: „זה מרחיק ממני אנשים.” ועדיין לחשוב: „אני מעדיף את המחיר הזה על פני האפשרות להיות פחות תחרותי, פחות בולט או פחות בטוח בעצמי.”
אין כאן בהכרח כשל של מודעות. אלא מחלוקת על הערך של התכונה ועל המחיר שכדאי לשלם עבורה.
ויש עוד אפשרות.
כאשר מידע על עצמי מאיים מדי, אני יכול לא רק לדחות את המידע — אלא גם לשנות את דעתי על מי שמוסר אותו.
מחקרים כלליים על תגובות למידע מאיים מראים שאנשים נעשים פתוחים יותר למסר כאשר האיום על הערך העצמי שלהם מצטמצם; מטא־אנליזה של ניסויי self-affirmation מצאה אפקטים קטנים אך עקביים על קבלת מסרים, כוונות לשינוי והתנהגות.
לכן אולי השאלה אינה:
האם מבטו של האחר גורם לנו להשתנות?
אלא:
מתי ואיפה אנחנו נותנים למבטו של האחר מספיק משקל כדי שייכנס לתמונה שלנו על עצמנו?
וזו כבר שאלה כללית על כולנו, לא על נרקיסיזם. ומכאן צריך לחזור לנושא שלנו ולשאול משהו מצומצם יותר:
האם בנרקיסיזם התנאים שבהם משוב של האחר מתקבל כמידע על העצמי שונים?
אם אדם גבוה בנרקיסיזם יודע שאחרים רואים אותו באור לא חיובי, ואם הוא יכול לזהות בעצמו יהירות והתרברבות — מה הוא עושה עם המידע הזה?
בניסוי מוקדם של Kernis ו־Sun, אנשים גבוהים יותר בנרקיסיזם שקיבלו משוב חיובי נטו יותר לראות את כלי ההערכה כאבחנתי ואת האדם שנתן את המשוב כבעל הכשרה. לאחר משוב שלילי, נרקיסיזם נקשר דווקא להערכת הכלי כפחות אבחנתי והמעריך כפחות מוכשר ופחות חביב.
אין פירוש הדבר שהם פשוט „אינם מסוגלים לקבל ביקורת”.
הממצא מצומצם יותר ומעניין יותר:
גם האמינות שאנחנו נותנים למידע על עצמנו יכולה להיות קשורה למה שהמידע אומר עלינו.
לכן אפשר לשאול אם דבר שאדם מסוגל לדעת על עצמו כאשר הוא רגוע נשאר באותו מעמד גם כאשר הידיעה נעשית מאיימת.
זו כבר שאלה מדויקת יותר מחוסר מודעות כללי.
אנשים משתנים גם בלי רגע שבו „הבינו הכול”
לפני שנדבר על טיפול יש עוד תיקון חשוב.
נרקיסיזם כתכונה אינו קפוא.
מטא־אנליזה מ־2024 שילבה 51 מדגמי אורך ו־37,247 משתתפים. בממוצע, המרכיבים האגנטיים, האנטגוניסטיים והפגיעים של נרקיסיזם ירדו במהלך החיים. באותו זמן נשמרה יציבות יחסית גבוהה: מי שהיה גבוה יותר מאחרים נטה להישאר גבוה יותר יחסית גם שנים אחר כך.
כלומר שני דברים יכולים להיות נכונים בו־זמנית:
נרקיסיזם משתנה.
ויש בו גם יציבות משמעותית.
אבל המחקרים האלה אינם מראים שהשינוי קרה משום שאנשים נעשו מודעים יותר לעצמם.
השינוי יכול להיות קשור לגיל, לתפקידים חברתיים, ליחסים, להצלחות ולכישלונות או לשינויים רחבים יותר באישיות.
לכן אפילו העובדה שאדם השתנה אינה מוכיחה שהשינוי התחיל ברגע שבו „הבין”.
וזה מביא לשאלה שעולה כמעט תמיד כשמדברים על נרקיסיזם.
האם טיפול יכול לעזור לנרקיסיסטים להשתנות?
כאן ההבחנה בין נרקיסיזם כתכונה, נרקיסיזם פתולוגי ו־NPD מאובחן נעשית חיונית.
אדם שקיבל ציון גבוה ב־NPI אינו בהכרח אדם שזקוק לטיפול בגלל נרקיסיזם.
נרקיסיזם פתולוגי מתאר קשיים משמעותיים יותר בוויסות הערך העצמי וביחסים, והוא אינו זהה בהכרח לאבחנת NPD.
ו־NPD היא כבר אבחנה קלינית.
אי אפשר לקחת מחקר באחת מן הקבוצות האלה כאילו הוא עונה אוטומטית על האחרות.
אבל NPD היא גם המקום שבו אפשר לבחון באופן המוחשי ביותר את הטענה ש„נרקיסיסטים אינם משתנים”.
ומה יודעים על טיפול ב־NPD?
במשך שנים התשובה המחקרית הייתה דלה בהרבה מכמות התאוריות הקליניות על טיפול בנרקיסיזם.
ומצד שני, יש עדות ברורה לכך ששינוי אפשרי.
ב־2023 Ronningstam ו־Weinberg ניתחו שמונה טיפולים ממושכים באנשים שאובחנו ב־NPD ושעברו שינוי משמעותי.
אבל זה מאפשר לשלול קביעה נפוצה:
„אנשים עם NPD אינם יכולים להשתנות.”
הם עדיין אינם מאפשרים לומר:
„אנחנו יודעים שטיפול מסוים עובד ל־NPD.”
ומה השתנה ב־2026?
ב־2026 פורסם ניסוי אקראי מבוקר עם 114 משתתפים, שהשווה בין Schema-Focused Therapy לבין Unified Protocol לטיפול ב־NPD ובמאפייני נרקיסיזם גרנדיוזי ופגיע.
השאלה אם אדם יכול להשתנות נשאלת אחרת כשהיא נשאלת מתוך נישואים. על מה שהמחקר יודע על שינוי בתוך זוגיות כתבתי בדף בעלי נרקיסיסט: האם הוא יכול להשתנות?.
אבל כרגע צריך להתייחס למחקר בזהירות חריגה.
לכן נכון להיום התשובה אינה עוד „אין בכלל ניסוי מבוקר”.
אבל גם אי אפשר לומר שהוכח שטיפול מסוים ל־NPD יעיל.
יש ממצא ראשון ומעניין שזקוק לשחזור.
כך זה מסתבך המחקרים, גדלי האפקט והמגבלות
סקירה מ־2022 ציינה שעד אז אף פסיכותרפיה או טיפול תרופתי ל־NPD לא נבדקו בניסוי אקראי מבוקר. היא גם סיכמה מחקרים שלפיהם השיפור, כאשר הוא מתרחש, יכול להיות הדרגתי ואיטי.
במחקר של Ronningstam ו־Weinberg השינוי לא תואר כרגע יחיד של תובנה. הוא כלל לאורך זמן מוטיבציה ומחויבות לטיפול, יכולת רפלקטיבית, ויסות רגשי, תחושת יכולת לפעול ומעורבות אחרת ביחסים; בסיום הטיפול המטופלים שנבחרו למחקר כבר לא עמדו בקריטריונים ל־NPD ותפקודם השתפר.
צריך לקרוא את המחקר נכון. החוקרים בחנו מראש שמונה טיפולים שבהם התרחש שינוי. לכן הוא מראה ששינוי אפשרי. הוא אינו אומר מה הסיכוי שאדם עם NPD ישתנה.
בניסוי מ־2026 החוקרים דיווחו על שיפור בשתי הקבוצות ועל הבדלים מסוימים בין הטיפולים.
באוגוסט 2026 פרסמה קבוצה בינלאומית של חוקרים בתחום הפרעות האישיות ביקורת מפורטת שהעלתה שורה ארוכה של בעיות, ובהן היעדר נשירה, אי־בהירות בנוגע לאקראיות, רישום המחקר, ההסתמכות על דיווח עצמי, הבדלים במינון הטיפולים ומידת הבקרה על נאמנות לטיפול. הם הזהירו מפני הפיכת הניסוי לנקודת ייחוס לפני שחזור באיכות גבוהה יותר.
אז מה הקשר בין ידיעה לבין טיפול?
דווקא כאן מתברר כמה רחוק הגענו מן ההנחה הפשוטה:
„אם רק היה מבין.”
במקרים שבהם מתואר שינוי ב־NPD לא מתוארת רק רכישה של מידע חדש:
„גיליתי שאני נרקיסיסט.”
מתואר תהליך ארוך יותר — היכולת להתבונן בעצמי, לווסת רגשות, להישאר בתוך קשר, לזהות דפוסים ולפעול אחרת בתוכם.
גם כאן אי אפשר להסיק שהבנה אינה חשובה.
אבל ידיעה במובן של תיאור עצמי אינה שקולה לשינוי.
„אני יהיר” הוא מידע.
„אנשים מתרחקים ממני” הוא מידע.
„אני יודע שפגעתי בך” כבר כולל יותר.
אבל גם הוא אינו בהכרח היכולת לזהות בזמן אמת מה קרה בי רגע לפני שהקטנתי אותך, לשאת את מה שההכרה הזאת עושה לי, ולעשות משהו אחר כאשר אותו מצב חוזר. זו כבר צורה שונה לגמרי של ידיעה.
מי צריך להשתנות — ולמען מי?
האם נרקיסיסטים יודעים שהם נרקיסיסטים?
מה עומד מאחורי השאלה? מסתתרת מאחוריה תהום שהיא לפעמים תקווה:
אם הוא ידע — אולי הוא ייפול, אולי הוא ישתנה.
אפשר לחשוב על העיסוק של כולנו בנרקיסיזם כעיסוק במפלצות המאיימות עלינו. מעניין יותר לחשוב עליו כמראה- המצביעה על הפערים בתוכנו, ושואלת היכן אנו כלואים בעצמנו.
מה אנחנו מצפים שיקרה כאשר אדם אחר יבין שהוא רואה את עצמו אחרת מכפי שאנחנו רואים אותו?
אנחנו מניחים שהוא ירצה להשתנות עקב כך, אבל למה?
אדם יכול לדעת שהוא יהיר ולחשוב שיהירותו משרתת אותו. הוא יכול לדעת שאנשים מסוימים מתרחקים ממנו ולהחליט שזה מחיר שהוא מוכן לשלם. הוא יכול אפילו להסכים איתנו על העובדות ולחלוק עלינו לחלוטין בשאלה מה צריך לעשות איתן.
אין לי זכות להיכנס ליחסים עם אדם ולדרוש ממנו להפוך לאדם אחר. יש לי זכות לא להסכים להישאר ביחסים שבהם אני משלם שוב ושוב את מחיר הדרך שבה אתה מתייחס אליי.
האם זו פנטזיה אומניפוטנטית על המוחלטות והאמיתות של נקודת המבט שלנו והעוצמה שלה?
אני מעדיף להפוך את זה לשאלה אישית: כמה מקום יש למבטו של האחר במיוחד כשהוא אדם משמעותי וחשוב עבורי, בתוך האופן שבו אני מבין את עצמי?
נרקיסיזם כיוון שהוא מקצין את הדמות האנושית הופך את השאלה לחדה יותר. האחר נוטה לקבל תפקיד קבוע בתוך עולמו: קהל, מעריץ, יריב, מבקר, מי שאמור להישאר, מי שאמור לסלוח. לא די לומר שהאחר „חשוב”. אדם יכול להיות חשוב לי מאוד ועדיין להישאר בעיקר מי שממלא פונקציה עבורי.
אני יכול להזדקק לך.
אני יכול לפחד לאבד אותך.
אני יכול לשנות את ההתנהגות שלי כדי שלא תלך.
וכל זה עדיין אינו מבטיח שהמציאות שלך קיבלה עבורי מעמד עצמאי.
אולי השינוי העמוק יותר מתחיל דווקא כאשר אני מסוגל לפגוש את האפשרות שאתה אינך רק מי שמגיב אליי. אלא שיש לך עולם שאינו נגזר ממני; ושאני יכול לא רק לדעת עליו, אלא לחוות אותו כקיום. בדף על הכנסת אורחים, בעקבות דרידה, כתבתי: „זו המוכנות לפגוש את האחרוּת שבתוכי, שבזולתי, שבעולם, ולפגוש אותה באופן כזה שבו אני מוכן לתת לה לפעול בתוכי, לשנות אותי, לעצב אותי שוב ושוב. זו הכנסת אורחים.”
איך מאפשרים לאדם אחר להשפיע על מי שאני — בלי למסור לו את הזכות לקבוע מי עליי להיות?
מקורות מרכזיים
Carlson, Vazire & Oltmanns (2011), You Probably Think This Paper's About You: Narcissists' Perceptions of Their Personality and Reputation — הציטוט של פרנק לויד רייט מופיע כמוטו בראש המאמר; Carlson (2013), Honestly Arrogant or Simply Misunderstood? Narcissists' Awareness of Their Narcissism; Konrath, Meier & Bushman (2014), Development and Validation of the Single Item Narcissism Scale (SINS); Wilson (2022), NarcTok: The Rise of 'Self-Aware' Narcissists On TikTok, VICE; Carlson & DesJardins (2015), Do Mean Guys Always Finish First or Just Say That They Do? Narcissists' Awareness of Their Social Status and Popularity Over Time; Pringle, Tissera, Elsaadawy, Carlson & Human (2024), Do Narcissists Think They Make a Better Impression Than They Really Do?; Grijalva & Zhang (2016), Narcissism and Self-Insight: A Review and Meta-Analysis of Narcissists' Self-Enhancement Tendencies; Grijalva et al. (2015), Narcissism and Leadership: A Meta-Analytic Review of Linear and Nonlinear Relationships; Urbonaviciute & Hepper (2020), When Is Narcissism Associated with Low Empathy? A Meta-Analytic Review; Kraft, Zimmermann, Schmukle, Czarna, Sekerdej & Dufner (2024), Who Gets the Credit for Success and the Blame for Failure? On the Links Between Narcissism and Self- and Group-Serving Biases; Kwang & Swann (2010), Do People Embrace Praise Even When They Feel Unworthy? A Review of Critical Tests of Self-Enhancement Versus Self-Verification; Brotzeller, Spägele & Gollwitzer (2025), I Think, Therefore I Change: Reflection Leads to Self-Concept Change After Discrepant Feedback; Epton et al. (2015), The Impact of Self-Affirmation on Health-Behavior Change: A Meta-Analysis; Kernis & Sun (1994), Narcissism and Reactions to Interpersonal Feedback; Orth, Krauss & Back (2024), Development of Narcissism Across the Life Span: A Meta-Analytic Review of Longitudinal Studies; Weinberg & Ronningstam (2022), Narcissistic Personality Disorder: Progress in Understanding and Treatment; Ronningstam & Weinberg (2023), Narcissistic Personality Disorder: Patterns, Processes, and Indicators of Change in Long-Term Psychotherapy; Mohajerin, Howard & Pincus (2026), A Randomized Controlled Trial Comparing Two Treatments for Vulnerable and Grandiose Narcissism: Unified Protocol vs. Schema-Focused Therapy; Dimaggio et al. (2026), Can All Oxygen Molecules Accumulate in One Corner of the Room? Treating Pathological Narcissism Requires High Standard Randomized Clinical Trials. A Commentary on the Trial by Mohajerin et al., ביקורת על הניסוי, Clinical Psychology & Psychotherapy.