פיסול פתח תקווה — חוג, סדנה, לימודים וקורסים
חוג פיסול בפתח תקווה — העולם שעונה: על הרטמוט רוזה, על חימר, ועל החיים הטובים
פתיחה: הפרדוקס של הזמינות
תחשבו רגע על החיים שלכם במונחים של זמינות. הכול זמין: מידע בלחיצה, אנשים בהודעה, מקומות בטיסה, בידור בהזרמה, אוכל במשלוח. מעולם לא היה דור שהכול היה זמין לו בקצות האצבעות. ועכשיו השאלה המטרידה: אם הכול כל כך זמין — למה זה מרגיש כאילו שום דבר לא נוגע? למה, בתוך שפע המגע, יש תחושה עיקשת של חוסר מגע? למה עולם שכולו בהישג יד מרגיש, לעיתים קרובות מדי, רחוק?
את השאלה הזאת שואל, ברצינות סוציולוגית ובעומק פילוסופי, הרטמוט רוזה — ולדעתי התשובה שלו היא אחת החשובות שנוסחו בדור האחרון. הדף הזה הוא הזמנה לחוג הפיסול שלי בפתח תקווה — וגם היכרות עם ההוגה הזה, שכמעט לא הוצג לקורא העברי. ואין כאן שני נושאים: החוג בנוי, מהיסוד, על התשובה של רוזה. כי מה שהוא מנתח בכלים של סוציולוג — אני פוגש כל שבוע, בידיים, מול חימר.
מי הוא הרטמוט רוזה
רוזה (נולד 1965) הוא סוציולוג ופילוסוף גרמני, פרופסור באוניברסיטת ינה ומנהל מכון מקס ובר בארפורט, ואחד ההוגים החברתיים המשפיעים באירופה כיום. הוא צמח מתוך "התיאוריה הביקורתית" — המסורת ששואלת מה מקולקל בחברה המודרנית — אבל עשה בה מהלך יוצא דופן: במקום לשאול על צדק וכוח, הוא שאל את השאלה שכולם התביישו לשאול כי היא נשמעת פשוטה מדי: מה עושה חיים לטובים?
ספרו הראשון הגדול עסק בהאצה: האבחנה שהחברה המודרנית מסוגלת להתקיים רק דרך האצה מתמדת — של הטכנולוגיה, של השינוי החברתי, של קצב החיים — ושמכאן הפרדוקס המוכר לכולנו: מעולם לא חסכנו כל כך הרבה זמן, ומעולם לא היה לנו פחות ממנו. אבל רוזה הבין שההאצה היא רק התסמין. המחלה עמוקה יותר, והיא נוגעת לא לכמה מהר אנחנו חיים אלא לאיכות הקשר שלנו עם העולם. ועל כך כתב את שני ספריו המרכזיים: "תהודה" (Resonanz) ו"אי־הנשלטות של העולם" (The Uncontrollability of the World).
האבחנה: העולם שהושתק
רוזה טוען שהמודרנה מתכנתת אותנו ליחס אחד ויחיד כלפי העולם: להעמיד אותו לרשותנו. לכל דבר — מקום, אדם, ידע, חוויה, הגוף שלנו עצמו — אנחנו ניגשים באותם ארבעה שלבים: להפוך אותו לנראה (מדיד, ממופה), לנגיש, לבר־שליטה, ולשמיש. זו אינה תכונה אישית של אנשים חמדנים; זה המבנה של החיים המודרניים עצמם — כלכלה, טכנולוגיה ומוסדות שכולם מכונות של הרחבת ההישג.
ואז מגיע המשפט שבגללו רוזה חשוב לי כל כך, כפסיכולוג וכמורה לפיסול: עולם שהועמד לרשותנו במלואו — נאלם. הדבר שאני שולט בו לחלוטין אינו יכול להפתיע אותי, לסרב לי, לענות לי. הוא זמין — ולכן הוא שותק. רוזה מתאר את החוויה המודרנית האופיינית כעמידה מול חזית אפורה של עולם שהכול בו בהישג יד ושום דבר בו לא מדבר. וזו, לטענתו, המהות העמוקה של השחיקה והדיכאון כתופעות של זמננו: לא עייפות ממאמץ — אלא עולם שהפסיק לענות. הכול עובד, ושום דבר לא פוגש.
מי שקורא את האתר שלי יזהה כאן משהו מוכר. אני כותב שוב ושוב שהאמת של היצירה אינה בדימוי המושלם — בתמונות החלקות, נטולות ההיסטוריה הרגשית, שהעידן הזה מציף אותנו בהן. רוזה נותן לאינטואיציה הזאת בסיס תיאורטי: הדימוי המושלם, הזמין־בהזמנה, נמצא בדיוק מעברה השני של נקודת האילמות. הוא לא יכול לתת את מה שלא הוזמן — ולכן הוא לא יכול לתת כלום.
התרופה: תהודה
מול היחס האילם רוזה מציב את המושג שהפך לשם דבר: תהודה (Resonanz). תהודה היא אופן־יחס אחר אל העולם — קשר חי, דו־כיווני — והוא מגדיר אותה בארבעה מאפיינים מדויקים, ששווה לעבור עליהם אחד־אחד, כי כל אחד מהם הוא הוראת עבודה בסטודיו:
משהו נוגע בך. התהודה מתחילה בקריאה שמגיעה מבחוץ — אדם, נוף, מוזיקה, חומר — משהו פונה אליך, לא אתה יזמת. בסטודיו: הרגע שבו גוש חימר, או צורה מתהווה, פתאום "אומר לך משהו".
אתה עונה. לא צריכה סבילה של חוויה — תגובה פעילה, תנועה משלך. היד שנשלחת, הלחץ שמשיב.
המפגש משנה אותך. וזה המבחן: יצאת אחר משנכנסת. מי שיצא מהמפגש בדיוק כפי שנכנס אליו — צרך חוויה, לא פגש.
ואי אפשר להזמין את זה. אי אפשר לתכנן תהודה, להבטיח אותה, לייצר אותה בכפתור. אפשר רק להכין תנאים — ולקוות.
וחשוב לדייק מה תהודה אינה: היא אינה הרמוניה ואינה רגש נעים. רוזה מתעקש שתהודה מחייבת ששני הצדדים ידברו בקולם שלהם — כלומר היא כוללת בהכרח רגע של זרות, של חיכוך, של "האחר אומר משהו משלו". התמזגות מוחלטת אינה תהודה, כי אין בה שני קולות; והד — שרק מחזיר את קולך אליך — גם הוא לא. ויכוח טוב יכול להיות תהודה עמוקה; נופש מושלם יכול להיות אילם לגמרי.
מי שמכיר את העיקרון שאני קורא לו "לא לפתור את המתח — לחיות אותו" יראה שרוזה בנה כאן את אותו רעיון מהצד הסוציולוגי: המפגש החי אינו ביטול המרחק והשוני — הוא הקשר שמתקיים דרכם. קרבה שמחקה את שני הקולות אינה קרבה; היא אילמות מסוג אחר.
הטענה החדה: רק מה שיכול לסרב יכול לדבר
ובספרו "אי־הנשלטות" רוזה מזקק הכול לטענה אחת, שהיא בעיניי המפתח לכל מה שקורה בסטודיו: תהודה אפשרית רק עם מה שאינו נשלט לחלוטין. הדוגמה שלו יומיומית ומושלמת: השלג. שלג ראשון — הרגע שבו העולם פשוט נותן משהו שלא הוזמן — הוא אב־טיפוס של תהודה. שלג מתותח שלג — אותו חומר בדיוק, מיוצר לפי דרישה — לא נותן דבר. וכך גם: אי אפשר להכריח שינה (היא בורחת ממי שרודף אותה), אי אפשר לתכנן התאהבות, אי אפשר להזמין השראה. הדברים החשובים בחיים הם בדיוק אלה שאי אפשר להעמיד לרשות.
ומכאן הפרדוקס הטרגי של המודרנה, לפי רוזה: פרויקט השליטה — שנועד להבטיח לנו חיים טובים — מחסל בשיטתיות את התנאים לחיים טובים. אנחנו מנסים להבטיח את המפגש, ובכך הורגים אותו.
עכשיו הביאו את זה לשולחן העבודה. חימר שהיה מציית לכם לחלוטין — נענה לכל מחשבה, מתייצב בכל צורה, לעולם לא קורס — היה חומר אילם. הוא לא היה יכול ללמד אתכם דבר, כי לא היה לו מה לומר. העובדה שהחימר יכול לסרב — שהוא קורס תחת משקל, נסדק כשמתייבש מהר, מתעקש על כיוונים משלו — היא לא המחיר של הפיסול. היא עצם האפשרות שלו. זה העיקרון שאני קורא לו החומר כשותף לדיאלוג: חומר טוב מתנגד, וההתנגדות שלו מלמדת אותנו משהו שלא ידענו. רוזה מוסיף לזה את הנימוק המבני, ואני מנסח אותו כך: מה שאי אפשר לאבד בו שליטה — אי אפשר גם לפגוש. התלמיד שמבקש ממני טכניקה שתבטיח תוצאה מבקש, בלי לדעת, להפוך את החימר לתותח שלג. הוא מבקש שהפיסול לא יוכל לגעת בו.
חצי־שליטה: למה בכל זאת לומדים טכניקה
וכאן חשוב לעצור, כי רוזה — וזו גדולתו — אינו מטיף נגד שליטה. הוא מבחין הבחנה דקה: התהודה זקוקה לכך שהעולם יהיה בהישג יד למחצה. לא זמין לחלוטין — אז הוא אילם; ולא נעדר לחלוטין — אז אין מפגש בכלל. הכנר חייב לשלוט בטכניקה כדי שהמוזיקה תוכל לקרות — אבל המוזיקה עצמה אינה הטכניקה, והיא מגיעה או לא מגיעה. המיומנות מכינה את הפגישה; היא אינה הפגישה.
זו בדיוק העמדה שלי על טכניקה, וזה מה שנעשה בחוג בפתח תקווה: נלמד טכניקה ברצינות — בנייה, חיבורים, עובי דופן, עבודה עם כלים, הכנה לשריפה. לא כדי להשתלט על החימר, אלא כדי להיות מסוגלים לשמוע אותו. מי שאין לו שום שליטה לא נמצא בדיאלוג — הוא נמצא בכאוס; ומי שרוצה שליטה מלאה לא נמצא בדיאלוג — הוא נמצא במונולוג. הפיסול חי בדיוק באמצע, בחצי־השליטה: מיומן מספיק כדי לעשות מהלך, פתוח מספיק כדי לתת לתשובה של החומר לשנות את המהלך הבא. וזה גם העיקרון שאני קורא לו "להיות לפני להבין": הנגיעה קודמת לפרשנות. קודם משהו נוגע — אחר כך, אם בכלל, מבינים למה. מי שדורש להבין הכול מראש דורש, בעצם, להעמיד את החוויה לרשותו — כלומר להשתיק אותה לפני שדיברה.
הקריסה כתשובה: אסתטיקה של השבר
ומה עם הרגעים שבהם החומר עונה תשובה שלא רצינו? הצורה שקרסה, הסדק שנפער בייבוש, החיבור שנפתח בשריפה. במונחים של רוזה, הרגעים האלה הם הרגעים שבהם החומר הכי פחות זמין — ולכן, בדיוק על פי ההיגיון שלו, הרגעים שבהם הוא הכי מדבר. עבודה שלא יכלה להיכשל לא יכלה גם לומר דבר; עבודה שנושאת את סירוביה — את הסדק, את התיקון, את עקבות המאבק — נושאת קול.
זה העיקרון שאני קורא לו אסתטיקה של השבר: הקריסה אינה תקלה למחיקה — היא עדות להיסטוריה של החומר והנפש, ולרוב המקום הראשון שממנו אפשר להתחיל ליצור באמת. בחוג לא נמחק שברים בבהלה; נשאל מה הם ענו לנו. והתסכול שעולה מולם, וחוסר האונים מול קריסה שלישית — אינם סימן שאתם "לא בנויים לזה". הם סימן שאתם, סוף־סוף, במגע עם משהו שלא עומד לרשותכם. כלומר: עם משהו אמיתי.
הסטודיו כתיבת תהודה: שינוי הארכיטקטורה
נשאלת השאלה המעשית: אם אי אפשר להזמין תהודה — מה בכלל מורה יכול לעשות? ורוזה עונה בדיוק את מה שאני מנסה לעשות כבר שנים: אי אפשר לייצר את המפגש, אבל אפשר — וחובה — לבנות את התנאים שלו. רוזה כותב על מוסדות מודרניים — בתי ספר, מערכות בריאות — שבנויים על מדידה, הספק ותפוקה, ומראה שהם הורסים בשיטתיות את מה שהם מתיימרים לספק: בית ספר יכול להבטיח הספק חומר, אבל מדידה מתמדת מקטינה את הסיכוי שהחומר ידבר אל התלמיד. כי מדידה היא מכונת זמינות — והתלמיד הנמדד הופך בעצמו לדבר שמועמד לרשות.
לכן החוג בפתח תקווה בנוי הפוך מבית ספר: קבוצה קטנה. קצב אישי. בלי דירוגים, בלי השוואות, בלי "רמות". לא כי זה נעים — אלא כי זו הארכיטקטורה היחידה שבה תהודה אפשרית. זה העיקרון שאני קורא לו שינוי הארכיטקטורה של המפגש: שינוי אמיתי אינו קורה כי מישהו אמר את המשפט הנכון — הוא קורה כשמשתנים תנאי המפגש עצמם. הקצב, החומר, הגוף, הקבוצה. הסטודיו אינו כיתה שמעבירים בה תוכן; הוא תיבת תהודה — מרחב שכל תכליתו לתת לקריאה של החומר סיכוי להישמע, ולתשובה שלכם סיכוי לצאת.
ויש לזה גם צד שקט יותר: האטה. רוזה הראה שההאצה היא מנגנון האילמות הגדול — מי שרץ לא שומע. שעתיים בשבוע מול חימר, בקצב שהחומר מכתיב (כי חימר לא ממהר: הוא מתייבש בזמן שלו, נבנה בשכבות שלו), הן אחת הצורות הפשוטות ביותר שנותרו לנו לרדת מהמסלול המואץ — לא כבריחה מהעולם, אלא כחזרה אליו.
למה זה עניין של פסיכולוג
אני פסיכולוג, ובחדר הטיפול אני פוגש את מה שרוזה מתאר בספרים: אנשים שהכול אצלם עובד ושום דבר לא עונה. שהרחיבו את טווח ההישג — קריירה, נכסים, חוויות — וגילו שהעולם, איכשהו, נאלם בדרך. הטיפול, במונחים של רוזה, הוא בעצמו ציר תהודה: מרחב שנבנה כדי שקול פנימי שהושתק יוכל לחזור ולדבר, ושמישהו יענה לו. והסטודיו הוא ציר מקביל — לא תחליף לטיפול ולא "טיפול באמנות", אלא תרגול של אותה יכולת עצמה בזירה אחרת: היכולת לתת למשהו שאינו אני לגעת בי, לענות לו בקולי, ולצאת מהמפגש שונה משנכנסתי. מי שלמד את זה מול חימר — מול חומר שסירב לו והוא נשאר, הקשיב, ענה — נשא את זה הלאה, אל מקומות שבהם זה חשוב עוד יותר.
מה שתיקחו
תיקחו פסלים — והם יהיו טובים יותר משנה לשנה, כי טכניקה נלמדת, וחצי־השליטה מתרחבת. אבל הדבר העיקרי שתיקחו הוא מה שרוזה קורא לו יחס תהודתי לעולם, ואני קורא לו פשוט מפגש: היכולת לעמוד מול משהו שאינו עומד לרשותכם — חומר, אדם, רגע — בלי למהר להשתיק אותו בשליטה ובלי לברוח ממנו, ולגלות שדווקא שם, בטריטוריה שאי אפשר להזמין, נמצא כל מה שבאמת נוגע.
העולם עדיין מדבר. הוא רק זקוק למישהו שמוכן שלא לשלוט בשיחה.
מוזמנים לשיעור ניסיון בסטודיו בפתח תקווה.
לימוד פיסול בסיליקון
התהליך היצירתי:
"אמנות היא מערכת העושה שימוש בתמונות. בכדי ליצור, אנו שואבים מהבאר הפנימית שלנו. באר פנימית זו, המאגר האמנותי, היא במיטבה כאגם שופע דגה... כאמנים, עלינו להבין שחובתנו לתחזק סביבת אמנות זו. אם לא נקדיש לכך תשומת לב — תיבש, תתנוון ותיחסם יצירתנו." — ג'וליה קמרון, דרך האמן.
יש איכות מיתולוגית לאמנות וליצירה. יש לנו אמונה שהשראה זו איזו נגיעה אלוהית, שרק בודדים ונבחרים מסוגלים ליצור. אני חושב שזו יכולת טבעית, כמו היכולת לדבר — אין אדם שזה לא חלק ממאגר היכולות שלו. יש משהו בתרבות העכשווית שגורם לפסיביות, או לאימוץ נקודת מבט חיצונית ונלמדת על איך להיות פעילים, ומה זו יצירתיות נכונה. יצירתיות היא במידה רבה היכולת לאמץ נקודת מבט פנימית ולא חיצונית.
המסע היצירתי מתחיל לא בהצהרות גדולות, אלא בתנודה עדינה. כמו משיכת המכחול המהוססת הראשונה על בד ריק. הסדנה לתהליכים יצירתיים מזמינה אתכם לתבוע מחדש את האמן שבתוכנו, אותו ילד שובב, סקרן ויצירתי מטבעו — שאולי שכחנו מזמן. העניין הוא לא בהכרח להפוך לאמן מקצועי, למרות שזה עשוי להיות תוצר לוואי מענג עבור חלקנו. זה משהו עמוק הרבה יותר: גילוי מחדש של האני האותנטי שלנו, פתיחת חסימות של ערוצים יצירתיים שחוויות החיים אולי חסמו, והתחברות לשמחה הטהורה של היצירתיות והדמיון. בלב המסע הטרנספורמטיבי הזה נמצאים עקרונות פשוטים באופן מטעה אך יעילים מאוד. דפי בוקר, אותם שלושת דפי זרם התודעה שנכתבים דבר ראשון, לפני שהמבקר הפנימי מתעורר, הופכים לטקס הניקוי היומי שלנו.
הם לא נועדו להיות יצירות מופת, אלא מרחב בטוח לפרוק, לחלום, או פשוט להיכתב על הנייר. באמצעות תרגול עקבי זה, העומס המנטלי מתחיל להתפוגג, ומפנה מקום למרחב הפנימי של האינטואיציה שלנו ולרעיונות המתהווים הממתינים לצוף. דייט (או מפגש) האמן, אותו טיול שבועי יחיד המוקדש לטיפוח האמן הפנימי שלנו, הוא אבן יסוד נוספת. מדובר במילוי הבאר היצירתית שלנו בחוויות שמשמחות ומעוררות בנו השראה — בין אם זה ביקור בחנות ייחודית, שיטוט במוזיאון או פשוט טיול בטבע. דייטים אלה אינם משימות שצריך לסמן לביצוע ברשימה, אלא מעשים של אהבה עצמית, המזכירים לנו שהרוח היצירתית שלנו ראויה לתשומת לב והזנה. קמרון מנחה אותנו בעדינות לאורך שנים עשר שבועות, כל אחד מהם מתמקד בהיבט ספציפי של התאוששות יצירתית, החל משיקום תחושת הביטחון ועד לשיקום תחושת האוטונומיה. התרגילים, שנראים פשוטים לכאורה, נוגעים לעתים קרובות בפחדים עמוקים ואמונות מגבילות שהחזיקו אותנו בשבי. אנו מתעמתים עם הצנזור הפנימי שלנו, הקול השיפוטי שלוחש ספקות וחונק את הדחפים שלנו. אנו לומדים לזהות ולפרק את "חברי המשחק הרעילים" הללו — ההשפעות השליליות שמנקזות את האנרגיה היצירתית שלנו. זה לא תמיד מסע נוח. תהיה התנגדות, ימים שבהם דפי הבוקר מרגישים כמו מטלה ודייט האמן מרגיש מפנק. אבל דווקא בדחיפה דרך רגעי ההתנגדות הללו מתרחשת צמיחה אמיתית. בהכרה בפחד והתמודדות עמו, אנו מתחילים לבנות אומץ יצירתי. דרך האמן היא הזמנה לבטוח בתהליך, להיות עדינים עם עצמנו ולחגוג את הניצחונות הקטנים. מדובר בהכרה שיצירתיות אינה מתנה נדירה המוענקת למעטים נבחרים, אלא חלק אינהרנטי מהחוויה האנושית שלנו. מדובר במתן רשות לעצמנו לשחק, להתנסות, לעשות טעויות ולגלות את היופי הייחודי הטמון בכל אחד מאיתנו. כשאנו מתחייבים לתהליכים יצירתיים אלו, משהו יוצא דופן מתחיל לקרות. העולם סביבנו נראה משובץ באפשרויות חדשות. רעיונות פורחים ביתר קלות. אנו מוצאים את עצמנו מעורבים יותר, חיים יותר. האמן שבפנים, שבעבר היה רדום, מתחיל להתמתח, לפהק ולהושיט יד לכלי הביטוי. זה לא פתרון מהיר, אלא נתיב טיפוס לעבר חיים יצירתיים ואותנטיים יותר. זהו מסע של גילוי עצמי, המודרך על ידי חוכמה עדינה וכלים מעשיים. זוהי הזמנה לחשוף את האמן שתמיד נועדתם להיות — לא למען תהילה או הון, אלא למען השמחה הפשוטה והעמוקה של היצירה עצמה. אז, קחו את העט שלכם, קבעו את פגישת האמן שלכם, ועשו את הצעד האמיץ הראשון. הקנבס מחכה.
התהליך היצירתי מאופיין בתנועה לא לינארית: צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה וצעדים לכל הכיוונים. צריך לקבל את זה.
גבולות הם פרדוקסליים. הם חשובים ומגנים על היצירתיות, הם מאפשרים חופש בתוך מסגרת ידועה. ילדים יכולים להיות יצירתיים כשהם מרגישים בטוחים. הם זקוקים לא פעם להבניה של האמנות ושל היצירתיות. מאידך — אין יצירתיות אמיתית, אין אמנות אמיתית, בלי ניסיון לשבור גבולות, לברוח מחוץ למבנה, להרוס אותו ולבנות אותו מחדש אחרת.
אמנות ויצירה הן תמיד קפיצות של אמונה. את עומדת בפני דף ריק, קנבס לבן, גוש חימר חסר צורה. "אין ברירה — עליך להיעזר במידה מסוימת של אמונה כדי להאמין שאת לא עושה טעות, ואינך טיפשה. בסופו של דבר אי אפשר להיות רציונלי בלי אמונה."
יצירתיות היא נושא רציני, אבל גם משחק הוא נושא רציני. אנחנו זקוקים ברצינות ליכולת לשחק על מנת להיות יצירתיים — לשחק עם רעיונות.
"במובנים מסוימים הורות — ההפיכה להורה — מלמדת על התהליך היצירתי, ואולי היא גם הטיפול הפסיכולוגי והנפשי הטוב ביותר. היא מלמדת צניעות — צניעות בדרישות שלנו מאחרים ומעצמנו. אין לנו תשובות. יש לנו חרדות, אנחנו מתבלבלים ביניהן. האין-תשובות היא הצומת החשובה. כל יום שאנו עוברים הוא הפקדה בזיכרונות של ילדינו — כדאי לוודא שאלו זיכרונות טובים."
הצד השני של פרפקציוניזם — פעמים רבות אינו באמת שאיפה לטוב ביותר, אלא ביטוי לשלילה עצמית. קול פנימי שאומר לנו ששום דבר שנעשה לעולם לא יהיה טוב מספיק, שאין טעם להמשיך.
"אנשים נוטים להתמקד בחלומות גדולים ולהתעלם ולשכוח את התהליך. כהנמן מדבר על זה בהקשר של ההבדל בין האני החווה והאני הזוכר: הזיכרונות שלנו הם דימויים שלא פעם מנותקים מהאיכות היומיומית של העשייה."
תלמידים ממליצים:
"לפי ניסיוני — גירושים אורכים עשר שנים לפחות, אבל את שומעת אנשים מדברים על זה בקלילות. אותו דבר לגבי דיכאון: את צריכה משבר עמוק כדי להבין שאת באמת זקוקה לעזרה. דיכאון זה דבר מפחיד, זה הורג. ככה, בפשטות — מחלה הורגת. לי הסדנה עזרה לצאת מזה. עבודה מרגע לרגע, צעד אחרי צעד. זו כביכול שמורת טבע מחוץ לחיים האמיתיים, מחוץ למציאות. אבל הפיסול החזיר לי את האמון בעצמי." — נועה
חוג הפיסול לתושבי פתח תקווה — אנו מציעים סטודיו בתל אביב ובשוהם, שניהם במרחק נסיעה קצר מפתח תקווה. הסדנה מציעה תפיסה שונה של לימוד פיסול — גישה שהמרכז שלה הוא התהליך, למרות שגם התוצאות מרשימות.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
במה אני מאמין
אני מאמין שלימוד נוצר ממפגש ודיאלוג. אני לא מאמין שלימוד טכני בלבד מעביר את מהות האמנות והפיסול. התהליך היצירתי ניזון מעולם פנימי — אם לא תאמין שאני רואה ומצליח להבין, לא אוכל ללמד דבר.
גיוון, התרחבות של המנעד הפיסולי והאמנותי חשובים — לכן אני משתדל ללמד ציור ופיסול יחד. חשוב לא לדעת. חשוב להשאיר חלקים פתוחים — זה החומר הפיסולי שממנו נוצרים דברים חדשים.
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
2
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
הנרי מור — להתעניין בצורה של כל דבר
הציטוט הבא של הנרי מור (1967) נמצא בליבה של הגישה שלנו לפיסול:
"פסל הוא אדם שמתעניין בצורה של דברים. צייר הוא מי שאובססיבי לגבי קווים וכתמים וצבע — אבל פסל הוא מי שאובססיבי לגבי מבנה וצורה. וזו לא רק הצורה של דבר אחד, אלא הצורה של כל דבר."
— הנרי מור
"הגדילה שבפרח. המבנה הקשה, המתוח וחזק אם כי העדין של עצם. הבשר החזק המוצק של גזע עץ אשור — כל אלו מלמדים פיסול לא פחות מגזרתה של נערה יפה." (הנרי מור)
בסטודיו אנחנו עוזרים לתלמיד לפתח את המבט הפיסולי — היכולת לראות את הצורה הקדומה שבה מסתתר הפסל. זו אמירת המפתח של מיכלאנג'לו: הפסל כבר נמצא באבן, אני רק משחרר אותו.
פתח תקווה ואמנות סביבתית
פתח תקווה כעיר עם שטחים פתוחים וגינות ציבוריות מציעה הזדמנויות ייחודיות לפיסול סביבתי. תושבים רבים בחרו ליצור פסלים שיהיו חלק מסביבת הבית — בכניסה, בגינה, על גג. הסטודיו שלנו מסייע ללוות תהליכים כאלה: לבחור חומר עמיד לתנאי חוץ, לחשב גודל ביחס לסביבה, להבין את האור והצל.
עקרונות התהליך — חוסר ודאות ולקיחת סיכון
פרדוקסים ומתח דינמי: פרדוקסים וסתירות — החלפת תפיסה של איזון בתפיסה של מתח דינמי.
מרחב של אי-ידיעה: עבודה בפיסול חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה". לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור — זה להרוג את המרחב היצירתי.
הרס: הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים. אמנים הממשיכים ליצור מאופיינים בנכונות למרוד בעצמם — בהישג שלהם.
התמסרות: היכולת להיכנע לתהליך, לפסל, לחומר — לא לשלוט בו.
גמגום ושגיאות: הנכונות לגמגם, למעוד, לעשות שגיאות, לקחת סיכון. איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?
"המרחק הנכון" בפיסול
"המרחק הנכון" — להיכנס ולצאת מהפסל, להחליף נקודת מבט ופרספקטיבה, להתרחק ולהתקרב. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. זוהי אחת התובנות הראשונות שכל פסל מתחיל לומד — שהפסל משתנה כאשר אתה משנה את מיקומך ביחס אליו.
לקריאה נוספת
בנוסף לחוג הפיסול לתושבי פתח תקווה אנו מציעים חוגי פיסול כלליים, קרמיקה ולימוד חימר, סדנת פיסול במגוון חומרים, ופיסול פיגורטיבי. ניתן לקרוא על פיסול מופשט ועל 10 פסלים עכשוויים שכדאי להכיר.
סטודיו פעיל בתל אביב, בשוהם, בראש העין, בחולון, ברחובות, ובגבעתיים.
שליחת הודעהאודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה