קדרות-סדנה וקורסים

כדרות אחרת עם חומרים לא מקובלים או בתוספת חומרים אחרים.

הקורונה הגיעה והטביעה תוך זמן קצר אותי ואותנו במציאות חדשה, פתאום המציאות בחוץ נדמתה לא מציאותית, כל החיים קודם נעלמו לתוך ערפל וקשה היה להאמין שמשהו מזה יחזור. ובאותה פתאומיות בלתי תאומן שבה המציאות הלא קורונית התפוררה מול המגפה, המגפה התפוגגה אל תוך החזרה לגבי רובנו. שמישהו יחליט כבר מהי המציאות, אי אפשר להחליף אותה מידי יומיים. המעברים הם החלק הכי קשה, ופצועים נשארים בכל מעבר כזה מהצד השני של גדר התיל. ובתקופה הזו של הקורונה והחזרה ממנה כל מה שמעניין אותי לעשות-אלו כדים גדולים, מכלים, כלים , רחם לשהות בו. בכל דרך אפשרית בכל חומר המצוי לידי, חימר וגלזורות, בד מוקשה באופנים שונים, בטון וחומרים פלסטיים.

עמליה לוין החוג לפיסול בחימר

31 מרץ

"אני נעה בין חרדה קיומית ו OCD של חיטוי משלוחים וחיטוי הבוצרת (היפית שלא מאמינה בקורונה, בחיטוי, או באפשרות שיקרה משהו רע) לבין שלווה גדולה ונעימות. אני מאוהבת, אני אוהבת לבהות מהמרפסת. בניגוד לתקופות אחרות של שהייה בידודית בבית, עכשיו זה מצב כללי. לא מרגישה רקובה יותר (כי אין ברירה). לא זזה הרבה, אבל מחובקת המון ומלוטפת המון. הבוצרת נסעה לעבוד ולהיות בבית שלה כמה ימים. כתבתי לה הצהרת מגורים משותפים אם יעשו לה בעיות עם החזרה לפה. היא אמרה שהיא מרגישה צורך לשבור כוס אחרי ההצהרה הזאת.

ביום ההולדת שלי לקחנו מלא סמים ועשינו מסיבת סוף העולם שהייתה מעולה.

הגיעו משלוחים של בירה וסיגריות, אז אני מסודרת.

מה איתך?"

זה נשמע נהדר, אלו ראיות מפלילות, ממתי את שלווה ונעים לך? את מאבדת עם הקרונה את האישיות? אני בסדר רוב הזמן, רק אני ועדי כאן, וזה נעים .זו מין מלחמה על להיות בסדר, אני פוחד לשתות כי אפול. מידי פעם יש דברים שמחממים את הלב-רוב התלמידים הבוגרים החליטו שהם רוצים להמשיך לשלם למרות שאני לא מלמד. מעבר לנושא הקיומי- זה עושה טוב. אני שוקע פנימה ונעשה פחות תקשורתי. כל שיחת טלפון מרגישה כפלישה. אני עושה כדים, אני מקדר.

"זה באמת מחמם את הלב.

אני בשלווה בימים בהם אין לחץ, ידיעה שיש המון זמן להכל. שעות של בהייה שלווה בטבע, מן סוג של סיני, רק בלי ים ובלי חול. עם הבוצרת מאוד טוב, עד הקטע שבו אני מצרה את צעדיה ומבקשת ממנה להיזהר כי אני בקבוצת סיכון. היא לא ממש מבינה את זה. ואתה יודע מה הקטע המסריח? שאם אחלה היא תספר לעצמה שזה לא ממנה אלא מאיזה משלוח מהסופר. אני מתיידדת עם שאריות אקונומיקה, אני רואה את גור החזירים ואת יונקי הדבש החדשים. אני תפוסת צוואר וזה כואב למות, אבל זה בסדר כי אני לא צריכה ללכת לעבודה ובשביל לעבוד (מעט מדי והרוב פרו-בונו בכל מקרה) מהבית, אני לא צריכה יכולת תנועה. החתולים מאושרים מכך שאני בבית כל הזמן. אני משחקת עם הבנות של השכנות ממרחק של גרם מדרגות. הקטנה כבר מחייכת כשהיא רואה אותי. בסה"כ, זה כמו החיים הרגילים שלי, רק בלי אשמה. אולי משם השלווה."

26 באפריל

"אני לא רוצה חזרה לשגרה. אני לא רוצה את שובו של העולם בחוץ. השקט שוב נלקח, אשליית סוף העולם נלקחה. אני נשארת במחבוא,

אבל היה טוב יותר אם המחבוא שלי היה חלק אינטגרלי מהקיום האנושי הסביר.

היה לנו ירח דבש הסגרי. הקשבנו לרוח, צפינו בזבובים מזדיינים, מסז'ים על בסיס יומי.

תקועה אצלי יונה בארובת האח. אני שומעת אותה הומה, אבל לא מצליחה לראות אותה או לתפוס אותה. אני אפילו לא יודעת אם היא תקועה או מקננת. הבוצרת נסעה לכמה ימי קטיף במושב. אני יכולה לעשן בבית, אבל אין מי שתחלץ את היונה ביעילות. היא מפיקנית. היא הכי יודעת לפעול בעולם, להרים הפקות, לגרום לדברים לקרות. ואני לא רוצה עולם לפעול בו. היונה הזאת היא כבר הפקה בלתי אפשרית."

30 באפריל:

פיתחתי חרדות חזרה למציאות. אני מוצף חרדות, קירות של חרדה. איך חוזרים? אני מתחיל מחר ללמד, עם רגל אחת אני הולך לשם, עם הרגל השנייה בורח

5 במאי.

"פתחתי את המייל עם תחילתה של חרדה מוחשית יותר מפני חזרתו של העולם. חזרת? איך חזרת? איך לחזור לעולם?

אנשים?

שעות קבועות?

הבל פה... אלהים, הבל פה...

איך היה לך? איך הווה לך?

נתנחם בכך שיהיה גל שני ממש בקרוב וההגבלות יחזרו והעולם שוב יעצור?"

16 במאי

ופתאום אני מרגיש רוך, אחרי ימים של חרדה. אחרי יציאה מהרחם אל העולם, אחרי תחושה שאין לי דבר לתת. אנשים רוצים בי ואני רוצה בהם. כנראה שקרונה זה מה שהיינו צריכים. את עם הבוצרת, אני עם הנשים שלי,( זקן ולא מושך, ומשעמם ואטום -מה הן מוצאות בי?),שיחות ואינטימיות עם קאשה, ("אני לא מתכוונת להרגיש אשמה על זה, זה טוב לי ונעים") ועם סיון ועדי. ועם התלמידים.

פיסול בבד-כדים

17 במאי:

"איך הצלחת לצאת? מהחרדה, מההסגר, מהפחד מבני האדם?

הן מוצאות בך משהו, מסתבר.

אני עדיין בהסגר שמחמיר ככל שהעולם נפתח. הבוצרת ואני בנתק לכבוד חזרתה לעולם והתנגדותה לאלכוג'ל, לשטיפת ידיים ולפחדים מהסוג שלי. היום סיפרתי לה עליך בהקשר של אנשים שמתעוררים לפני שאני הולכת לישון.

אני לא יודעת איך לעשות את זה, איך לחזור לעולם, איך לא לפחד מהבוצרת, איך ללכת למכלת.

חיבקתי את אמא בשבת, חיבוק אחרון לאלהים יודעת כמה זמן. גם עשיתי לה קצת מסז' עד שכאב לה מדי.

אני לא יודעת איך ואם אחזור לעבוד.

מה קרה שקאשה שוב לגמרי בחיים שלך? היא כנראה תמיד תהיה, תצא ותבליח. ככה אתם.

אוהבת אותך"

חוג לכדרות, חימר , בד, אפוקסי-ענת