היא אמנית ישראלית(קרמיקה,צורפות) שהסיפור שלה אם תרצו הוא הסיפור העצוב או השמח של הקרמיקה הישראלית.
רונית מופיעה במרבית בלוגי האומנות והעיצוב החשובים בעולם כמעט ללא עבודת קידום עצמי,אבל בארץ אין ולו גלריה אחת שמיצגת אותה.
לדבריה ברגע שקוטלגה כקרמיקאית לא מתיחסים אליה יותר כמי שפועלת בשדה האמנות אלה כיוצרת אומנות.(בכך היא מצטרפת לורדה יתום,
למשה שק,טנת אווקה, נורה ונעמי ולעוד טובים ורבים .)
תצטרכו ללכת לביאנלה כדי לראות אותה.
פיסול קרמי מסין
סין זוכה לכותרות בשנים האחרונות-כלכלה עולה,בית החרושת של העולם כולו,ארץ שכולה התחדשות.אבל אני רוצה לדבר על תחום שנעוץ בעבר של סין וזוכה לתחייה מרתקת .סין היא הולדת הפורצלן ואחת מאבות השימוש בחימרמאז שנות השבעים החלה לפרוח במקביל לתעשיה בסינית המסורתית של קרמיקה שנתנה מקום מועט לביטוי עצמי תעשיה חדשה וזעירה של סדנאות קטנות ויצירתיות (-כל מי שנחשף לאומנות סינית יודע שהיא אולי הזרם המתחדש והמעניין ביותר בשנים האחרונות)-חלקה הגדול של האומנות המודרנית סינית הוא חתרני ומותח ביקורת על העבר(פוליטיקה -ממסד אומנותי ,להיות שמח ,להשתלב בחברה,וכ')
אנדי רוג'רס יוצר צורות אורגניות,טקסטורות ודפוסים שההשראה להם באה מעולם הטבע. אבל הוא לא פחות מזה גם אמן של צבע מתפרץ.
"יופי בשבילי הוא השקט,הצמיחה,הצורות הנוצרות בצורה טבעית מהאדמה"
.
פיסול קרמי בהודו
בכפרים הטמיליים בדרום הודו ישנה מסורת עתיקה של בניית סוסי טרקוטה ענקיים,סוסים אלה בגובה של עד 5מ' הם השג טכני ואומנותי יוצא דופן.השיטה בה נבנים ונשרפים דמויות ענק אלה היא יוצאת דופן במורכבותה.חלקם של הפסוסים הפזורים היום בסביבות העיר Chidambaram הם בני מאה שנים לפחות.
אומנות זו של עבודה בחימר למטרות פולחניות (שהוחלפה בהודו בשנים הארונות בעבודה בבטון)היא על סף גוויעה ורק במספר כפרים נידחים(למשלPuthur) עדיין נשמרת מסורת זו.הטכניקה היא כזו שבה כל העבודה מתבצעת באתר הבניה.לחימר המקוקומי מוסיפים גבעולי קש (גבעולי אורז) למטרות חוזק קונסרוקטיבי, תחילה נבנות הרגליים בתהליך האורך שלושה ימים(הצוות הוא בן חמישה אנשים)לאחר שהן מתקשןת ומסוגלות לשאת את מבנה הגשר מעליהן -מוקם האחרון.
בימים הבאים מוסיפים שכבת חימר על החלקים הבסיסים המשמשת לכיור הדמויות,מוטות במבוק מוצבים כתמיכות בתוך ומחוץ לסוס כדי לתמוך ולחזק אותו.
לבסוף שריפה במקום,הגוף נעטף בענפים וזרדים וסביבו מוקם מעטפת עשויה חימר לשמש כתנור.(כל התהליך אורך שבועיים).
באדיבות -רון דה בואה(Ron du Bois) מאונברסיטת אוקלהומה סטייט
פסל איטלקי יליד 1959 ,(בעצם גיליתי שהוא עובד בעץ ,אבל העבודות שלו יפות כל כך
ועכשיו מאוחר כל כך שאשאיר אותו כאן)
לרס כלמר Lars Calmar
קדרות -"אונגי"
,לחומר בפני עצמו יש חשיבות מחודשת באומנות המודרנית,אומנות מופשטת נתפסת כשחרור מכבלי המציאות,אבל דרך אחרת
להסתכל בה היא עיסוק בצבע וכחומר כנושא. במקום ניתוק -חיבור עמוק יותר ובסיסי יותר לדרך שבה נוצרת המציאות.
קצת על קדרות קוראנית -אונגי
פיסול קרמי וזכרון
שנים שאני מרותק מהפיסול של אילן אורבוך -ומי שאחראי על היכולת להכיר את האומן הישראלי הזה שאינו עובד בארץ הוא עמוס קינן שהביא אותו לגן הפסלים בתפן ( גם בתל נוף ובעומר נתקלתי בעבודות שלו) אילן אורבוך עוסק בפיסול שלו במרחב הפנימי של הזיכרון-ודרך הזיכרון הוא שואל שאלות על הזהות שלנו כבודדים וכקבוצה.
"בעצם נדמה לי שאף פעם לא עזבתי, נסעתי לטיול ארוך שהתחיל כמו הרבה טיולים ישראליים בדרום אמריקה והוא נמשך ונמשך, וברגע מסויים המקור ,כלומר ארץ ישראל , הפך לחלק מהתנועה המחזורית שאינה מסתיימת."(אילן)
"בעיני, אילן אורבוך הוא בן גדולי פסלי ישראל ,ואולי החשוב והמקורי מכולם" (עמוס קינן)
אורבוך שייך לדור הביניים באומנות הישראלית הוא כבר אינו מתעסק רק בשאלות פולטיות או חברתיות ומאידך העיסוק שלו בעצמו אינו גולש לאובד של האופק החיצוני כמו הדור שאחריו-הוא שייך ולא שייך-הוא פרטי וציבורי.הוא משתמש בחומרים הבסיסים ביותר שאפשר -פיסול באבן ,עץ פיסול בחימר ופיסול קרמי, זכוכית ועופרת-אבל הוא יוצר לאותם חומרים היקשרים חדשים שאינם מנתקים אותם ממקורם אך מוסיפים להם ערך חדש ולעיתים פרדוכסלי.
יצירתי היא מיחזור של דימוייים וחומרים ,העברה מזמן אחד לזמן אחר.אבני שפת הכביש ועמודי הגשרים והבנינים שבהם השתמשתי ליצירת העבודות, יוצרים מעבר ממבנה אחד למבנה אחר , מכביש לעשית פסל, ממקום אחד למקום אחר ,אבני קשת או מדרגות ירושלמיות -ליצירת פסל בגרמניה(צויליזיה): מסמל אחד לסמל אחר - החיטה כסמל גרמני -לחיטה כסמל יהודי תנכי , ישראלי.
אני עובד הרבה על הרווח שבן התרבויות במובן הפיזי והנפשי ,וכמובן במובן האישי, כשאני מביא לתוך יצירה את זיכרונותי ,אלה הם הזכרונות מכאן והתהליך שעברו שם.כאן ראיתי לראשונה את מבנה הכיפה על קברי שיח ומקדשי אל אקצה ואחר כך בבירות ארופה האחרות. (אני גולדנברג -ראיון עם אילן אורבוך)
"אני חושב שיש כאן אחוז נכבד מהאוכלוסיה המורכב מנוסעים במשרה מלאה ועובדים בחצי משרה. אז כן אלו הם החולמים המקצועיים -הם חולמים כל הזמן ,ואני חושב שבאמצעותם החלומות הגדולים של היקום באים לידי הגשמה .כי היקום חולם באמצעות חלומותנו.ואני חושב שיש למציאות דרכים רבות ושונות להוביל את עצמה קדימה .ולחלום הוא בהחלט אחת מאותן דרכים" אחת הדמויות באנטרטיקה של וורנר הרצוג
"אל תרפו מהלבירנט הטנטרי של אורבוך .שהרי מי מתגורר בלבירנט אם לא המינוטאור -בעל ראש הפר" (גדעון אפרת -על במותיך חלל וזמן)
'באחת הפעמים הוא (ביון )הציע לי פירוש ארוך אך משכנע,שעליו עניתי בתמימות "אני חושב שאני מבין אותך", תשובתו היתה כדלקמן :"כן מכך חששתי!"בהזדמנות פרשנית אחרת השבתי ,"כן אני יורד לסוף דעתך"לכך השיב,"אין לי ספק שאתה יורד לסוף דעתי , אבל מדוע אינך עולה לסוף דעתי ,או לצורך העיניין ,סובב סביב דעתי ?"לאט לאט התחלתי להבין שעל פי ביון "הבנה "זהה לסגידה רכושנית (grotstein1987 p61)'
אורבוך הוא אמן אי הבהירות,אמן המשמעויות העשירות המעסיקות את הדימיון ודוחפות אותו לעקוב אחר רמזים בכל הכיוונים , רחוק ככל שהאנרגיות שלנו יאפשרו זאת,תמיד מעודן ,לעיתים קרובות משחקי."(קרטר רטקליף: המונומנט האינטימי)
פיסול קרמי -התחושה שיש סיפור שם מאחור וזכינו לאיזו הצצה - Emile Alzamora
