פיסול ראש העין — חוג, סדנה, לימודים וקורסים
חוג פיסול בראש העין — ללמוד לראות מחדש: על ג'ון ברגר, על יצירתיות ועל דרכים לראות
פתיחה: מה ראיתם היום?
שאלה פשוטה: כמה דימויים ראיתם היום? מאות? אלפים? פרסומות, סטוריז, תמונות של אנשים ומקומות ומנות אוכל. ועכשיו שאלה שנייה, קשה יותר: כמה מהם אתם זוכרים? כמה מהם ראיתם באמת — לא סרקתם, לא זיהיתם, אלא ראיתם, כך שמשהו בכם עצר?
ההבדל בין השניים — בין לזהות לבין לראות — הוא הנושא של אחד מגדולי הכותבים על אמנות במאה העשרים, ג'ון ברגר. והוא גם, במובן העמוק ביותר, הנושא של חוג הפיסול שלי בראש העין. הדף הזה הוא הזמנה לחוג — וגם היכרות עם האיש שלימד דור שלם שהראייה אינה מובנת מאליה. ואצלי אלה אינם שני נושאים נפרדים: פיסול, כפי שאני מלמד אותו, הוא בית ספר לראייה — מהסוג שברגר התכוון אליו.
מי היה ג'ון ברגר
ברגר (1926–2017) היה צייר לפני שהיה כותב — והוא מעולם לא הפסיק לרשום. את פרסומו הגדול קנה בסדרת הטלוויזיה והספר "דרכים לראות" (Ways of Seeing, 1972), שפתח במשפט שהפך לאבן דרך: הראייה קודמת למילים. הילד רואה ומזהה לפני שהוא מדבר. אבל ברגר לא עצר באבחנה — הוא הראה שהראייה שלנו לעולם אינה תמימה: אנחנו רואים דרך הרגלים, אמונות, אינטרסים, ודרך מבול הדימויים שהתרבות מציפה אותנו בהם. הפרסומת, כתב, מלמדת אותנו להסתכל על הכול — נוף, אישה, חפץ — כעל משהו שאפשר לרכוש. עוד לפני האינסטגרם, ברגר תיאר במדויק את מה שהוא עושה לנו.
אבל ברגר היה יותר מפרשן חד. בשנות השבעים עזב את לונדון ועבר לחיות בכפר קטן בהרי האלפים הצרפתיים, בין איכרים, וכתב עליהם — על אנשים שהידע שלהם יושב בידיים: חליבה, קציר, בנייה, תיקון. ובמקביל, כל חייו, חזר אל מעשה הרישום. לא כאמצעי לייצר תמונות יפות — אלא כדרך הרדיקלית ביותר שהוא הכיר להיות עם משהו. הוא כתב על כך ספרים שלמים, ובהם משפט שהוא אולי המפתח לכל הדף הזה: רישום אינו רק דיווח על מה שראית — הוא מעשה של קבלה. כשאתה רושם דבר, אתה מארח אותו בתוכך.
יצירתיות: ברגר ודרכים לראות
כפסיכולוג בתל אביב העוסק באמנות, אני רואה ביצירתיות בחירה להיות פעיל — הן בפירוש המציאות והן בפעולה בתוכה, ולפעול בדרך המביעה את הייחודיות שבנו. ג'ון ברגר, בספרו "דרכים לראות", חולל מהפכה באופן שבו אנו חושבים על אמנות בכך שהציע שהתפיסה האנושית אינה פסיבית אלא אקטיבית ופרשנית — תהליך דינמי המעוצב על ידי ההיסטוריה, החברה והתודעה האישית. תובנותיו של ברגר מאירות את הרעיון שיצירתיות היא יותר מאשר חוגים למלאכת יד; זוהי דרך בסיסית של הוויה, כזו הקשורה עמוקות לאופן שבו אנו בונים ומרפאים את עצמנו. אם, כפי שטוען ברגר, "ראייה באה לפני מילים", אזי ביטוי יצירתי — פעולת החצנת התפיסות הפנימיות — הופך לפעולה חיונית של הבנת עצמנו והעולם. בתפיסה זו, יצירתיות מתגלה כמרכיב מפתח בבריאות הנפש. לא מותרות אלא הכרח.
יצירתיות מאפשרת לנו לגשר על הפער הכואב לעיתים קרובות בין חוויה פנימית למציאות חיצונית. מאבקים נפשיים מאופיינים לעיתים קרובות בתחושות של בידוד, בלבול והרגשה שהחוויות של האדם אינן ניתנות לתקשורת. התעקשותו של ברגר שכל פעולת ראייה היא פעולת פרשנות מציעה פתרון מרומז: כאשר אנשים יוצרים — בין אם באמצעות ציור, פיסול או כל צורה אחרת — הם עוסקים בתרגום התפיסות הייחודיות שלהם לצורות שניתן לשתף ולהבין. פעולה זו מאמתת את החוויה הסובייקטיבית ומטפחת דיאלוג ומפגש, הן בעולם הפנימי (עם חלקיו המודרים של האדם) והן במציאות החיצונית (עם אחרים).
ברגר מצביע גם על האופן שבו החברה מתנה את הראייה שלנו — משפיעה על מה שאנו מעריכים, מה שאנו מתביישים בו וממה שאנו מתעלמים. לאור זאת, יצירתיות יכולה לפעול כמרד נגד נרטיבים פנימיים מזיקים. לא פעם אני פוגש מטופל המתמודד עם דיכאון ומפנים את המסר החברתי שערכו קשור לפרודוקטיביות שלו או להישגיו החומריים. באמצעות תהליך יצירה פתוח — שבו התהליך היצירתי והפעולה חשובים יותר מהתוצאה — הוא מפרק אט אט את האמונות הרעילות הללו. ביטוי אמנותי מציע מרחב נדיר שבו ערך הוא טבוע, לא מותנה; שבו הוויה, לא הישגים, הם הממלאים.
יתר על כן, יצירתיות מגלמת את מה שברגר מזהה כ"דיאלוג עם הזמן" (כיצד הציור מתייחס לזמן ולחלל). ביצירת אמנות אנו מתעמתים עם טבעם החולף של החוויה והזיכרון: "ציור אמיתי נוגע בהיעדר. היעדר שאלמלא הציור, היינו אולי לא מרגישים בו — ובכך היינו מאבדים אותו." עבור אלו המתמודדים עם טראומה, אבל ואובדן או פחד וחרדה — חוויות שלעיתים קרובות מעוותות את תחושת הזמן — תהליך היצירה מציע חוויה מתקנת. הוא מקבע אנשים בהווה תוך כבוד לעבר, ותופר יחד נרטיב קוהרנטי במקום שבו היה קודם לכן פיצול.
תפיסתו של ברגר ש"כל תמונה מגלמת דרך ראייה" מדגישה שיצירות אמנות אינן רק משקפות את המציאות; הן מעצבות אותה מחדש. עבור אנשים המתמודדים עם אתגרים בבריאות הנפש, זוהי אמת מעצימה. על ידי יצירה, הם הופכים מקורבנות הסובלים באופן פסיבי את נסיבותיהם — למשתתפים באופן פעיל בבניית משמעויות חדשות, אפשרויות חדשות. יצירתיות, אם כן, אינה רק טיפולית במובן של הכלה וקבלה עצמית — היא יצירת נרטיב חדש המאפשר שינוי במציאות (טרנספורמטיביות).
האבחנה: אנחנו מזהים, לא רואים
הנה הרעיון של ברגר שאני חוזר אליו שוב ושוב בסטודיו. רוב הזמן, אנחנו לא רואים את העולם — אנחנו מזהים אותו. עץ. כיסא. פנים. בקבוק. המוח שולף תווית, מדביק, וממשיך הלאה. זה יעיל — אי אפשר לחיות אחרת — אבל זה גם מוות שקט של הקשב: העולם הופך לקטלוג של דברים ידועים מראש, ושום דבר לא באמת פוגש אותנו. ומבול הדימויים רק מחריף את זה: ככל שאנחנו רואים יותר תמונות, אנחנו רואים פחות עולם.
ברגר הציע תרופה אחת, עתיקה ופשוטה: לרשום. או בשפה שלי — לפסל. כי ברגע שאתה מנסה לעשות דבר בידיים, הזיהוי מפסיק לעבוד. אתה חושב שאתה יודע מה זה פנים — עד שאתה מנסה לפסל פנים, ומגלה שאינך יודע היכן בדיוק נפגשת העין עם האף, מה המרחק האמיתי, איך האור יושב על העצם. הידיים חושפות את הפער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים לבין מה שנמצא שם. זה העיקרון שאני קורא לו להיות לפני להבין: המפגש קודם לתווית. ופיסול — דווקא משום שהוא איטי, מגושם, עקשן — הוא אחת הדרכים האחרונות שנותרו לנו לחזור מהזיהוי אל הראייה.
יצירתיות כהתנגדות לניכור
ברגר למעשה כתב ביקורת על הקפיטליזם המצמצם את האמנות — ויותר מכך, את החוויה האנושית — לערוצים של צריכה ומדידה ליניארית תחרותית. החיים המודרניים לעיתים קרובות מצמצמים את רגשותינו לבעיות שיש "לתקן", ומנתקים אותנו מהתהליך האינטואיטיבי, הכאוטי (ראו סדר וכאוס) והיצירתי מטבעו של החיים. אבל כשאנחנו יוצרים, אנחנו מורדים. שרבוט במחברת, ריקוד במטבח או סידור פרחי בר בצנצנת הם מעשים קטנים של התרסה נגד תרבות שמעדיפה פרודוקטיביות על פני נוכחות.
התעקשותו של ברגר ש"הקשר בין מה שאנו רואים למה שאנו יודעים לעולם אינו פתור" מדברת על תפקידה של היצירתיות בעולם הנפשי: היא מאפשרת לנו להחזיק סתירות ופרדוקסים (אבל ושמחה, פחד ותקווה) ללא פתרון. בטיפול פסיכולוגי יעיל, היכולת להחזיק בו-זמנית בשתי נקודות השקפה שונות מוצגת כיעד נפשי. היכולת להחזיק במתח הנפשי ולא לגרום לנפש לקרוס לאחד הקטבים היא שמגדירה את השפיות המנטלית. כפסיכולוגים בתל אביב אנו מזמינים מטופלים לאמץ את העמימות הזו דרך האמנות — לא כדי "לפתור" את כאבם, אלא להתקיים איתו בדו-קיום בצורה שונה.
תביעה מחדש של זמן ותשומת לב
אנו חיים בעידן כלכלת הקשב. הניתוח של ברגר על האופן שבו פרסום חוטף את מבטנו (ואת רצונותינו) מרגיש רלוונטי במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והפוסט-אינטרנט. החוויה הרגשית והעולם הרגשי מקבלים איכות שטוחה כאשר הקשב שלנו הופך לסחורה; יצירתיות משקמת אותה. בניגוד לגלילה, ההופכת אותנו לזומבים הבוהים במסך ומחפשים ריגושים בטווח מצומצם, האמנות דורשת מאמץ, מיקוד ו"מבט איטי" — התרופה לצריכה פסיבית.
שיעור ציור בצבעי מים הוא תמיד סוג של מדיטציה; פיסול בחימר הוא שיר בכתב יד, התובע מחדש את הזמן. מחקרים תומכים בכך: מחקרים על מצבי זרימה מראים שעיסוק יצירתי מוריד את רמת הקורטיזול — הורמון הלחץ — ומשתיק את רשת מצב ברירת המחדל ("מרכז ההרהורים" של המוח). בסדנאות, אנו מנחים את המשתתפים להשתמש באמנות לא כדי "לברוח" מהמציאות, אלא כדי לפגוש אותה בצורה עמוקה יותר.
הרישום כקבלת אורח — והחומר כשותף
ברגר תיאר את מעשה הרישום כשיחה: אתה מסתכל, היד עונה, הקו שנוצר מלמד אותך שטעית, אתה מסתכל שוב — טוב יותר הפעם — ומתקן. הרישום המוגמר, כתב, הוא תיעוד של כל המבטים האלה, של כל התיקונים; ולכן רישום חי הוא תמיד קצת "מלוכלך", מלא קווים שנזנחו. הניקיון המושלם הוא סימן שאיש לא הסתכל באמת.
בפיסול השיחה הזאת מקבלת גוף שלם. החומר עונה: החימר קורס אם לא הבנת את המשקל, הצורה מסרבת אם לא ראית את היחסים. זה העיקרון שאני קורא לו החומר כשותף לדיאלוג — חומר טוב מתנגד, וההתנגדות שלו מלמדת אותנו משהו שלא ידענו. ובמונחים של ברגר: ההתנגדות של החומר היא הדרך של הדבר לתקן את הראייה שלנו. כל קריסה אומרת — הסתכלת, אבל עדיין לא ראית. תסתכל שוב. והתסכול שעולה מול הקריסה השלישית אינו סימן שאינכם מוכשרים; הוא סימן שהשיחה אמיתית — שאתם מול משהו שלא מוכן להסתפק במבט הראשון שלכם.
דרך חדשה לראות את עצמנו
ברגר האמין שאמנות יכולה לפענח את המסתורין של מבני כוח במציאות החברתית — אך היא יכולה גם לפענח את המסתורין של המבנה הנפשי שלנו, ובעיקר את קולות הביקורת הפנימית שלנו. כאשר מטופל מצייר את החרדה שלו כענן סערה, או מעצב את חוסנו בדמות חרס קטנה, הוא מחצין את הבלתי נראה. "הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת ממה שאנו יודעים או מאמינים", כתב ברגר. יצירתיות מחווטת מחדש את האמונות הללו. נער שקורא לעצמו "חסר ערך" עשוי לצייר דיוקן עצמי ולהסס לפני שהוא מוחק את פניו. אותה הפסקה — אותו רגע של ראייה מחדש — היא המקום שבו מתחיל הריפוי.
העקבות של המבטים: אסתטיקה של השבר
אם רישום חי הוא תיעוד של מבטים ותיקונים — אז פסל חי הוא כזה שרואים בו את הדרך: את החיבור שתוקן, את טביעת האצבע, את הסדק שנסגר ונשאר לו זכר. זה העיקרון שאני קורא לו אסתטיקה של השבר: העקבות אינם פגם — הם ההיסטוריה של הקשב. עבודה חלקה לגמרי, נקייה לגמרי, היא לרוב עבודה שאיש לא נאבק בה — כלומר איש לא ראה בה דבר. מול הדימויים המושלמים שמציפים אותנו — שנוצרו בלי מבט, בלי יד, בלי זמן — פסל שנושא את עקבותיו הוא עדות למשהו שהולך ונעלם: לאדם שהסתכל באמת.
בחוג בראש העין לא נמחק את העקבות בבהלה. נלמד לשאול מה הם מספרים — ולעיתים נגלה שדווקא הם המקום שבו העבודה חיה.
יצירתיות כהישרדות
"אמנות היא דרך הישרדות" — כותבת יוקו אונו. ברגר מסיים את "דרכים לראות" בקריאה לפעולה: "להסתכל היא פעולה של בחירה." ליצור זו בחירה רדיקלית אפילו יותר — זוהי בחירה לאשר את קיומך. בטיפול ומעבר לו, יצירתיות אינה קשורה לכישרון; זה עניין של אומץ לומר: "אני כאן." אמנות היא הדרך בה אנו ממפים את האנושיות שלנו. ובעולם שלעיתים קרובות מדי מערער את קיומנו הנפשי, יצירת משמעות — באמצעות קו, צבע, מחווה — עשויה להיות הפעולה החיונית ביותר מכולן. "המוח היצירתי הוא המוח ההישרדותי", אני אומר לעיתים קרובות למטופלים ולתלמידים. מורשתו של ברגר מלמדת אותנו שראייה אחרת היא הצעד הראשון לקראת חיים שונים. הבה ניצור, אם כן — לא כדי להיות אמנים, אלא כדי להיות שלמים.
אנו בסדנה לתהליכים יצירתיים מבינים את היצירתיות כמרכיב חיוני בחיים הנפשיים. היא מספקת אמצעי תקשורת, זירה לעיצוב מחדש של נרטיבים חברתיים מזיקים, כלי לריפוי והתמודדות עם הזמן, וכוח לשיקום משמעות. יצירה אינה בריחה מקשיי החיים אלא התמודדות איתם דרך יצירת סוכנות ותביעת בעלות — ובכך, הפיכתם לאפשריים.
ראש העין: בין הישן לחדש, בין השדה למסך
ראש העין היא מקום מתאים במיוחד למחשבה של ברגר, כי היא חיה בדיוק על התפר שהעסיק אותו: עיר שיש בה גרעין ותיק, סמטאות, בתים ישנים, זיכרון של חיים איטיים — ולצידו שכונות חדשות, הייטק, מסכים, קצב. ברגר בילה את חצי חייו בכתיבה על העולם שהולך ונעלם — עולם הידיים, האיכרים, המלאכה — לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך טענה עיקשת: יש שם סוג של ידע שאסור לאבד. ידע שאינו עובר דרך מילים אלא דרך עשייה, חזרה, מגע.
חוג פיסול בראש העין הוא, במובן הזה, גשר קטן בין שני חצאי העיר: מקום שבו אנשים שחיים בקצב של המסך חוזרים, שעתיים בשבוע, אל הקצב של היד. לא כבריחה מהעולם החדש — אלא כתיקון קטן ועקבי של מה שהוא שוחק.
הסטודיו: ארכיטקטורה של מבט איטי
אני מאמין ששינוי אמיתי אינו קורה כי מישהו אמר את המשפט הנכון — הוא קורה כשמשתנים תנאי המפגש עצמם. לכן החוג בראש העין בנוי כך:
קבוצה קטנה, בלי דירוגים ובלי השוואות — כי מי שנמדד ממהר, ומי שממהר מזהה במקום לראות. קצב אישי — כי הראייה של כל אחד נפתחת בזמן אחר. עבודה מהתבוננות לצד עבודה מהדמיון והזיכרון — כי ברגר לימד ששתיהן דרכי ראייה, וכל אחת חושפת משהו אחר. וטכניקה רצינית — חימר, בניית נפח, שלד, חיבורים, טקסטורה, יציקות — לא כמתכון, אלא כמה שמאפשר למבט להעמיק: ככל שהיד יודעת יותר, העין מעזה לראות יותר.
מה שתיקחו
תיקחו פסלים. אבל הדבר העמוק יותר שתיקחו הוא מה שברגר ניסה ללמד כל חייו: ראייה שאינה זיהוי. היכולת לעמוד מול דבר — חומר, פנים, רגע — ולתת לו לתקן את מה שחשבתם שאתם יודעים עליו. בעולם שמציף אתכם באלפי דימויים ביום, היכולת לראות דבר אחד באמת היא כמעט כוח-על. והיא נלמדת — לא דרך העיניים, אלא דרך הידיים.
מוזמנים לשיעור ניסיון בסטודיו בראש העין. תביאו עיניים — נלמד אותן לראות מחדש.
"החיים האמיתיים אינם יכולים אף פעם להצטמצם למילים שאמר או כתב מישהו. החיים האמיתיים מתרחשים כשאנחנו נמצאים בגפינו, חושבים, מרגישים, אבודים בזיכרונות, במודעות עצמית חלומית, ברגעים תת-מיקרוסקופיים... החיים שלו אירעו, אמר, כשישב ובהה בקיר ריק, בעודו חושב על ארוחת ערב. ביוגרפיה בת שמונה מאות עמודים אינה אלא ניחוש גמור, הוא אמר."
— דון דלילו, נקודת אומגה
"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור' — הלב שלי גם נחמץ קצת, באפס קצהו. כי חשבתי: מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי. את מבינה?"
— דויד גרוסמן, שתהיי לי הסכין
"כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק. אם לומר זאת במהופך — אולי עליי לומר שאני רץ כדי להשיג ריק."
— הרוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה
נוצרנו כדי ליצור — דרך חדשה ללמוד פיסול ואמנות בראש העין, רבע שעה נסיעה משוהם. שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
"יצירתיות היא התהליך של גילוי רעיונות מקוריים, בעלי ערך. זהו תהליך — זה אינו מקרי."
— קן רובינסון
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
מה מייחד אותנו
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות בתחום הפיסול, ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר. מצד שני — דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי. הוראת האמנות עבורי היא היכולת לעורר את תהליך הגילוי במסע היצירתי.
טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק
2
שילוב חומרים שקופים בפיסול
טכניקות מעורבות — חומרים מוצקים כחימר וקרמיקה עם חומרים שקופים.
לדף הטכניקה →
טעויות ויצירתיות
"אנחנו פוחדים מטעויות — אנחנו מנהלים מערכת חינוך שבה ילדים נכשלים בגלל שעשו טעות. והתוצאה היא שאנחנו מלמדים איך לא להיות יצירתיים." — קן רובינסון
בסדנה אצלנו השגיאה היא מורה. ההרס הוא חלק מהבנייה. אנחנו מעודדים את התלמידים לגמגם, ללכת לאיבוד, להתיימר. ללא לקיחת סיכון אי אפשר ליצור משהו חדש.
"אנשים רבים עוברים את החיים מבלי לדעת מה הכישרון שלהם — או אם בכלל יש להם כזה."
— קן רובינסון
"אינטראקציה עם החומר" — איכויות פיזיות
בחירת החומרים בפיסול היא בעלת חשיבות עליונה. כל חומר מביא את המרקם שלו, המראה שלו, הפלסטיות שלו, הדרך שבה הוא מרגיש במגע, האפשרויות המבניות שהוא יוצר, רמת ההתנגדות שלו לאמן, המשקל והטמפרטורה שלו. כל אלו תורמים לחוויה החושית הכוללת.
אמנים המתנסים בחומרים לא שגרתיים מתנסים באפשרויות חדשות להבניית עולם וחשיבה. חומר חדש בפיסול הוא עולם אלטרנטיבי חדש — עולם עם מימדים חדשים, עם כוח משיכה אחר, עם צורות תנועה מחשבתיות ורגשיות אחרות.
חינוך לאמנות — לא רק מקצוע
"המטרה של חינוך אינה ללמד מקצוע, אלא ללמד אנשים."
— קן רובינסון
"מכרנו את עצמנו למודל של 'אוכל מהיר' בחינוך. זה מרושש את הרוח והאנרגיה שלנו — באותה צורה שבה אוכל מהיר מנוון את גופנו." — קן רובינסון
בסטודיו בראש העין אנו עומדים בניגוד מובהק למודל הזה. כל תלמיד מקבל מקום אישי, התקדמות בקצב שלו, עבודה עם החומרים שמתאימים לו. אין תכנית לימודים נוקשה — יש דיאלוג מתמשך בין מורה לתלמיד, ובין החומר לאמן.
הנה כמה מהטכניקות בהן אנו עוסקים בסדנה
"ילדים קטנים מלאי ביטחון בדמיון שלהם, רובנו מאבדים את האמון שלנו בדמיון כשאנו מתבגרים."
— קן רובינסון
פיסול בחימר — עבודה עם צבעי שמן — לובה קגן
"יש חשיבות למצוא מוקדם ככל האפשר בחיים את התחום שבו עבורך העבודה היא משחק. זה הופך את הכל על פניו."
— קן רובינסון
אורית כהן — פיסול בחימר ובעיסת נייר
פיסול בחימר עם עיסת נייר
"כדי להיות יצירתי עליך לעשות משהו."
— קן רובינסון
פיסול מופשט
"קופרניקוס, גלילאו וקפלר לא פתרו בעיה ישנה. הם שאלו שאלה חדשה, וכשעשו זאת שינו את כל הדרך שבה השאלות הישנות נוצרו."
— קן רובינסון
הדס דאימונט — פיסול בבטון — מיצג בכנרת
סדנת יציקה ושימוש בתבנית
שרון בן יהודה — פיסול בחוט ברזל
קורסי פיסול ברשת מתכת
פיסול ברשת מתכת
"הרעיונות שלנו יכולים לשחרר אותנו, או להפוך אותנו לעבדים."
פיסול שקוף — ויציקות אפוקסי, אקריל, פוליאסטר
"אתה יוצר את החיים שלך על ידי הדרך שבה אתה רואה את העולם והמקום שלך בו."
— מורו
ועוד הרבה טכניקות פיסוליות משולבות
אפוקסי לעץ — שולחן אפוקסי — אנו מקיימים קורסי אפוקסי ייחודיים ומוכרים אפוקסי ליציקה על עץ במחיר זול
שולחן אפוקסי
זרם התודעה
עבודות אמנות מהעולם.
Alessandro Boezio
"אין דבר בטוח פחות ממה שבטוח."
— רוברט ברנס
Jonathan Latiano
אנתוני גורמלי
"כדי להצליח בעולם עליך לא רק להיות טיפש, עליך גם להיות בעל נימוסים טובים."
— פיליפ ק. דיק
מוריס שפירא, חוג ציור רחובות
Clare Conrad
Monika Stocker
"זו לפעמים תגובה הולמת למציאות — להשתגע."
— פיליפ ק. דיק
Erwin Blumenfeld, מעשנים, 1920
טקסט כאמנות
מילטון אוורי, שווה להכיר, ציור שמן, חוג ציור ראשון לציון
"החלק הנורא בהרס עצמי זה שהוא כל כך אינטימי, אתה הופך קרוב כל כך להתמכרות שלך, ולמחלה, שלהשאיר אותם מאחור — זה להרוג חלק מעצמך. חלק שלימד אותך לשרוד."
Léon Bonvin, 1863 — ציור בצבעי מים עם נגיעות פסטל
אנדרו וויאת, ציור בטמפרה
פברז'ה — אפרוח, 1899
אוטו דיקס — פורטרט של הצייר הנס תיאו ריכטר ואשתו גיסלה
Zaha Hadid & Gareth Neal — "כמעט נוזלי"
"שוב אני רואה אותך, אבל אני לא רואה, מראת הקסמים שבה אני רואה את עצמי נשברה, ורק חלק קטן ממני אני רואה בכל שבר, חתיכה קטנה ממני וממך."
— פרננדו פסואה
Duffy London — שולחן קפה
"אני כמהה כל כך לעשות דברים יפים, אבל דברים יפים דורשים מאמץ ואכזבה והתמדה."
— וינסנט ואן גוך, מכתב לתיאו, 2.9.1882
"בעין המתבונן" — קרן אלסון, על ידי וינונה סרונטיני
"אושר מחייב בחירה, ובתוך בחירה זו מתרכז רצון, תשוקה. אלא שזה לוקח זמן להיות מאושר — הרבה זמן. אושר הוא גם סבלנות עצומה."
— אלבר קאמי
לקריאה נוספת
בנוסף לחוג הפיסול בראש העין אנו מציעים חוגי פיסול כלליים, קרמיקה ולימוד חימר, סדנת פיסול במגוון חומרים, פיסול פיגורטיבי, ופיסול מופשט. ניתן לקרוא על 10 הפסלים החשובים בעולם היום ועל פסלים עכשוויים שכדאי להכיר.
סטודיו נוסף שלנו פועל בתל אביב, ברחובות ובחולון.
שליחת הודעהאודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה