מאמר 8 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

הוויסות הרגשי: מאובייקט לעצמי מנהל

כיצד נוצר ה"אני" שאמור לזהות, להעריך ולשלוט — ומה הוא קובע מראש

"My objective, instead, has been to create a history of the different modes by which, in our culture, human beings are made subjects." — Michel Foucault

נדמה לנו שאנחנו יודעים מה זה אומר "לנהל את עצמנו".

אנחנו מרגישים משהו — כעס, פחד, עצב — ואז אנחנו אמורים לעצור, לזהות, להבין, לבחור איך להגיב. יש "מה שקורה לנו", ויש "מי שמתמודד עם זה". לפעמים זה עובד, לפעמים פחות, אבל המבנה עצמו כמעט לא מוטל בספק: יש חוויה, ויש אני שעומד מולה.

אבל ייתכן שהמבנה הזה אינו נקודת המוצא, אלא כבר תוצאה.

כדי שמשהו יהיה ניתן לניהול, עליו להופיע קודם כדבר — כיחידה שניתן להצביע עליה, לקרוא לה בשם, להפריד אותה ממה שאינו היא. "כעס", "עצב", "חרדה" — לא רק תיאורים, אלא חיתוכים בתוך רצף רחב יותר של חוויה. ובאותה תנועה עצמה נדרש גם מי שיעמוד מולם: עמדה שממנה ניתן לזהות, להעריך ולפעול.

מכאן עולה אפשרות אחרת להבין את מה שמכונה ויסות רגשי. לא כפעולה שמפעיל אדם על רגשותיו, אלא כמהלך כפול: כזה שהופך תהליך לאובייקט — ובאותה עת גם מעמיד את העצמי כמי שאמור לנהל אותו. לא רק רגש נוצר כאן כמשהו שניתן לעבוד עליו, אלא גם האדם שמולו — כעמדת תצפית ושליטה.

אם כך, השאלה כבר אינה רק כיצד אנו מנהלים את מה שאנו מרגישים, אלא כיצד נוצר בכלל המצב שבו יש "מה שמורגש" ו"מי שמנהל אותו".

ההקפאה שהמודל תלוי בה

הוויסות הרגשי פועל לא על החוויה כפי שהיא מופיעה, אלא על חוויה שכבר הומרה לאובייקט — ל"רגש" שניתן לזהותו, להפרידו ולפעול עליו. במובן זה, הוא פועל רק לאחר שהתהליך כבר נחתך והוקפא: מה שהיה תנועה, מצב או אופן הופעה של עולם, נעשה ליחידה פנימית מובחנת. משום כך הוא גם פועל היטב — אך רק על מה שכבר הותאם לפעולתו. הצלחתו תלויה בדיוק בהקפאה הזאת, ולכן היא מסתירה את המחיר הכרוך בה: אובדן המבנה שבתוכו החוויה הופיעה מלכתחילה.

אך אם כך, לא רק הרגש משנה את מעמדו. גם העצמי שמולו אינו יכול להישאר כשהיה. בדיוק כפי שהרגש הופיע כאובייקט בתוך חלל פנימי, כך גם העצמי הופיע כעמדה בתוך אותו חלל — עמדה מרוחקת דיה ממה שמתרחש בה כדי שתוכל להתייחס אליו כאל דבר. במובן זה, העצמי של הוויסות הרגשי אינו מתגלה בתוך החוויה; הוא תנאי מבני שהמודל נזקק לו כדי שיוכל לפעול. הוא אינו רק מניח סובייקט קיים, אלא משתתף בייצורו כעמדת ניהול.

סובייקטים נעשים, לא נמצאים

זהו בדיוק סוג התהליך שמישל פוקו ביקש לתאר. עבודתו לא עסקה בשאלה מהו האדם, אלא באופנים שבהם בני אדם נעשים סובייקטים — כיצד פרקטיקות מסוימות, שיטות מדידה, צורות וידוי ודיווח, ומוסדות שדורשים מן האדם לדעת את עצמו, מייצרות בהדרגה את סוג העצמי שהן מתיימרות רק לתאר. אין כאן טענה שהאדם הוא בדיה. יש כאן טענה שהצורה שבה הוא מופיע לעצמו — כמי שיש לו פנים, כמי שיכול לקרוא אותם, כמי שאחראי לתקן אותם — היא תוצר של היסטוריה ולא נקודת מוצא.

שיח הוויסות הרגשי הוא אחת הצורות המאוחרות של המהלך הזה. הוא אינו רק מציע כלים לאדם קיים; הוא מאמן אותו להופיע בפני עצמו כמי שאמור להיות ניתן לזיהוי, לדירוג ולהתערבות.

דרגות, לא מתג

אלא שאם החוויה מובנת לא כאוסף של אובייקטים אלא כתהליך — כתנועה, כמצב תודעה, כהתהוות — גם מעמדו של העצמי משתנה. הוא אינו יכול עוד להיתפס כעמדה יציבה שמול התנועה, משום שהוא עצמו כרוך בתוכה. אין עוד הפרדה פשוטה בין "מי שמרגיש" לבין "מה שמורגש", אלא מצב שבו גם תחושת העצמי עצמה משתנה יחד עם האופן שבו העולם מופיע. הדיכאון והחוויה הפסיכדלית, שנדונו בפרקים קודמים, מדגימים זאת משני כיוונים שונים.

אך כאן חשוב לדייק, שכן קל להבין את הטענה באופן חד מדי. האמירה אינה שהעצמי־המנהל קיים או אינו קיים, כאילו היה מתג. היא שמדובר במדרג.

יש רגעים שבהם המרחק בין אדם לבין מה שמתרחש בו רחב, יציב וזמין — והוא אכן יכול לעצור, לשקול, לבחור. יש רגעים שבהם המרחק דק יותר: משהו כבר נאמר לפני שהוחלט לאומרו, והזיהוי מגיע רק בדיעבד. ויש רגעים שבהם המרחק אינו קיים כלל — לא מפני שהאדם נכשל בשמירתו, אלא מפני שהתנאים שבתוכם הוא נוצר אינם מתקיימים באותו רגע.

וזה אינו רק עניין של עוצמה. המרחק תלוי בעייפות, ברעב, בקצב, במידת הביטחון שבסיטואציה, בשאלה אם יש בסביבה אדם אחר שנוכחותו מייצבת. הוא נבנה ונשחק ביחסים, לא רק בתוך האדם. במובן זה, מה שנקרא "יכולת ויסות" אינו תכונה שיש או אין לאדם, אלא משהו שמופיע במידות משתנות בתוך תנאים משתנים.

מנקודת מבט זו, ה"עצמי" שבמודל הוויסות הרגשי אינו תיאור של ישות יציבה, אלא פונקציה של המודל עצמו. הוא נדרש כדי לייצב את הסכמה: רגש כאובייקט, עצמי כמנהלו, שינוי כפעולה. הביקורת, אם כן, אינה יכולה להסתפק בטענה שהמודל מפשט את הרגש. הוא מפשט גם את הסובייקט.

מה זה עושה למה שאפשר לעשות

עד כאן נבחן כיצד נוצר המבנה. אבל למבנה יש תוצאה מעשית מיידית: הוא קובע מראש אילו פעולות ייראו אפשריות.

רבים מאיתנו מכירים את הרגע הזה: אתה חוזר מיום קשה, משהו קטן קורה בבית — ואתה מתפרץ. אחר כך מגיעה המחשבה המיידית: הייתי צריך לשלוט בעצמי. אולי לעצור, להירגע, להגיב אחרת.

זו כמעט תגובה אוטומטית. אנחנו מניחים שיש כאן "רגש" — כעס — ושצריך לנהל אותו נכון יותר. אך השאלה עצמה כבר מכוונת אותנו לכיוון מסוים מאוד של פעולה.

אפשר לקרוא את אותה סצנה אחרת. אפשר לראות בה "כעס לא מווסת", אובייקט פנימי שלא נוהל בזמן. ואפשר גם לא להתחיל מן הכעס כלל: מה שמופיע הוא רצף — עומס מצטבר, קצב שאינו מאפשר עיבוד, יחסי כוח, מעבר חד בין מרחבים, היעדר מרווח. לא אובייקט אחד, אלא תצורה.

בקריאה הראשונה, הפעולה מתכנסת: זיהוי, הרגעה, בחירת תגובה. בקריאה השנייה, אין נקודת אחיזה אחת. אפשר להאט, לשנות קצב, ליצור מרווח, לשנות תנאים, לפרק יחסים, או לא לעשות דבר בתוך הרגע אלא להזיז את מה שסביבו.

אין כאן שתי תשובות לאותה שאלה — משום שאין עוד אותה שאלה. מה שנראה במסגרת אחת כבעיה של ניהול עצמי, מופיע במסגרת אחרת כהתרחשות של מצב. לא "משהו שיש לי", אלא משהו שבתוכו אני מצוי.

כשאין מרכז אחד

יש דרכים נוספות לערער על ההנחה שיש מרכז אחד, פנימי ויציב, שבתוכו החוויה מתרחשת ושממנו היא מנוהלת. אחת מהן היא הרעיון של המוח המורחב: התפיסה שיכולת קוגניטיבית אינה שוכנת בגולגולת בלבד, אלא מתהווה מתוך פריסה — הקשר, סביבה, זיכרון חיצוני, קצב, כלים, מבנה משימה.

גם כאן אפשר לדבר על ויסות — אך הוא אינו ממוקם בתוך גרעין פנימי סגור, אלא מפוזר על פני תנאים. אדם שמסדר את סביבתו כך שלא ייתקל במה שמציף אותו, שקובע לעצמו קצב שמאפשר עיבוד, שנשען על נוכחות של אחר — אינו מווסת פחות. הוא מווסת במקום אחר.

במבט כזה, "רגש" אינו בהכרח נקודת מוצא. הוא יכול להופיע כתוצאה של חיתוך — דרך מסוימת לארגן מצב. אותו מצב עצמו יכול להופיע גם ללא חיתוך כזה, או להיחתך אחרת. מה שנראה כאובייקט פנימי מתגלה כאחת מצורות ההעמדה של החוויה, לא כתנאיה.

אין בכך כדי לשלול את שיח הוויסות. הוא פועל, ולעיתים פועל היטב. אך האפשרות לנוע בין אופני ההעמדה חושפת את גבולותיו: מה שנראה הכרחי בתוך דקדוק אחד, נעשה תלוי במסגרת שממנה הוא נגזר.

וגם מרחב הפעולה משתנה יחד עם זה. כאשר הבעיה מנוסחת כרגש שיש לנהלו, הפעולה מתכנסת אל האדם. כאשר המצב מופיע כתצורה רחבה יותר, הפעולה מתפזרת: תנאים, קצב, סביבה, יחסים, אמצעים. לא במקום העבודה הפנימית, אלא לצידה — ולעיתים לפניה.

לכן הוויסות הרגשי אינו רק פעולה על רגש. הוא ממיר תהליך לאובייקט, ובאותה תנועה מעמיד עצמי כפונקציה של ההמרה — ומתוך כך גם קובע מראש אילו סוגי שינוי ייראו אפשריים.

אם כך, השאלה אינה עוד רק כיצד לנהל טוב יותר. היא אילו דרכים אחרות לארגן חוויה ולפעול בתוכה בכלל קיימות — ומה כל אחת מהן מניחה על האדם, על הזמן ועל מה שנחשב שינוי.

מקורות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).