אמפתיה אפלה: להרגיש אותך כנגדך

„הרחמים, כשהם הופכים לנביעה של המידה הטובה, הוכיחו שיש בהם יכולת לאכזריות גדולה מזו של האכזריות עצמה." — חנה ארנדט, „על המהפכה"

לפני שנים רבות טיפלתי באדם שעבד כחוקר באחד מגופי הביטחון. אדם מורכב ורב ניסיון. באחת הפגישות הוא חייך אליי ואמר: „אנחנו באותו תחום".

ביקשתי שיסביר.

„אתה יודע מה עושה אותי חוקר טוב? לא היגיון, לא סבלנות, לא תחכום ולא קשיחות. אמפתיה."

אני חושב עליו בכל פעם שאני קורא על מה שמכונה היום dark empath. הכתיבה הפופולרית מציגה אותו כעוד סוג חדש ומפחיד של אדם, עוד התפצלות של המפלצת הנרקיסיסטית הממתינה לנו ביחסים: מי שמבין ומרגיש אותך לעומק ומשתמש בזה נגדך.

הנטייה להפוך נרקיסיזם משם של תכונות ומבנים נפשיים לתווית של „אדם מסוכן” מוכרת לי גם ממקום אחר. בואו נפסיק לקרוא לאנשים נרקיסיסטים

העברית מוסיפה כאן משהו שאין ב־against האנגלי. „כנגדך” מהדהד את „עזר כנגדו”: לעמוד מול אדם באופן שמאפשר לראות אותו, להיענות אליו ולהיות לו לעזר. „כנגד” מציג את האמפתיה לא רק כהתאמה אלא כאיזון ומתח, חיכוך הפועל בסופו של דבר לטובת האדם.

אותה מילה מחזיקה את שני הדברים: מולך — ונגדך.

אבל אולי — אנחנו באותו תחום — כולנו. ואמפתיה אפלה אינה רק סוג של אדם. אולי היא האופן שבו אדם משתמש ביכולת שלו ליצור קרבה והבנה כנגדך.

יש משהו נוח־לא נוח במקביל במושג „אמפת אפל". מצד אחד הוא מחדד את חושינו לגבי אדם שיש לפחד ממנו: מישהו שמבין אותנו, מרגיש אותנו, נדמה לנו שהוא האדם הראשון שבאמת ראה אותנו — ומשתמש בכל זה נגדנו.

מצד שני הוא משאיר אותנו מול עולם מלא בסכנות חמקמקות ובהתחזויות. אם גם חום, קרבה והבנה יכולים להיות מסכה, אולי צריך לחשוד בכל חיוך שוחר טוב.

האינטרנט התמלא בשאלות כיצד לזהות אותו. רשימות סימנים. מבחנים. אזהרות מפני „סוג האישיות המסוכן ביותר".

אלא שככל שמתקרבים למחקר שממנו צמח המושג, הדמות הזאת נעשית פחות ברורה.

איך נולד האמפת האפל

ב־2021 פרסמו נדיה היים ועמיתיה מחקר על 991 משתתפים. הם מדדו שלוש תכונות של „השילוש האפל” — נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה — לצד אמפתיה קוגניטיבית ורגשית.

ניתוח פרופילים סמויים זיהה ארבעה פרופילים. אחד מהם שילב תכונות אפלות גבוהות יחסית עם אמפתיה גבוהה יחסית — לא רק היכולת להבין מה האחר מרגיש, אלא גם דיווח על תגובה רגשית לחוויותיו.

החוקרים קראו לו Dark Empath.

הקבוצה הזאת דיווחה על יותר תוקפנות עקיפה מן הקבוצות הלא־אפלות, אך פחות מקבוצת השילוש האפל בעלת האמפתיה הנמוכה. כלומר האמפתיה לא מחקה את מה שהחוקרים כינו „הגרעין האנטגוניסטי” של התכונות האפלות.

זה ממצא מעניין דווקא מפני שהוא שובר חיבור שאנחנו רוצים להאמין בו:

אם אני באמת מרגיש אותך, משהו בי אמור לעצור אותי מלפגוע בך.

אבל יש כאן בעיה.

המחקר לא צפה באנשים בתוך מערכות יחסים. הוא לא בדק כיצד הם משתמשים באמפתיה שלהם. המשתתפים מילאו שאלונים על עצמם.

וגם ארבע הקבוצות אינן ארבעה סוגי אדם שהתגלו בטבע. ניתוח סטטיסטי זיהה מבנים בתוך דפוסי הציונים. הוא אינו מוכיח שקיימים בעולם ארבעה טיפוסים טבעיים של בני אדם. אפילו במחקר המקורי היו פתרונות סטטיסטיים מורכבים יותר שקיבלו תמיכה מסוימת, והחוקרים בחרו בפתרון בן ארבע הקבוצות משיקולים של יציבות, גודל הקבוצות ופרשנות.

אבל יש פרט נוסף שקל לפספס.

כדי להיכנס לקבוצה הזאת, אדם היה צריך לא רק לדווח שהוא אמפתי. הוא היה צריך גם לדווח על עצמו באופן שנתן לו ציונים גבוהים בתכונות שאנחנו מכנים אפלות.

כלומר אותם אנשים אמרו, למעשה:

אני מרגיש אחרים. ויש בי גם משהו פחות יפה.

ייתכן שהם מודעים לעצמם יותר מאחרים. וייתכן באותה מידה שהמודעות הזאת מדויקת, והם באמת גבוהים יותר בתכונות האלה. מאחר שהכול נמדד בדיווח עצמי, המחקר אינו יכול לומר לנו עד כמה ההבדל בין „אמפת” ל„אמפת אפל” הוא הבדל באישיות, ועד כמה הוא קשור גם לנכונות לראות ולדווח על דברים שאיננו אוהבים לראות בעצמנו.

זו אפשרות שהמחקר אינו מכריע בה.

והיא מעניינת במיוחד משום שהתרבות הפופולרית עושה מיד את הפעולה ההפוכה: היא הופכת אותם ל״הם״.

אולי הקבוצה קטנה. אבל חשובה

המחקרים שבאו אחר כך לא יצרו תמונה יציבה.

במחקר מ־2025 על 116 סטודנטים לרפואה ברומניה, ניתוח פרופילים מצא שתי קבוצות עיקריות — תכונות אפלות נמוכות ואמפתיה גבוהה מול תכונות אפלות גבוהות ואמפתיה נמוכה — ולא את ארבעת הפרופילים של המחקר המקורי. זה איננו שחזור ישיר במדגם מקביל, אבל הוא בהחלט אינו מחזק את הרעיון של ארבעה טיפוסים יציבים.

לעומת זאת, מחקר שפורסם בספטמבר 2026 על 324 משתתפים מצא קבוצה זעירה של 14 אנשים שבה תכונות Dark Tetrad גבוהות התקיימו לצד אמפתיה קוגניטיבית שמורה יחסית. הקבוצה קיבלה את הכינוי הזמני Dark Cognitive Empath והציגה את הציון המוערך הגבוה ביותר בניטור ושליטה דיגיטליים בתוך קשר זוגי — אך לא נבדלה באופן מובהק מן הקבוצה האפלה וחסרת האמפתיה. החוקרים עצמם מדגישים שמדובר בפרופיל קטן וראשוני שדורש שחזור.

ייתכן אם כן שאין „אמפת אפל” אחד וברור. אבל אולי זו אינה האבחנה המטרידה באמת.

אפשר להרגיש אדם, להזדהות עמו — ועדיין לפעול כנגדו.

זו כמעט הגדרה של בגרות. הורה יכול להרגיש את מצוקת ילדו ולא להיענות לבקשתו. בן זוג יכול להבין את כאבו של האחר ולעמוד על רצון מנוגד. מטפל יכול לחוש את הצורך של אדם להימנע ממשהו ולא להצטרף להימנעות. אמפתיה אינה התמזגות.

האפלה מתחילה במקום אחר: כשהיכולת שלי להרגיש אותך מגויסת להשגת המטרות שלי ממך.

לא רק לדעת שאתה פוחד, אלא להרגיש מספיק מקרוב את הפחד כדי לדעת כיצד להשתמש בו. לא רק להבין את הצורך שלך באהבה, בהכרה או בביטחון, אלא להשתמש בקרבה שלי לצורך הזה כדי ליצור תלות, להשיג הסכמה, מידע, כסף או כוח.

כאן האמפתיה אינה מתקיימת רק לצד המניפולציה. היא נעשית חלק מן המניפולציה.

המחקר על Dark Empath אינו מוכיח שזה מה שעשו המשתתפים. הוא מראה דבר מצומצם יותר: אמפתיה יכולה להתקיים לצד תכונות אפלות ותוקפנות.

אבל האפשרות שהוא פותח מטרידה הרבה יותר:

ייתכן שהיכולת להרגיש היא דווקא חלק ממה שמאפשר להשתמש.

הוא באמת הרגיש אותי

זו האפשרות שמפחידה יותר מן המניפולטור הקר.

אם אדם רק זייף אמפתיה, אפשר לפחות בדיעבד לתקן את הסיפור:

חשבתי שהיה בינינו קשר.

הכול היה הצגה.

אבל מי שנפגע מאדם מניפולטיבי אינו תמיד חווה כך את מה שקרה. הוא יודע שנוצל.

ובכל זאת הוא משוכנע שהאדם האחר באמת ראה אותו. באמת היה קשוב. באמת הרגיש אותו.

מחקרים על הונאות רומנטיות מתארים בדיוק את הקושי הזה מן הצד של הנפגע: אובדן הקשר נחווה לעיתים כאובדן ממשי, ואף קשה יותר מן האובדן הכספי. סקירה של התחום מתארת „טראומה כפולה” — אובדן הכסף ואובדן מערכת היחסים. המחקר אינו יכול לומר שהנוכל עצמו הרגיש אהבה; הוא כן מראה שהקשר שנוצר עבור האדם שנוצל אינו נמחק ברגע שנחשפת המניפולציה.

אם הרגש היה אמיתי — מה הוא הוכיח?

לפעמים זה עובד כך:

היה לו חשוב לראות אותי, והוא עשה זאת טוב מאחרים. לכן הוא רוצה בטובתי. ואולי הוא יודע מה טובתי יותר ממני. לכן הוא לא ישתמש בי.

ולפעמים גם מותר לו להשתמש בי. הוא עושה זאת לטובתי — או שהוא זכאי לזה אחרי מה שהוא נתן.

החוויה שמישהו רואה אותי יכולה להפוך בהדרגה גם לסמכות שלו על מה שאני רואה בעצמי.

לא מפני שהוא משקר לי בהכרח.

דווקא מפני שהוא צדק בדברים שאחרים לא ראו.

הוא ידע לזהות מה אני מרגיש. ידע לתת שם למשהו שלא ידעתי לומר. ידע להרגיע אותי, להגיע אליי, לגרום לי להרגיש שאני מובן.

ומתוך הדיוק הזה יכולה לצמוח מסקנה אחרת לגמרי:

אם הוא מבין אותי כל כך טוב, אולי אני זה שטועה עכשיו.

אם הוא אומר שאני מגזים, אולי אני באמת מגזים.

אם הוא אומר שזה לטובתי, אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע.

אם הוא נפגע ממני אחרי כל מה שנתן לי, אולי אני באמת חייב לו משהו.

בצורות קיצוניות, המקום שבו אדם אחר מקבל בהדרגה סמכות על תפיסת המציאות שלי נוגע גם למה שאנחנו מכנים גזלייטינג — מניעים ודפוסי פעולה.

כאן קשה עוד יותר להפריד בין אמפתיה למניפולציה.

לא משום שהאמפתיה מזויפת.

אלא משום שהיא יכולה להיות אמיתית — ולהפוך לאחד הדברים שנותנים למניפולציה את כוחה.

האמפתיה שלנו אינה נקייה

אם אמפתיה יכולה להפוך לחלק מן המניפולציה, עולה שאלה קשה יותר: האם האינטרס שלי רק משתמש במה שכבר הרגשתי — או שהוא נמצא בתוך האופן שבו אני מרגיש אותך מלכתחילה?

ניקח ילד שנופל לידי. אני רואה את הכאב שלו ומשהו מתעורר בי, חש את כאבו ורוצה להרגיע אותו.

אבל האם ארגיש אותו דבר אם זה הילד שלי או ילד זר? האם העובדה שיש לי ילדים משנה את מה שאני מרגיש? ומה אם אני חושב שיש יותר מדי ילדים בעולם, שהם מפונקים ושצריך להגביל ילודה?

ומה אם זה ילד ערבי בעזה?

זו אינה רק שאלה רטורית. במחקר ישראלי מ־2013 התבקשו משתתפים יהודים־ישראלים להגיב לכאבם של יהודים, אירופים ופלסטינים. בתנאי הפלצבו נמצאה הטיית אמפתיה קבוצתית: התגובה לכאב הפלסטיני הייתה נמוכה יותר, ואוקסיטוצין צמצם את הפער.

ועכשיו נחליף את הילד באדם אחר. שנינו על הטיטניק ונשאר מקום אחד בלבד בסירת ההצלה.

הכאב שלו לא השתנה.

מה שהשתנה הוא מה שהוא עבורי.

גם תחרות משנה אמפתיה. בחמישה ניסויים מצאו צ'יקרה, ברונו, ואן באבל וסאקס שכאשר קבוצות הוכנסו ליחסי תחרות, המשתתפים הראו פחות אמפתיה לחברי הקבוצה היריבה ולעיתים גם תגובות נגד־אמפתיות — הנאה מכישלונם או כאב מול הצלחתם. מחקרים נוספים מצאו ירידה בתגובה לכאב דווקא כלפי קבוצות שנתפסו כמתחרות.

מכאן אני מציע לקרוא את האמפתיה אחרת: האינטרס שלי אינו נולד אחריה. הוא כבר בתוכה.

מי שאתה עבורי, מה אני רוצה, ממה אני מפחד, למי אני שייך ומה אני עלול לאבד — כל אלה משתתפים באופן שבו אני מרגיש אותך.

וזה כבר יותר מהטיה.

האמפתיה אגוצנטרית במבנה שלה. אני יכול להגיע רחוק מאוד אל תוך עולמך, אבל אני מרגיש אותך מתוכי. וככל שאתה נעשה קרוב יותר אליי, טובתך נעשית גם חלק מטובתי. הכאב שלך פוגע בי. ההקלה שלך מקלה גם עליי. האהבה שלך נותנת לי משהו. התלות שלך יכולה לתת לי משהו. גם הרצון שלי לעזור לך עושה משהו עבורי.

במובן הזה האמפתיה היא גם אנוכית.

לא משום שלא אכפת לי ממך. להפך. דווקא משום שאכפת לי, משום שאתה משמעותי לי, אתה נכנס לתוך המערכת של הצרכים, הפחדים, הרצונות והזהות שלי.

זו אינה עמדה שאין לה יריבים במחקר. כנגד תפיסת האלטרואיזם האמפתי, צ'אלדיני ועמיתיו הציעו את מושג ה־oneness: ככל שהאחר נעשה קרוב וחופף יותר לעצמי, העזרה לו נעשית גם במובן מסוים עזרה לעצמי. בשלושה מחקרים, כאשר הוכנסה תחושת החפיפה בין עצמי לאחר למודל, הקשר הישיר בין empathic concern לנכונות לעזור נחלש מאוד.

ייתכן שיש רגעים נדירים שבהם אדם פועל מתוך הזדהות עמוקה כמעט בלי שום טובת עצמי נראית לעין — מקריב את עצמו למען זר, מוותר על המקום האחרון בסירת ההצלה. אבל אולי החריגות של המעשים האלה היא עצמה חלק ממה שהופך אותם לכל כך חזקים. אנחנו מזהים אותם כמעשים יוצאי דופן מפני שהם שוברים משהו שאנחנו רגילים לפגוש ביחסים.

האמפתיה אינה החלון שאני מביט דרכו באדם האחר.

אני העדשה.

ולכן אי אפשר להרגיש בצורה נקייה.

השימוש אינו מתחיל רק ברגע שבו אני מחליט לעשות משהו במה שהרגשתי. הוא כבר נמצא בעמדה שלי כלפיך: במה שהחוויה שלך עושה עבורי, במה שאני צריך ממנה, במה שהיא מעוררת בי ובמה שאני רוצה שיקרה בינינו.

אז איפה נמצאת האפלה?

כאן הציטוט של ארנדט מתחילת הדף נשמע אחרת.

היא לא כתבה על אמפתיה. היא כתבה על רחמים, על מהפכה ועל האפשרות שרחמים הנעשים מקור של המידה הטובה יכולים להצדיק אכזריות.

הדבר המטריד במשפט שלה אינו רק שגם דבר טוב יכול לשמש לרעה.

הוא שהתחושה שאנחנו פועלים מתוך הטוב יכולה בעצמה להסתיר מאתנו את מה שאנחנו עושים.

וגם מחוץ ל־Dark Empath המחקר מראה שאמפתיה אינה מצפן מוסרי פשוט. בניסוי של באפון ופולין, אמפתיה כלפי אדם במצוקה הגבירה בתנאים מסוימים תוקפנות כלפי אדם אחר שנתפס כמתחרה שלו. האמפתיה לא נעלמה; היא השתתפה בפגיעה.

פריץ ברייטהאופט הקדיש לכך את ספרו The Dark Sides of Empathy. אחד הצדדים האפלים שהוא מתאר הוא הנטייה של אמפתיה להשתלב בלקיחת צד: ברגע שאני מזדהה עמוקות עם צד אחד, אני יכול לראות את הסיפור דרכו, להרגיש את כאבו — ובאותו זמן לראות פחות ופחות את הצד שמולו. הוא מכנה אחד הפרקים בספרו „Painting in Black and White”.

הטענה הזאת קיבלה גם בדיקה ניסויית מאוחרת יותר. בשני מחקרים שפורסמו ב־2024, ברייטהאופט ועמיתיו מצאו שלקיחת צד ספונטנית בסיפור של קונפליקט הגבירה אמפתיה וזיכרון ביחס לצד שנתפס כקורבן, והקטינה את הגמישות לעבור צד לאחר מכן.

המושג „אמפת אפל” עצמו יכול לעשות משהו דומה.

יש אנשים אפלים.

ויש אותנו.

אנחנו האמפתיים. אנחנו צריכים לזהות אותם ולהיזהר מהם.

וזה מזכיר את הבעיה הרחבה יותר של הפיכת תכונה נפשית לתווית המגדירה אדם שלם. על נרקיסיזם כתיוג בעייתי

אבל דווקא האמפתיה עצמה אינה מאפשרת חלוקה נקייה כל כך.

אנחנו מרגישים אחרת את הילד שלנו ואת הילד הזר.

אחרת את מי שאנחנו אוהבים ואת מי שאנחנו מפחדים ממנו.

אחרת את מי שאנחנו זקוקים לו ואת מי שמתחרה בנו.

אחרת את מי שאנחנו רואים כחלק מ״אנחנו״ ואת מי שהפך ל״הם״.

זה לא אומר שאין טוב ורע.

ניצול אינו עזרה. כפייה אינה הסכמה. להשתמש באמון ובפגיעוּת של אדם כדי לפעול נגדו אינו אותו דבר כמו לעמוד מולו, להתנגד לו או אפילו להכאיב לו מתוך קשר שבו הוא נשאר סובייקט בפני עצמו.

אבל ההבדל אינו מסודר בתוך שני סוגי בני אדם.

העובדה שאני רואה את עצמי כאדם אמפתי אינה אומרת שהמעשה שלי טוב.

והעובדה שאני מסוגל לזהות בעצמי אינטרס או מניפולציה אינה הופכת אותי למוסרי יותר.

כנות אינה זיכוי.

כשהמושג בכל זאת נחוץ

כל זה אינו אומר שהמושג חסר ערך.

יש יחסים שבהם חשוב דווקא לומר את הדבר בפשטות:

הוא באמת מרגיש אותך — והוא גם משתמש בך.

לא כל מניפולציה מבוססת על זיוף. אדם יכול לזהות היטב את הכאב שלך, להיות מושפע ממנו, לדעת מה ירגיע אותך ומה יגרום לך להיפתח — ובאותו זמן להשתמש בקרבה הזאת כדי ליצור תלות, לעקוף התנגדות או להשיג ממך דבר שפועל נגדך.

במקרים כאלה, ההכרה שהאמפתיה הייתה אמיתית אינה זיכוי של הקשר.

להפך.

היא יכולה להסביר מדוע היה קשה כל כך לזהות את הניצול ולצאת ממנו.

כמטפל, איני רוצה שהביקורת על תוויות תמנע ממני להצביע על מנגנון כשהוא נמצא מולנו. לעיתים מטופלת זקוקה דווקא לאפשרות להחזיק שני דברים שנראו לה סותרים:

הוא לא היה חייב לזייף את הכול.

הוא באמת הרגיש אותך. והוא באמת השתמש בך.

המושג „אמפתיה אפלה” נעשה בעייתי כשהוא הופך אדם שלם לטיפוס פסיכולוגי שאפשר לזהות לפי רשימת סימנים. אבל כתיאור של מה שקורה בתוך קשר — להרגיש ולהשתמש — הוא יכול לתפוס דבר ממשי שחשוב לראות.

ובשבילי, כמטפל

כאן אני חוזר פעם נוספת למשפט של אותו חוקר:

„אנחנו באותו תחום."

אני לא חושב שאנחנו עושים אותו דבר.

אבל גם אני רוצה דברים מן האדם שמולי.

גם אני רוצה שידבר, שיבטח בי, שיראה משהו, שישתנה. אני רוצה את טובתו, אבל איני מניח שכל מה שאני רוצה ממנו נגיש לי או נקי מאינטרס.

וגם אני משתמש ביכולת שלי להרגיש ולהבין אותו כדי לפעול בתוך הקשר.

במקום אחר כתבתי על כך שהכלים, התיאוריות והאבחנות שבהם אני משתמש אינם עומדים מחוץ למפגש; הם משתתפים במה שאני מסוגל לראות ובמה שנעשה אפשרי בינינו. כיצד אני עובד

אני לא בטוח שיש דרך לעשות את זה ממקום טהור.

ואני גם לא בטוח שטוהר הוא הדבר שצריך לחפש.

אבל יש דבר אחד שאינני רוצה לוותר עליו: האפשרות לחשוד בעצמי.

לא משום שהחשד הופך אותי לטוב.

אלא מפני שאם עצם היותי מטפל, הכוונות הטובות שלי או התחושה שאני מבין את האדם שמולי יהיו עבורי הוכחה שאני נמצא בצד הנכון — אני עלול להפוך למי שאני לא רוצה להיות.

מקורות מחקריים מרכזיים

• Heym, N. et al. (2021), The Dark Empath: Characterising dark traits in the presence of empathy, Personality and Individual Differences.
• Ionescu, C. G., Memu, M. A. & Licu, M. (2025), When dark triad rules the moral, Acta Psychologica.
• Molina, S. & Pineda, D. (2026), Dark Empaths and Intimate Partner Violence, Behavioral Sciences.
• Shamay-Tsoory, S. G. et al. (2013), Giving peace a chance: Oxytocin increases empathy to pain in the context of the Israeli–Palestinian conflict.
• Cikara, M. et al. (2014), Their pain gives us pleasure: How intergroup dynamics shape empathic failures and counter-empathic responses.
• Cialdini, R. B. et al. (1997), Reinterpreting the empathy–altruism relationship: When one into one equals oneness.
• Buffone, A. E. K. & Poulin, M. J. (2014), Empathy, Target Distress, and Neurohormone Genes Interact to Predict Aggression for Others.
• Breithaupt, F. (2019), The Dark Sides of Empathy; Woodward, C., Hiskes, B. & Breithaupt, F. (2024), Spontaneous side-taking drives memory, empathy, and author attribution in conflict narratives.
• Whitty, M. T. & Buchanan, T. (2016), The online dating romance scam: The psychological impact on victims – both financial and non-financial.