הפסיכולוגיה של ה"יראה"

פסיכולוג בראשון לציון - "יראה".

"הדבר היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא תחושת המסתורין. זה המקור לכל אמנות אמתית ולכל מדע. מי שהרגש הזה זר לו, שאינו יכול עוד לעצור, לתהות ולעמוד מרותק ביראת כבוד, הרי הוא כמת: עיניו עצומות".- אלברט איינשטיין.

"שני דברים ממלאים את המוח בפליאה וביראה הולכים וגוברים, ככל שנפשה של  המחשבה נמשכת אליהם-לעתים קרובות יותר ובעוצמה רבה יותר: השמים זרועי הכוכבים שמעלי והחוק המוסרי שבתוכי."

- עמנואל קאנט, ביקורת התבונה המעשית

בכל פעם שאני מרגיש שהחיים כבדים מידי עלי אני נוסע לחוף הדרומי באשדוד והולך לאורך החוף לניצנים באותו חלק שהוא תמיד שומם יחסית במיוחד בחורף , לים ולמים תמיד היתה איכות מרפאת עבורי ודווקא הים בחורף בזמן שהוא לא מבוית ונוהם, גורם לבית החזה שלי להרגיש פחות ככלוב שהוא לעיתים הופך להיות, אני מצליח לנשום.

 גם אמנות כשהיא מצליחה לגעת בי, יכולה לשחרר אותי מעצמי ולהחזיר אותי להיות ילד עם עיניים גדולות ומלאות פליאה. אני חושב שלכך התכוון דון מקלין בשיר "וינסנט" בו הוא מתאר את עצמו עומד מול ציור של וינסנט ואן גוך. 

"הסדנה לתהליכים יצירתיים" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי, המאגד פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.". בנוסף לטיפולי פסיכותרפיה רגילים-אנו מציעים גם טיפול בנוירופידבק, טכניקה לטיפול קצר מועד יעיל ומוכח בדיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד. למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

מהי יראה

את המילה האנגלית  awe מתרגמים לעברית כיראה. ויקפדיה מתארת את התחושה כך : יראה היא רגש הדומה לפליאה אך פחות משמח. על גלגל הרגשות של רוברט פלוצ'יק, יראה מעוצבת כשילוב של הפתעה ופחד.

המילון של בריטניקה גורס- "הרגשה סוחפת של יראת כבוד, הערצה, פחד וכו', המופקת על ידי מה שהוא גדול, נשגב, רב עוצמה, או דומה לזה: יראת שמים; יראת כבוד.

הגדרה מילונית נוספת היא "רגש מעורב של יראת כבוד, אימה ופליאה בהשראת סמכות, גאונות, יופי רב, נשגבות או עוצמה.

באופן כללי, היראה מופנית כלפי אובייקטים הנחשבים לחזקים יותר מהנושא, כמו הפירמידה הגדולה של גיזה, הגרנד קניון, מרחבי הקוסמוס או אלוהות."

 דרך פשוטה יותר לתאר awe  היא "הפליאה שאנו חשים כאשר אנו נתקלים במשהו שאיננו יכולים להסביר בקלות".

המילה העברית יראה מדגישה את איכות הפחד שבתחושה זו  ופחות את האיכות של הפליאה והתרחבות הנפשית שאני מרגיש שמגולמת במושג, אולם מאחר ואין לי ביטוי אחר-אשתמש ביראה במאמר זה.

מחקרים פסיכולוגיים של השנים האחרונות כמו גם אלפי שנות תרבות אנושית מציגים את התפקוד של היראה בנפש שלנו.  האמונה הדתית בנויה במידה רבה על חווית היראה מול העולם והמציאות. המושג "קתרזיס"  כך אני מרגיש קשור בצורה רבה לאותה יראה.

(קתרזיס מוגדר  כהזדככות טיהור או מֵירוּק מושג שנטבע  ביוון בהקשר של הטרגדיה. אריסטו בספרו, ה"פואטיקה", אשר נכתב ב-350 לפנה"ס בקירוב, מתאר את  הקתרזיס כפעולת הטרגדיה על הצופה, המטהרת אותו בעזרת רגשי פחד וחמלה.)

קורסי פיסול-החוויה הקדמונית של יראה- הפסיכולוגיה של הפליאה.

יראה כמנגנון התמודדות פסיכולוגי

איתן קרוס פסיכולוג ופרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן, בספרו Chatter, אודות הדיאלוג הפנימי, אומר שלרגשות של יראה יכולה להיות השפעה עמוקה על המוח - שיפור הזיכרון והיצירתיות שלנו, כמו גם יצירת השראה עבורנו לפעול בצורה אלטרואיסטית יותר כלפי האנשים סביבנו. זה יכול גם להשפיע עמוקות על הבריאות הנפשית שלנו, בכך שהוא מאפשר לנו לשים את החרדות שלנו בפרספקטיבה.

מכיוון שרובנו חווים יראה רק באופן בלתי סדיר, איננו מודעים ליתרונותיה. כאשר אנו מרגישים מדוכדכים, סביר יותר שנחפש הקלה בצפייה בקומדיה , בזמן שאני גילית באינסוף ניסויים על עצמי שדווקא סרטים על מחלות וסרטן משפרים את מצב רוחי. האמת שזו לא תגלית מקורית במיוחד, הרי הטרגדיה נפוצה יותר כז'אנר ספרותי יותר מהקומדיה (." הטרגדיה היוונית אמורה הייתה לנקות אותנו מרגשות עודפים; היא עוררה רגשות אלה ואחר-כך גירשה אותם באמצעות תהליך מבוקר של החלמה. סכמה נרטיבית זו פעלה בשירותם של כוחות השואפים ליציבות חברתית ופסיכולוגית".)

" יראה"-כפסיכולוגיה של הנפש, הסדנה -פסיכולוג ברחובות

יראה וזיכרון

מישל שיוטה, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת אריזונה סטייט, ארה"ב, הייתה אחת החלוצות בגילוי  היתרונות של יראה. יש לה עניין מיוחד בדרכים שבה היא יכולה להסיר את "המסננים הנפשיים" שלנו כדי לעודד חשיבה גמישה יותר. 

היא נותנת כדוגמה את הזיכרון. אם מישהו מספר לנו סיפור, אנחנו בדרך כלל זוכרים את מה שאנחנו חושבים שהיינו צריכים לשמוע, ולא את הפרטים הספציפיים של האירוע. פירוש הדבר יכול להיות שאנו מפספסים אלמנטים בלתי צפויים או יוצאי דופן המוסיפים בהירות וספציפיות נחוצים למה שקרה. אנו עשויים אפילו ליצור זיכרונות כוזבים עבור אירועים שלא התרחשו, אך אנו מניחים שסביר שהתרחשו במצב כזה.

לפני מספר שנים החליטה שיוטה לבדוק האם תחושת היראה יכולה למנוע את התרחשות זו. תחילה ביקשה מהמשתתפים לצפות באחד משלושה סרטונים: סרט מדע מעורר יראת כבוד שלקח את הצופים למסע מהקוסמוס החיצוני אל חלקיקים תת-אטומיים; סרט שנטפיליקס היה מגדיר אותו  "מעורר השראה" על מחליק אמנותי שזוכה במדליית זהב אולימפית; או סרט ניטרלי על בניית קיר בלוקים.

 לאחר מכן המשתתפים האזינו לסיפור בן חמש דקות המתאר זוג שיוצא לארוחת ערב רומנטית וענו על שאלות על מה ששמעו. חלק מהשאלות הללו נגעו לדברים שבדרך כלל הייתם מצפים להם בכל ארוחה - "האם המלצר מזג את היין?" - בעוד שאחרים עסקו במידע לא טיפוסי, כגון האם המלצר הרכיב משקפיים. כפי ששיאטה שיערה, המשתתפים שראו את הסרט המדעי היו מדויקים יותר בדיווח על הפרטים של מה ששמעו מאשר אלה שראו את הסרטים מחממי הלב או הניטרליים.

חוגי ציור נס ציונה-הפסיכולוגיה של העמידה מול הפלא של הטבע

יראה וציפייה

איך זה עובד?  כפי שכבר ציינתי במאמרים אודות רישום. המוח יוצר כל הזמן תחזיות לגבי מה שיקרה; הוא משתמש בחוויותיו כדי ליצור גירויים נפשיים המנחים את התפיסה, תשומת הלב וההתנהגות שלנו. סכמות המארגנות את המציאות ומבנות אותה. אנחנו רואים ושומעים את מה שאנחנו "יודעים" שיהיה שם. לכן גם קשה לנו ללמוד רישום, ובמובנים רבים תפקידה של האמנות היא לגלות לנו כל פעם מחדש את המציאות.

לכן גם חוויות מעוררות יראת כבוד - עם תחושת ההוד והפליאה שלהן - עשויות לבלבל את הציפיות הללו, וליצור "רעידת אדמה קטנה" בתודעה שגורמת למוח להעריך מחדש את הנחותיו ולהקדיש תשומת לב רבה יותר למה שעומד מולו בפועל (ישנן תיאוריות הטוענות שכך גם עובדות חוויות פסיכודליות, הן עושות רי -סטרט למערכת) .

 שיוטה אומרת "המוח משבית את 'הקידוד החזוי' שלו כדי פשוט להסתכל מסביב ולאסוף מידע". מלבד חיזוק הזיכרון  לפרטים, זה יכול לשפר חשיבה ביקורתית,  מכיוון שאנשים שמים לב יותר לניואנסים הספציפיים של טיעון, במקום להסתמך על האינטואיציות שלהם לגבי האם זה מרגיש משכנע או לא. או במונחים שטבע דניאל כהנמן-אנחנו עוברים ממערכת חשיבה אחת למערכת חשיבה שניה. 

יראה כתהליך יצירתי

היכולת הזו לנטוש את ההנחות שלנו ולראות את העולם ובעיותיו מחדש עשויה גם להסביר מדוע הרגש תורם ליצירתיות רבה יותר. במחקר של אליס צ'יריקו ועמיתיו באוניברסיטה הקתולית של הלב הקדוש במילאנו, איטליה, שפורסם בשנת 2018. משתתפים שטיילו ביער מציאות מדומה השיגו ציונים גבוהים יותר במבחני חשיבה מקורית מאשר אלו שצפו בסרטון ארצי יותר על תרנגולות המשוטטות בדשא. המשתתפים מעוררי היראה היו חדשניים יותר כשנשאלו כיצד לשפר צעצוע של ילד, למשל. 

ההשפעות העמוקות ביותר של היראה והדתיות ביותר במובן מסוים,  מתייחסות לאופן שבו אנו רואים את עצמנו. כאשר אנו חשים פליאה מול משהו מדהים וגדול באמת, "אנו תופסים את עצמנו כקטנים ופחות משמעותיים ביחס לשאר העולם", אומרת שיוטה. אחת התוצאות של זה היא אלטרואיזם רב יותר. "כשאני פחות מרוכז בעצמי, במטרות ובצרכים שלי ובמחשבות שבראש שלי, יש לי יותר רוחב פס לשים לב לך ולמה שאתה עלול לחוות."

כדי למדוד את ההשפעות הללו, צוות בראשות פול פיף מאוניברסיטת קליפורניה, ביקש משליש מהמשתתפים במחקר לצפות בקליפ בן  חמש דקות של הסדרה Planet Earth של ה-BBC, המורכב מצילומים מפוארים וסוחפים של נופים יפים, הרים, מישורים, יערות וקניון. (השאר צפו בקטע של חמש דקות של סרטוני חיות מצחיקים, או סרטון ניטרלי של עשה זאת בעצמך.) 

לאחר מכן דירגו המשתתפים את המידה שבה הם מסכימים עם ארבע הצהרות, כגון "אני מרגיש נוכחות של משהו גדול ממני" ו"אני מרגיש קטן וחסר חשיבות". לבסוף, הם השתתפו בניסוי המכונה "משחק הדיקטטור", שבו הם קיבלו משאב - במקרה זה, 10 כרטיסי הגרלה עבור שובר מתנה של 100 דולר - שהם יכלו לבחור לחלוק עם שותף, אם הם רוצים.

קורס ציור אבסטרקטי-הפסיכולוגיה של תיאור רגש הפליאה בצורה טהורה

יראה כיצירת פרספקטיבה רחבה

רגשות היראה הביאו לשינוי משמעותי בנדיבותם, והגדילו את מספר הכרטיסים שחלקו המשתתפים עם שותפיהם. באמצעות ניתוחים סטטיסטיים שלאחר מכן, החוקרים טוענים שהצליחו להראות שזו תוצאה של השינויים בתחושת העצמי. ככל שהמשתתפים הרגישו קטנים יותר, כך הם היו נדיבים יותר.

כדי לשחזר את הממצא בסביבה טבעית יותר, אחד החוקרים לקח את התלמידים לטיול דרך חורשת של עצי אקליפטוס טסמניים - שגדלים לגובה של יותר מ-200 רגל (60 מטר). כשהתלמידים התבוננו בעצים, החוקרים הפילו "בטעות" את העטים שהם נושאים - וציינו אם המשתתף ניסה להרים  אותם. הם גילו שהמשתתפים נטו יותר לעזור יותר במהלך ההליכה המעוררת יראת כבוד זו, מאשר משתתפים שבמקום זאת בילו את הזמן בחדר בבניין  . 

השפעה נוספת של היראה היוצרת  פרספקטיבה ונקודת מבט אחרת על הדברים היא ההשפעה על הפחתת "רומינציות"-אותם הרהורים  בלתי פוסקים הדומים לחיטוט בפצע שאנשים במצבי משבר נוטים להם, ואשר הם אחד הנושאים בהם אני נתקל בטיפול פסיכולוגי אצל  ניצולי טראומות. 

פסיכולוג בנס ציונה במסגרת הסדנה קורסי ציור-שיחה על הפסיכולוגיה של העמידה מול הוד הטבע.

יראה והשפעתה על קשיים נפשיים

 זה עשוי להיות חשוב מאוד, שכן רומנציות הם גורם סיכון ידוע לדיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט טראומטית. "לעיתים קרובות אתה מגיע למצב מעיק שבו אתה לא חושב על שום דבר אחר", אומר קרוס, בספרו החוקר את ההשפעות של דיבור עצמי שלילי הזה. היראה מאלצת אותנו להרחיב את נקודת המבט שלנו, הוא אומר, כדי שנשתחרר ממעגל החשיבה האובססיבי . "כשאתה נמצא בנוכחות משהו עצום ובלתי ניתן לתיאור, אתה מרגיש קטן יותר, ובדרך זו זה מקטין את המונולוג  השלילי שלך", הוא אומר.

כראיה, קרוס מצביע על ניסוי יוצא דופן של חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. המשתתפים היו יוצאי צבא ובני נוער מקהילות מוחלשות, שרבים מהם סבלו ממצוקות חיים ולחץ נפשי. (חלקם אובחנו כסובלים מתסמינים מתמשכים של PTSD.) 

הם עברו מסע רפטינג במים סוערים בנהר גרין ביוטה, בחסות ארגון צדקה. לפני ואחרי הטיול, הם נחקרו לגבי הרווחה הפסיכולוגית הכללית שלהם - כולל תחושות הלחץ שלהם והיכולת שלהם להתמודד עם אתגרי החיים. לאחר כל יום של רפטינג, המשתתפים התבקשו למלא שאלון שמדד את רגשות היראה, השעשוע, שביעות הרצון, הכרת תודה, שמחה וגאווה. 

כפי שניתן היה לקוות, הטיול היה מהנה עבור רוב המשתתפים. אולם, רגשות היראה הם שניבאו את השיפורים הגדולים ביותר בתחושות הלחץ שלהם וברווחתם הכללית. 

ברור שאלו היו נסיבות חריגות - אבל החוקרים ציינו השפעות דומות מאוד במחקר שני שבדק את השפעת המגע היומיומי של התלמידים עם הטבע. שוב, הם גילו שלחוויות של יראה הייתה השפעה גדולה יותר על רווחתם ארוכת הטווח של התלמידים, בהשוואה לשביעות רצון, שעשוע, הכרת תודה, שמחה וגאווה.

פסיכולוג בתל אביב במסגרת הסדנה-חוגי ציור -על הפסיכולוגיה של העמידה מול הפלא של הטבע.

הערות אזהרה

שיוטה מזהירה לשמחתי, כיוון שאני מאמין  בפרדוכסליות ובסתירות  של הטבע האנושי,

שמדענים עדיין צריכים לחקור האם לרגש החזק הזה יש גם צדדים שליליים. היא חושדת שיראה עשויה להסביר את המשיכה של תיאוריות קונספירציה רבות, למשל - עם ההסברים המורכבים והמסתוריים שלהן על פעולת העולם.

אולם באופן כללי, כדאי לשקול את היתרונות של היראה בכל פעם שאנו מרגישים שהחשיבה שלנו נתקעה בתלם לא פרודוקטיבי, או לא בריא. "היכולת לצאת מחוץ לעצמנו היא מיומנות בעלת ערך רב", אומר קרוס. הוא מציע שלכולנו יהיו העדפות אישיות בדרך בה אנו מעוררים יראה בעצמנו. "נסה לזהות מה הם הטריגרים שלך", הוא מציע.

אפשרויות אין סופיות

שיוטה אומרת שהאפשרויות הן אינסופיות כמו היקום. "כוכבים בשמי הלילה מזכירים לנו את היקום שמעבר לחוויה שלנו; קולו של האוקיינוס מזכיר לנו את מעמקיו העצומים; שקיעות חיות מזכירות לנו כמה עצומה וגדולה האטמוספירה המקיפה את כוכב הלכת שלנו", היא אומרת. שלא לדבר על החוויות הנשגבות שמציעות מוזיקה, קולנוע או אמנות. "הכל עניין של בחירה לחוות ולראות את יוצא דופן בעולמנו, ולא את זה שהוא, עבורנו, שגרתי."

המחקרים הפסיכולוגיים אומרים את מה שהתרבות האנושית ידעה כבר מזמן. התרבות הכוללת את הדת, הפילוסופיה והאמנות דיברה מאז ומעולם על התבודדות בטבע כדרך להתמודד עם משברים נפשיים ולמצוא מחדש את שלוות הנפש.

בספר הקשה והחזק "אישה בורחת מבשורה" מתאר דויד גרוסמן ששכל בעצמו את בנו, אישה המתמודדת עם בשורת מותו של בנה דרך הליכה בשביל ישראל. גרוסמן כותב על הספר-"הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי סִפרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון. שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע…בבריחתה, בדרכה אל הגליל, "אל המקום שבו הארץ נגמרת", היא סוחפת איתה איש שהיה אהוב נעוריה ואהבת חייה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו."

כותב - פרדריק גרוס, ב"פילוסופיה של הליכה"

 "כל הידע שלך, הספרים שקראת , הקשרים שלך- לא יועילו כאן: שתי רגליים מספיקות, ועיניים גדולות לראות איתן. ללכת לבד, על פני הרים או דרך יערות. אתה אף אחד לגבעות או לענפים העבים כבדי העלווה. אתה כבר לא תפקיד, או מעמד, אתה אפילו לא אינדיבידואל , אלא גוף, גוף שמרגיש אבנים חדות בשבילים, ליטוף של עשב ארוך ורעננות הרוח. כשאתה הולך, לעולם אין הווה או עתיד: שום דבר מלבד מחזור הבקרים והערבים. תמיד אותו הדבר , אותו דבר לעשות כל היום: ללכת. להולך המתמלא פליאה  תוך כדי הליכה (הכחול של הסלעים באור הערב ביולי, הירוק הכסוף של עלי זית בצהריים, גבעות הבוקר הסגולות) אין  עבר, אין תוכניות, אין ניסיון. יש בתוכו את הילד הנצחי. תוך כדי הליכה כל שאני הוא  מבט פשוט."