למה אנחנו מסיטים מבט כשאנחנו חושבים?

להאזנה: גרסת השמע המלאה של המאמר

ב"האיטיות" קושר מילן קונדרה בין האטה לזיכרון. אדם הולך ברחוב, מנסה להיזכר במשהו, וכאילו בלי שהחליט על כך הוא מאט את צעדיו. יש דברים שאי אפשר למצוא באותה מהירות שבה אנחנו חולפים על פני העולם.

מכל המקומות, הדימוי הזה מופיע בפתח מאמר מדעי.

אנחנו מסיטים מבט בזמן חשיבה מפני שקשר עין ועיבוד הסביבה דורשים קשב. הפחתת הקלט החיצוני עוזרת בשליפת זיכרון, בדמיון ובמציאת מילים — וכשאדם אחר מביט בנו העלות גדולה יותר, מפני שאיננו רק רואים אותו אלא גם מודעים לעצמנו כמי שנראים על ידו.

זו התשובה הקצרה. מכאן והלאה היא נעשית מסובכת יותר, ובסופה כבר לא נדבר על עיניים.

בשנת 1998 פרסמו ארתור גלנברג ועמיתיו מחקר על תופעה שאני פוגש בקליניקה שוב ושוב. אני מציג לאדם שאלה קשה, והוא מפסיק להביט בי. העיניים נעות לרצפה, לתקרה, לחלון, או פשוט אל מקום שאין בו דבר מסוים לראות.

אנחנו רגילים לקרוא את התנועה הזאת כסימן. הוא מתחמק. הוא אינו מקשיב. היא נבוכה. הוא מסתיר משהו. האומנם?

מי שמחפש באינטרנט מה זה אומר כשמישהו אינו מסתכל לו בעיניים ימצא ברשת שפע של תשובות בשפת גוף: אחוזי מבט, סימני שקר, טיפים לראיון עבודה. אני אומר משהו אחר. לפעמים "מה זה אומר עליו" היא כבר השאלה הלא נכונה, מפני שהסטת המבט אינה בהכרח מה שהוא מסתיר — היא יכולה להיות חלק ממה שהוא עושה כדי לחשוב.

שישה שלבים של אותה עין ברישום, מקו בונה ועד הצללה. גם בשעת הרישום העין עוזבת את הדגם וחוזרת אליו.

בחמישה ניסויים מצאו גלנברג ועמיתיו בדיוק את זה. ככל שהעיבוד נעשה קשה יותר, אנשים הסיטו את מבטם יותר. אי אפשר היה להסביר את התופעה רק במבוכה או בציפיות חברתיות. והחשוב ביותר: הסטת המבט הייתה פונקציונלית. בתנאים מסוימים, כשאנשים הסיטו את המבט, הם ענו טוב יותר.

כלומר, לפני שהסטת מבט היא סימן חברתי, היא יכולה להיות פעולה של החשיבה עצמה. לפעמים אדם מפסיק להסתכל בנו לא מפני שהוא הפסיק להיות איתנו, אלא מפני שהוא מתחיל לחשוב.

מה אנחנו עושים בזמן שאיננו מסתכלים?

אם המבט מפנה מקום, השאלה המעניינת היא למה.

מחקר משנת 2023 עקב אחר תנועות העיניים של אנשים שהתבקשו לשלוף זיכרונות אוטוביוגרפיים. הסטת המבט הופיעה בעיקר בשלב המוקדם שבו האדם עדיין מנסה לגשת לזיכרון, ולא כשהזיכרון כבר נמצא בידיו והוא מספר אותו. כשהזיכרון עלה מיד, כמעט לא היה צורך להסיט מבט; כשהשליפה דרשה מאמץ, העיניים נטו יותר לעזוב את הסביבה. החוקרים מתארים זאת כניתוק תפיסתי זמני: הפחתה של העיבוד החיצוני בזמן שהקשב מופנה פנימה.

עין אחת יצאה מגבולות הפנים — כאילו המבט הופרד ממקומו.

יש משהו כמעט מילולי בתנועה הזאת. אתה שואל אותי שאלה על משהו שקרה לפני עשרים שנה. השאלה מגיעה ממך, אבל התשובה אינה נמצאת על פניך. כדי למצוא אותה אני מפסיק לרגע להסתכל בך, ואז אני חוזר.

מחקר אחר בדק לא זיכרון אלא דמיון. משתתפים התבקשו לעקוב בעיני רוחם אחרי מסלול בתוך רשת מדומיינת. כאשר נדרשו לקיים קשר עין עם הנסיין, הדיוק בדמיון המרחבי שלהם נפגע; כשהסיטו מבט, הביצוע השתפר. גם במחקרים על שליפת מילים מופיע אותו כיוון: כאשר המשימה הלשונית נעשית תובענית, מבט ישיר באדם שמולנו עלול להקשות על מציאת התשובה.

אלה אינם חוק אחד, והם אינם אומרים שכל מי שמסיט מבט חושב עמוק יותר. אבל מצטייר מהם כיוון מעניין: המבט מתחרה במיוחד במה שאינו נמצא בחדר. בזיכרון שעדיין צריך להישלף, בדימוי שצריך להיבנות, במילה שעוד לא נמצאה.

לאן מביטים כשהעיניים עצומות?

עד כאן מצטיירת תמונה נוחה: העולם החיצוני נסגר, ומשהו פנימי מקבל מקום לעבוד. עצימת עיניים היא המקרה הקיצוני שלה — לכבות את הראייה כדי לפנות פנימה.

אלא שמי שניסתה זאת ברצינות גילתה משהו אחר.

ב"קפה מילר", העבודה שיצרה פינה באוש ב־1978, הרקדנים נעים בעיניים עצומות בין שולחנות וכיסאות בעוד אדם אחר מפנה את הרהיטים מדרכם. באחד הקטעים הארכיוניים בסרטו של וים ונדרס מספרת באוש על קושי שהיה לה בעבודה הזאת: היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה, ולא הבינה מדוע. ואז גילתה את ההבדל. גם כשהעפעפיים סגורים, יש הבדל עצום בין להביט מטה לבין להביט קדימה — מאחורי העיניים העצומות. ברגע ששינתה את הכיוון, התנועה כולה השתנתה.

עין בתוך שכבת שמן עבה. המבט אינו חלון בקיר; יש לו חומר וכיוון.

זה מפרק את התמונה שבנינו זה עתה.

מאחורי עפעפיים סגורים אין קלט חזותי. אין מה לראות ואין מה להפחית. ובכל זאת המבט לא נעלם — יש לו עדיין כיוון, והכיוון הזה משנה את הגוף.

כלומר העיניים אינן חלון שאנחנו פותחים וסוגרים. המבט הוא תנוחה שהגוף נוקט.

וזה משנה את מה שהמחקרים מספרים לנו. כשאדם מסיט מבט בזמן שהוא מנסה להיזכר, הוא אינו מכבה ערוץ. הוא משנה את העמדה שממנה גופו פונה אל העולם. הפעולה אינה חיסור אלא ארגון מחדש.

קל מאוד להפוך את כל זה לסיפור על חוכמת הגוף: הגוף יודע מתי לעזוב את העולם כדי למצוא את האמת בפנים. אבל אין לנו שום סיבה להניח שבפנים מחכה אמת נקייה יותר. שינוי הכיוון רק משנה את התנאים — משהו שהיה בחוץ מפסיק לרגע לדרוש תשומת לב, ומשהו אחר מקבל אפשרות להופיע. מה שיופיע שם יכול להיות זיכרון, דימוי, פחד או המצאה.

ואם אפשר לשנות את המבט בלי לראות דבר, השאלה נעשית חדה יותר: מה בעצם אנחנו עושים כשאנחנו מסיטים אותו מאדם?

אז למה להסתכל בעיני אדם עולה לנו באנרגיה רבה יותר מלהסתכל בקיר?

עד כאן אפשר היה לחשוב שההסבר פשוט: אנשים הם גירוי חזותי מורכב, ולכן כשאנחנו צריכים לחשוב אנחנו מפחיתים הסחות.

מבט מצומצם בסגנון מנגה. די בכמה קווים כדי שהמבט ייקרא כאיום.

קבוצת המחקר של יארי הייטנן בטמפרה הראתה בשורה של מחקרים שהאפקט של קשר עין תלוי לא רק במה שהעיניים שלנו רואות, אלא גם באפשרות שאנחנו עצמנו נראים. הידיעה שמישהו מתבונן בי יכולה להגביר מודעות לעצמי כפי שאני מופיע לפניו, גם כאשר איני רואה בבירור את עיניו. ולעוררות הגופנית האופיינית לקשר עין יש חשיבות למעגל השלם יותר: אני רואה את האחר וחווה שגם הוא יכול לראות אותי.

אפילו נוכחות באותו חדר אינה הכרחית. במחקר מ־2020 הופיעה תגובת עוררות למבט ישיר גם בשיחת וידאו דו־כיוונית בזמן אמת, אבל לא כאשר המשתתף פשוט צפה בסרטון מוקלט של אותו אדם. ההבדל אינו רק בין פנים למסך — ההבדל הוא בין אדם שאני רואה לבין אדם שיכול לראות אותי עכשיו.

ומחקר אחר של אקי מיליינבה והייטנן מצא הבחנה מדויקת עוד יותר. האפשרות להיות נראה הגבירה בעיקר מודעות עצמית ציבורית: תשומת לב לעצמי כפי שאני מופיע לאחר. לא בהכרח מודעות עמוקה יותר למה שאני מרגיש, ולא יותר קשב אל העולם, אלא יותר נוכחות של עצמי כפי שאני עשוי להיראות מבחוץ.

וזה משנה את כל שאלת המחיר. כשאני מסתכל בקיר בזמן שאני מנסה להיזכר, אני רואה קיר. כשאני מסתכל בך, אני לא רק רואה אותך — אני גם מתחיל להופיע אצלך.

כשאתה מסתכל בי ואני יודע זאת, חלק ממני עסוק מעכשיו בי כפי שאני מופיע לך.

זה גם עוזר להבין מדוע מבט ממושך יכול להפוך במהירות מלא־נעים למאיים. מבט ישיר אינו רק מידע שאני קולט מן האחר; הוא מחזיק אותי בתוך הידיעה שאני עצמי מושא לתשומת לבו. בהקשר של עימות, שליטה או איום, אותה פעולה שיכולה ליצור אינטימיות נעשית דרך להחזיק אדם אחר בתוך המבט. אבל מכאן לא נובע שמבט כזה מגלה מי האדם שמביט. הדוגמה הקיצונית היא מה שמכונה בתרבות הפופולרית „המבט הפסיכופתי”: הוא עשוי להרגיש מאיים מאוד, אף שאין ראיה שמאפשרת לזהות פסיכופתיה על פי מבט כזה — ובכמה מחקרים נמצא דווקא פחות קשר עין אצל אנשים עם תכונות פסיכופתיות.

פרופיל שבמקום עינו דמות מכווצת. מבט מאיים הוא מה שאנחנו מייחסים לו, לא מה שהוא מגלה עלינו.

כשהמבט נכנס לחדר הטיפול

בטיפול קשה לחשוב על קשר עין במונחים של קשב בלבד. אני יושב מול אדם ואנחנו מדברים על דבר שכואב לו. לפעמים נכון יותר לומר שאנחנו לועסים יחד כאב. המילים אינן מועברות ממנו אליי כמו מידע. אנחנו מחזיקים אותן בינינו, לפעמים הרבה לפני שאנחנו יודעים מה הן אומרות. ואז העיניים נעשות חלק מן הדבר עצמו. יש פגישות שבהן אדם שמביט בי בדרך כלל מגיע למקום מסוים ומוריד את עיניו. לפעמים הוא אפילו אומר: אני לא יכול להסתכל עליך כשאני אומר את זה.

אפשר לתאר זאת כהפחתת עומס. לפעמים זה בוודאי חלק מן הסיפור. אבל מתוך החדר התנועה יכולה להרגיש אחרת לגמרי. הוא אינו רק צריך פחות מידע ממני. לפעמים הוא צריך להיות פחות נראה לי.

יש דברים שקשה לומר כל עוד הפנים שמולי מגיבות אליהם. אפילו פנים שקטות מגיבות. משהו בעיניים משתנה, הנשימה משתנה, הגוף מתכווץ או מתקרב. אם אני המטפל, אין לי דרך להפוך את פניי לקיר. ולפעמים דווקא משום שאני חשוב ברגע הזה, צריך להרחיק אותי מעט. לא להפסיק לדבר איתי.

לא לצאת מן היחסים. רק להוציא לרגע את עיניי מן המקום שבו המילים מנסות להיוולד.

זו חוויה שונה מאוד מן הרעיון שהסטת מבט היא סימן לכך שהמטופל „אינו בקשר”. לעיתים היא הדרך שבה הקשר נעשה נסבל מספיק כדי להמשיך. אבל יש גם תנועה הפוכה. יש אנשים שבפגישות מסוימות כמעט אינם מסיטים את מבטם. הם מספרים משהו קשה ומחזיקים את עיניי בעיניהם. המבט יכול להיות אינטנסיבי, תובעני, לפעמים אפילו אגרסיבי.

גם כאן יהיה פשטני מדי לומר שהאדם „שולט” בי. לפעמים המבט אומר משהו שאין לו עדיין שפה: אתה נשאר פה?

אתה מסוגל לשמוע את זה?

אתה עומד להסיט את העיניים ברגע שגם האחרים הסיטו אותן?

ואולי לפעמים גם:

עכשיו אתה תרגיש משהו מן הדבר שאני נאלצתי להרגיש לבדי.

המבט אינו רק כלי להעברת המסר. הוא נעשה חלק מן האופן שבו הכאב עובר בינינו. ואני מרגיש אותו.

כמטפל, מבטו של האדם שמולי משנה גם אותי. יש מבטים שמעוררים בי רצון להרגיע, מבטים שגורמים לי לרצות לזוז, כאלה שמחזיקים אותי במקום, וכאלה שבהם אני מרגיש כמה חשוב שלא אנסה למלא מהר מדי את החלל שנוצר כשהעיניים שלו עוזבות אותי.

לכן השאלה אינה רק כמה משאבים קוגניטיביים קשר עין צורך. בין שני אנשים, מבט הוא גם דרך לעשות משהו לאדם האחר.

לבקש ממנו להישאר. לבדוק אותו. להרחיק אותו. להכניס אותו פנימה. להסתיר ממנו משהו. או לוודא שהוא ראה.

וכאן המחקר על קשר עין מקבל משמעות אחרת. העובדה שהגוף מגיב במיוחד כאשר אני יודע שהאדם שמולי יכול לראות אותי אינה רק עלות של עיבוד. היא גם תנאי לכך שמבט יכול להפוך לאירוע רגשי בינינו.

למה שיחת טלפון מרגישה אחרת משיחת זום?

אולי זו אחת הסיבות. בשתיהן האדם האחר רחוק מאיתנו ובשתיהן השיחה מתרחשת בזמן אמת, אבל בזום אנחנו עדיין נמצאים בשדה הראייה זה של זה. בטלפון אפשר להסתכל מהחלון, ללכת בחדר או לעצום עיניים בלי שהמחווה הזאת תיכנס כלל ליחסים. העיניים יכולות לעזוב את האדם בלי שהשיחה תעזוב אותו. בזום, לעומת זאת, הסטת המבט עצמה חוזרת להיות גלויה.

ובזום יש עוד דבר שאין אפילו בשיחה פנים אל פנים: אנחנו יכולים לראות את עצמנו נראים. בחדר, אני יודע שאתה רואה אותי אבל איני רואה כל הזמן את התמונה שאתה רואה. על המסך היא נמצאת שם, בפינה.

ניסוי מ־2023 השווה שיחות עימות בעבודה עם חלון עצמי ובלעדיו. כשהמשתתפים ראו את עצמם, הם העריכו את הביצוע שלהם באופן שלילי יותר, היו פחות מדויקים בקריאת יחסו של בן השיחה אליהם, ופחות מרוצים מן השיחה. שימו לב לחלק האמצעי: הקשב שנלקח לניטור עצמי נלקח מן האדם שמולם.

ואם המבט הוא תנוחה, אז חלון העצמי אינו רק הסחה. הוא מכשיר שמחזיק אותנו כל הזמן בתנוחה של מי שנבחן.

אפשר להסיק מכאן משהו לא אינטואיטיבי על תקשורת. אנחנו נוטים להניח שיותר ערוצים פירושם יותר נוכחות ולכן תקשורת טובה יותר. לפעמים הוספת הפנים מוסיפה מידע, ולפעמים היא מוסיפה גם עבודה. הטלפון מזכיר לנו שאפשר להיות נוכח מאוד בקולו של אדם דווקא כשהעיניים חופשיות ממנו.

זה לא חדש. פרויד הושיב את מטופליו כך שלא יראו אותו, והסידור הזה — לשמור על הקשר ולהוציא ממנו את המבט — קדם למאה שנות טכנולוגיה. וגם בטיפול מרחוק יש מטופלים שמעדיפים שיחה בלי מצלמה. זו לא בהכרח פשרה. לפעמים זה בדיוק התנאי שמאפשר לומר דבר שעדיין אין לו צורה.

האם קשר עין באמת מסנכרן בינינו?

מחקר של סופי וולטיין ותליה וויטלי על שיחה טבעית גילה תנועה מוזרה במיוחד. הן מדדו את השינויים בגודל האישונים של שני אנשים ששוחחו זה עם זה ובחנו עד כמה הדפוסים שלהם נעשו מסונכרנים.

הציפייה הפשוטה הייתה שקשר עין יעלה את הסנכרון. בפועל התמונה הייתה מורכבת יותר. הסנכרון בין שני האנשים כבר התחיל לעלות לפני שהמבטים נפגשו. הוא הגיע לשיא סביב תחילת קשר העין, ואז, בזמן שקשר העין נמשך, התחיל לרדת. לאחר שהמבט נשבר, הסנכרון החל שוב לעלות.

החוקרות אינן טוענות שקשר העין עצמו גורם לירידה. אבל הממצא מפריע לדימוי הפשוט שבו ככל שאנחנו מסתכלים זה בזה יותר, כך אנחנו נעשים מחוברים ומסונכרנים יותר.

ייתכן שקשר העין עושה משהו אחר. הוא מופיע כאשר כבר נוצר מספיק משותף, ואז מתחילה שוב תנועה של נפרדות. לא ניתוק ולא התרחקות מן הקשר, אלא האפשרות שכל אחד מן המשתתפים יחזור להיות מקור של דבר שלא נמצא עדיין אצל השני.

במובן הזה, קשר העין אינו בהכרח שיא הקשר. הוא יכול להיות הסימן שהגענו למשותף מספיק כדי שנוכל להיפרד שוב. וזו אולי אחת הדרכים שבהן שיחה נעשית שיחה ולא הדהוד. אילו שני אנשים היו נעשים מסונכרנים יותר ויותר, לא היה עוד הרבה מה לומר. משהו בשיחה דורש ממני להיות איתך מספיק כדי להבין אותך, ואז להתרחק מעט כדי שתהיה לי תשובה שאינה רק חזרה עליך.

האם הסטת מבט היא סימן לחוסר קשב?

יש אנשים שאצלם המחיר של קשר עין קשה יותר להסתיר.

פעם כתבתי שאוטיסטים, לצד אנשים מופנמים, נוטים לשמור פחות על קשר עין משום שהם צריכים לווסת עוררות. זה היה ניסוח רחב מדי.

כאשר מקשיבים לאנשים אוטיסטים עצמם, מתקבלת תמונה אחרת ומורכבת יותר. במחקר של דומיניק טרביסן ועמיתיו תיארו מתבגרים ומבוגרים אוטיסטים חוויות מגוונות של קשר עין, ובהן עוררות גופנית חזקה, עומס חושי, אי־נוחות ותחושה של פלישה.

עיניים יצוקות, מיוצרות. יש מי שלומד כיצד קשר עין אמור להיראות, ומרכיב אותו.

במחקר עדכני יותר של אליסון גארווי, כריסטיאן ראיין ומייק מרפי תיארו משתתפים משהו שמתחבר ישירות לשאלה שאני שואל כאן. אצל חלקם, המאמץ לשמור על קשר עין מקשה דווקא על ההקשבה, על עיבוד הדברים שנאמרים ועל המחשבה מה לענות.

וחלקם מתארים עבודה נוספת לגמרי. הם לומדים כיצד קשר עין אמור להיראות: מתי להסתכל, מתי להסיט, כמה זמן להשאיר את העיניים. הם מחקים דפוסים של אחרים כדי שהמבט שלהם ייראה טבעי.

ואז נוצר מצב כמעט פרדוקסלי. אדם עשוי להקדיש חלק ניכר מן הקשב שלו כדי להיראות כאילו הוא מקשיב. ואדם אחר, שמסיט מבט כדי לפנות יותר משאבים למה שאנחנו אומרים לו, עלול להיתפס כפחות קשוב.

ההבדל הזה חשוב הרבה מעבר לאוטיזם. אנחנו נוטים לבלבל בין הסימן החברתי של הקשב לבין הקשב עצמו. הדרישה "תסתכל עליי כשאני מדבר אליך" נשמעת כאילו אנחנו מבקשים הקשבה, אבל לפעמים אנחנו מבקשים משהו אחר: להרגיש שמקשיבים לנו. אלה אינם תמיד אותו דבר.

ואם המבט הוא תנוחה ולא ערוץ, הבקשה הזאת אינה בקשה לקשב. היא בקשה לתנוחה מסוימת של גוף אחר.

אז למה אנחנו מסיטים מבט כשאנחנו חושבים?

התשובה הקצרה היא שהמבט אינו חלון שדרכו אנחנו קולטים את העולם. הוא עצמו חלק מפעולת הקשב, ויש לו כיוון גם כשאין מה לראות. כאשר אנחנו מנסים לשלוף זיכרון, לבנות דימוי או למצוא מילה שאינה נמצאת מולנו, שינוי הכיוון יכול להפחית חלק מן הדרישות של העולם החיצוני ולאפשר לפעילות אחרת להתארגן.

אבל כשאנחנו מסיטים מבט מאדם, מתרחש עוד משהו. איננו רק מפסיקים לעבד פנים — לרגע אנחנו מפחיתים גם את העובדה שאנחנו עצמנו מופיעים בפני מישהו. וזו אולי הסיבה שפניו של אדם עולות לנו יותר מקיר: המבט שלו אינו רק מידע, הוא מכניס אל תוך המחשבה גם אותי כפי שאני נראה מבחוץ.

לכן אנחנו לא באמת מפסיקים להביט. אנחנו מביטים במקום אחר — והמקום האחר אינו שום מקום. לפעמים אנחנו עושים זאת לא מפני שהקשר נשבר, אלא מפני שאנחנו מנסים להביא אליו משהו שאינו כבר נמצא בו: זיכרון, דימוי, מילה, מחשבה שעדיין לא עברה דרך פניו של האחר. ואז אנחנו חוזרים.

אולי זו אינה הפרעה לתקשורת. אולי זו אחת התנועות שמאפשרות לתקשורת להיות משהו מעבר לחזרה הדדית: להסתכל, להגיע למשהו משותף, להפנות לרגע את המבט למקום אחר, ולהביא בחזרה משהו שאחד מאיתנו היה צריך למצוא במקום שהשני אינו יכול להיכנס אליו במקומו.

מן העיניים אל המבט

וכאן נגמרת השאלה הפשוטה של קשר עין. מפני שאם עצם הידיעה שאתה רואה אותי משנה את הקשב שלי ואת האופן שבו אני מודע לעצמי, האדם שמולי כבר אינו רק מי שאני מסתכל עליו. הוא גם המקום שממנו אני נעשה נראה.

ואם המבט הוא תנוחה, אז להיות מוסתכל אינו לקבל קרינה כלשהי. זה להימצא בתוך התנוחה של מישהו אחר.

השאלה משתנה. היא כבר אינה רק למה אני מסיט מבט כשאני חושב, אלא: מה קורה לי ברגע שאני מגלה שאני קיים גם בתוך המבט שלך?

שם מתחיל הדף הבא, המבט — פילוסופיה, אמנות ופסיכולוגיה. שם סארטר, לאקאן ואחרים כבר אינם שואלים מה העיניים עושות לקשב, אלא מה קורה לאדם כאשר מבטו של האחר הופך אותו גם לדבר שנראה.

וחלון העצמי בזום הוא אולי הגרסה העכשווית והבוטה ביותר של השאלה הזאת: לא רק להיות נראה, אלא לראות בזמן אמת את התמונה שבה אנחנו מופיעים — ולהתחיל לתקן אותה. מה קורה כשהמבט הזה מופנם עד שכבר אין צורך שמישהו יהיה בחדר הוא נושא של דף אחר באתר.

פוטומונטאז' — אוסף של מבטים על שפת הים.

ארבעה יחסים אל המבט

המבט אינו נושא אחד באתר הזה. ארבעה דפים ניגשים אליו מארבע עמדות שונות:

לחיות בתוכו — הדף הנוכחי. מה קורה לחשיבה וליחסים כאשר אנחנו רואים ויודעים שאנחנו נראים.

להיעשות בו — המבט — פילוסופיה, אמנות ופסיכולוגיה. המבט שנותן לנו חוץ, המבט שכבר מגיע טעון בתרבות, והטכנולוגיה שמתחילה להכניס שכבות חישוביות אל תוך עצם פעולת הראייה.

לעשות ממנו — איך נשים מציירות את עצמן: מה קורה כשהמבט כבר הופנם, וכיצד אפשר להפוך אותו לחומר ולא רק לבית דין.

לשמור ממנו דבר — הפחד להיראות: הסתרה, מסכה, אנונימיות והחלק באדם שאינו חייב להפוך לתמונה של האחר.

מקורות וכיווני קריאה

Glenberg, A. M., Schroeder, J. L., & Robertson, D. A. (1998). Averting the gaze disengages the environment and facilitates remembering. Memory & Cognition, 26(4), 651–658. 10.3758/BF03211385

Doherty-Sneddon, G., & Phelps, F. G. (2005). Gaze aversion: A response to cognitive or social difficulty? Memory & Cognition, 33(4), 727–733. 10.3758/BF03195338

Servais, A., et al. (2023). Why and when do you look away when trying to remember? Acta Psychologica, 240, 104041. 10.1016/j.actpsy.2023.104041

Markson, L., & Paterson, K. B. (2009). Effects of gaze-aversion on visual-spatial imagination. British Journal of Psychology. 10.1348/000712608X371762

Abeles, D., & Yuval-Greenberg, S. (2017). Just look away: Gaze aversions as an overt attentional disengagement mechanism. Cognition, 168, 99–109. 10.1016/j.cognition.2017.06.021

Kajimura, S., & Nomura, M. (2016). When we cannot speak: Eye contact disrupts resources available to cognitive control processes during verb generation. Cognition, 157, 352–357. 10.1016/j.cognition.2016.10.002

Myllyneva, A., & Hietanen, J. K. (2015). The dual nature of eye contact: to see and to be seen. Social Cognitive and Affective Neuroscience, 11(7), 1089–1095. 10.1093/scan/nsv075

Hietanen, J. O., Peltola, M. J., & Hietanen, J. K. (2020). Psychophysiological responses to eye contact in a live interaction and in video call. Psychophysiology, 57(6), e13587. 10.1111/psyp.13587

Shin, S. Y., Ulusoy, E., Earle, K., Bente, G., & Van Der Heide, B. (2023). The effects of self-viewing in video chat during interpersonal work conversations. Journal of Computer-Mediated Communication, 28(1), zmac028. 10.1093/jcmc/zmac028

Wohltjen, S., & Wheatley, T. (2021). Eye contact marks the rise and fall of shared attention in conversation. PNAS, 118(37), e2106645118. 10.1073/pnas.2106645118

Trevisan, D. A., Roberts, N., Lin, C., & Birmingham, E. (2017). How do adults and teens with self-declared Autism Spectrum Disorder experience eye contact? PLOS ONE, 12(11), e0188446. 10.1371/journal.pone.0188446

Garvey, A., Ryan, C., & Murphy, M. (2025). Deliberate and Self-Conscious Adaptation of Eye-Contact by Autistic Adults. Journal of Autism and Developmental Disorders, 55, 2272–2283. 10.1007/s10803-024-06296-4

Pina, בימוי וים ונדרס, 2011 — הקטע הארכיוני שבו פינה באוש מתארת את כיוון המבט מאחורי עפעפיים סגורים, בסביבות דקה 18.

Wosniak, C. (2018). Pina Bausch e Café Müller no Cinema. Revista Brasileira de Estudos da Presença, 8(3), 469–486. 10.1590/2237-266076227

מילן קונדרה, האיטיות.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).