מאמר 13 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

לא האדם כמנהל — אלא האדם שאינו חייב להיות כזה

ביקורת על דמות העצמי כפרויקט של ויסות

"To learn which questions are unanswerable, and not to answer them: this skill is most needful in times of stress and darkness." — Ursula K. Le Guin

הביקורת שנפרשה באשכול הזה אינה דוחה ויסות, שפה או התערבות. היא דוחה את בלעדיותו של הדקדוק הניהולי. השאלה אינה כיצד להימנע מכל חיתוך של החוויה, אלא כיצד להבחין בין חיתוך שמאפשר אחריות, החזקה וחשיבה — לבין חיתוך שמוחק את ריבוי החוויה ומחזיר אותה אל היחיד ככשל ניהולי.

והמהלך שנבנה כאן אינו מסתכם בביקורת על מושג אחד. הוא מצביע על דבר רחב יותר: על האופן שבו צורת חשיבה מסוימת אינה רק מתארת את האדם, אלא משתתפת בייצורו.

ממושג למבנה

הוויסות הרגשי הופיע בתחילה כשפה תמימה יחסית — דרך לדבר על רגשות, על עוצמות, על התאמה. אך בהדרגה התברר כי אין מדובר רק במושג, אלא במבנה. מבנה שבו חוויה נחתכת ליחידה ונקראת "רגש"; אדם מופיע כמי שמולה; והיחס ביניהם מקבל צורה של זיהוי, שיום, הערכה והתערבות.

במובן זה, הוויסות אינו רק תגובה לחוויה. הוא אחד התנאים שבהם חוויה נעשית למה שניתן להגיב אליו. לא רק אובייקט נוצר כאן, אלא גם מרחב פעולה: מרגע שהחוויה מופיעה כך, כמעט מאליה מתנסחת גם השאלה מה יש לעשות — לזהות, להרגיע, לעכב, לשנות.

אך מכאן נובעת מסקנה חריפה יותר. הבעיה אינה רק כיצד אנו מדברים על רגשות, אלא איזה אדם השפה הזאת דורשת לייצר.

האדם הקריא לעצמו

הדמות שעולה מן השדה ברורה למדי: אדם הקריא לעצמו. אדם שיכול, ואף אמור, לדעת מה הוא מרגיש — ובזמן. אדם שיכול להבחין, להפריד, לייחס ולפעול. אדם שפנימיותו מופיעה עבורו כמרחב שניתן למיפוי, לדיווח ולניהול.

אין מדובר רק ביכולת, אלא בדרישה. כאשר החוויה אינה נעשית קריאה, כאשר היא אינה מתייצבת ליחידה, כאשר אין מרחק מספיק בין האדם לבין מה שמתרחש בו — הדבר נוטה להופיע כחסר: כבלבול, כהצפה, ככישלון בוויסות.

כך מתייצבת דמות האדם הניהולי: לא רק מי שמסוגל לנהל את עצמו, אלא מי שמוגדר דרך יכולת זו. וזו אינה תופעת לוואי של השיח, אלא אחת מתוצאותיו העמוקות ביותר. שיח הוויסות אינו רק פונה אל אדם שכבר קיים; הוא מאמן אדם להופיע בפני עצמו כמי שצריך להיות ניתן לקריאה, לדיווח ולתיקון. לא מדובר רק באופן פעולה, אלא בכיוון של היווצרות: האדם אינו רק מי שמשתמש בממשק של קריאוּת עצמית, אלא נעשה בהדרגה מה שהממשק מאפשר לנהל.

זו הנקודה שבה כבר אין מקום לניסוח מרוכך. שיח הוויסות אינו רק אחת מדרכי ההבנה של האדם. הוא משטר של הופעה עצמית. הוא כופה על החוויה להיעשות אובייקט, ועל האדם להיעשות מנהלה. הוא מציג את הכפייה הזאת כהתבגרות, כאחריות, כבריאות — ובכך מסתיר את המחיר שהוא גובה: אובדן של מצבים, של קצבים, של יחסים, ושל חוויות שאינן מתייצבות ליחידה קריאה בזמן.

מה הטענה אינה

יש כאן הבחנה שקל להחמיץ. מערכות חיות מווסתות כל הזמן — זהו תהליך ביולוגי והתנהגותי בסיסי, ואין בו בעיה. הבעיה מתחילה כאשר העובדה הזאת מומרת למודל של אדם: כאשר הוויסות נעשה לא רק תהליך, אלא צורת הופעה נדרשת של העצמי.

וגם אין הטענה שאין מצבים שבהם זיהוי, שיום, עיכוב, הרגעה או שינוי תגובה הם חיוניים. לעיתים הם תנאי ממשי לנשיאה, לאחריות, או אפילו להישרדות. הטענה היא אחרת: ברגע שבו פעולות אלה מפסיקות להיות פרקטיקות מקומיות והופכות לדגם הראשי של היחס לעצמי, הן חדלות להיות רק כלים. הן נעשות נורמה אנתרופולוגית — לא עוד דבר־מה שאדם עושה לעיתים, אלא מה שאדם אמור להיות.

מה מערער על הכרחיותה של הדמות

לא כל חוויה מופיעה כיחידה. לא כל מצב ניתן לשיום. לא תמיד יש "אני" יציב שמולו ניתן להציב את המתרחש. ולא כל קושי הוא כישלון של ניהול.

לעיתים מה שנקרא מהר מדי "רגש" הוא תצורה של מצב: עומס, קצב, יחסי כוח, היעדר מרווח, מבנה חושי, סדר מוסדי, או פער בין עולמות חוויה שאינם ניתנים לתרגום מיידי. ולעיתים, ברגעים המכריעים באמת, כלל אין אותו עצמי יציב שהמודל מניח מראש; יש רק דרגות של התהוות, של מרחק, של קוהרנטיות, ושל יכולת לשאת או לארגן את המתרחש.

מכאן שהשאלה אינה רק כיצד לנהל טוב יותר, ואף לא במה להחליף את מושג הרגש. השאלה היא האם האדם חייב להופיע לעצמו מלכתחילה כמי שמנהל את מה שעובר עליו. ולפיכך מסקנת האשכול אינה רק שהאדם אינו חייב להופיע כמנהל של עצמו, אלא שגם השאלה מה עליו לעשות עם רגשותיו חדלה להופיע כשאלה הראשונית. במקומה עולה שאלה קודמת: כיצד נבנים התנאים שבתוכם משהו מן החוויה נעשה ל"רגש", לאובייקט שניתן לזהותו, לייחסו ולפעול עליו.

סירוב, לא חלופה

בתוך הסדק הזה נפתחת אפשרות אחרת. לא מודל חדש של אדם, ולא אידיאל מתוקן, אלא סירוב לקבל את האדם הניהולי כברירת המחדל של האנושי. סירוב לקבל את ההנחה שאדם חייב להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, נכון תמיד לשיום ולתיקון. סירוב לקבל כל עמימות ככשל, כל עודפות כהפרעה, כל אי־קריאוּת כפגם.

אין פירוש הדבר ויתור על שפה, על הבנה או על פעולה. לעיתים יש לזהות, לשיים, לעצור, לשנות. אבל לאחר המהלך שנבנה כאן, שום פעולה כזו אינה יכולה עוד להופיע כניטרלית. היא משתתפת תמיד בארגון מסוים של החוויה — ובייצור מסוים של האדם. לכן השאלה אינה עוד אם לווסת או לא, אלא איזה אדם נוצר בכל פעם שהחוויה מומרת לאובייקט, ובכל פעם שהאדם נדרש לפגוש את עצמו כמנהלו.

וגם כאשר שיח הוויסות מרכך את עצמו — דרך קבלה, מיינדפולנס, או שפה של החזקה — הוא לרוב אינו מוותר על ההנחה העמוקה יותר: שהחוויה צריכה להיעשות נגישה, קריאה, וברת־עבודה.

הבינה המלאכותית מחדדת זאת עד הקצה. כאשר הניהול נעשה זמין כמעט ללא מאמץ, וכאשר הפעולות שנחשבו לפנימיות ביותר מתבצעות מחוץ לאדם — השאלה כבר אינה כיצד לנהל טוב יותר, אלא מה קורה כאשר החוויה כולה נוטה להופיע מראש כמשהו שניתן לנהל. לא מה נוסף לשיח הוויסות, אלא מה נותר מחוץ לו, או מסרב להיעשות חלק ממנו.

אין טריטוריה טהורה

אלא שגם כאן אין מפלט פשוט. אין שטח נקי של "לא־ניהול" שניתן לשוב אליו. גם התנגדות, גם עמימות, גם השהיה — כל אלה יכולים להיהפך במהירות לצורות נוספות של ארגון ושליטה. הסכנה אינה רק בניהול, אלא גם ברומנטיזציה של מה שנדמה כחורג ממנו.

גם מושגים כמו "מצב", "צורה" או "מפגש" — שנעשה בהם שימוש לאורך האשכול — יכולים להישאב חזרה אל אותה לוגיקה. גם השהיה יכולה להפוך לטכניקה, וגם מרווח לפרוצדורה נוספת של שליטה.

אך העובדה שגם החלופות חשופות ללכידה אינה סיבה לרכך את הביקורת — אלא להחריף אותה. הבעיה אינה במילה זו או אחרת, אלא במבנה שתובע מן החוויה להיעשות קריאה, ניתנת לייחוס, ובסופו של דבר ניתנת להתערבות.

מה שמתערער, אם כן, אינו מושג אחד — אלא בלעדיותו של דקדוק.

הסטה

מסקנת האשכול אינה הצעה, אלא הסטה — אך הסטה שיש בה הכרעה.

מן השאלה כיצד לנהל את הרגש, אל השאלה כיצד הרגש נעשה למה שניתן לנהל.

ומן האדם כמנהל של עצמו, אל סירוב לקבל דמות זו כצורתו הטבעית של האדם.

ואולי זהו כל מה שניתן — וכל מה שצריך — לבקש כאן: לא שחרור מן התיווך, ולא מציאת שפה טהורה, אלא שבירה של ההכרח.

שהחוויה לא תצטרך להופיע מיד כאובייקט.

שהאדם לא יצטרך להופיע מיד כמנהלו.

ושהפנים לא ייקראו עוד כמובן מאליו כמרחב של דיווח, בקרה ותיקון, אלא ישובו להיות גם מקום של אי־בהירות, של שהות, של צורה שטרם הוכנעה.

האדם אינו נתון שדורש ניהול. הוא נעשה כזה — ולכן יכול גם שלא להיות.

על המהלך עצמו

בנקודה זו יש להבהיר גם את מעמדו של המהלך שנפרש כאן.

הוא יכול היה להיכתב אחרת. ניתן היה להדק את הטיעונים, לבצר אותם מראש מול קווי הביקורת הצפויים — מן הפסיכולוגיה, מן הטיפול, מן המדע; לחדד את גבולות הטענה, ולבסס מהלך שקשה יותר לפרקו. ניתן היה גם לארגן את הכול כמבנה ליניארי, מצטבר, המוביל מהנחות למסקנות באופן שמקשה לערער עליו.

מהלך כזה לא נבחר. לא מפני שאינו אפשרי, אלא מפני שהוא עצמו שייך לדקדוק שהאשכול מבקש לערער: דקדוק שבו תוקף מזוהה עם לכידות, עם שליטה במהלך הטיעון, ועם היכולת להגן עליו מפני הפרכה.

וזו גם הסיבה לצורה שבה הדברים בנויים. שלושה־עשר המאמרים אינם פרקים ברצף שיש לקרוא לפי סדרם, אלא צמתים — כל אחד עומד בפני עצמו, ואפשר להיכנס דרך כל אחד מהם. לא מבנה שמבקש להתייצב, אלא פריסה. לא הכרעה אחת, אלא סדרה של הסטות. לא הוכחה, אלא הפרעה.

מבוקשו אינו לבסס עמדה חדשה, אלא לפתוח את מה שנראה סגור; לא לייצר מושג יציב יותר, אלא להפוך את המובן מאליו לשאלה; לא להוסיף עוד שפה, אלא להשהות — ולו לרגע — את הצורך להעמיד את החוויה כאובייקט ברור, קריא ובר־ניהול.

אם יש כאן תוקף, הוא אינו תוקף של הכרעה אלא של פתיחה: לא כוח שסוגר טענה, אלא כזה שמערער את התנאים שבתוכם טענות מסוימות נעשות מובנות מאליהן. תוקפו של מהלך כזה אינו נמדד בחסינותו מפני ביקורת, אלא ביכולתו לפתוח מחדש את מה שכבר חדל להישאל.

לא תשובה — אלא שאלה במקום שבו לא הייתה שאלה.

ועל האופן שבו הדברים האלה נראים בפועל בעבודה טיפולית — כיצד אני מטפל: טיפול פסיכולוגי יצירתי.

רשימת המקורות המלאה

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).