דיבור בלי דובר
כשהמשפט נשאר והדובר נעשה מיותר
עד לפני זמן קצר התקיים חוזה סמוי או הנחה על המציאות. כששמענו משפט, הנחנו שהיה מישהו וכוונה מאחוריו. מאחורי התנצלות הנחנו חרטה; מאחורי שאלה, סקרנות; מאחורי וידוי, סוד; מאחורי מילות אהבה, אדם המסכן את עצמו באפשרות שלא ייענה; השפה הייתה יותר מרצף סימנים; היא הייתה עדות עקיפה לנוכחות. לא תמיד יכולנו לסמוך על הדובר — הוא יכול היה לשקר, להעמיד פנים, לחקות רגש, לדבר מתוך קלישאה. אבל גם שקר דרש שקרן, וגם מסכה דרשה פנים שנושאות אותה. מתחת לכל צורה לשונית עמד, בהכרח, מישהו.
ה־AI שובר את החוזה הזה. הוא מייצר את צורתה של התנצלות בלי להתחרט, את צורתו של וידוי בלי להסתיר דבר, את צורתה של דאגה בלי שדבר נמצא בסכנה. לראשונה, השפה נשארת — והדובר נעשה בלתי־הכרחי.
כאן צריך להבחין בין ה־AI לבין הכתב, כי הפיתוי הראשון הוא לומר „אבל ספרים תמיד דיברו אלינו בהיעדר מחברם". זה נכון: מכתב מרגש גם לאחר מות הכותב, והשפה תמיד יכלה לשרוד את מי שיצר אותה. רולאן בארת אף חגג זאת כ„מות המחבר" — שחרור הטקסט מן הסמכות של מי שכתב אותו. אבל הספר, ששוחרר מן המחבר, נותר דומם: הוא אינו מתאים את תשובתו אליי, אינו שואל מה התכוונתי, אינו משנה את הטון בעקבות היסוס שלי, אינו זוכר את המשפט שאמרתי קודם, אינו מנסח עבורי תשובה חדשה ברגע זה. ה־LLM אינו רק אוסף של עקבות שהותירו דוברים אנושיים. הוא מערכת של עקבות שהתארגנה כך שתוכל להשיב.
ויש התנגדות שנייה, קשה מן הראשונה. הרי מעולם לא כל משפט נשא מאחוריו כוונה חיה. חוזה מנוסח בנוסח קבוע; מכתב סירוב נכתב בתבנית; ברכה נאמרת מפני שכך אומרים; תפילה חוזרת על מילים שאיש מן החיים לא בחר; מודעה מנוסחת בידי מי שאינו מאמין באף מילה בה. שפה מוסדית, טקסית ובירוקרטית פעלה תמיד בלי שמישהו יתכוון בה ממש, ואיש לא ראה בכך שבירת חוזה.
אבל דווקא כאן מתחדדת ההבחנה. בכל אחד מן המקרים האלה מישהו אימץ את הנוסח. מי שחתם על החוזה נכבל לו; מי שאמר את הברכה עומד מאחוריה גם אם לא המציא אותה; מי ששלח את מכתב הסירוב יידרש להסביר אותו; ומי שפרסם את המודעה נושא באחריות למה שהבטיחה. הנוסח היה מוכן מראש — הנשיאה לא. השפה יכלה תמיד להיות מיוצרת בלי כוונה; מה שלא היה אפשרי עד עכשיו הוא שתופיע בלי שאיש ייכנס תחתיה.
זהו האירוע החדש: לא רק שהשפה ממשיכה להתקיים בהיעדר המחבר, אלא שהיא נעשית מגיבה. היא מתאימה את עצמה לשאלה, משנה ניסוח לפי ההקשר ופונה אל הקורא כאילו מישהו נמצא כעת בצדו האחר של המשפט — בלי להזדקק למחבר חי ברגע הדיבור.
בארת שחרר את הטקסט מסמכותו של המחבר.
ה־LLM עושה צעד נוסף: הוא הופך את הטקסט המשוחרר למערכת שעונה בחזרה.
ומכאן מתאפשר ההיפוך הרדיקלי הראשון של האשכול. אולי ה־AI אינו רק מחקה נוכחות אנושית מאחורי המילים; אולי הוא חושף עד כמה אותה נוכחות הייתה תמיד אשלייה שהקורא, הצופה או השומע יצר. אנחנו שומעים קול ומדמיינים מישהו; פוגשים סגנון ומעניקים לו אישיות; קוראים רצף עקבי ומניחים שיש מאחוריו עצמי עקבי; נענים בעדינות ומרגישים שפגשנו רגישות. ה־AI אינו ממציא את התנועה הזאת — הוא מנצל נטייה אנושית עתיקה: לייצר סובייקט מתוך סימנים. וזו אינה השערה בלבד. כבר ב־1966 גילה יוזף וייצנבאום, כשבנה את התוכנה הפשוטה ELIZA שחיקתה פסיכולוג, שאנשים ייחסו לה הבנה, אמפתיה וסוד — עד שהוא עצמו נחרד מכך שדי בשברי צורה כדי שנעניק להם נפש. הנטייה שה־AI מנצל קדמה לו בעשורים; הוא רק הביא אותה אל שיאה.
ומכאן שאלה קשה, שלאקאן כבר רמז לה כשכתב שהסובייקט מדוּבָּר על ידי המסמן: האם האדם הוא רק מקורה של השפה, או גם אחד האפקטים שהיא מייצרת? האם הכלי נשלט על ידי המשתמש, או שהוא יוצר אותו? אולי אנו אומרים „אני" מפני שהיה בנו עצמי שקדם לשפה. ואולי אנחנו גם נעשים „אני" דרך המשפטים שאנו לומדים לומר על עצמנו — ואלה שאחרים אומרים לנו. אם כך, ה־AI נכנס למקום רגיש במיוחד: הוא אינו רק יוצר טקסט, אלא משתתף במנגנון שבאמצעותו אנו מעניקים פנים לקול — ומקבלים פנים בעצמנו.
אבל כאן צריך זהירות, כי המסקנה הקלה תהיה שהשפה של המודל „חסרת משמעות". עבור הקורא היא עשויה להיות משמעותית מאוד: משפט שנוצר בידי מכונה יכול להרגיע, לפצוע, לשנות החלטה, לתת שם לחוויה, להביא אדם לבכות, לשנות את הסיפור שהוא מספר לעצמו. אי אפשר לומר בפשטות שאין כאן משמעות. מה שנפער אינו היעדר משמעות, אלא פיצול חדש בין שני דברים שפעם היו כרוכים יחד: יצירת אפקט של משמעות, ונשיאת המשמעות בחיים. המודל יכול לנסח „אני מצטער שפגעתי בך" — אך אינו נדרש לחיות אחר כך עם האפשרות שלא ייסלח לו. הוא יכול לומר „אני מבין את הכאב שלך" — אך ההבנה הזאת אינה משנה את שנתו, את גופו או את יחסיו. הוא יכול לנסח הבטחה — אך אינו נכנס אל העתיד שבו יצטרך לקיים אותה. ההבדל, אם כן, אינו בין שפה שיש בה משמעות לבין שפה שאין בה. ההבדל הוא בין מי שמפיק משמעות לבין מי שנושא אותה.
ומה נשאר, אם כן, מן הדובר האנושי? לא הבלעדיות על ייצור המשמעות — את זו המכונה חולקת איתנו עכשיו. מה שנשאר הוא בדיוק מה שאי אפשר להעביר למערכת שאין לה גוף, שינה, יחסים ועתיד: הנשיאה. הדובר האנושי אינו רק מקורן של המילים; הוא מי שאינו יכול לצאת מהן בלי שארית — מי שנכבל למה שאמר, מתבייש בו, מסתכן בו, משלם עליו. וזו כבר אינה שאלה על תכונות המכונה, אלא על מה שהופך דיבור אנושי לדיבור של מישהו. שאר הפרקים באשכול ילכו בעקבות הפיצול הזה — בין הפקה לנשיאה — אל תוך המחשבה, הזיכרון, היצירה והיחסים, וישאלו בכל אחד מהם: מה קורה כשהמכונה מפיקה את הצורה, והאדם נשאר עם המשא.
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה