לימוד אמנות-כמפגש ודיאלוג

אני מאמין בלימוד אמנות כמפגש, כמגע, כסוג של דיאלוג. כתהליך יצירתי משותף הדדי של הבניית משמעות חדשה.  לא תהליך סימטרי בהכרח. אבל כן כזה שפועל על כל המשתתפים, שמלמד את כל המשתתפים, שמשנה את כל המשתתפים. המפגש כמגע של שני יסודיות כימיים, אם יש התאמה נוצרת ראקציה כימית, שניהם משתנים. לימוד אמנות כפי שאני חושב עליו הוא חיפוש אחר שפה משותפת שתאפשר לדבר על הדבר שאנחנו עושים. אנחנו יודעים שאנחנו מדברים בצורה שונה עם אנשים שונים, שכל אדם גורם לנו לחוש את עצמנו כקצת אחרים, שחלק גדול מהקסם או הקללה של אינטראקציה הוא מי שאנחנו הופכים להיות בחברת אדם מסוים. 

 במובן מסוים הדבר שאנו עושים בעשיית אמנות ובלימוד אמנות- לא ברור, לא ידוע וצריך להישאר כזה. (רק בדרך זו הדיאלוג יאפשר גם לי ללמוד ולא רק ללמד, רק בדרך זו נעשה את הדרך יחד.)- כפי שלא תמיד ברור לנו על מה אנחנו מדברים בשיחה- כפי שיש רבדים רבים ומטרות רבות -מודעים ולא מודעים לכל אינטראקציה. 

כדי שדיאלוג אמתי יווצר חייב להיות אמון, " בהעדר אמון כזה, מבעית להיות מובן: האדם שמבין אותי הוא אחר, אדם נפרד לחלוטין שמתקיים מחוץ לשליטתי...אם אך ירצה יוכל לפלח את ליבי." (להשיב חיים שלא נחיו-תומס ה' אוגדן, עמ' 38)

הפסיכולוגיה של פרויד וממשיכיו היא במובן גדול הטענה על כך שהדיאלוג יוצר אותנו. הדיאלוג המילולי והטרום מילולי כיחסים המשמעותיים עם ההורים בחייו של התינוק והילד- מבנה את הנפש ומופנם כסוג של דיאלוג פנימי. הדיאלוג הוא גם מה שירפא אותנו, כך על פי פרויד וממשיכיו -וכמעט בכל צורת תרפיה.

המרכיב של הקשר בן אישי בכל תהליך של של למידה או שינוי (או תרפיה) בוסס היטב בשורה של מחקרים. (מה עובד בטיפול פסיכולוגי?,). על רקע זה ברור מדוע  אני לא מאמין בלימוד אמנות בדרך בה מלמדים בבתי הספר , לימוד כהעברת ידע, רכישת כלים טכניים, וברמה מפותחת יותר-רכישת כלים ביקורתיים.( מה שהופך בבתי הספר לאמנות בפשטנות לביקורת. לתפיסה היררכית בהכרח גם כשהיא כביכול מודעת לעצמה, של נכון ולא נכון, או עובד ולא עובד.) אמנות ולימוד אמנות הם תהליך מורכב בו הדיאלוג החיצוני צריך להסתנכרן עם הדיאלוג הפנימי ולהשאיר לו מרחב וזמן. ללמוד לשתוק בדרך הנכונה, במקום הנכון -זה  אחד הכישורים הכי חשובים של מורה ואולי של אדם.

ידע חשוב ולמידה חשובה, אבל לא פחות חשוב מהם הוא התהליך המאפשר תחושה של בעלות עליהם. מה מאפשר את הפיכתו של הידע לשלנו, מה מאפשר הפנמה אמתית ויצירתית שלו. ידע כמו טכניקות- חשובים בלימוד אמנות. אבל הם צריכים להיווצר בתהליך ככל האפשר, ולא להבנות אותו. פסל נעשה פסל, צייר נעשה צייר,  אמן נעשה אמן- במובנים רבים רק כאשר הוא מתחיל ליצור את כלי העבודה שלו (וכלים מבנים אותנו בחזרה). כשנוצר צורך בידע, ידע תאורטי וידע טכני -מחפשים אותו. שואלים שאלות ומוצאים תשובות נכונות לרגע הנתון ואז גם ההפנמה שלו נעשית בצורה תלת ממדית יותר, מחוברת למציאות הפנימית. חיפוש ידע צריך להיעשות בצורה יצירתית. בצורה תהליכית -לנוע קדימה ואחורה.  להשתנות שוב ושוב . יש מרכיב של בשלות בכל נושא קבלת הידע; ידע שלא מגיע בזמן הנכון, בכמות הנכונה, בקצב הנכון- נתפס לעתים כפלישה והצפה -כמעשה תוקפנות.

לא דיברתי עדיין על הקשבה וכל מה שאני מדבר עליו בעצם הוא הקשבה. אין דיאלוג בלי הקשבה.  קשב במובן העמוק הוא הכלי העיקרי של האמן אבל גם של האדם והמדען. אני מקדיש להקשבה בצרותיה השונות ולקושי להקשיב אולי את המרחב הגדול ביותר בתהליך( קשבהזר בתוכנוהכנסת אורחים)

אנו נבדלים זה מזה בצורך שלנו בסדר ובחוסר סדר, בצורך שלנו במובנה ובחופש מההבניה-זהו חלק מהדיאלוג ומבנה הדיאלוג שנוצר ובצורה שתהליך הלימוד מתממש. אמנות היא לעתים קרובות מרד והרס, זהו תפקיד וצורך שחשוב לתת לו מקום. אמנות במיטבה היא חוסר אחריות-רק כשיש לה מרחב להיות כזו-היא יכולה להיות עמוקה.

הנרי דוד תורו מדבר על עשיית אמנות ודיאלוג אמנותי כמפגש של עבר ועתיד-ברגע של הווה. היכולת להתמסר להווה,להיות באמת בתוך העשייה ,לא לעסוק בראיה של עצמך מבחוץ, לכבות ברמה מסוימת את המודעות העצמית. זה מרכיב מרכזי של העשייה האמנותית, גם לאבד את עצמך, וגם למצוא את עצמך בו בזמן. הזרימה היא אחת מהחוויות היותר מספקות של עשיית אמנות.

לאוגדן יש מושג מועיל על תהליך הלימוד כמפגש. הוא מדבר על "השלישי האנליטי".  במקום המפגש של שני אנשים -נוצרת ישות שלישית, תרכובת שלהם, השואבת משניהם אבל גם שונה. הישות השלישית שנוצרת בדיאלוג היא מה שמעניין אותי. כשתהליך המפגש עובד באמת, זוהי טריטוריה יצירתית באמת. זו הטריטוריה בה נוצר הקסם היצירתי, לשם אני מושך. 

גם אלפרד ביון מדבר על חשיבה יצירתית( שאצלו היא מושג רחב וכולל גם רגש והוויה) כתהליך שצריך להיעשות בשניים, חשיבה יחידנית נוטה לשכפל את הכשלים. מעטים יכולים להרים את עצמם בשער ראשם כמו הברון מינכהאוזן ולצאת מהמחשבות שיצרו אותם. אדם אחר משמש כנקודת אחיזה לצורך שינוי.

"כשאני אומר שיש צורך בשני אנשים (לכל הפחות) כדי לחשוב את החוויה המטרידה ביותר של האדם, איני מתכוון לכך שאנשים אינם מסוגלים לחשוב בעצמם; אלא שכל אחד מגיע לנקודה בחשיבתו/ חלימתו, שמעבר לה לא יוכל להתקדם...כפי שביון מנסח זאת, 'היחידה האנושית היא זוג; יש צורך בשני בני אדם כדי ליצור אחד'' להשיב חיים שלא נחיו. תומס ה. אוגדן.

ואי אפשר לדבר על מפגש בלי להזכיר את מרטין בובר שמדבר על המפגש כבסיס האותנטי של ההוויה-של העצמי. רק המפגש מאפשר לנו להתקיים באמת.  האני מתקיים רק באתה ,רק במגע. התודעה האינדיווידואלית נוצרת רק בזיקה לאדם אחר. לכן הבדידות כואבת כל כך, זה לא העדר הקשר עם האחר שמכאיב בלבד, זה העדר העצמי שלנו שמתקיים רק כשאנו במגע.

אמנות היא תמיד תקשורת, או חיפוש תקשורת. ואולי תקשורת היא גם תמיד אמנות. תקשורת אמתית מתקיימת במרחב בטוח ותוך ראיה הדדית.

אמנדה שלשר -פיסול בחימר


קורסי פיסול

קורס פיסול בחימר

סדנת פיסול שוהם

חוגי פיסול בבטון ראשון לציון

קורסי פיסול בחימר למבוגרים

חוגי פיסול בחימר למבוגרים

סדנת פיסול רחובות

חוג פיסול ראש העין