עבור מי הנרקיסיזם הוא הפרעה?

האם נרקיסיסטים באמת מרגישים טוב עם עצמם? האם הם מצליחים יותר, והאם הם משלמים בסוף על הפגיעה באחרים? מה המחקר אומר, ומתי תכונת אישיות נעשית הפרעה.

במחקר משנת 2013 בחנו Ashley Watts, Scott Lilienfeld ועמיתיהם את 42 נשיאי ארצות הברית, עד ג'ורג' וו. בוש, על סמך הערכות אישיות שנתנו מומחים לביוגרפיה של כל נשיא. התברר שהנשיאים קיבלו ציונים גבוהים יותר בנרקיסיזם גרנדיוזי מאשר האוכלוסייה הכללית, ושהציונים האלה עלו לאורך השנים. הנשיאים שהציונים שלהם היו הגבוהים ביותר דורגו בסקרי היסטוריונים כגדולים יותר, נטו להיות משכנעים יותר, טובים יותר בניהול משברים ובקביעת סדר יום, זכו בחלק גדול יותר מן הקולות ויזמו יותר חקיקה. אותם נשיאים נקשרו גם יותר להתנהגות לא אתית ולהצעות הדחה בקונגרס. נרקיסיזם פגיע לא נקשר לאף אחד מן הכיוונים.

המחקר נעצר בג'ורג' וו. בוש. קשה לקרוא אותו היום בלי לחשוב על דונלד טראמפ, שנבחר לנשיאות פעמיים, והוא הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שבית הנבחרים העמיד להליך הדחה פעמיים. מעטים אנשי הציבור שעוררו ויכוח כה סוער על נפשם: ב־2017 פרסמו 27 פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש ספר שלם על „המקרה המסוכן” שלו.

בקומדיה הקלאסית יש דמות קבועה של מתרברב: האָלָזוֹן, שמייחס לעצמו יותר ממה שיש בו.

גסטון מ„היפה והחיה” הוא גרסה אפלה של המתרברב. הכוח שלו אמיתי: הוא חזק, נאה ונערץ בכפרו, ובטוח שאין אישה שתסרב לו. כשבל דוחה אותו, הוא אינו מסוגל לקבל את רצונה הנפרד. ההערצה של הכפר כולו אינה מספיקה לו כל עוד אישה אחת מסרבת, והזכאות שלו הופכת לניסיון לכפות את רצונו. בסוף הוא נופל אל מותו.

זה הסיפור שאנחנו מספרים על הנרקיסיסט: תחושת הזכאות גורמת לו להאמין שמותר לו הכל, הוא מרשה לעצמו לפגוע באחרים, והפגיעה מביאה בסוף לנפילתו. המחקר על הנשיאים מערער על סיפור המוסר הזה: אותה תכונה נקשרה גם להישגים וגם להפרות של החוק והמוסר.

ומה לגבי אדם רגיל, שמצליח בעבודתו, זוכה להערכה, בטוח ביכולותיו ומרגיש שחייו מתנהלים היטב? הוא אינו חושב שהוא זקוק לעזרה נפשית. אבל האנשים הקרובים אליו מתארים אדם אחר: מישהו שמתקשה לשאת ביקורת, מצפה שיתחשבו בצרכיו יותר משהוא מתחשב בשלהם, ומגיב בכעס או בביטול כשהדברים אינם מתנהלים כרצונו.

זה אינו רק תיאור מדומיין. במטא־אנליזה גדולה מ־2024 כתבו Constantine Sedikides ועמיתיו על „פער בין העולם הבין־אישי לעולם הפנימי” של אנשים בעלי נרקיסיזם גרנדיוזי: הם עשויים להיות קרים, בוגדניים ותוקפניים כלפי אחרים, ובכל זאת ליהנות מרווחה נפשית טובה.

אנחנו רגילים לחשוב על נרקיסיזם כעל שבריריות המסתתרת מאחורי חזות של ביטחון. לפי התיאור הזה, ההתנהגות הפוגענית אינה רק בעיה של אחרים; היא חלק ממערכת שפוגעת גם באדם עצמו, אף אם אינו יודע זאת. אבל האם זה בהכרח נכון? כדי לבחון זאת צריך להפריד בין שאלות שאנחנו נוטים לערבב: האם האדם סובל, האם הנרקיסיזם מועיל לו, האם הוא פוגע באחרים. והאם פגיעה באחרים בסופו של דבר לא תהפוך לפגיעה בו.

ומילה לקורא שחי לצד אדם כזה: השאלה אם הוא סובל אינה משנה את מה שעברת. המאמר אינו בודק אם הפגיעה הייתה ממשית. הוא בודק את ההנחה שהפוגע משלם עליה בהכרח מחיר, ואת מה שאנחנו מניחים כשאנחנו קוראים לדפוס שלו הפרעה.

האם נרקיסיסטים באמת מרגישים טוב עם עצמם?

„להיות טוב פירושו להיות בהרמוניה עם עצמך. חוסר הרמוניה הוא להיאלץ להיות בהרמוניה עם אחרים.”

— אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, 1890/1891.

במטא־אנליזה של Sedikides ועמיתיו נבדקו בניתוח הנרקיסיזם הגרנדיוזי 120 מחקרים עם יותר מ־52 אלף משתתפים. נמצא מתאם של r=0.19 בין נרקיסיזם גרנדיוזי לרווחה נפשית. נרקיסיזם פגיע, שנבדק ב־37 מחקרים, נקשר לרווחה נמוכה יותר (r=−0.25). מטא־אנליזה רחבה עוד יותר מ־2025, שכללה 229 מחקרים, מצאה תמונה דומה: נרקיסיזם גרנדיוזי נקשר לבריאות נפשית חיובית ולא נקשר לבריאות נפשית שלילית, ואילו נרקיסיזם פגיע נקשר בבירור למצוקה.

נרקיסיזם גרנדיוזי מאופיין בתחושת חשיבות עצמית, רצון לבלוט ושאיפה להערכה ולמעמד. נרקיסיזם פגיע קשור לרגישות לביקורת, לבושה ולתנודות בערך העצמי. אלה אינם בהכרח שני סוגי אנשים; המרכיבים יכולים להתקיים באותו אדם.

שלוש הסתייגויות חשובות. ראשית, כשהחוקרים הביאו בחשבון את ההערכה העצמית, הקשרים כבר לא היו מובהקים; אבל הבדיקה הזאת נשענה על מספר קטן של מחקרים, ואינה מכריעה אם ההערכה העצמית מסבירה את הקשר או רק חופפת לו. שנית, הרווחה נמדדה כנוכחות של רגש חיובי ושל משמעות, ולא כהיעדר מצוקה. שלישית, כל הנתונים מדיווח עצמי. במחקרים שבהם המשתתפים חשבו שאפשר לבדוק את כנותם, התמונה הייתה מעורבת: במחקר אחד אנשים גרנדיוזיים דיווחו על הערכה עצמית נמוכה יותר, ובאחר לא הודו ביותר עצב.

כשאדם מדווח על מצוקה, אנחנו נוטים להאמין לו. כשאדם בעל נרקיסיזם גבוה מדווח על רווחה, אנחנו נוטים לחשוד שהדיווח הגנתי. אין הצדקה, אם כן, להניח מראש שאנשים בעלי נרקיסיזם גרנדיוזי סובלים בסתר. אבל גם אין ודאות שהדיווח שלהם מספר הכול. ומרבית המחקרים עוסקים בתכונות הנמדדות ברצף באוכלוסייה, ולא באנשים שאובחנו בהפרעת אישיות.

מה הנרקיסיזם מאפשר, ומה העולם מתגמל?

„האדם הסביר מתאים את עצמו לעולם; האדם הבלתי סביר מתעקש להתאים את העולם לעצמו. לכן כל התקדמות תלויה באדם הבלתי סביר.”

— ג'ורג' ברנרד שו, מכתמים למהפכנים, נספח לאדם ועל־אדם, 1903.

האם הנרקיסיסט מתיימר לשנות את העולם, או שהוא רק מבקש להתקדם ולתפוס מקום גבוה בעולם הקיים?

מחקרים על מנכ"לים מראים שהתשובה אינה חד־משמעית. Arijit Chatterjee ו־Donald Hambrick מדדו ב־2007 את הנרקיסיזם של 111 מנכ"לים בחברות מחשבים לא באמצעות שאלון, אלא לפי גודל התמונה שלהם בדוח השנתי, השימוש ב„אני” בראיונות ופער השכר בינם לבין הבכיר שאחריהם. המנכ"לים הנרקיסיסטים יותר הובילו יותר שינויים ורכישות גדולות, והביצועים של חברותיהם היו קיצוניים יותר: הצלחות גדולות והפסדים גדולים, ובממוצע לא טובים ולא גרועים יותר. מחקרים נוספים מצאו שמנכ"לים כאלה נכנסו מוקדם יותר לטכנולוגיות חדשות, במיוחד כשהציבור התעניין בהן, והובילו יותר חדשנות. אבל לצד החדשנות הם נקטו גם פעולות שקיזזו את היתרון. והמדידה עצמה שנויה במחלוקת: התוצאות תלויות מאוד בדרך שבה מודדים את הנרקיסיזם.

השאיפה להערצה והרצון לשנות את העולם אינם בהכרח שתי תנועות נפרדות. לפעמים אדם משנה את העולם בדיוק כדי שיעריצו אותו, והקהל הוא חלק ממה שמניע אותו. אבל שינוי, חדשנות והתקדמות אינם מילים נרדפות, והשאלה נשארת מה השתנה, לטובת מי, ובאיזה מחיר. יש גם מי שמבקשים להיראות דווקא כאנשים טובים יוצאי דופן; על כך כתבתי בדף נרקיסיזם קהילתי: למי טוב האדם הטוב?.

גם המנהיגות עצמה אינה מה שהיא נראית. מטא־אנליזה מ־2015 מצאה שנרקיסיזם מגדיל את הסיכוי שאחרים יראו באדם מנהיג, אבל אינו קשור באופן ישר לשאלה אם הוא מנהיג היטב: רמות בינוניות של נרקיסיזם נקשרו למנהיגות אפקטיבית יותר מרמות נמוכות מאוד או גבוהות מאוד. האנשים עצמם דירגו את מנהיגותם גבוה; מי שעבדו איתם לא. מה שגורם לאחרים לראות בך מנהיג אינו בהכרח מה שעושה אותך למנהיג טוב.

הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט טען ב־1966 שההשקעה הנרקיסיסטית בעצמי יכולה לעבור התמרה ולהפוך למקור ליצירתיות, לאמפתיה, להומור ולחוכמה. אצל קוהוט, הנרקיסיזם נעשה משאב כשהוא משתנה. המחקרים על המנכ"לים מצביעים על יתרון מסוג אחר, שאינו תלוי בהתמרה. וגם ביצירה: ב־2010 נמצא שאנשים נרקיסיסטיים לא יצרו רעיונות טובים יותר, אבל שכנעו אחרים שהרעיונות שלהם יצירתיים. גם אם הנרקיסיזם אינו הופך אדם לממציא טוב יותר, ייתכן שהוא מסייע לו להתעקש על רעיון, להשיג עבורו מקום בעולם ולגרום לאחרים לפעול בעקבותיו.

אותן תכונות עצמן, כפי שהן, יכולות להניע שינוי ממשי, וגם לפגוע באחרים. ההצלחה הזאת אינה הופכת את הפגיעה למוצדקת. אבל גם הפגיעה אינה מוכיחה שההצלחה הייתה אשליה.

כשהנרקיסיזם מועיל לאדם עצמו ופוגע באחר

מטא־אנליזה מ־2024 איחדה 22 מחקרים ו־11,520 משתתפים. נמצא קשר חיובי וחלש בין נרקיסיזם לבין פגיעה בבן או בת זוג (r=0.15), בעיקר פגיעה פסיכולוגית ודיגיטלית; לאלימות פיזית לא נמצא קשר מובהק. הקשר היה חזק יותר בנרקיסיזם פגיע (r=0.25) מאשר בגרנדיוזי (r=0.11).

כלומר, בפגיעה זוגית דווקא הממד הפגיע של הנרקיסיזם נקשר יותר לפגיעה. אבל גם הממד הגרנדיוזי, זה שנקשר לרווחה נפשית גבוהה יותר, נקשר לפגיעה, ומחקרים על תוקפנות בכלל מוצאים קשר גם אליו. אלה ממצאים מקבוצות שונות של מחקרים; הם אינם מראים שאותו אדם גם נשכר מהנרקיסיזם וגם פוגע. אבל אין בהם דבר שמונע זאת.

איך אדם יכול לפגוע באחרים ובו בזמן להרגיש טוב לגבי עצמו? Sedikides ועמיתיו מציעים שני הסברים, שלא נבדקו עד הסוף: ייתכן שהוא משכנע את עצמו שאחרים מעריכים אותו, וייתכן שהוא אדיש לנזק שהוא גורם או מאשים בו אחרים.

שני ההסברים אינם בוחנים אפשרות נוספת: שמי שפוגע ומרגיש טוב אינו טועה בהבנת המציאות ואינו מסתיר מעצמו את המחיר. בעולם שבו מתחרים על מעמד, משאבים וכוח, ההצלחה של אחד יכולה לבוא על חשבון אחר. אדם יכול לדעת שהוא פוגע, ובכל זאת להעדיף את מה שמועיל לו.

יש לכך תמיכה מסוימת. מחקר מ־2011 מצא שאנשים בעלי נרקיסיזם גבוה יודעים שאחרים אינם שותפים לדימוי העצמי שלהם, ומזהים שהמוניטין שלהם יורד עם הזמן. במחקר על טירונים בחיל האוויר הם אף צפו שעמיתיהם יראו בהם יהירים. כלומר, הם אינם עיוורים לאופן שבו אחרים רואים אותם. ייתכן שהם פשוט מפרשים אותו אחרת: רואים בתכונות האלה חוזקות, ובביקורת קנאה.

גם הביולוגיה האבולוציונית אינה מניחה הרמוניה בין טובת הפרט לטובת האחר: אחד יכול להרוויח על חשבון השני. אבל אין להסיק מכך שניצול תמיד משתלם. בני אדם חיים בקבוצות עם הדדיות, מוניטין, ענישה וקשרים ארוכים. מחקר מ־1998 מצא שאנשים בעלי האדרה עצמית גבוהה עשו רושם חיובי בפגישה הראשונה, ורושם שלילי אחרי שבע פגישות. דפוס כזה משתלם בעיקר בטווח הקצר ובסביבה שבה אפשר להחליף קהל. בקשרים ממושכים, שבהם אחרים זוכרים, המחיר עשוי לחזור. לכן השאלה אינה אם הפגיעה משתלמת, אלא באילו תנאים, למי ולאורך כמה זמן.

ויש כאן סכנה הפוכה: להסביר את הנרקיסיזם באמצעות תחרות, עד שהוא מאבד את ייחודו. לא כל מי שמעדיף את טובתו על פני טובת אחרים הוא נרקיסיסט. מה שהנרקיסיזם מוסיף הוא הצורך בהערצה, תחושת הזכאות, והחתירה לא רק להצליח אלא להיראות עליון.

ייתכן אפוא שלא צריך להסביר כיצד הנרקיסיסט מצליח להרגיש טוב אף שהוא פוגע באחרים. צריך קודם לבדוק אם, מתי וכיצד הפגיעה באחרים היא חלק ממה שמאפשר לו להצליח. זה אינו מבטל את האפשרות של הכחשה, הגנה או חוסר אמפתיה. אבל זה מונע מאיתנו להפוך אותן להסבר הכרחי, במקום שבו ייתכן שקיים גם אינטרס ממשי.

ההכרה באפשרות שהוא אינו משלם אינה מצדיקה את הפגיעה. להפך: היא מאפשרת להתייחס לאחריותו בלי להבטיח שנפשו שלו תעניש אותו. על הדרך שבה זה נראה בזוגיות כתבתי בדף בעלי נרקיסיסט, ועל מה שהמחקר מצא כשבדק התנהגויות בפועל, בדף מה מאפיין נרקיסיסטים.

אם הנרקיסיזם מועיל לאדם, באיזה מובן הוא פגם או לקות?

אפשר לומר שהנרקיסיזם הוא פגם במובן המוסרי: הוא פוגע באחרים. אפשר לומר שהוא לקות במובן התפקודי: משהו באדם אינו פועל כפי שצריך. הטענה הראשונה אינה מוכיחה את השנייה. וגם השנייה מתפצלת: האם הדפוס מזיק לאדם עצמו? האם הוא מגביל יכולת נפשית שלו? והאם הוא עומד בקריטריונים של הפרעה? תשובה חיובית לאחת אינה מחייבת תשובה חיובית לאחרות.

כאן צריך להבחין בין תכונות נרקיסיסטיות לבין הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אנשים רבים רוצים הכרה, מתגאים בהישגיהם או מתקשים לשאת פגיעה בערכם העצמי; לא כל ביטוי כזה מוגדר כהפרעה נפשית. הפרעת אישיות היא אבחנה קלינית של דפוס מתמשך ורחב, ולא ציון גבוה בשאלון.

מהי, אם כן, הפרעה? לפי ההגדרה הכללית של DSM‑5, הפרעה נפשית היא הפרעה משמעותית בחשיבה, ברגש או בהתנהגות, שמשקפת תקלה בתהליכים הנפשיים, ובדרך כלל קשורה במצוקה או בפגיעה בתפקוד. המדריך מוסיף הסתייגות: קונפליקט בין אדם לחברה אינו הפרעה, אלא אם הוא נובע מליקוי באדם עצמו.

היעדר מצוקה אינו שולל הפרעת אישיות; ההערכה הקלינית כוללת גם קשיים בתפקוד העצמי והבין־אישי. ומצד שני, העובדה שאדם פוגע באחרים אינה מספיקה כדי לקבוע שהוא סובל מהפרעה נפשית. אנחנו יכולים לגנות ניצול, להציב גבולות ולדרוש אחריות בלי שנצטרך להוכיח שאדם חולה.

מדוע קשיים ביחסים נחשבים לחלק מהפרעה בתפקודו של האדם? אפשר להשיב שהיכולת להכיר באחר, לקיים קשרים הדדיים ולשאת תסכול היא חלק מן התפקוד האנושי, ושכאשר היא מוגבלת באופן נוקשה ומתמשך יש בסיס קליני לראות בכך פגיעה. זו אינה תשובה ריקה, וגם אינה רק שיפוט מוסרי שהתחפש למדע. אבל היא נשענת על תפיסה מסוימת של מה שחיוני לחיים נפשיים תקינים.

ויש כאן שאלה נוספת: האם האדם אינו מסוגל להכיר באחר, או שהוא מסוגל ומעדיף שלא? מבחוץ שני המצבים נראים דומים. מחקר מ־2014 מצא שאנשים בעלי נרקיסיזם גבוה הגיבו באמפתיה נמוכה לסיפור של אישה שנפגעה. הדבר ניכר גם בדיווח שלהם וגם במדד הדופק. אבל כשהתבקשו לדמיין את מה שהיא מרגישה, האמפתיה שלהם הייתה רגילה. החוקרים הסיקו שהבעיה היא במוטיבציה, לא ביכולת. אבל אמפתיה רגעית לפי הנחיה בניסוי אינה מוכיחה יכולת לקיים הדדיות לאורך שנים, וממצא אחד במדגם של סטודנטים אינו מכריע. הוא מחליש את ההנחה שמדובר בהכרח בחוסר יכולת, ומראה שאי אפשר להסיק לקות או הפרעה רק על פי ההתנהגות.

ייתכן שאדם אינו מעוניין בקשרים הדדיים. הוא מעדיף יחסים שבהם הוא שולט, ומצליח לשמר אותם באמצעות כוח, כסף או מעמד. הוא אינו סובל במיוחד. אפשר לומר שהתנהגותו פוגענית, ושאחרים משלמים עליה מחיר. אבל כדי לקבוע שהיא מבטאת הפרעה נפשית, נדרש יותר מן העובדה שאיננו רוצים לחיות לצדו.

אלא שבהפרעות אישיות ההגדרה כבר מכריעה חלק חשוב מהשאלה. במודל החלופי של DSM‑5 וב־ICD‑11, ליקוי באמפתיה ובאינטימיות אינו תוצאה של ההפרעה אלא חלק מהגדרתה. האדם הזה עומד בקריטריון לא משום שנמצא אצלו נזק לעצמו, אלא משום שההגדרה קבעה מראש שהדדיות היא חלק מתפקוד תקין. Wakefield מציע מבחן אחר: הפרעה היא שילוב של נזק ושל תקלה, מנגנון שאינו ממלא את תפקידו. אם הפגיעה באחרים היא חלק מדרך שעובדת עבורו, ייתכן שיש כאן נזק בלי תקלה. ואם נמהר לקבוע שגם הוא בהכרח פגוע, אנחנו עלולים להפוך בעיה ביחסי כוח לבעיה במבנה נפשו. זו אינה סיבה לבטל את המושג הפרעת אישיות, אלא סיבה לדרוש ממנו דיוק.

אבל הזהירות הזאת צריכה לפעול לשני הכיוונים. הפרעת אישיות אינה מוגדרת רק בפגיעה באחרים, אלא בנוקשות: דפוס שחוזר בהקשרים שונים, גם כשהוא כבר אינו משרת את האדם. הצלחה אינה שוללת נוקשות כזאת; לפעמים היא רק מסתירה אותה. סביבה של כוח, כסף ותלות אינה מעמידה את המגבלה במבחן, וכשהתנאים משתנים, בפיטורים, בפרידה או בזקנה, היא עשויה להתגלות. וכפי שנראה בפרק הבא, המחיר אינו נעדר מן המחקרים. רובם גם עוסקים בתכונות באוכלוסייה הכללית, לא באנשים שפנו לטיפול. השאלה אינה אם להאמין לאבחנה או לחשוד בה, אלא מה היה צריך לקרות כדי שנדע שהיא מזהה מגבלה ממשית.

על הסכנה שבהפיכת המילה לתווית כתבתי בדף נרקיסיזם כתווית בעייתית.

האם הנרקיסיזם חייב להיכשל בסופו של דבר?

לפי מודל הוויסות העצמי הדינמי שהוצע ב־2001, האדם הנרקיסיסטי מנסה לשמר דימוי עצמי חיובי גם באמצעות אחרים, אבל הניסיונות להשיג הכרה עלולים להרחיק את האנשים שמהם הוא מבקש אותה. כך נוצרת מערכת שעשויה לפעול נגד מטרותיה. ויש עדות לכך שאנשים בעלי נרקיסיזם גרנדיוזי יודעים שהמוניטין שלהם נשחק לאורך זמן; על מה שהם יודעים על עצמם כתבתי בדף האם נרקיסיסטים יודעים שהם נרקיסיסטים.

אבל האם המחיר חייב להגיע בסופו של דבר? מחקר שפורסם ב־2020 עקב אחרי משתתפים מגיל 18 ועד גיל 41. בממוצע, רמת הנרקיסיזם שלהם ירדה עם השנים. ובכל זאת, התוצאות לא הציגו סיפור אחיד: מי שתחושת הזכאות שלו הייתה גבוהה בצעירותו דיווח בגיל 41 על יותר אירועי חיים שליליים ועל רווחה נפשית נמוכה יותר. מנגד, אנשים בעלי ציוני נרקיסיזם גבוהים יותר בצעירותם נטו להגיע לתפקידים שהעניקו להם סמכות ניהולית, ואצל מי שמילאו תפקידים כאלה חלה ירידה מתונה יותר ברכיב המנהיגות הנרקיסיסטי. ומחקר אחר, שעקב במשך שש שנים אחרי כ־5,900 זוגות בגרמניה, מצא שיריבות נרקיסיסטית נקשרה לשביעות רצון זוגית נמוכה יותר, אבל לא לירידה מהירה יותר שלה עם השנים. המחיר היה שם מן ההתחלה, אבל לא הלך והחמיר.

המחקר אינו מוכיח שההצלחה משמרת את הנרקיסיזם, אבל הוא מעלה אפשרות כזאת. מעמד וכוח אינם בהכרח התגמול שמגיע אחרי שהאדם השתנה. הם יכולים להיות גם חלק מן התנאים שבהם דפוס ההתנהגות שלו ממשיך להתקיים.

אדם יכול לאבד קשר אחד וליצור חדש, לפגוע באנשים מסוימים ולזכות בתגמול מאחרים. הוא עשוי להצליח בתחום אחד ולהיכשל באחר. אם נמדוד מעמד, נקבל תמונה מסוימת; אם נמדוד קשרים הדדיים, נקבל תמונה אחרת. אם נשאל אותו על שביעות רצונו, ואם נשאל את הקרובים אליו על חייהם לצדו, התשובות עשויות להיות שונות מאוד.

מדוע אנחנו מניחים שצריך להיות חשבון אחד, שבו כל היתרונות והמחירים מצטברים להצלחה או לכישלון? אין הכרח שיגיע רגע שבו כל התוצאות יסתדרו למסקנה אחת.

ואולי הציפייה לחשבון כזה לא נולדה מן המחקר. השאלה העתיקה של „רשע וטוב לו, צדיק ורע לו” מבטאת את הקושי להשלים עם עולם שבו פגיעה באחרים אינה מבטיחה שהפוגע ישלם מחיר. כאשר אנחנו מספרים שהנרקיסיסט חייב להיכשל בסוף, ייתכן שאנחנו מעניקים לציפייה הזאת הסבר פסיכולוגי: מי שזקוק כל כך להערצה מוכרח לאבד אותה, ומי שפוגע באחרים מוכרח בסופו של דבר להיפגע בעצמו. מודל פסיכולוגי יכול לתאר מנגנון אמיתי, ובכל זאת לשאוב את כוחו מן הסיפור שאנחנו רוצים להאמין בו.

אבל האם זה מה שמצאנו, או מה שאנחנו מבקשים למצוא? קהלת סירב לנחמה הזאת: „יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו”.

בקומדיה הקלאסית האלזון, המתרברב, נחשף לבסוף לעיני הקהל. אבל קומדיה היא ז'אנר, לא ממצא. ב„בגדי המלך החדשים” של אנדרסן, הילד חושף את מה שכולם מפחדים לומר. הקיסר חושד שהדברים נכונים, ובכל זאת ממשיך בתהלוכה בגאווה גדולה עוד יותר, ואנשי החצר ממשיכים לשאת אחריו שובל שאינו קיים.

אנחנו זוכרים את הילד שחשף את האמת. קל יותר לשכוח שהמלך המשיך לצעוד.

החשיפה אינה מבטיחה נפילה. והעולם אינו מבטיח שהמחיר ישולם בידי מי שגרם לו.

אז עבור מי הנרקיסיזם הוא הפרעה?

נרקיסיזם אינו מתחלק באופן מסודר לבריא ולחולה, והיתרונות והמחירים שלו אינם מתכנסים בהכרח למאזן אחד. אדם יכול להפיק יתרונות ממשיים מדפוס התנהגות שפוגע באחרים, להצליח בתחומים מסוימים ולהיכשל באחרים, ולהרגיש טוב עם עצמו גם כשאנשים סביבו סובלים. הוא יכול גם לחוות מצוקה בלי לפגוע באיש.

ראינו שנזק אינו זהה לתקלה בתפקוד הנפשי, ויעילות אינה הוכחה לבריאות. כשאנחנו אומרים על אדם שיש לו הפרעה נפשית, איננו רק מתארים את הרגשתו. אנחנו מעריכים גם את יכולתו לפעול, לקיים יחסים ולחיות בעולם משותף עם אחרים. אלה אינן אמות מידה שגויות בהכרח, אבל הן אינן כולן עובדות מאותו סוג. השאלה אינה רק אם האדם מצליח לחיות כפי שהוא רוצה, אלא מה אנחנו רואים כמגבלה ביכולתו, ועל סמך מה.

השאלה נעשית חריפה כשמי שמחזיק בכוח הוא גם מי שקובע מהו תפקוד תקין. בברית המועצות שימשה הפסיכיאטריה לאשפוז מתנגדי משטר. אבחנת „סכיזופרניה איטית” אפשרה לראות ב„רעיונות רפורמיסטיים”, ב„מאבק על האמת” ובהערכת יתר של חשיבות עצמית סימנים למחלה. הגנרל פטרו (פיוטר) גריגורנקו, שביקר את השלטון, אובחן כבעל „התפתחות פרנואידית של האישיות” ואושפז בכפייה. פסיכיאטרים אמריקאים שבדקו אותו ב־1979 לא מצאו עדות למחלת נפש, וב־1991 בוטלה האבחנה רשמית. האדם הבלתי סביר של שו, זה שמתעקש להתאים את העולם לעצמו, יכול היה להפוך בעיני השלטון לאדם חולה. ובאותו משטר זכה השליט להערצה ממוסדת, שגונתה רק אחרי מותו, וכחטא פוליטי: „פולחן האישיות”. מי שמחזיק בכוח קובע מתי רצון לשנות את העולם הוא מנהיגות, ומתי הוא מחלה. אין מדובר באותה תכונה או בשתי אבחנות מקבילות. אבל הניגוד מלמד כיצד כוחו של אדם ומקומו ביחס לשלטון עשויים להשפיע על השפה שבה מתארים את התנהגותו.

האבחנה לא רק תיארה את גריגורנקו; היא שינתה את מקומו בעולם. לפניה הוא היה אדם שמתווכח עם השלטון; אחריה, טענותיו עצמן נקראו כתסמין. מערכות האבחון המודרניות מבקשות להציב גבול למעבר הזה: ה־ICD-11 קובע שאין לאבחן הפרעת אישיות כאשר הדפוס מוסבר בעיקר בגורמים חברתיים או תרבותיים, „לרבות קונפליקט חברתי־פוליטי”. אבל קיומו של כלל כזה אינו מבטיח שכל אבחון יהיה נקי מיחסי כוח. גם בדמוקרטיה, איש מקצוע שמאבחן מרחוק אדם ציבורי עלול להחליף ויכוח על מעשיו בהסבר על נפשו. אין להשוות זאת לאשפוז בכפייה, אבל בשני המקרים קיימת סכנה שההסבר הפסיכיאטרי יתפוס את מקום ההתמודדות עם המעשים והרעיונות.

ובכל זאת, אבחנה אינה רק כפייה של נורמה. היא יכולה לתת לאדם שפה לקושי שאחרת היה נתפס ככישלון מוסרי בלבד, ולתת לנפגעים שם למה שחוו. היא יכולה להבחין בין התנהגות שאדם בוחר בה לבין דפוס שהוא מתקשה לשנות, ולפתוח אפשרות לטיפול. אבל אותה אבחנה יכולה גם להיעשות הסבר שסוגר את הדיון: מרגע שניתן שם למבנה הנפשי, כבר נדמה שאנחנו יודעים מדוע האדם פועל כפי שהוא פועל. ההבדל אינו בין מדע למוסר, אלא בין הסבר שמוסיף ידע על האדם לבין הסבר שסוגר את האפשרות ללמוד ממנו משהו חדש.

לכן צריך להחזיק כמה דברים יחד, בלי שאחד יבטל את האחרים. אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטיים עשוי להרגיש טוב עם עצמו ולהפיק יתרונות ממשיים מהתנהגותו. אותם מאפיינים עשויים להיות קשורים לפגיעה באחרים, ואף לקשיים בתפקודו שלו. גם אבחנה מבוססת אינה פוטרת אותו מאחריות למעשיו, וגם העובדה שאנחנו מתנגדים למעשיו אינה מספיקה כדי לקבוע שקיימת הפרעה נפשית.

כשאנחנו הופכים את האופן שבו אדם חי ופועל בעולם להסבר על המבנה הנפשי שלו, אנחנו עשויים לזהות קושי ממשי. אבל אנחנו גם בוחרים מה ייחשב לקושי, לפי אילו אמות מידה נבחן אותו, ומי מוסמך לקבוע זאת.

השאלה אינה רק מה אנחנו יודעים על האדם כשאנחנו מכנים את התנהגותו הפרעה. היא גם מה קורה לו, וליחסים שלנו איתו, מרגע שההסבר הזה נעשה הדרך שבה אנחנו מבינים אותו. האם הוא מאפשר לנו לראות דבר שלא ראינו קודם, או שהוא נעשה הידיעה שדרכה כל דבר נוסף יפורש?

על האופן שבו השאלה הזאת משתנה כשמדובר באישה כתבתי בדף אישה נרקיסיסטית: מי משתקפת במראה?.

מקורות

1. Sedikides, C., Tang, Y., Liu, Y., de Boer, E., Assink, M., Thomaes, S., & Brummelman, E. (2024). Narcissism and wellbeing: A cross-cultural meta-analysis. Personality and Social Psychology Bulletin. https://doi.org/10.1177/01461672241307531
2. Hou, R., Li, S., Miller, J. D., et al. (2025). Weapon or armor? Unpacking the paradox of narcissism and self-reported mental health through a three-level meta-analysis. Journal of Personality.
3. Back, M. D., et al. (2013). Narcissistic admiration and rivalry. Journal of Personality and Social Psychology, 105(6), 1013–1037.
4. Wurst, S. N., et al. (2017). Narcissism and romantic relationships. Journal of Personality and Social Psychology, 112(2), 280–306.
5. Grapsas, S., Brummelman, E., Back, M. D., & Denissen, J. J. A. (2020). The “why” and “how” of narcissism: A process model of narcissistic status pursuit. Perspectives on Psychological Science, 15(1), 150–172.
6. Kohut, H. (1966). Forms and transformations of narcissism. Journal of the American Psychoanalytic Association, 14, 243–272.
7. Oliver, E., Coates, A., Bennett, J. M., & Willis, M. L. (2024). Narcissism and intimate partner violence: A systematic review and meta-analysis. Trauma, Violence, & Abuse, 25(3), 1871–1884.
8. Morf, C. C., & Rhodewalt, F. (2001). Unraveling the paradoxes of narcissism: A dynamic self-regulatory processing model. Psychological Inquiry, 12(4), 177–196.
9. Carlson, E. N., Vazire, S., & Oltmanns, T. F. (2011). You probably think this paper’s about you. Journal of Personality and Social Psychology, 101(1), 185–201.
10. Paulhus, D. L. (1998). Interpersonal and intrapsychic adaptiveness of trait self-enhancement: A mixed blessing? Journal of Personality and Social Psychology, 74(5), 1197–1208.
11. Hepper, E. G., Hart, C. M., & Sedikides, C. (2014). Moving Narcissus: Can narcissists be empathic? Personality and Social Psychology Bulletin, 40(9), 1079–1091.
12. Wetzel, E., Grijalva, E., Robins, R. W., & Roberts, B. W. (2020). You're still so vain: Changes in narcissism from young adulthood to middle age. Journal of Personality and Social Psychology, 119(2), 479–496.
13. Seidman, G., et al. (2026). From spark to strain? Changes in relationship satisfaction as a function of narcissistic admiration and rivalry. Journal of Personality. https://doi.org/10.1111/jopy.70065
14. Lerner, M. J., & Miller, D. T. (1978). Just world research and the attribution process: Looking back and ahead. Psychological Bulletin, 85(5), 1030–1051.
15. van Voren, R. (2010). Political abuse of psychiatry—An historical overview. Schizophrenia Bulletin, 36(1), 33–35.
16. Reich, W. (1980). The case of General Grigorenko: A psychiatric reexamination of a Soviet dissident. Psychiatry, 43(4), 303–323.
17. World Health Organization. (2019/2022). ICD-11: International Classification of Diseases, 11th Revision. 6D10 Personality disorder.
18. Wakefield, J. C. (1992). The concept of mental disorder: On the boundary between biological facts and social values. American Psychologist, 47(3), 373–388.
19. Watts, A. L., Lilienfeld, S. O., Smith, S. F., Miller, J. D., Campbell, W. K., Waldman, I. D., Rubenzer, S. J., & Faschingbauer, T. J. (2013). The double-edged sword of grandiose narcissism: Implications for successful and unsuccessful leadership among U.S. presidents. Psychological Science, 24(12), 2379–2389.
20. Frye, N. (1957). Anatomy of Criticism. Princeton University Press.
21. Lee, B. X. (Ed.). (2017). The Dangerous Case of Donald Trump: 27 Psychiatrists and Mental Health Experts Assess a President. St. Martin's Press.
22. American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.). General criteria for personality disorder; Alternative Model for Personality Disorders.
23. Frances, A. (2017, February 14). An eminent psychiatrist demurs on Trump’s mental state [Letter to the editor]. The New York Times.
24. Chatterjee, A., & Hambrick, D. C. (2007). It's all about me: Narcissistic chief executive officers and their effects on company strategy and performance. Administrative Science Quarterly, 52(3), 351–386.
25. Gerstner, W.-C., König, A., Enders, A., & Hambrick, D. C. (2013). CEO narcissism, audience engagement, and organizational adoption of technological discontinuities. Administrative Science Quarterly, 58(2), 257–291.
26. Kraft, P. (2022). The double-edged sword of CEO narcissism: A meta-analysis of innovation and firm performance implications. Journal of Product Innovation Management, 39(6).
27. Grijalva, E., Harms, P. D., Newman, D. A., Gaddis, B. H., & Fraley, R. C. (2015). Narcissism and leadership: A meta-analytic review of linear and nonlinear relationships. Personnel Psychology, 68(1), 1–47.
28. Zhang, H., Ou, A. Y., Tsui, A. S., & Wang, H. (2017). CEO humility, narcissism and firm innovation: A paradox perspective on CEO traits. The Leadership Quarterly, 28(5).
29. Honsová, P., Kubíček, A., & Pauknerová, D. (2025). The measurement trap: A meta-analytic review of measures in CEO narcissism research. Journal of Managerial Psychology. https://doi.org/10.1108/JMP-02-2025-0179
30. Goncalo, J. A., Flynn, F. J., & Kim, S. H. (2010). Are two narcissists better than one? The link between narcissism, perceived creativity, and creative performance. Personality and Social Psychology Bulletin, 36(11), 1484–1495.
31. Martinsen, Ø. L., Arnulf, J. K., Furnham, A., & Lang-Ree, O. C. (2018). Narcissism and creativity. Personality and Individual Differences. https://doi.org/10.1016/j.paid.2018.09.032
32. Feist, G. J. (1998). A meta-analysis of personality in scientific and artistic creativity. Personality and Social Psychology Review, 2(4), 290–309.
33. Lebuda, I., Figura, B., & Karwowski, M. (2021). Creativity and the Dark Triad: A meta-analysis. Journal of Research in Personality. https://doi.org/10.1016/j.jrp.2021.104088
34. Lilienfeld, S. O., Basterfield, C., Bowes, S. M., & Costello, T. H. (2020). Nobelists gone wild: Case studies in the domain specificity of critical thinking. In R. J. Sternberg & D. F. Halpern (Eds.), Critical Thinking in Psychology (2nd ed.). Cambridge University Press.

קרדיט תמונות: ז'אק קאלו, „קפיטן מאלה גמבה וקפיטן בלוויטה”, מתוך „באלי די ספסאניה”, בערך 1622 — National Gallery of Art, Washington (Rosenwald Collection, 1946.21.225), Open Access, נחלת הכלל. אונורה דומייה, „הבטן המחוקקת”, 1834 — National Gallery of Art, Washington (1943.3.2953), Open Access, נחלת הכלל. וילהלם פדרסן, איור ל„בגדי המלך החדשים”, 1849 — Wikimedia Commons, נחלת הכלל.