לפני המילים

גוף, דימוי, שתיקה והשפה שעדיין לא נולדה

הפרק החמישי מתוך שבעה · לשער האשכול «שפה אישית»

„אולי זה מה שאיננו אומרים שמציל אותנו." — דוריאן לקס, „די מוזיקה" (Enough Music)

שני אנשים נוסעים זמן רב במכונית. הם כבר דיברו, שמעו מוזיקה, עצרו לאכול ולהביט בנוף. בשלב מסוים הדיבור נפסק. השתיקה נעה ביניהם, כותבת דוריאן לקס, כמו חבל המתנדנד מעל אגם. ואז מופיעה האפשרות: אולי מה שמציל אותם אינו הדבר שהצליחו לבסוף לומר, אלא דווקא מה שאינם אומרים. אנו נוטים לחשוב על שתיקה כחוסר. יש חוויה, אבל עדיין אין לה מילים. תפקיד האמנות או הטיפול הוא למצוא אותן, למלא את הריק ולהפוך את הסתום לברור. לפי התמונה הזאת, השפה המילולית היא היעד הסופי: תחושה נעשית לדימוי, דימוי נעשה לסיפור, והסיפור נעשה לידיעה. אבל לא כל מה שקודם למילים הוא חוויה שכבר הושלמה ומחכה לתרגום. לפעמים עדיין אין „דבר" שאפשר לומר. יש לחץ בחזה. תחושה של צבע. קצב שחוזר. תנועה שהיד מבקשת לבצע. חלום שאין לו עלילה. רתיעה מאדם מסוים. רגע שבו הגוף מתכווץ לפני שהמחשבה יודעת מדוע. אלה אינם בהכרח מסרים מוצפנים שכבר נכתבו בשפה אחרת. לעיתים זו חוויה שעדיין לא נעשתה למחשבה. ולעיתים אין שם חוויה שלמה שמבקשת להיוולד, אלא חסר: דבר שלא התרחש, תשובה שלא ניתנה, קשר שלא נוצר, חיים שלא נחיו. לא תוכן הממתין לשם, אלא חלל שסביבו הגוף והנפש כבר למדו להתארגן. השפה שלפני המילים אינה אילמות. היא האזור שבו גוף, תחושה, דימוי, תנועה, שתיקה והיעדר מחפשים צורה. לפעמים הצורה הזאת תהיה מילה. לפעמים תמונה, מחווה או פעולה בחומר. ולפעמים היא תישאר חלל — לא משום שנכשלנו לדבר, אלא משום שלא כל דבר יכול או צריך להיעשות נוכח במלואו.

אנחנו יודעים יותר מכפי שאנחנו יכולים לומר

מייקל פולני ניסח את אחד המשפטים החשובים ביותר להבנת האזור הזה: „אנחנו יכולים לדעת יותר מכפי שאנחנו יכולים לומר." אדם יודע לזהות פנים מוכרות, אך מתקשה להסביר במדויק כיצד עשה זאת. הוא יודע לרכוב על אופניים, לשחות, ללוש חומר, לזהות מתי קו כבד מדי או להרגיש מתי אדם קרוב עומד לבכות — בלי שיוכל לפרק את הידיעה לרשימת כללים מפורשת. פולני כינה זאת „ידיעה סמויה". אין זו ידיעה נחותה, שטרם הצלחנו להעלות לדרגת שפה, אלא ממד יסודי בכל ידיעה אנושית. גם כאשר אנו יודעים להסביר פעולה, הביצוע עצמו נשען על אינספור הבחנות, תחושות והתאמות שאין לנו גישה מילולית מלאה אליהן. הפסל מרגיש שהראש אינו „יושב" נכון על הגוף עוד לפני שהוא מסוגל לזהות את הבעיה המבנית. הצייר יודע שהצבע אינו חי, אך עדיין אינו יודע מה חסר בו. המטופל אומר: „המשפט הזה נשמע נכון, אבל הוא לא מרגיש שלי." אין כאן בהכרח חוסר ידיעה. ייתכן שזו ידיעה שעדיין אינה מתקיימת בצורת משפט. הטעות מתחילה כאשר אנו מניחים שרק מה שאפשר לנסח במפורש הוא ידע אמיתי. מתוך ההנחה הזאת, הגוף נעשה כלי פרימיטיבי, הדימוי נעשה שלב זמני, והשתיקה נעשית תקלה בדרך אל המילה. אבל לפעמים המילה היא דווקא הצורה הדלה יותר. היד יודעת דבר שההסבר עדיין אינו מסוגל לשאת. הגוף קולט יחס לפני שהשכל מצליח לתארו. הדימוי מחזיק סתירה שהמשפט ממהר לפתור. השפה המילולית היא אחת מצורות הידיעה שלנו, לא אדוניתיהן של כל האחרות.

לפני הסמל

וילפרד ביון ביקש לחשוב על מצבים שבהם חוויה רגשית עדיין אינה ניתנת לחלימה, לזיכרון או לחשיבה. הוא תיאר רשמים גולמיים — סערות גופניות ורגשיות, עוצמות, תחושות — שאינם מופיעים עדיין כחוויה שאדם יכול להתבונן בה. כאשר הם אינם עוברים תהליך נפשי המעניק להם צורה, הם אינם נחווים כמחשבות על דבר, אלא כמעט כדברים ממשיים הפולשים לנפש או לגוף. ביון כינה את החומר הגולמי הזה „יסודות בטא", ואת הפעולה ההופכת אותו לחומר שאפשר לחלום, לזכור ולחשוב עליו „פונקציית אלפא". זו אינה תיאוריה על מילון פנימי המתרגם תחושות למילים. זהו ניסיון לתאר כיצד דבר נעשה לראשונה לחוויה נפשית. אדם חש אימה. אבל עדיין אין „אני מפחד ממשהו". יש דופק, חוסר אוויר, ערנות קיצונית ודחף לברוח. אדם חווה אובדן. אבל עדיין אין דמות ברורה של מי שאבד, אין זיכרון שאפשר להתגעגע אליו ואין סיפור שבו אפשר למקם את הפרידה. יש חור, נפילה או תחושה שהעולם איבד את חוקיו. במצבים כאלה, לומר לאדם מהר מדי „אתה חרד" או „את מתאבלת" יכול להיות נכון — ולהחמיץ את החוויה. השם מגיע לפני שנוצר הדבר המסוגל לשאת אותו. במקום לאפשר לחוויה לקבל צורה, המילה עלולה לכסות אותה. היא מעניקה תשובה לפני שהשאלה הצליחה להתקיים. לפני שהנפש יכולה לספר, היא צריכה לעיתים לייצר מרחב שבו מה שמתרחש יוכל להיות מורגש בלי להציף, להיזרק החוצה או להפוך מיד לפעולה. המילה אינה תמיד השלב הראשון. לפעמים השלב הראשון הוא נוכחות של אדם אחר שמסוגל להישאר מול דבר שעדיין אינו מובן. לא לפרש אותו מיד. לא להיבהל ממנו. לא לדרוש ממנו להפוך מהר לחוויה מסודרת. פשוט להישאר מספיק זמן כדי שהדבר הגולמי יוכל להתחיל לקבל צורה.

בין הגוף למילה עומד הדימוי

וילמה בוצ׳י מציעה לחשוב על כמה אופנים שבהם חוויה מתקיימת בתוכנו. חלק מן העיבוד הוא תת־סמלי: תחושות גופניות, דפוסי תנועה, קצב, עוצמה, עוררות ומרכיבים חושיים שאינם מחולקים עדיין ליחידות ברורות. לצדם קיימים ייצוגים סמליים לא־מילוליים — תמונות, סצנות, דימויים — וייצוגים מילוליים. החוויה אינה נעה בהכרח במסלול חד־כיווני, אבל פעמים רבות הדימוי נעשה גשר. תחושה שאינה ניתנת עדיין לאמירה מתגבשת לתמונה. התמונה אינה הסבר, אך היא כבר צורה שאפשר לפגוש. אדם אינו אומר תחילה: „חשתי כל חיי שאינני שייך למשפחתי." הוא מספר חלום: כולם יושבים סביב שולחן, אבל הכיסא שלו נמצא מחוץ לחדר. התמונה מעניקה לחוויה ארגון: שולחן, קבוצה, פנים וחוץ, השתייכות והדרה. אדם מצייר גוף קטן בקצהו של דף גדול. רק מאוחר יותר יוכל אולי לדבר על בדידות, פחד מתפיסת מקום או צורך להיעלם. הדימוי אינו תרגום חזותי של משפט שהאדם כבר ידע. הוא יכול להיות השלב שבו החוויה מתגבשת לראשונה כמשהו שאפשר לראותו, לשאתו ולהתייחס אליו. לא תחושה גולמית בלבד. עדיין לא הסבר. צורה שנולדה ביניהם. אבל גם כאן צריך להיזהר מתמונה התפתחותית פשוטה מדי. הגוף אינו שלב נמוך, הדימוי אינו רק מסדרון והמילה אינה תכלית עליונה. לפעמים הדימוי יודע דבר שהמילה אינה יכולה לדעת. לפעמים התנועה מדויקת יותר מן ההסבר. ולפעמים המילה אכן מאפשרת לחוויה לקבל גבול, להיעשות משותפת ולהיכנס לסיפור החיים. העבודה אינה להעלות את החוויה מדרגת הגוף לדרגת המילה. היא להשיב את התנועה בין גוף, דימוי ושפה — כך שכל אחד מהם יוכל לשנות את האחרים בלי להיבלע בהם.

לא כל מה שלפני המילים מחכה להפוך למילה

עד כאן תיארנו חוויה שעדיין לא קיבלה צורה. אבל לא כל מה שנמצא לפני המילים הוא תוכן גולמי שמבקש להתקדם אל דימוי ואל שפה. לפעמים מה שפועל בתוכנו אינו דבר שמחכה לשם. לפעמים זהו חסר. אדם יכול להתגעגע לדבר שמעולם לא היה לו. להתאבל על ילדות שלא התקיימה, על אב שלא הכיר, על אהבה שמעולם לא קיבלה צורה, על חיים שלא נחיו. הוא אינו נזכר רק באובייקט שהיה ונעלם. לפעמים הוא חי סביב חלל שאין לו מקור ברור, ובכל זאת החלל מארגן את חייו לא פחות מן הדברים שקיימים בהם. ההיעדר אינו תמיד מקום ריק שנותר לאחר שדבר נלקח. הוא יכול להיות המבנה שבתוכו החיים מקבלים צורה. כמו חלל שלילי בפיסול: החור אינו רק המקום שבו אין חומר. הוא קובע את צורת החומר המקיף אותו. כמו כאב פנטום: האיבר איננו, אבל היעדרו ממשיך להיות מורגש כנוכחות. כמו הכיסא הריק לאחר מותו של אדם: הכיסא אינו רק חפץ שאין יושבים עליו; הוא נעשה הצורה שבה האדם החסר נוכח בחדר. כך גם בנפש. אנחנו בנויים לא רק מן הדברים שקרו לנו, אלא גם מן הדברים שלא קרו; לא רק מן המילים שנאמרו, אלא גם מן התשובות שלא ניתנו; לא רק מן האהבה שקיבלנו, אלא גם מן הצורה שבה למדנו לחיות סביב היעדרה. ה„אין" אינו חי רק לצד ה„יש". הוא משתתף בעיצובו. הוא יוצר את החללים הפנימיים שלתוכם נוצקים חיינו ומפעיל אותנו בניסיון למלא אותם, לשחזרם, להכחישם או להתרחק מהם.

ה„לא־דבר" אינו רק דבר שאבד

ביון הרחיק מעבר לרעיון הפשוט של אובייקט שהיה ונעלם. כאשר אדם מתגעגע למישהו שאבד, אפשר לכאורה לומר: יש מקום שבו היה האדם, וכעת הוא איננו. ההיעדר מובן כנגד נוכחות קודמת או אפשרות עתידית של שיבה. אבל יש סוגים של חסר שאינם נפתרים גם כאשר האובייקט חוזר. הגעגוע לירושלים אינו בהכרח מתמלא באמצעות מגורים בירושלים. הכמיהה לאם אינה נפתרת תמיד כאשר האם נמצאת. אדם יכול לזכות באהבה ועדיין להמשיך לחיות סביב חלל פנימי שאהבה ממשית אינה מסוגלת למלא. משום שהחסר אינו עוד רק היעדרו של אובייקט מסוים. הוא נעשה צורת חוויה. ה„לא־דבר" הוא חלל שהאדם נסוג ממנו, שלל אותו או מעולם לא הצליח למלאו, ובכל זאת הוא שייך לעולמו ומשפיע עליו לא פחות מן הדברים שבהם הוא מסוגל לחשוב. אין דבר ממשי שיכול פשוט לסתום אותו. ה„יש" אינו מתאים בדיוק לצורתו של ה„אין". זהו רעיון חשוב גם לטיפול. לעיתים אדם מבקש מן המטפל לספק דבר שלכאורה חסר לו: הכרה, אישור, אהבה, ודאות או תשובה. הצורך אמיתי, ולעיתים גם המענה חיוני. אדם שלא נענה זקוק גם לחוויה של מענה. אדם שלא נראה זקוק למבט של אחר. אבל לא כל היעדר יכול להתמלא באמצעות נוכחות. יש חללים שהעבודה אינה לסגור אותם, אלא להפוך אותם לניתנים לחיים ולמחשבה. לא להעלים את הגעגוע, אלא לאפשר לו להיות געגוע ולא כוח סמוי המארגן את כל היחסים. לא להבטיח לאדם שלעולם לא יהיה עוד לבד, אלא ליצור אפשרות לחוש את הבדידות בלי שתבלע את העולם כולו. לפעמים הטיפול אינו ממלא את החור. הוא מעניק לו קו מתאר.

האמנות מעניקה צורה למה שחסר

האמנות אינה עוסקת רק ביצירת דברים נוכחים. היא יכולה ליצור את צורתו של מה שאינו. באמצעות חלל ריק, מחיקה, צמצום, השמטה, חומר חסר או דמות שאינה מופיעה, היצירה מאפשרת להיעדר להיות מורגש בלי להפוך אותו לאובייקט חיובי. בפסל, הפתח עשוי להיות משמעותי יותר מן המסה. בציור, האזור שלא צויר יכול להחזיק את מרכז הכובד. במוזיקה, ההפסקה אינה העדר היצירה; היא משנה את הצליל שקדם לה ואת הציפייה לצליל שיבוא אחריה. בצילום, הדמות שאינה מופיעה בפריים יכולה להיות נוכחת בכל מה שנותר בו. האמנות אינה ממלאת את החסר. היא בונה סביבו צורה. כך היא מאפשרת לחוות דבר שאי אפשר להציגו ישירות: לא את האדם שמת, אלא את המקום שנותר בעולם לאחר מותו; לא את הילדות שלא התקיימה, אלא את האופן שבו חיים שלמים נמשכו סביב חסרונה; לא את האהבה שלא ניתנה, אלא את התנועה המתמדת לחפש אותה, לדחות אותה או לא להאמין בה כאשר היא מגיעה. במובן הזה, הדימוי אינו רק שלב בדרך למילה. לפעמים הוא מאפשר להיעדר להישאר היעדר — ובכל זאת להיעשות נראה. היצירה אינה פותרת את החסר. היא נותנת לנו לעמוד מולו בלי ליפול מיד לתוכו.

לא כל חור צריך להיסגר

התרבות שלנו נוטה להתייחס לחסר כאל בעיה הדורשת פתרון. יש כאב — צריך להפחית אותו. יש שתיקה — צריך למלא אותה. יש חור בסיפור — צריך למצוא את העובדות החסרות. יש געגוע — צריך להשיג את הדבר שאליו מתגעגעים. אבל לא כל חסר הוא תקלה. היכולת לחיות כוללת גם את היכולת לשאת דברים שאינם ניתנים להשבה, לתיקון או להבנה מלאה. האדם אינו נעשה שלם מפני שכל חלל בתוכו התמלא. לפעמים הוא נעשה שלם יותר כאשר הוא מסוגל להכיר בכך שיש בו חלל, לתת לו צורה ולחדול מלדרוש מכל אדם חדש למלא אותו. זה אינו ויתור על שינוי. זו הכרה בגבולו של השינוי. יש אובדנים שאי אפשר לבטל. יש חיים שלא ניתן לחיות מחדש. יש שאלות שלא יקבלו תשובה. יש פצע שאפשר לחיות עמו אחרת, אך אין פירוש הדבר שהוא חדל להיות פצע. היצירה והטיפול אינם מבטיחים לסגור את הפער. הם יכולים להפוך אותו ממקום שנופלים לתוכו למקום שממנו אפשר לראות.

האמנות אינה מעקף סביב השפה

לעיתים מתארים אמנות כאמצעי חלופי עבור מי שמתקשה לדבר. כאשר המילים נכשלות, האדם מצייר. במקום לספר על הכאב, הוא מבטא אותו בצבע, בחומר או בתנועה. לאחר מכן אפשר לתרגם את היצירה בחזרה למילים ולגלות מה ניסה לומר. אבל התיאור הזה משאיר את המילה במרכז. האמנות נעשית דרך עקיפה להגיע אל מה שהדיבור היה אמור לעשות מלכתחילה. אלא שהצורה האמנותית יכולה לייצר ידיעה שאין לה מקבילה מילולית מלאה. הקצב שבו היד מכה בחימר אינו רק סימן מוסכם לכעס. הוא פעולה בעלת משקל, לחץ, חזרה והתנגדות. ייתכן שהאדם אינו „מוציא" רגש שכבר התקיים בו, אלא מגלה בתוך הפעולה צורה של כוח, הרס, עמידות או פחד שלא הכיר קודם. ציור כהה אינו בהכרח אומר עצב. הוא יוצר מרחב שבו כהות, צפיפות, מרחק וחוסר מוצא נעשים ניתנים לחוויה יחד. האמנות אינה אומרת ללא מילים את אותו הדבר שהיינו יכולים לומר במילים. היא יוצרת דבר אחר. זו הסיבה שגם לאחר שדיברנו על היצירה, נשאר בה דבר שאינו נכנס להסבר. הצבע אינו נעלם בתוך משמעותו. החומר נשאר חומר. הדימוי ממשיך להביט בנו גם לאחר שאמרנו מה הוא „מסמל". השפה יכולה להיפתח מתוך היצירה. אבל היא אינה יורשת את מלוא משמעותה.

הגוף אינו מחסן של סודות

גם האמירה „הגוף זוכר" עלולה להטעות. היא נשמעת כאילו הגוף הוא ארכיון שבו נשמר סיפור מלא שהשכל שכח, וכאילו די להקשיב לתחושה כדי לשחזר אמת אבודה. אבל הגוף אינו מספר עובדות באופן ישיר. כיווץ בבטן אינו מוכיח מה אירע בעבר. דופק מהיר אינו מפרש את עצמו. תחושה גופנית יכולה להיות מושפעת מזיכרון, פחד, כאב פיזי, ציפייה, עייפות או מה שמתרחש בחדר עכשיו. הגוף אינו עד חסין מטעות. אבל הוא גם אינו רק רעש ביולוגי. הוא האופן שבו מצב נעשה ממשי לפני שהוא נעשה ברור. כאשר אדם אומר „אני בסדר" בעוד שכתפיו קפואות ונשימתו נעצרת, הגוף אינו בהכרח חושף את „האמת" והמילים את השקר. ייתכן ששני אופני החוויה עדיין אינם מחוברים. המילים מספרות עולם אחד. הגוף חי עולם אחר. הטיפול אינו צריך לבחור מיד מי מהם צודק. הוא יכול להתעניין בפער. מה קורה כאשר המשפט אומר „אין סכנה" והגוף חי בתוך סכנה? מה קורה כאשר הגוף רגוע, אך האדם מספר לעצמו שעליו לפחד? מה קורה כאשר התחושה אינה זיכרון מן העבר בלבד, אלא תגובה למה שמתרחש עכשיו ביחסים? הגוף אינו קוד סודי שהמטפל צריך לפענח. הוא שותף לשיחה.

לא כל תחושה ודימוי מבקשים פירוש

מטפלים ואמנים כאחד עלולים להתפתות לפענח. האדום הוא כעס. הבית הוא המשפחה. הים הוא הלא־מודע. הכאב בכתפיים הוא משא האחריות. פירושים כאלה יכולים לפעמים לפתוח מחשבה. אבל כאשר הם מגיעים מהר מדי, הם מחליפים את הדימוי במשפט מוכן. הדימוי מפסיק להיות נוכחות ונעשה קוד. הצופה כבר אינו מתבונן בו. הוא מתרגם אותו וממשיך הלאה. במקום לשאול מיד „מה זה אומר?", אפשר להישאר זמן מה עם שאלות אחרות: מה אני רואה? היכן הגוף מגיב? מה חוזר? מה מושך אותי ומה דוחה אותי? איזה חלק בדימוי אינו מתיישב עם הסיפור שלי? מה משתנה כאשר אני מתקרב אליו או מתרחק ממנו? מה קורה אם איננו מחליטים עדיין? שון מקניף הציע לקיים דיאלוג עם הדימוי במקום למהר להכפיף אותו לפירוש פסיכולוגי. העבודה אינה רק ראיה בתיק החקירה של הנפש. היא דבר שנוצר בעולם, והמפגש עמו ממשיך לייצר משמעות. לפעמים הפירוש הנכון ביותר הוא זה שמצליח לא לסיים את היצירה.

השתיקה היא אחת מצורות השפה

מכאן גם השתיקה מקבלת משמעות אחרת. אנו נוטים לחשוב עליה כעל מקום שבו אדם עדיין אינו מצליח לדבר. כאילו קיים בתוכו משפט נכון, ותפקיד הטיפול הוא לעזור לו למצוא אותו. לפעמים זה אכן כך. אבל השתיקה אינה תמיד מילה שנכשלה להיוולד. לפעמים היא החלל שסביבו החוויה מתארגנת. המילים עצמן יוצרות שתיקה. משפט מסוים משנה את החדר, ואז השקט שאחריו אינו השקט שהיה לפניו. השקט שאחרי „אני מפחד" אינו ריק. השקט שאחרי „לא אהבתי אותו" אינו העדר תוכן. השקט שאחרי שאדם מספר לראשונה דבר שהסתיר במשך שנים הוא חלק מן האמירה עצמה. הוא המקום שבו המשפט פוגש את האחר, חוזר אל הדובר ונעשה ממשי. המשמעות אינה נמצאת רק במשפטים, אלא גם בחלל שהם יוצרים סביבם. לפעמים החלל רחב יותר מן המילים שסימנו אותו. השתיקה אינה רק עצירה בשפה. היא יכולה להיות אחת מצורותיה. אדם שותק משום שהמשפט הישן כבר אינו נכון, והחדש עדיין אינו קיים. הוא שותק משום שהוא בודק אם מישהו יישאר עמו גם בלי שיספק הסבר. הוא שותק משום שהחוויה תאבד דבר אם ימהר לומר אותה. הוא שותק משום שבפעם הראשונה אינו נדרש למלא את החדר כדי להבטיח שלא יישכח. שתיקה יכולה להתרחש בין שני אנשים לא כריק, אלא כמרחב משותף. כמו אצל דוריאן לקס: השתיקה נעה ביניהם. היא אינה העדר היחסים; היא צורה של היחסים.

שתיקה שמחזיקה ושתיקה שמוחקת

עם זאת, אין להפוך את השתיקה לאידיאל רומנטי. שתיקה יכולה להחזיק — והיא יכולה לנטוש. יש שתיקה המאפשרת לדבר להיוולד. המטפל אינו ממהר להשלים את המשפט, והשתיקה נעשית מקום שבו חוויה יכולה לקבל צורה בלי שיוטל עליה מיד הסבר. יש שתיקה המגינה. אדם אינו מוכן עדיין למסור דבר לאחר. הוא שומר על סוד, על דימוי או על חלק מעצמו מפני הבנה מהירה מדי. השתיקה מאפשרת לו להיות בקשר בלי להפוך לשקוף לחלוטין. אבל יש גם שתיקה המוחקת. משפחה שותקת על פגיעה עד שהנפגע מתחיל לפקפק במה שחווה. חברה אינה מעניקה שם לסבל מסוים ולכן הופכת אותו לבלתי־נראה. מטפל שותק ומכנה זאת „החזקה", בעוד המטופל חווה שוב עולם שבו אין מי שיענה לו. אותו שקט יכול להיות מקום של חופש עבור אדם אחד ושחזור של נטישה עבור אדם אחר. לכן לא די לשאול מה השתיקה מסמלת. צריך לשאול מה היא עושה. האם היא מאפשרת לחוויה להופיע או מונעת ממנה קיום? האם היא מגינה על האדם או מגינה על הסביבה מפני הדבר שאינה רוצה לשמוע? האם היא מחזיקה את הקשר או מפרקת אותו? האם זו שתיקה שהאדם בוחר בה — או שתיקה שנכפתה עליו? שתיקה אינה מיטיבה מעצם היותה שתיקה. ערכה נוצר מתוך היחסים שבתוכם היא מתרחשת.

לפעמים המילה מצילה

ההגנה על מה שלפני המילים אינה צריכה להפוך לחשד כלפי עצם הדיבור. יש חוויות שהיעדר השם כולא אותן. אדם חי שנים בתוך תחושה שמשהו בו פגום. כאשר הוא מצליח לומר „נפגעתי", העולם משתנה. הסבל חדל להיות תכונה מסתורית שלו ונעשה תגובה למה שקרה ביחסים. אדם אומר „פחדתי". הפעולות המבולבלות שלו מתחברות לחוויה אנושית. אדם אומר „התגעגעתי". הכעס והאובססיה מקבלים לפתע מרכז אחר. המילה אינה רק מסבירה את החוויה. היא יוצרת את המרחק הנדרש כדי לשאת אותה. היא מאפשרת לומר: הדבר הזה קורה בי, אך הוא אינו כל מה שאני. כאשר תחושה נעשית למילה, היא יכולה להיכנס לזמן. אפשר לשאול מתי התחילה, מה עורר אותה, מה היא מבקשת ומה משתנה בה. אפשר לחלוק אותה עם אחר. אפשר להתייחס אליה במקום רק לפעול מתוכה. המילה יכולה להיות לידה.

ולפעמים המילה סוגרת

אבל אותה מילה שמצילה יכולה להפוך במהירות לחומה. „טראומה." „חרדה." „דיסוציאציה." „התקשרות." „ויסות." המושגים יכולים להעניק הכרה, ידע והקלה. הם יכולים לחלץ אדם מבדידות ולומר לו: לחוויה הזאת יש שם, אינך היחיד שחי אותה. אבל הם גם עלולים להגיע לפני החוויה ולארגן אותה בהתאם למה שכבר ידוע. אדם מתחיל להרגיש את מה שלמד שעליו להרגיש. הוא מספר את עצמו באמצעות אוצר מילים שמעניק לו סמכות, אך מאבד את הפרטים שאינם מתיישבים בו. המילה „טראומה" יכולה להכיר בפגיעה — והיא יכולה גם להפוך כל קושי לחזרה על אותו סיפור. המילה „גבולות" יכולה לאפשר לאדם להגן על עצמו — והיא יכולה גם להסתיר את פחדו מקרבה. המילה „השלכה" יכולה לפתוח מחשבה — והיא יכולה למנוע מן המטפל להכיר בכך שאולי באמת פגע. השפה נעשית רהוטה — והחיים נעשים מרוחקים. זהו אחד הפרדוקסים של הטיפול: אנחנו זקוקים למילים כדי לחשוב. אבל לעיתים עלינו להגן על החוויה מפני המילה הראשונה שעולה בדעתנו. לא משום שהמילה שקרית. אלא משום שהיא קטנה מדי.

הזכות לא להיות מובן לחלוטין

אדואר גליסאן תבע את „הזכות לאטימות". הרעיון נולד מתוך התנגדות לדרישה שלפיה כדי שנכיר באחר, עליו להיות שקוף עבורנו — ניתן לתרגום, להסבר ולסיווג בתוך הקטגוריות המוכרות לנו. גליסאן מציע אפשרות אחרת: אפשר להיות ביחסים עם אדם גם בלי לצמצם אותו לאמת אחת הניתנת להבנה מלאה. הרעיון הזה חשוב לאמנות ולטיפול. אנו רגילים להניח שהבנה היא תמיד מעשה מיטיב. אבל לעיתים ההבנה משתלטת. המטפל מסביר את המטופל לעצמו. הצופה מפענח את היצירה ומרגיש שסיים עמה. האבחנה הופכת אדם למקרה. הדימוי נעשה „על" דבר אחד. הזכות לאטימות אינה זכות להסתיר הכול או להימנע מכל קשר. היא הזכות שלא להיות מוכל לחלוטין בתוך הבנתו של האחר. אדם יכול לדבר — ולהישאר יותר מן הדברים שאמר. יצירה יכולה להיחשף — ולהמשיך לסרב לפירוש סופי. קשר יכול להתקיים גם כאשר האחר אינו נעשה שקוף. השפה האישית אינה רק הדרך שבה אני נעשה מובן. היא גם הדרך שבה אני קובע מה בתוכי לא יימסר בשלמותו.

אמנות אינה חייבת להתוודות

התרבות הטיפולית מעודדת לעיתים לראות בכל יצירה וידוי. הציור נתפס כמסמך פנימי. האמן מציג אותו, והצופה מבקש לדעת מה הוא מספר על ילדותו, על הטראומה שלו או על זהותו. אבל אמנות יכולה גם להסוות, להמציא, לשקר, לשחק ולהרחיק. אדם מצייר דמות שאינה הוא. כותב בקול שאינו קולו. יוצר מרחב שבו הדבר האישי ביותר מופיע דווקא באמצעות התחפשות. המסכה אינה תמיד הגנה מפני אמת. לפעמים היא הצורה היחידה שבה אמת יכולה להופיע. גם החלום אינו מדבר בשפה של דיווח ישיר. הוא מעבה, מחליף, מזיז ומשנה קנה מידה. הוא מאפשר לכמה משמעויות סותרות להתקיים יחד בלי להכריע איזו מהן היא האמת. האמנות אינה חייבת לבחור ביניהן. היא יכולה לשמור על הסתירה. היא יכולה לומר דבר באמצעות מה שהיא מסתירה. היא יכולה לאפשר לאדם להתקרב אל חוויה מבלי למסור אותה ישירות. לכן השאלה „מה היצירה אומרת עליך?" עלולה להיות צרה מדי. היצירה אינה רק גילוי עצמי. היא גם המצאה, משחק, מרחק והאפשרות להיעשות לרגע מישהו שאיננו יודעים עדיין אם הוא אנחנו.

לפני המילים אין עצמי שלם

קל לדמיין שמתחת למילים קיים עצמי אותנטי וטהור. כאילו החברה העניקה לנו שפה זרה, ואם נסיר אותה נגיע לגרעין הראשוני של הגוף והרגש. אבל גם הגוף נוצר בתוך יחסים. גם מחוות, מקצבים ודרכי חישה מתעצבים דרך המפגש עם אחרים. תינוק לומד לא רק מילים. הוא לומד כיצד עוררות נרגעת, איזה כאב מקבל מענה, אילו מחוות גורמות לאחר להתקרב ואילו גורמות לו להתרחק. הוא לומד אם אפשר להיות רעב בלי שהעולם יתפרק, אם אפשר לכעוס בלי לאבד את הקשר ואם אפשר לשתוק בלי להיעלם. לפני המילים אין בהכרח אדם שלם. יש אפשרויות של אדם. הדימוי, התנועה, הגוף והקשר אינם חושפים רק עצמי שהיה קיים קודם. הם משתתפים ביצירתו. כאשר אדם מצליח לתת צורה לתחושה, הוא אינו רק מבטא אותה. הוא נעשה מי שמסוגל לחוש אותה בלי להיבלע בה. כאשר הוא מראה יצירה לאדם אחר והיא אינה נלעגת, מבוטלת או מפורשת מיד, הוא נעשה מי שיכול להיות נראה בלי להימחק בתוך מבטו של האחר. כאשר הוא שותק ומגלה שהאחר נשאר, השתיקה נעשית אפשרות של קיום ולא רק סכנת היעלמות. השפה שלפני המילים היא כבר שפה משום שהיא יוצרת יחס. היא אינה רק אומרת דבר. היא יוצרת את האדם שיוכל יום אחד לומר אותו.

לא להבטיח לאמנות יותר מדי

ההכרה בכוחם של דימוי, חומר, תנועה ושתיקה אינה צריכה להפוך אותם למנגנון קסום. האמנות אינה מרפאת מעצם היותה אמנות. דימוי יכול לפתוח חוויה — והוא יכול להציף. חומר יכול לאפשר שליטה — והוא יכול לעורר חוסר אונים. שתיקה יכולה להחזיק — והיא יכולה לשחזר נטישה. יצירה יכולה לאפשר חופש — והיא יכולה להפוך לעוד מקום שבו האדם מרגיש שעליו להצליח, להרשים או לייצר משמעות. אין מדיום שעוקף באופן בטוח את ההגנות ומוביל ישירות אל אמת עמוקה יותר. גם הדימוי יכול לשקר. גם הגוף יכול להיבהל מדבר שאינו מסוכן. גם המילה יכולה לגלות אמת שאי אפשר היה להגיע אליה בדרך אחרת. הערך אינו נמצא במדיום לבדו, אלא ביחסים שבין האדם, החומר, הדימוי, ההקשר והאחר הנוכח עמו. היצירה אינה דרך בטוחה להגיע לאמת. היא דרך נוספת שבה אמת, שקר, משחק, גוף וזיכרון יכולים להתחיל לנוע.

המטפל אינו מתורגמן של הנפש

אם החוויה נעה בין גוף, דימוי ומילה, קל לראות במטפל מתורגמן. המטופל מביא תחושה לא־ברורה, והמטפל מעניק לה שם. המטופל מביא דימוי, והמטפל מסביר מה הוא מסמל. המטופל שותק, והמטפל מגלה מה הוא „באמת" אומר. אבל המטפל אינו יודע מראש מה אומר הגוף, מה מסמל הדימוי או לאן צריכה השתיקה להגיע. תפקידו אינו להחליף שפה לא־מילולית בשפה ברורה יותר. הוא יכול להחזיק את המעבר. להישאר עם תחושה לפני שהיא מתארגנת. להציע מילה בלי לכפות אותה. לבדוק אם המילה שהציע נעשתה חיה אצל המטופל או נותרה שפתו של המטפל. לשים לב למקום שבו המשפט המבריק מנתק את האדם מגופו. לכבד דימוי גם כאשר אינו יודע מה הוא אומר. להכיר בכך שלפעמים העבודה אינה דורשת עוד פירוש, אלא אדם נוסף המסוגל לשהות לידה. המטפל אינו יוצר את השפה עבור המטופל. הוא מסייע לבנות מרחב שבו גוף, דימוי, שתיקה ומילה יוכלו לשמוע זה את זה. אבל גם כאן אין מדובר בתהליך הרמוני בלבד. לפעמים הגוף סותר את המילה. לפעמים הדימוי מתנגד לסיפור. לפעמים השתיקה דורשת הפרה. לפעמים הפירוש של המטפל אינו רק מיותר אלא זר. השפה האישית אינה נוצרת כאשר כל המערכות מסכימות זו עם זו. היא נוצרת כאשר האדם מסוגל לשאת את המתח ביניהן בלי שאחת מהן תשתיק את כולן.

השפה שעדיין לא נולדה

לפני המילים אין ריק. יש עולם של תחושות, מקצבים, תנועות, תמונות ואפשרויות שעדיין לא קיבלו צורה שאפשר להחזיק. יש גם חללים שנוצרו סביב דבר שלא היה, שלא נאמר או שלא יוכל לשוב. לפעמים החוויה זקוקה למילה. לפעמים לדימוי. לפעמים לפעולה בחומר. לפעמים לשתיקה שיש בה אדם אחר. ולפעמים היא זקוקה לכך שלא נמהר להחליט איזו מן הצורות האלה היא האמת. היצירה אינה מסתיימת כאשר מצאנו את ההסבר הנכון. גם לאחר שהחוויה נעשית למחשבה ולסיפור, דבר ממנה נשאר מחוץ למילים. משהו בדימוי שאינו מתמצה בפירוש. משהו בגוף שאינו נעשה עובדה. משהו באובדן שאינו נכנס לסיפור. משהו באדם שאינו יכול — ואולי אינו צריך — להפוך לשקוף לאחר. אין לראות בשארית הזאת כישלון. היא אינה רק מה שעוד לא הצלחנו לומר. היא גם מה ששומר על החוויה מפני סגירה, ועל האדם מפני האפשרות שיהיה זהה לחלוטין לאבחנה שלו, לסיפורו או לדברים שאמר על עצמו. שפה אישית אינה רק היכולת לדבר בצורה מדויקת יותר. היא היכולת לנוע בין אופנים שונים של ידיעה: להרגיש, לדמיין, ליצור, לשתוק ולדבר — בלי לדרוש מאחד מהם לבטל את האחרים. היא היכולת לתת שם למה שלא היה לו שם. והיכולת לדעת מתי השם מאיר דבר, מתי הוא מצמצם אותו ומתי עלינו להשאיר סביבו חלל. לפעמים המילה היא לידה. לפעמים הדימוי מגיע לפניה. לפעמים השתיקה היא הרחם שבתוכו היא יכולה להיוולד. ולפעמים ההיעדר עצמו הוא הדבר שאנו נדרשים ללמוד לחיות עמו — לא מפני שאין לנו שפה טובה דיה, אלא מפני שיש מציאויות ששום מילה ושום נוכחות לא יוכלו למלא עד תום. לפני המילים אין רק דבר שעוד לא נאמר. יש גם דבר שנעשה אפשרי רק מפני שעדיין לא נסגר בתוך אמירה.

← פסיכותרפיה כבריאה שנייה של העולם  |  ללמד שפה שאי אפשר למסור →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).