ציור אינו רק תמונה שמסיימים ותולים על הקיר. הוא חוויה שנבנית בזמן. הציור עבורי הוא לעולם תנועה.
אנחנו נוטים לחשוב על אמנות דרך התוצר הסופי: ציור יפה, דימוי מדויק, צבעוניות מרשימה, עבודה גמורה. אבל בדרך שבה אני חושב על ציור, האמנות אינה מתחילה מן האובייקט המוגמר. היא מתחילה מן החוויה החיה של העשייה: מן הרגע שבו אדם עומד מול דף או בד, בוחר צבע, נע איתו בקנבס, משאיר סימן ראשון, מגיב למה שקרה, טועה, מתקן, ממשיך, מתלבט, מגלה כיוון חדש.
הציור אינו נוצר מחוץ לחיים. הוא ממשיך אותם בדרך אחרת ובמובנים רבים מאפשר לחשוב עליהם בצורות חדשות וכך לשנות אותם.
כל חוויה אנושית שיש בה מתח, קצב, הפרעה, חיפוש, תגובה והתארגנות — נושאת בתוכה אפשרות אמנותית. ציור לוקח את החומרים האלה של החיים ומרכז אותם: אור, צבע, תנועה, מבט, זיכרון, גוף, קצב, בחירה, עייפות, התלהבות, תסכול, סבלנות. מתוך כל אלה מתחילה להיווצר צורה.
בחוג הציור בנס ציונה (גיבתון) אני מלמד ציור לא רק כמיומנות טכנית, אלא כתהליך שבו חוויה מקבלת צורה.
לפעמים אנחנו מתחילים מצילום, טבע דומם, נוף, דמות, זיכרון או רעיון. אבל הציור אינו רק ביצוע של מה שתכננו מראש. ברגע שמתחילים לעבוד, משהו משתנה. הצבע מגיב אחרת ממה שחשבנו. הקו נוקשה מדי או רך מדי. הכתם פותח כיוון שלא ראינו. האור דורש שינוי. הקומפוזיציה מתפרקת ואז נבנית מחדש.
במובן הזה, ציור הוא לא העברה של רעיון מוכן אל הבד. הוא מפגש מתמשך בין כוונה לבין מה שקורה בפועל. בין שליטה לבין תגובה. בין ידיעה לבין גילוי.
הציור שואל אותנו שוב ושוב: מה קורה עכשיו? מה השתנה מאז המשיכה הקודמת? האם להמשיך באותו כיוון או להפריע לו? האם לתקן, למחוק, להעמיק, לכסות, לפתוח? מתי הציור עוד חי, ומתי הוא רק מבצע הוראה?
אני רואה באמנות חוויה שיש לה קצב: תנועה בין מתח לשחרור, בין פעולה לקליטה, בין עשייה לבין המתנה. בציור הדבר הזה נעשה מוחשי מאוד.
יש רגעים של פעולה מהירה: כתם גדול, קו חזק, החלטה צבעונית, מחיקה, שינוי כיוון. ויש רגעים של עצירה: התבוננות, התרחקות מן הציור, בדיקה של היחסים, שאלה מה הציור מבקש עכשיו.
ציור טוב אינו מתקדם בקו ישר. הוא נושם. הוא מתכווץ ונפתח. הוא מתמלא ומתרוקן. הוא נע בין סדר לכאוס, בין עודף לחסר, בין שליטה לבין הסכמה לא לדעת עדיין. הוא יוצר צמתים, שברים ופצעים המאפשרים שינוי וראייה חדשה. הוא תמיד לא שלם וטוב שכך. אמנות טובה כוללת פגמים, חריקות, חוסר שלמות. מה ששלם לא מאפשר תנועה הלאה וחיפוש חדש. תהליך עבודה יצירתי כולל הליכה לאיבוד, מבואות סתומים, תסכול, תחושת כישלון וחוסר אונים- רק כשאנו מגיעים לגבול אנו יכולים להמשיך מעבר לו, או לגלות מימדים חדשים של מרחב יצירתי.
לכן בחוג הציור בנס ציונה אנחנו לומדים לא רק “איך לצייר”, אלא איך להיכנס לקצב של עבודה. איך להחזיק ציור לאורך זמן. איך לא לסיים מהר מדי. איך לא לפחד להרוס, למחוק, להתחיל שוב. איך להישאר עם ציור גם כשהוא עובר שלב שבו הוא לא ברור, לא יפה, לא פתור.
ציור נלמד דרך פעולה. לא דרך הסבר בלבד.
אפשר לדבר על קומפוזיציה, צבע, אור וצל, פרספקטיבה, קו וכתם — וצריך לדבר עליהם. אבל ההבנה האמיתית שלהם נולדת בזמן העבודה. רק כשמערבבים צבע ומניחים אותו על הבד מגלים שהוא עכור מדי. רק כשמנסים לבנות נפח רואים שהצל אינו עמוק מספיק. רק כשקו אחד משנה את כל האיזון אנחנו מגלים היכן ואיך- אנו תמיד מחפשים איזון. רק כשציור נראה אבוד מבט של אדם אחר יכול לגלות לנו שזה בעצם הדרך בה אנו חושבים על הבית.
בחוג נלמד רישום, עבודה בעיפרון ופחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, טכניקות מעורבות, קומפוזיציה, תורת הצבע, אור וצל, עבודה מהתבוננות, עבודה מתוך צילום, זיכרון ודמיון.
אבל כל טכניקה נלמדת כחלק מחוויה שלמה. רישום אינו רק קו. הוא דרך להבחין. צבע אינו רק מילוי. הוא אקלים רגשי וחזותי. קומפוזיציה אינה רק סידור. היא דרך להחזיק מתח. אור וצל אינם רק אפקט. הם הדרך שבה צורה מקבלת משקל, עומק ונוכחות.
כשהייתי ילד, נס ציונה הייתה התחנה בה הייתי יורד כדי לבקר את סבתא. היא נשארה מקום רגשי עבורי, אני מנסה להחיות את התחושה בחוג הציור בנס ציונה דרך קצב אחר. כמרחב ביניים: קרוב לחיים, לבית, לשכונה, לגינה, לאור המקומי, לדברים שאנו רואים כל יום ולכן כמעט מפסיקים לראות.
דווקא המוכר הוא חומר טוב לציור.
כוס על שולחן. פנים באור אחר הצהריים. צל על קיר. ענף. חלון. גוף יושב. רחוב שקט. חפץ ישן. אלה אינם נושאים קטנים. הם מקומות שבהם החוויה היומיומית יכולה להיפתח מחדש.
ציור מלמד אותנו שהעולם הקרוב אינו מובן מאליו. הוא מלא יחסים: בין אור לחומר, בין צבע לצל, בין קו לריק, בין זיכרון למה שנמצא מולנו באמת. כאשר אנחנו מציירים, אנחנו מגלים שלא צריך לברוח רחוק כדי לראות. צריך לשהות אחרת.
אין פירוש הדבר שהתוצר אינו חשוב. הציור הסופי חשוב. הוא המקום שבו משהו מן התהליך נאסף ונעשה גלוי. אבל הוא אינו הדבר היחיד שנוצר.
נוצרת גם דרך אחרת להיות עם פעולה. עם טעות. עם זמן. עם מבט. עם קושי. עם האפשרות להתחיל בלי לדעת בדיוק איך זה יסתיים.
לפעמים אדם מגיע כדי ללמוד לצייר, ומגלה שהוא לומד להאט. לפעמים הוא מגיע כדי לשלוט בטכניקה, ומגלה שהציור דורש ממנו גם להקשיב. לפעמים הוא רוצה תוצאה, ומגלה שהדבר החשוב ביותר קרה בדרך אליה.
במובן הזה, ציור הוא חוויה שלמה: יש בה התחלה, מתח, חיפוש, הסתבכות, שינוי, התבהרות ולעיתים רגע שבו משהו מתיישב. לא תמיד פתרון. לא תמיד יופי. אבל תחושה שמשהו קיבל צורה.
קורסי הציור בנס ציונה מתאימים למתחילים ולמתקדמים. אין צורך בידע קודם. העבודה נעשית בקבוצה קטנה, עם ליווי אישי, כך שכל משתתף יכול לעבוד מתוך הקצב שלו ולפתח בהדרגה שפה משלו.
יש מי שירצו ללמוד רישום מדויק, אחרים יימשכו לצבע, להפשטה, לפורטרט, לנוף, לטבע דומם, לעבודה מתוך צילום או לציור חופשי יותר. אין דרך אחת נכונה לצייר. יש דרכים שונות להיכנס לחוויה של ציור.
החוג מתאים למי שמבקש ללמוד טכניקות, אבל גם למי שמרגיש שציור יכול להיות יותר מטכניקה: דרך להחזיר עומק לחוויה, דרך להרגיש את העולם מחדש, דרך להפוך רגע, מבט, חומר וצבע לדבר שיש לו צורה.
ציור אינו רק ייצוג של העולם. הוא דרך להיות בתוכו.
כאשר אנחנו מציירים, אנחנו לא רק מתארים חוויה קיימת. אנחנו יוצרים חוויה חדשה: חוויה שיש לה קצב, חומר, צבע, מתח, החלטות, טעויות, תיקונים והפתעות. הציור משנה את האופן שבו אנחנו רואים את הדבר, אבל גם את האופן שבו אנחנו נמצאים מולו.
חוג הציור בנס ציונה (בכפר גיבתון) נבנה מתוך ההבנה הזו: אמנות אינה מנותקת מן החיים. היא אחת הדרכים העמוקות ביותר לחזור אליהם — לא דרך הסבר, אלא דרך עשייה; לא דרך רעיון מופשט בלבד, אלא דרך חוויה שמקבלת צורה.
כמה דקות ממרכז נס ציונה לכיוון דרום, הסדנה לאמנות (גיבתון), מציעה גישה אחרת ללימוד ציור.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →כשמורה מלמד- במיוחד בתחום האמנות- הוא מלמד את עצמו, את אישיותו , את מה שצבר במהלך השנים .
ולכן הוראה היא מבחינתי מפגש בן שני אנשים ודיאלוג.
אני לא דוגל בתכנית עבודה נוקשה אלא במבנה חי שמתפתח מתוך הדינמיקה של השיעור.
#הפרדוקס -או הסתירה הם חלק מיצירת האמנות וחשוב לשמור עליהם.
גישה בין תחומית: שימוש בכמה שפות אמנותיות במקביל מהווה יתרון. הוא מאפשר לחשוב בצורה אחרת על הנושא (אני מעדיף ללמד ציור ופיסול יחד).
וכמובן זכות הגמגום.
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
לפרטים ושעות מעודכנות, ניתן לפנות ישירות.
מודליאני: עיניים ריקות
סקירה זו של המורכבות בה ניתן לראות את ציורי העיניים של מודליאני מוצגת במסגרת חוגי ציור נס ציונה, קורסי ציור באר יעקב, חוגי פיסול נס ציונה וקורסי ציור מזכרת בתיה. אינני יכול לא להתייחס...
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
