האדם הראשון

מדוע כל אדם מוכרח לברוא מחדש את השפה ואת העולם

הפרק הראשון מתוך שבעה · לשער האשכול «שפה אישית»

„ורד הוא ורד הוא ורד הוא ורד." — גרטרוד שטיין, „אמילי הקדושה"

ילד לומד לדבר, לומד את שמות הדברים. האבא מצביע ואומר: ורד. הילד חוזר אחריו: ורד. נדמה שהתרחש כאן מעשה פשוט של העברת ידע. היה בעולם דבר, הייתה בשפה מילה, וכעת נוצר ביניהם חיבור בתוך תודעתו של הילד. מעתה יידע לזהות ורדים ולקרוא להם בשם. אבל למעשה רק התחילה הדרך. המילה „ורד" עדיין אינה הוורד שלו. היא שם שנמסר לו, צליל שלמד לחזור עליו. היא מכילה את הוורדים של אחרים: ורדים בגינות שלא ראה, בשירים שלא קרא, בטקסים שלא השתתף בהם, בסיפורי אהבה ובבתי קברות, בסמלים דתיים ובפרסומות לבושם. המילה מגיעה אליו כשהיא כבר עתיקה, טעונה ושחוקה. רק אחר כך יהיה ורד מסוים. ורד שאחז בידו ונשרט ממנו. ורד שהניח אדם אהוב על שולחן. ורד שראה קמל בתוך אגרטל. ריח שנקשר אחר כך לזיכרון שאינו יכול להסביר. אז המילה שניתנה לו תצטרך להיוולד מחדש. גרטרוד שטיין כתבה: „ורד הוא ורד הוא ורד הוא ורד". החזרה אינה רק קביעה שדבר הוא מה שהוא. ככל שהמילה חוזרת, היא משתחררת מעט מן האוטומטיות שלה. הצליל נעשה מוזר. השם שכמעט הסתיר את הדבר מתחיל שוב להצביע עליו. שטיין הסבירה מאוחר יותר שבאמצעות השורה הזאת ביקשה לגרום לוורד להיות שוב אדום בשירה האנגלית, לאחר שהמילה איבדה מכוחה מרוב שימוש. זהו הפרדוקס שממנו אנו מתחילים. העולם כבר קיים. ובכל זאת, כדי שאוכל לחיות בו, עליו להיוולד בתוכי כאילו אני האדם הראשון.

כולנו נולדים מאוחר מדי

אין אדם שמגיע אל עולם חסר צורה. כשאנחנו נולדים, לא רק הדברים כבר נמצאים כאן. גם ההגדרות החלוקות ביניהם כבר קיימות. מישהו כבר החליט מהו גוף ומהי נפש, מהי הצלחה ומהו כישלון, מה נחשב יפה, מה נחשב נורמלי, איזה רגש ראוי להראות ואיזה צריך להסתיר. לכאב כבר יש שמות. לאהבה יש עלילות מוכנות. לילדות יש צורה שבה היא אמורה להיזכר. לגבר ולאישה, להורה ולילד, לאמן ולמטופל, כבר הוכנו תפקידים. אנחנו נולדים אל תוך ציור שכמעט כולו כבר מצויר. מרגע שמונח קו אחד על דף, הוא משנה את כל מה שאפשר לצייר אחריו. אי אפשר להניח את הקו הבא כאילו הדף עדיין ריק. אפילו אם נמחק את הקו הראשון, יישאר סימן, כתם, חריץ או ידיעה שהוא היה שם. אבל איננו נולדים אחרי קו אחד. אנחנו נולדים אחרי אינספור קווים: שפה, משפחה, היסטוריה, דת, מדע, אמנות, מעמד, גוף ומקום. אחרים כבר ציירו את קווי המתאר שבתוכם אנו אמורים להופיע. לכאורה, נשאר לנו רק ללמוד את הציור. לזהות את הצורות. לא לצאת מן הקווים. להוסיף אולי פרט קטן משלנו. אבל איש אינו יכול לחיות באמת בתוך תמונה שנוצרה כולה בידי אחרים. האדם יכול להסתגל אליה. הוא יכול לתפקד היטב, לדעת כיצד מדברים, כיצד מצליחים, כיצד מציגים אהבה וכיצד מספרים כאב. הוא יכול לדעת להשתמש בכל השמות הנכונים — ובכל זאת לחוות את העולם כמציאות שאין לו בה חלק. זהו עולם שקיים מבחוץ, אבל אינו חי מבפנים. כדי לחיות, האדם מוכרח לבצע מעשה כמעט בלתי אפשרי: לקחת עולם שקדם לו ולברוא אותו מחדש כאילו לא היה גמור.

מה פירוש לברוא עולם?

„זה הזמן שבזבזת על השושנה שלך שעושה את השושנה שלך חשובה כל כך." — אנטואן דה סנט־אכזופרי, הנסיך הקטן

„לברוא את העולם" נשמע כמו טענה מופרזת. הרי האדם אינו יוצר את האדמה, את העצים, את גופו או את האנשים שסביבו. הוא אינו ממציא את חוקי הטבע. הוורד אינו תלוי בו כדי לפרוח. אבל „עולם" אינו רק אוסף הדברים הקיימים. עולם הוא האופן שבו הדברים נעשים שלנו. נעשים נראים, מובחנים ובעלי משמעות זה ביחס לזה. אותו חדר יכול להיות עבור אדם אחד בית, עבור אחר כלא, עבור שלישי מקום עבודה, ועבור רביעי זיכרון של אדם שמת. החדר זהה מבחינה אדריכלית, אך הוא אינו אותו עולם. אותו שקט יכול להיות מנוחה, נטישה, איום, הקשבה או ציפייה. אותו משפט — „אני כאן" — יכול להיות דיווח טכני, הבטחה, מחאה, נחמה או ניסיון אחרון למנוע מאדם לעזוב. העולם אינו רק מה שנמצא. הוא מה שהנמצא נעשה עבור יצור חי. לברוא את העולם אין פירושו להמציא כרצוני את המציאות. פירושו להשתתף במעשה שבו המציאות מקבלת צורה ומשמעות בתוך חיי. האדם אינו יוצר את הוורד. הוא יוצר את העולם שבו הוורד הזה הוא אהבה, אובדן, יופי, פצע או דבר שאין לו עדיין שם.

ויקו: לפני המושג היה אל

„כאשר לבסוף רעמו השמים באימה והבריקו בברקים, הם נשאו את עיניהם ונעשו מודעים לשמים." — ג׳מבטיסטה ויקו, המדע החדש

ג׳מבטיסטה ויקו הציע לחשוב על ראשית העולם האנושי לא כראשיתה של מחשבה מדעית, אלא כראשיתה של מחשבה פואטית. בני האדם הראשונים, לפי תיאורו, לא עמדו מול הטבע כאילו הוא אוסף ניטרלי של עובדות. כשהרעם הרעיד את השמים, הם לא החזיקו עדיין במושגים של חשמל, לחץ אטמוספרי או מטאורולוגיה. הם שמעו קול. הטבע פנה אליהם. הרעם נעשה נוכחות של כוח, רצון ואל. ויקו מכנה זאת „חוכמה פואטית". אין פירוש הדבר שבני האדם הקדומים קישטו באמצעות מטפורות עולם שכבר הבינו. המטפורה הייתה דרך החשיבה עצמה. הם לא חשבו תחילה מושג מופשט ואז העניקו לו דימוי. הם חשבו באמצעות דימויים, דמויות, מיתוסים ו„אוניברסלים דמיוניים". יופיטר לא היה איור של מושג שכבר התקיים; הוא היה הצורה שבאמצעותה השמים, הפחד, הסמכות והחוק נעשו לעולם אנושי. לפני שהטבע היה אובייקט, הוא היה נמען. לפני שהרעם היה תופעה, הוא היה קול. לפני שהעולם הוסבר, הוא דיבר. קל לראות בחשיבה הזאת טעות ילדותית שהמדע התגבר עליה. אבל ויקו מציע אפשרות אחרת: המחשבה הפואטית אינה רק גרסה לא־מפותחת של המדע. היא הפעולה הראשונית שבאמצעותה דבר נעשה בעל משמעות אנושית. המדע יכול להסביר כיצד נוצר הרעם. הוא אינו יכול להחליף את השאלה מה נעשה בי כאשר השמים נפתחים מעליי. כל אדם חוזר, בצורה אחרת, אל הרגע הזה. אנו מקבלים עולם שכבר הוסבר. אבל כדי שיהיה העולם שלנו, עלינו לגלות מחדש היכן הוא פונה אלינו, מפחיד אותנו, קורא לנו או נותר אדיש לסבלנו. במובן הזה, כל ילד הוא אדם קדום. וכל אמן חוזר לרגע שלפני שהדבר נעשה מושג.

הרדר: המילה אינה תווית

גם יוהאן גוטפריד הרדר ניסה לחשוב על הרגע שבו השפה מתחילה. הוא מתאר את האדם כמי שעומד בתוך „אוקיינוס" של תחושות. העולם אינו מופיע מלכתחילה כאוסף מסודר של עצמים בעלי שמות, אלא כשטף של צבעים, קולות, ריחות, תנועות ולחצים. כדי שדבר יוכל להיעשות לדבר, האדם צריך להבחין בתכונה, לעכב את שטף התחושות ולסמן מתוכו דבר אחד. עם „הסימן המבחין" הראשון, טוען הרדר, נולדת השפה. המילה אינה מגיעה אפוא לאחר שהעולם כבר מחולק באופן מושלם. היא משתתפת בחלוקתו. השם אינו רק מדבקה שמוצמדת לדבר. הוא קו שנמתח בתוך השפע ואומר: הדבר הזה נבדל מכל האחרים. ברגע שאנו קוראים לדבר בשם, אנחנו מרוויחים אותו ומאבדים אותו בעת ובעונה אחת. אנחנו מרוויחים את האפשרות לזהות אותו, לזכור אותו, לדבר עליו ולחלוק אותו עם אחרים. אבל אנו גם מתחילים לראות דרך השם. לאחר שלמדתי את המילה „כיסא", אני נוטה לראות כיסאות במקום לראות בכל פעם מחדש את מערכת הקווים, המשקלים, החללים, החומרים והמחוות שבאמצעותם דבר מזמין גוף לשבת. המילה מאפשרת לראות. והיא יכולה גם לפטור אותנו מן הצורך לראות. כאן מתחילה עבודתה של השפה האישית: לא להיפטר מן השמות, אלא להחזיר להם את כוח ההבחנה שאבד בהם. לא להמציא מילה פרטית במקום „כיסא", אלא לגרום לכיסא המסוים הזה להיחלץ לרגע מכל הכיסאות שכבר ראינו.

השם והדבר אינם מתאחדים לעולם

יש פיתוי לחשוב שאילו נמצא את המילה המדויקת, הדבר יוכל סוף סוף להופיע בשלמותו. אבל השם לעולם אינו ממצה את הדבר. הוורד חורג מן המילה „ורד". הכאב חורג מן המילה „כאב". האדם חורג מכל סיפור שאפשר לספר עליו. אין זו רק מגבלה מצערת של השפה. הפער הזה הוא גם התנאי ליצירתיות. אילו המילה הייתה מכילה את הדבר בשלמותו, לא היה עוד צורך לדבר. די היה לומר את שמו פעם אחת. אבל משום שהשם אינו מספיק, כל דור וכל אדם נדרשים לומר מחדש את מה שכבר נאמר. איננו חוזרים אל המילה מפני שנכשלנו למצוא את ההגדרה הסופית. אנחנו חוזרים אליה מפני שלדבר יש עוד פנים, ומפני שגם אנחנו איננו עוד מי שהיינו בפעם הקודמת שאמרנו אותה. „בית" בגיל חמש אינו „בית" בגיל עשרים. „אמא" לפני מותה אינה „אמא" אחריו. „אני" אינו אותו „אני" בכל פעם שהוא נאמר. מילה חיה אינה מחזיקה משמעות אחת. היא נושאת את ההיסטוריה של כל הפעמים שבהן נאלצנו לברוא באמצעותה עולם אחר.

הומבולדט: השפה אינה בניין אלא בנייה

וילהלם פון הומבולדט ניסח הבחנה חשובה בין שפה כמוצר גמור לבין שפה כפעילות. שפה אינה רק דבר שנוצר בעבר ונמסר לנו לשימוש. היא אינה מחסן של מילים וכללים, מעין בניין מוכן שאנחנו נכנסים אליו. היא פעולה מתחדשת — כוח יוצר שמתקיים רק כאשר בני אדם מדברים, חושבים ומנסים להביא משמעות אל העולם. המונחים המזוהים עם הומבולדט הם ergon ו־energeia: שפה כתוצר לעומת שפה כפעילות. מבחינתו, הפעילות היא היסודית. השפה אינה תוצר מת אלא פעולה אנושית הנוצרת שוב ושוב, ואף משתתפת באופן שבו מחשבה נעשית מובחנת והעולם נעשה מושא להכרה. ההבחנה הזאת משנה את משמעותה של „שפה אישית". שפה אישית אינה דבר שיש לאדם. היא דבר שהוא עושה. היא אינה ארגז סגנוני המכיל את הצבעים, המטפורות והמחוות המאפיינים אותו. היא הפעולה שבה הוא מעמיד בכל פעם מחדש יחס בין עצמו לבין העולם. אפשר לדבר שנים בלי שהשפה תפעל במובן הזה. אנחנו משתמשים במשפטים מוכנים: „אני בסדר." „ככה אני." „אין מה לעשות." „היה לי קשה." „אני פשוט לא אדם יצירתי." ייתכן שכל משפט כזה נכון. אבל הוא עשוי גם להיות שריד של פעולה שהסתיימה מזמן: ניסוח שפעם עזר לאדם לארגן את חייו, וכעת חוסם כל אפשרות לראותם אחרת. שפה מתה אינה בהכרח שפה שקרית. היא שפה שכבר אינה מסתכנת בשינוי העולם. שפה חיה מתחילה כאשר המשפט המוכן נסדק. כאשר „היה לי קשה" כבר אינו מספיק, והאדם נדרש למצוא מה בדיוק היה קשה, למי, מתי, באיזה גוף ובאיזה עולם.

„כל מילה הייתה פעם שיר"

אמרסון כתב שכל מילה הייתה פעם שיר, ושכל יחס חדש הוא מילה חדשה. הוא תיאר את השפה כמעין „שירה מאובנת": מילים שנראות לנו היום מופשטות ורגילות היו בראשיתן תמונות חיות, תוצאות של רגעי הבחנה והמצאה. אפשר לשמוע זאת במילים רבות. „להבין" קשור לאחיזה. „לתפוס" הוא בעת ובעונה אחת פעולה גופנית ופעולה של תודעה. „לב שבור" הוא דימוי שחזרנו עליו עד שכמעט חדל להיות דימוי. מילים שנולדו מתוך מפגש חי עם העולם נעשות עם הזמן מטבעות. הן עוברות מיד ליד, מועילות ויעילות, אבל מאבדות את זיכרון הרגע שבו נוצרו. המשורר, אצל אמרסון, הוא ה„נותן שמות". לא מפני שהוא ממציא בהכרח מילה שלא הייתה קיימת, אלא מפני שהוא משיב לשם את כוחו להפריד דבר מן השגרה. זה בדיוק מה שעושה שטיין לוורד. היא אינה מחליפה את המילה. היא חוזרת עליה עד שהמאובן מתחיל שוב לפרוח. שפה אישית אינה אפוא חיפוש מתמיד אחר ניסוח יוצא דופן. לעיתים המילים הפשוטות ביותר הן האישיות ביותר, מפני שהאדם מצליח לומר אותן כאילו לא נאמרו קודם. „אני מפחד." „אני מתגעגע." „לא רציתי." „זה כאב לי." אלה משפטים שחוקים לחלוטין. ובכל זאת, ברגע מסוים הם יכולים לברוא עולם.

להציל את העולם מן ההרגל

„בכך שאני מעניק ליומיומי משמעות גבוהה, למוכר מראה מסתורי, לידוע את כבודו של הבלתי־ידוע ולסופי מראית של אינסוף — הריני עושה אותו רומנטי." — נובאליס, „אבקת פריחה" (פרגמנטים)

נובאליס ביקש להעניק ליומיומי משמעות גבוהה, למוכר מראה מסתורי, לידוע את כבודו של הבלתי־ידוע ולסופי זיקה אל האינסופי. אין צורך לאמץ את הפועל המלאכותי „לרומנטז" כדי להבין את הפעולה שהוא מציע. מדובר בהשבת העומק למה שההרגל הפך לשטוח. ההרגל חיוני לנו. אילו היינו נדהמים בכל בוקר מחדש מן הדלת, מן הקומקום ומן העובדה שיש לנו ידיים, לא היינו מצליחים לעשות דבר. כדי לפעול, העולם צריך להפוך במידה רבה למובן מאליו. אבל אותו מנגנון שמאפשר לנו לחיות גם מרדים את העולם. אנחנו מפסיקים לראות את הבית שבו אנו חיים. מפסיקים לשמוע את קולם של האנשים הקרובים לנו. מפסיקים להרגיש את משקל גופנו עד שהוא כואב. מפסיקים לראות את הצבעים מפני שאנחנו כבר יודעים את שמותיהם. האמנות אינה חייבת להוסיף לעולם פנטזיה. לפעמים תפקידה הפוך: להסיר ממנו את מעטפת הידיעה. להחזיר לכיסא את מוזרותו. לגוף את חוסר המובנות שלו. לפנים את העובדה שמעולם לא ראינו אותן באמת עד הסוף. האמן אינו בהכרח יוצר עולם חלופי. הוא מציל את העולם הזה מן האופן שבו כבר למדנו לא לראות אותו.

האדם הראשון

במובן הזה, „האדם הראשון" אינו דמות היסטורית. הוא אפשרות נפשית. להיות האדם הראשון פירושו לעמוד מול דבר כאילו שמו אינו מספיק. לראות עץ ולדעת שהוא עץ, ובכל זאת להישאר לרגע לפני הידיעה. לשמוע משפט מוכר ולגלות שבתוך החיים המסוימים האלה הוא אומר דבר שמעולם לא אמר קודם. להחזיק חומר ולגלות שאיננו רק אמצעי לביצוע רעיון, אלא דבר שהמפגש איתו משנה את הרעיון עצמו. האדם הראשון אינו חסר שפה. הוא האדם שמצליח להגיע בתוך השפה אל המקום שבו השפה עדיין נוצרת. הוא אינו טהור מהשפעות, היסטוריה או מסורת. להפך: הוא נושא אותן כולן. אבל הוא אינו מסתפק בקבלתן. הוא מכריח אותן לעבור דרך חייו ולהשתנות. כל אדם נדרש להיות ראשון מפני שאיש אינו יכול לחיות במקומו. איש אינו יכול לראות מתוך עיניו, להזדקן בגופו, לאבד את מי שאהב, לשאת את פחדיו או לשלם את מחיר בחירותיו. ולכן איש גם אינו יכול להעניק במקומו משמעות סופית לדברים האלה. אנחנו מקבלים את המילים מאחרים. אבל את העולם שהן יוצרות עלינו לחיות לבד.

בשלאר: הדימוי שאינו רק זיכרון

גסטון בשלאר התנגד לניסיון להסביר את הדימוי הפואטי רק מתוך עברו של היוצר. אפשר כמובן לחפש את מקורותיו: הילדות, הבית, הטראומה, הספרים שנקראו, הדימויים התרבותיים שקדמו לו. אבל דימוי חי אינו רק תוצאה של שרשרת סיבתית. יש לו, לדעת בשלאר, חידוש, פעולה ודינמיקה משל עצמו. הוא אינו רק הד של העבר; מרגע שהוא מופיע, הוא גורם לעבר עצמו להדהד באופן חדש. זהו הבדל מכריע. כאשר אדם יוצר דימוי, אין הוא רק מוציא החוצה דבר שכבר היה בתוכו. לעיתים מופיע בדימוי אדם שלא היה קודם. צייר מצייר בית, ורק דרך הציור מגלה שהבית אינו זיכרון של ביטחון אלא צורה של געגוע למקום שמעולם לא היה. מטופל אומר משפט, ורק לאחר שנאמר הוא מתחיל להבין איזה אדם היה צריך להיעשות כדי שיוכל לומר אותו. היצירה אינה רק תוצאה של העצמי. היא אירוע שמוסיף דבר לעצמי. הדימוי אינו רק מספר מי הייתי. הוא יוצר את מי שאוכל להיות לאחר שפגשתי אותו.

דיבור מדבּר ודיבור שכבר דובר

מרלו־פונטי הבחין בין שפה שכבר נעשתה זמינה לנו לבין דיבור שבו משמעות חדשה מתהווה. רוב הזמן אנחנו נשענים על משמעויות שכבר נוצרו. אחרת לא היינו יכולים לתקשר. אבל יש רגעים שבהם הדיבור אינו רק משתמש במשמעות קיימת אלא מייסד אותה. המילים אינן מיכלים שאליהם מוכנסת מחשבה מוכנה; המחשבה מקבלת את צורתה בתוך פעולת הדיבור. זהו רגע עדין. האדם יודע בערך מה הוא מבקש לומר, אבל עדיין אינו יודע אותו לחלוטין. הוא מתחיל משפט. עוצר. חוזר. מחליף מילה. מגלה שהמשפט מוביל אותו למקום שלא תכנן. מבחוץ זה עשוי להיראות כהיסוס או חוסר בהירות. אבל לעיתים זהו המקום שבו השפה חיה ביותר. הדיבור שכבר דובר רהוט יותר. הוא משתמש בדרכים סלולות. הדיבור המדבּר בונה את הדרך תוך כדי הליכה. השפה האישית אינה רק אוסף המילים שבהן האדם משתמש בדרך כלל. היא יכולתו להגיע אל הרגע שבו הוא עדיין אינו יודע בדיוק מה הוא אומר — ולהישאר שם זמן מספיק כדי שמשמעות חדשה תיוולד.

הקול הנגדי: איש אינו בורא עולם לבדו

כאן חייב להישמע הקול הנגדי. הילד לא המציא את המילה „ורד". האמן לא המציא את הצבע. המטופל אינו מנסח את עצמו בחלל ריק. כל משמעות נוצרת בתוך שפה משותפת, היסטוריה, גוף ויחסים עם אחרים. גם מה שאנחנו מכנים „הקול שלי" מלא בקולות זרים. המילים של הוריי. המשפטים של מורים. שירים שקראתי. פחדים שהועברו אליי בלי שנאמרו. צורות של הצלחה וכישלון שקיבלתי מן התרבות. אולי הרעיון שהאדם בורא את העולם מחדש הוא רק מיתוס מנחם של אינדיבידואליזם רומנטי. אולי איננו בוראים אלא מסדרים מחדש חומרים חברתיים שכבר קבעו מה נוכל לחשוב. ההתנגדות הזאת נכונה. אבל היא אינה מבטלת את הטענה. משום שהטענה אינה שהאדם ממציא את חומרי העולם. היא שאיש אינו יכול לבצע במקומו את המעשה שבו החומרים נעשים לעולם חי. התו „דו" היה קיים לפני שהמלחין השתמש בו. החימר היה קיים לפני הפסל. המילה „אמא" הייתה קיימת לפני הילד. אבל המנגינה הזאת, הפנים האלה והמילה הזאת לאחר האובדן הזה — לא היו קיימים קודם. שום חומר אינו מתחיל בי. אבל רק בי הוא נעשה לעולם הזה.

בריאה אינה שליטה

גם מן הצד השני יש להציב גבול לרומנטיקה. לברוא עולם אין פירושו שהעולם מציית לי. הוורד אינו נעשה למה שאני מבקש שיהיה. יש לו קוצים, זמן פריחה, ריח וחומריות שאינם תלויים בפרשנות שלי. האדם האחר אינו דמות בסיפור שאני מספר. העבר אינו משתנה רק מפני שנתתי לו שם חדש. בריאה שאינה פוגשת התנגדות נעשית פנטזיה של כל־יכולת. האדם בורא את עולמו דווקא מתוך מפגש עם דבר שלא הוא יצר ושאינו ניתן לבעלותו המלאה. העולם קדם לי. החומר מתנגד לי. האחר אינו אני. העבר אינו ניתן למחיקה. משום כך הבריאה אינה פעולה שבה אני מכניע את המציאות למשמעות שלי. היא פעולה שבה אני יוצר יחס חד־פעמי עם מציאות שאינה שלי. אני נותן לה שם — והיא נשארת יותר מן השם. אני מצייר אותה — והיא חורגת מן הציור. אני מספר אותה — והיא ממשיכה לשאת דברים שהסיפור אינו מסוגל להכיל. דווקא השארית הזאת מחייבת אותי לחזור וליצור.

אמנות: לראות את העולם לפני שמו

באופן רגיל אנחנו רואים באמצעות שמות. אנחנו רואים „פנים", „יד", „כוס", „עץ". השם מארגן את הראייה ומאפשר לנו להתמצא במהירות. אבל כדי לצייר, לעיתים צריך לראות לפני השם. לא „יד", אלא מערכת של זוויות, קמטים, עצמות, מתחים, משקל ואור. לא „פנים עצובות", אלא צבעים, שקעים, כיוונים וחוסר סימטריה שמהם אולי תעלה תחושה שלא תכננו. האמן אינו נעשה ראשון מפני שאינו יודע דבר. הוא נעשה ראשון מפני שהוא מצליח להניח לזמן קצר את מה שהוא יודע. הוא משעה את השם כדי שהדבר יוכל להפתיע אותו. אחר כך יחזור השם. אולי אפילו אותו שם בדיוק. אבל הוא כבר לא יהיה אותו שם. לאחר שסזאן צייר תפוח, התפוח אינו רק תפוח נוסף. הוא נעשה בעיה של משקל, צבע, חלל וראייה. לאחר שאדם צייר שוב ושוב את פני אמו, „אמא" עשויה להפוך ממושג כללי לאדם מסוים, נפרד, מזדקן ובלתי ניתן להחלפה. האמנות אינה מבטלת את העולם הנתון. היא מכריחה אותו להיוולד מחדש בתוך הראייה.

פסיכותרפיה: לומר את החיים לפני הסיפור

אותו מהלך מתרחש בטיפול, אך החומר הוא החיים עצמם. אדם מגיע עם שמות: „חרדה." „דיכאון." „משפחה נורמטיבית." „קשר רע." „אני רגיש מדי." „היא הייתה אמא טובה." השמות חשובים. הם יכולים להעניק הכרה, סדר והקלה. אבל הם יכולים גם להקדים את החוויה. המילה „חרדה" עלולה להסתיר את הרגע המסוים שבו החזה נסגר, את המחשבה שאסור לחשוב, את האדם שמולו היא מופיעה ואת העולם שהיא יוצרת. „אמא טובה" יכולה להיות אמת — ובאותו זמן שם שאינו מאפשר לראות את הבדידות. בטיפול, האדם אינו צריך בהכרח למצוא שם חדש ומתוחכם יותר. עליו לפעמים לחזור אל החיים לפני שהתקשו בתוך השם. לא כדי למחוק את מה שכבר ידע, אלא כדי לאפשר לדבר להופיע בעוד דרך. פסיכותרפיה יכולה להיות מקום שבו אדם נעשה שוב האדם הראשון של חייו. לא משום שהוא מתחיל מחדש ללא עבר. אלא משום שהוא מסכים לראות את עברו כאילו טרם נאמרה עליו המילה האחרונה.

העולם חייב להתחיל בי מחדש

כל אדם נולד מאוחר מדי. השפה כבר נאמרה. העולם כבר צויר. הסיפורים כבר סופרו. הוורד כבר נקרא ורד. אבל לידה ביולוגית אינה מספיקה כדי שאדם ייכנס באמת לעולם. הוא צריך להיוולד אליו שוב ושוב. כאשר מילה שקיבל מאחרים נעשית פתאום שלו. כאשר דבר מוכר מופיע לפניו כאילו לא ראה אותו מעולם. כאשר דימוי שיצר מגלה לו אדם שלא ידע שהוא יכול להיות. כאשר סיפור חייו נפתח, לא מפני שהעובדות השתנו אלא מפני שהן נעשו ניתנות לראייה אחרת. האדם הראשון אינו מי שחי לפני כולם. הוא מי שמסרב לחיות רק אחרי אחרים. הוא מקבל את העולם, אך אינו מקבל שהוא גמור. הוא מקבל את השפה, אך אינו מקבל שכל מה שאפשר לומר כבר נאמר. הוא יודע שהוורד היה כאן לפניו. ובכל זאת הוא אומר: ורד. לא כדי לחזור על שם ישן. אלא כדי לראות אם בתוך קולו הוורד יוכל לפרוח פעם נוספת.

לתבוע מקום בתוך השפה

אבל העולם אינו רק קיים לפנינו. הוא גם תפוס. המילים אינן מונחות סביבנו כחומרים תמימים הממתינים שנשתמש בהן. אחרים כבר סימנו באמצעותן את הגבולות שבתוכם מותר לנו להופיע. המשפחה כבר אמרה מי אנחנו: הילד החכם, הילדה הקשה, הרגיש מדי, זו שאפשר לסמוך עליה, זה שתמיד מאכזב. התרבות כבר קבעה אילו חיים ייחשבו מוצלחים, איזה גוף ייראה ראוי, איזו אהבה תהיה מובנת, איזה כאב יקבל הכרה ואיזה יישאר ללא שם. עוד לפני שאנחנו מדברים, אנחנו מדוברים. עוד לפני שאנחנו מספרים את חיינו, סיפור כבר נסגר סביבנו. עוד לפני שאנחנו מציירים קו, אחרים כבר החליטו מהו ציור טוב, מהי טעות, מהי מיומנות, מה נחשב אישי ומה נראה רק מוזר. לכן אין די לומר שהאדם צריך למצוא את שפתו. עליו לתבוע אותה. עליו להיאבק על הזכות לקרוא לדברים בשם שאינו בדיוק השם שניתן להם; להחזיר לעצמו חוויות שהשפה של אחרים כבר פירשה, צמצמה או מחקה; ליצור בתוך המילים המשותפות אזור שבו יוכל להיות מובן בלי להיות מתורגם כולו למושגים שאינם שלו. השפה האישית אינה מחכה בתוכנו שלמה, אבל גם אינה ניתנת לנו ברוחב לב. היא נכבשת מתוך עימות עם השפות שכבר תפסו את המקום. לפעמים המאבק הוא גלוי. אדם נדרש לדבר נגד משפחה שאמרה לו שלא קרה דבר, נגד חברה שהגדירה את גופו, נגד מוסד שקבע איזה שם יינתן לסבלו. אבל לעיתים הכיבוש עמוק ושקט יותר. השפה הזרה כבר נמצאת בתוכו. הוא שומע את קולו של מי שתיקן אותו בכל פעם שדיבר. את לעגו של מי שאמר שהציור שלו ילדותי. את המבט שאמר לו שהוא דרמטי מדי. את המשפט „ככה לא מדברים". את הדרישה להיות ברור לפני שהספיק להבין מה הוא מרגיש. במצב כזה, האדם אינו רק מחפש מילה. הוא צריך להתגבר על הכוח בתוכו המונע מן המילה להיוולד. כל שפה אישית מתחילה אפוא גם במעשה של מרד ואי־ציות. אני משתמש במילה שלא אמורים להשתמש בה כך. מצייר גוף שלא אמור להיראות כך. משאיר בציור אזור שנאמר לי לסיים. נותן מקום לסתירה שהסיפור המשפחתי ביקש למחוק. אומר „כאב" במקום שבו נאמר לי לומר „רגישות". אומר „בדידות" במקום שבו לימדו אותי לומר „עצמאות". אומר „כעס" במקום שבו הותרה רק הכרת תודה. לעיתים אלה הבדלים קטנים מאוד. אין צורך להמציא מילון חדש. די להזיז מעט את משמעותה של מילה קיימת, לשנות את ההטעמה, להכניס לתוכה זיכרון שאסור היה לה לשאת. אבל ההזזה הקטנה הזאת יכולה להיות כיבוש של טריטוריה נפשית שלמה. מקום שבו קודם היה רק הסיפור של האחר, מופיע פתאום סיפור שאפשר לחיות בתוכו. מקום שבו הייתה רק אבחנה, מופיעה חוויה. מקום שבו הייתה רק טעות, מתחילה שפה אמנותית. מקום שבו היה רק חומר לציית לו, מופיעה מחווה שאומרת: גם אני הייתי כאן. לכבוש שפה אישית אין פירושו להגן על טוהר פנימי מפני העולם. אין בתוכנו ארץ בתולית שלא נגעו בה אחרים. גם המרד שלנו משתמש במילים שקיבלנו, בצורות שלמדנו, ובקולות שאנו מנסים להתנגד להם. הכיבוש מתרחש בתוך שטח שכבר יושב. אנחנו לוקחים מילה של אחרים ומעוותים אותה עד שהיא יכולה לשאת אותנו. לוקחים טכניקה של מורה ומכריחים אותה לעבור דרך יד אחרת. לוקחים סיפור משפחתי ומכניסים לתוכו את הדמות שלא קיבלה בו מקום. לוקחים את השפה שבה הוגדרנו והופכים אותה לחומר גלם. לכן השפה האישית אינה רכוש פרטי. היא טריטוריה זמנית וחיה, שקו הגבול שלה משתנה בכל פעם שהאדם פוגש חוויה שהשפה הקיימת אינה מסוגלת לשאת. גם לאחר שכבשנו מקום, איננו יכולים לנוח בו לעד. סגנון שהיה פעם מרד יכול להפוך לממסד פרטי. משפט ששחרר אותנו יכול להפוך לחומה. זהות שתבענו לעצמנו יכולה להתחיל לדרוש שנחזור עליה שוב ושוב. השפה האישית צריכה להילחם לא רק כדי להיוולד, אלא גם כדי לא להפוך לשלטון חדש. לכן אין לה גבולות קבועים. היא מתרחבת, נסוגה, מאבדת אדמה וכובשת אותה שוב. היא מוכרחה לפנות מקום למה שעדיין זר אפילו לאדם עצמו. המאבק על שפה אישית אינו מסתיים ברגע שבו אני יכול לומר: זה הקול שלי. הוא מתחיל מחדש ברגע שבו הקול שלי עצמו נעשה חזק כל כך, עד שאינני שומע עוד דבר שאינו נשמע כמוני. המורה והמטפל יכולים לעזור לאדם לזהות את האדמה שנלקחה ממנו. הם יכולים להצביע על המקום שבו קול זר מדבר מפיו, להגן על מחווה שעדיין נראית חלשה, ולאפשר למשפט לא גמור להמשיך להתקיים. אבל הם אינם יכולים לכבוש את הטריטוריה עבורו. ברגע המכריע, האדם לבדו צריך לומר: המילה הזאת אולי הייתה שלכם. אבל עכשיו היא עוברת דרכי. החיים האלה אולי קיבלו מכם שם. אבל אני דורש את הזכות לקרוא להם מחדש. העולם לא התחיל בי. אבל יש בו מקום שאיש לא יוכל ליצור במקומי.

מחיקוי לבריאה →

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).